דברי רבותינו
משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח (יב,כא)
ביאר מרן המשגיח הגה”צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצוק”ל: הצור תמים פעלו. כל מעשיו של הקב״ה הם בשלימות. הבורא יתברך העניש את המצרים על כל פרט ופרט ולא חסר שום דבר.
אחד הטעמים שמביא המדרש למצות קרבן פסח במצרים היא, לפי שהמצריים היו משעבדים את ישראל, והיה איש מצרי הולך במדבר ותופס איל או צבי ושוחטו, ושופת את הסיר ומבשל את הבהמה ואוכל, וישראל רואים ולא טועמים.
אמר להם הקדוש ברוך הוא,אתם זינקתם את בני בבשר שהייתם אוכלים ולא הייתם נותנים להם, אף אני אעשה לבני שישחטו את הצאן שאתם משתחווים להן והם אוכלים ואתם נמסים.
הרי שאפילו על אותו הצער שגרמו לישראל, כשראו את המצרי אוכל לנגד עיניהם והם אינם יכולים לטעום כלל, שילם להם הקב”ה מידה כנגד מידה כשראו את ישראל שוחטים את הטלאים, האלילים שלהם. כי כך היא דרכו של הקדוש ברוך הוא לעשות כל דבר בשלמות בכל פרטיה ודקדוקיה.
דברי הימים
Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l
כמונה מעות
מרן ראש הישיבה הגאון רבי נתן צבי פינקל זצוק”ל היה מספר על תפילתו של מרן ראש הישיבה הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל זצוק״ל, שהיתה במתינות ונעימות כמונה מעות.
הוסיף מרן רה”י הגרנ”צ וסיפר כי שמע מהגאון רבי יוסף שטרן זצ”ל, ר״מ בישיבת תורה אור, שבשעתו הוא היה הממונה על חלוקת המילגות החודשיות של האברכים בישיבת מיר. מידי ראש חודש הוא היה מקבל לידיו ערימת שטרות של עשר לירות ומחלק אותם לאברכים.
פעם שאל אותו מרן ראש הישיבה הגה”ח רבי אליעזר יהודה זצ״ל, איך זה שאתה סופר את השטרות במהירות כה רבה, ואילו את תפילתך אתה מתפלל לאט כמונה מעות?
מרן רה”י הגרא”י פינקל זצוק”ל לא המתין לתשובתו וענה בעצמו: בתפילה לכל מילה ומילה יש משמעות אחרת, לכן אתה מונה את מילותיה אחת אחת. אך לעומת זאת, שטרות הכסף כולם הם מאותו סוג, ומכאן המהירות.
בשבילי הלכה
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
תזריע
מילה בשבת
קיי”ל בנולד בליל שבת בהשמ”ש דאין מלין עד יום א’. ורק בנולד כשהוא ודאי לילה בשבת אז מלין בשבת. והנה ע’ סד”ט קצ”ד כ”ו שהביא מח’ אם בתוך גוף האשה כבר הוי יצא ראשו. (ונ”מ לחומרא דא”א למול בשבת אם כבר לפני שבת יצא ראשו בתוך גופה). וע’ פ”ת רס”ב ו’ ורס”ו ח’.
והביא מהרא”ה (שהוא ר’ אברהם הלוי בעמ”ח גינת ורדים, ונדפס כעת בשו”ת גינת ורדים החדש בסוף יו”ד בקונ’ מלחמת מצוה) דס”ל דהוי לידה.
וע”ש דגם גינת ורדים מודה לענין נחלה, דהטעם לענין מילה משום שהוקש לטומאת לידה דס”ל דמבואר בנדה מ”ב כבר בפנים הוי לידה, משא”כ בנחלה ושאר דברים.
(ובסד”ט נקט דכוונתו רק לענין נחלה הוא דמודה דכתיב יכיר אבל בכור לכהן הוי בכור ביציאת ראשו בתוך הגוף לפי מהרא”ה. וכבר תמה עליו בחשב האפוד ח”ב ק”נ דאין זה טעם מהרא”ה אלא דשאני מילה דהוקש לטומאת לידה, (וכעי”ז תמה בברכת כהן פ’ לך לך סוס”י ז’).
וע”ע קנה בשם ח”ב צ”ד באריכות. וע”ש תשובת ר’ משה אריה דמסתפק בכוונת מגדל עוז, וע”ש עוד בשם הגרש”ז דמודה לעיקר ההלכה, אלא שכתב דרק אחר בין השיניים חשיב פרוזדור ולכן המנהג להקל כי משם עד שיצא מהגוף לגמרי אין מאריך הזמן, אבל אה”נ בנתברר שכן יש להחמיר.
ובדברי סד”ט ע’ אוצר יד החיים במה דכתיב ותלד רחל ותקש בלדתה, והול”ל איפכא, אלא כי ותלד לבית החיצון, (וכלפי האם חשיב כבר לידה), וזה עשה ותקש בלדתה. וכעי”ז פי’ שם בפ’ כי תצא וילדו לו בנים האהובה והשנואה, (וכלפי האם חשיב כבר לידה), ומ”מ והיה הבן הבכור לשניאה, וע”ז כתיב יכיר, וע’ סד”ט הנ”ל דלענין בכורה מודה כיון דכתיב יכיר. (ולפי חשב האפוד בלא”ה מודה מהרא”ה דלכל דבר חוץ מטומאת לידה ומילה אין תולה על פרוזדור, וא”צ מדכתיב יכיר, אכן א”כ קשה לקרוא לו וילדו לו, אא”כ נימא כוונתו דעכ”פ כלפי המעשה לידה חשיב כבר מעשה לידה אז).
ויש לדון לענין ניתוח קיסרי, (ונ”מ למילה), וע’ הלק”ט ל”א, דמסברא לא הוי לידה עד שיצא מהרחם, אבל להלכה כתב דאינו כן אלא מזמן שחתכו. ואולי כי אז הוי כמונח בקופסה, ושאני מלידה רגילה.
וע’ חולין ס”ט ע”ב ביצא דרך הדופן שליש ואח”כ ב’ שליש דרך הרחם, ומשמע דעד שיוצא מהדופן לא הוי כילוד, ואולי כלפי ב’ שליש דרך הרחם צריך דוקא שכבר יצא דרך הדופן, ולא עיינתי. וע’ צ”פ פ”א ממילה הט”ו דס”ל דהא דדי במקצת ראשו הוא רק דרך הרחם משא”כ דרך הדופן, וציין לחולין הנ”ל.
יושב בדד - חשוב כמת
Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l
“כל ימי אשר הנגע בו יטמא טמא הוא בדד ישב מחוץ למחנה מושבו” (ויקרא יג, מו).
שנינו במשנה (כלים פ”א, מ”ד): “למעלה מן הזב, זבה, שהיא מטמאה את בועלה. למעלה מן הזבה, מצורע, שהוא מטמא בביאה”. מבואר, שטומאת מצורע חמורה מאוד, עד שמצורע הבא אל הבית מטמא את כל אשר בבית. וכפי שפירש הרע”ב (שם): “דמצורע כשבא אל הבית טמא כל מה שבבית ואף על פי שלא נגע, דכתיב ‘מחוץ למחנה מושבו’ מלמד שמושבו טמא”. לא זו בלבד, אלא שכתב רש”י (במדבר יב, יב): “כמת – המצורע חשוב כמת, מה מת מטמא בביאה אף מצורע מטמא בביאה”, ומבואר, שמחמת שטומאת המצורע חמורה בדין זה כטומאת מת, הריהו נחשב כמת.
ארבעה חשובים כמת
והנה איתא בגמרא (נדרים סד, ב): “ארבעה חשובים כמת, עני, ומצורע, וסומא, ומי שאין לו בנים”, ומשמע שמלבד שמצורע דומה למת בדיני טומאתו, הוא נכלל בין אותם ארבעת האנשים, בעלי ‘צד השוה’ המדמה אותם למת. ויש להבין מהו הדמיון בין ארבעת אלו החשובים כמת. ובפשטות, אנשים אלו הם בעלי ייסורין גדולים מאוד בגוף או בנפש, עד שמחמת סבלם הגדול חייהם אינם חיים והם נחשבים למתים. אף מצורע שסובל ייסורי גוף מחולי הצרעת, חייו אינם חיים ונחשב כמת.
אמנם אין זה נכון, לא משום ייסוריהם הגדולים נדמו ארבעת אלו למתים, כי גם על בעל הייסורים הגדול ביותר אי אפשר לומר שהוא ‘חשוב כמת’, שהרי חי הוא! וכבר ייסד לן מרן ראש הישיבה הגר”ח שמואלביץ זצ”ל (שיחות מוסר, מאמר ‘אושר החיים’) שעונש ייסורים ואף אלו הקשים ביותר, עדיף לעין ערוך על עונש המיתה. מפני שכל עוד אדם נמצא בין החיים, יש לו את זכות ‘מעלת החיים’ ואף אם חייו מלאים בייסורים, אך אדם הנענש בעונש מיתה, מופסד הוא שאין לו את מעלת ה’חיים’, ולכך עונשו חמור ביותר.
אין ערוך למתנת החיים
והוכיח זאת מדברי הגמרא בסוטה (יא, א): “א”ר חייא בר אבא א”ר סימאי, שלושה היו באותה עצה, בלעם ואיוב ויתרו, בלעם שיעץ נהרג, איוב ששתק נידון ביסורין, יתרו שברח זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית”. ולכאורה יש להבין, הלא לבלעם שיעץ “כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו” בודאי ראוי להענש בעונש חמור יותר מאיוב שרק שתק ולא מחה, ומדוע בלעם נענש במיתה ואילו איוב נענש בעונש ייסורין. והלא ייסורים קשים יותר ממיתה, כפי שמצינו בגמרא (כתובות לג, ב) גבי חנניא מישאל ועזריה, שכל מה שהצליחו לעמוד בנסיון ולא להשתחוות לצלם הוא משום שקיבלו עונש מיתה, אולם אילו היו נענשים בייסורין לא היו יכולים להם והיו משתחוין לצלם, הרי שעונש הייסורין חמור יותר מעונש המיתה.
בהכרח נלמד מכאן, שחיים בעולם הזה הם מתנת חינם! כל רגע בחיים הוא יקר עד מאוד! ואילו אדם היה יודע להרגיש את אושר החיים, ולהעריך את גודל אוצר זה הנמצא תחת ידיו כל חייו היו נראים אחרת לגמרי. אפילו על חיים כאלו, המלווים בייסורין ומכאובים, כבר אמר הכתוב (איכה ג, לט): “מה יתאונן האדם חי”, ופירש רש”י (קידושין פ, ב): “מה יתאונן אדם חי – למה יתאונן אדם חי, למה יתרעם אדם על הקורות הבאות עליו אחר כל החסד שאני עושה עמו שנתתי לו חיים ולא הבאתי עליו מיתה”, כיון שזכה אדם לקבל את מתנת החיים, ראוי שישמח בזכות גדולה זו עד שלא ירגיש בייסורים.
אמנם יתכן שלאדם עצמו יהיה קשה להתמודד עם עונש הייסורין יותר מעונש המיתה, ולכן אמרו בחנניא מישאל ועזריה שאילו היו נענשים בייסורין היו משתחוין לצלם, אך מכל מקום עונש המיתה והניתוק מן החיים גדול במהותו מן הייסורין.
על פי זה מבואר היטב מדוע נענש בלעם על חטאו בעונש מיתה, ואילו איוב ששתק נענש על חטאו בעונש ייסורין. חטאו של בלעם היה חמור הרבה יותר, ולכך נענש בעונש החמור ביותר – עונש מיתה. אולם חטאו של איוב היה קל יותר, ולכן לא נלקחה ממנו מתנת החיים, ונענש בעונש ייסורין הקל יותר.
מצורע אינו נחשב כמת מחמת ייסורי הצרעת
ומעתה נמצא, שאין לבאר שמצורע נחשב כמת מחמת גודל ייסוריו, שהרי התבאר שאדרבה עונש ייסורים קל יותר מעונש מיתה. הדברים נכונים לגבי כל ייסורים, ולגבי מצורע במיוחד. שכן מצינו להדיא שאמר דוד המלך, כשהודה לקב”ה ואמר (תהלים קיח, יח): “יסור יסרני י-ה ולמות לא נתנני”, ופירש רש”י (שם): “יסור יסרני – על מעשה בת שבע בייסורין, כגון ‘ואת הכבשה ישלם ארבעתים’ (שמואל ב’ יב, ו), ששה חדשים נצטרע דוד”. והיינו כפי שמצינו בגמרא (סנהדרין קז, א): “ששה חדשים נצטרע דוד וכו’, דכתיב (תהלים נא, ט): ‘תחטאני באזוב'”, ופירש רש”י: “תחטאני באזוב – מכלל שהיה צריך טהרת אזוב כמצורע”. ועל זה אמר דוד המלך, שאף על פי שנתייסר בייסורי הצרעת, מכל מקום מודה הוא על כי “למות לא נתנני” – שהקב”ה לא הביא עליו עונש מיתה אלא השאירו בחיים, ומוכח שייסורי צרעת אינם נחשבים כמיתה.
אם כן, עלינו לבאר מדוע מצורע חשוב כמת.
בדד ישב’ – נחשב כמת
ביאר בזה מרן ראש הישיבה הגר”ח זצ”ל (שם, מאמר ‘בדד ישב’), שמצורע חשוב כמת מפני שגזרה עליו תורה (ויקרא יג, מו): “בדד ישב”. כיון שהמצורע חייב לחיות בבדידות, חייו אינם חיים והרי הוא חשוב כמת.
לכשנתבונן נמצא, שענין זה משותף לכל אותם “ארבעה חשובים כמת”. הנה ידועה הקושיה על המבואר בדברי הגמרא בנדרים (שם) שרק ארבעה אלו, וביניהם סומא, חשובים כמת, אולם חרש – שלא הוזכר, אינו חשוב כמת. שהרי איתא בגמרא (ב”ק פה, ב): “סימא את עינו, נותן לו דמי עינו, חירשו, נותן לו דמי כולו”. וביאר הרשב”א (שם): “סימא את עיניו – ודוקא בשסימא שתי עיניו אבל כשסימאו באחת מעיניו ראוי הוא לכל מלאכות”. “חרשו נותן לו דמי כולו – כלומר שאין ראוי לכלום וכמת הוא חשוב”. הרי לן שסומא בשתי עיניו אינו נחשב כמת, ולכך אם סימא את עיניו משלם את דמי עיניו בלבד, אולם חרש נחשב כמת, ולכן אם חירשו משלם את דמי כולו ולא רק את דמי אוזניו. נראה אם כן, שאדרבה, חרש חמור יותר מסומא, והוא הנחשב כמת.
אך הביאור בזה, שכשבאים לדון בדיני נזיקין, הנידון הוא החיסרון וההפסד שנגרם לניזק ביחס לעצמו, ובזה חשיבות האוזן גדולה מחשיבות העין. כפי שביאר רבינו יונה בשערי תשובה (שער ב, יב): “אמר שלמה עליו השלום (משלי טו, ל) ‘מאור עינים ישמח לב שמועה טובה תדשן עצם’ וגו’, זה פשר הדבר וכו’, העין אבר נכבד מאד, כי יראו בה את המאורות המשמחים את הלב, ונכבדה ממנו האזן, כי ישמעו בה שמועה טובה המדשנת את העצם שאין בו ההרגשה ולא ידושן במאור עינים בלתי בתענוג יתר, וכן אמרו זכרונם לברכה כי האזן נכבדת משאר האברים, שאם סימא את עינו נותן לו דמי עינו, חרשו נותן לו דמי כולו”. כלומר, חשיבות האוזן מהעין היא מפני שהשפעתה ניכרת על הגוף כולו, לעומת העין שהנאת הראיה אינה משפיעה על כל הגוף.
כך כתב גם רבינו בחיי (שמות ד, יא): “חוש השמע שהוא למעלה לחוש הראות וכו’, כי מלבד שירחיב את הלב וישמח אותו, עוד ידשן את עצמותיו, הנה כי רבה התועלת המגעת לאדם מן האוזן יותר מן העין”.
אמנם כל זה ביחס לתועלת שמקבל האדם לעצמו, אך אם נדון מה מועיל יותר לאדם ביחסו לזולתו, העין חשובה יותר מהאוזן! כוח הראיה הוא המאפשר לאדם להרגיש את השני, ולהתקשר עם הזולת. כך מצינו בלשון הפסוק (שמות ב, יא): “ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם”. פירש רש”י: “וירא בסבלותם – נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם”. בראיית העין בלבד הרגיש משה את צערם וסבלם של אחיו. כיון ש’נתן עיניו’, הגיעו הדברים אל ליבו והשתתף בצערם. לעומת זאת אדם שאינו יכול לראות, אינו יכול להרגיש את הזולת. כפי שמצינו ביעקב אבינו כשרצה לברך את מנשה ואפרים, שנאמר בו (בראשית מח, י): “ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות ויגש אתם אליו וישק להם ויחבק להם”, וביאר הספורנו (שם) שיעקב אבינו “לא יכול לראות – היטב כדי שתחול עליהם ברכתו בראותו אותם”. “וישק להם ויחבק להם – כדי שתדבק נפשו בהם ותחול עליהם ברכתו”. אם היה יעקב אבינו יכול לראות את מנשה ואפרים, היתה נוצרת ביניהם קירבת נפש בראייתם, והיתה חלה עליהם ברכתו. אך כיון שכבדו עיני ישראל מזוקן ולא יכל לראותם היטב, הוצרך לחבקם ולנשקם בכדי לעורר את פנימיותו על מנת שנפשו תדבק בנפשם והברכה תחול עליהם.
על פי זה יש לבאר את דברי הקב”ה למשה (שמות ד, יד): “וראך ושמח בלבו”, מעיד הכתוב שמה שקרה לבסוף, שנדבקו נפשותיהם של אהרן ומשה באהבה בעת שנפגשו, כפי שנאמר (שם, כז): “וילך ויפגשהו בהר האלוהים וישק לו”, התעורר בליבו של אהרן עוד קודם לכן. כבר כשראה אהרן את משה רבינו מרחוק, נתמלא ליבו של אהרן בשמחה, על ידי כוח הראיה.
ומעתה מבואר היטב הטעם שסומא נחשב כמת, וחרש לא. שכן החרש אמנם ניזוק כל כולו, אך עדיין חי הוא כחלק מסביבתו. אך הסומא שאינו יכול לקשור קשרי רעות עם סובביו, ונותר בודד לנפשו, , חייו אינם חיים, ונחשב כמת.
אדם שאינו יכול לפעול במידת הנתינה שבו – חייו אינם חיים
על פי דברים אלו, מבואר גם הטעם שאדם שאין לו בנים חשוב כמת. שהרי לכאורה יכול אדם לתמוה, הלא אדם שאין לו בנים הוא חף מכל דאגות, עול הפרנסה אינו מטרידו כל כך, והוא אינו סובל מ’צער גידול בנים’, מדוע אם כן הוא חשוב כמת. אמנם פשוט שאין זה כך, כל אדם מטבע ברייתו רוצה להעניק לאחרים, וגדול מכל הוא הרצון של אב להעניק לבנו, באשר הוא מושרש בנפשו של האב. וכן לאידך אין אדם המסוגל לקבל כה הרבה מזולתו כפי שבן נהנה מאביו. לכן אדם שאין לו בנים, שאינו יכול לקיים את המידה הזו הטבועה בנפשו, ולכך הוא נחשב כמת.
בוא וראה עד היכן מגיעה מידת הנתינה של אב ואם, הנה מצינו (מלכים א’ ג, טז- כח) בשלמה המלך שבאו לפניו שתי נשים למשפט, שתיהן ילדו ומת הולד של אחת מהן, ושתיהן תבעו זו את זו על הולד החי, “זאת אומרת זה בני החי ובנך המת, וזאת אומרת לא כי בנך המת ובני החי”. ולכאורה יפלא על אשה מרשעת זו שרצתה לחבוק בתינוק שאינו שלה, הלא לא היה לה בכך כל ספק שהוא אינו פרי בטנה, ומדוע עמדה על דעתה לטעון שהוא שלה. אמנם אשה זו ידעה שאם יגדל ילד זה בחיקה, יסבור לתומו שהיא אמו יולדתו ויאות לקבל ממנה את טובותיה וחסדיה, ובכך תבוא על סיפוקה תאוות הנתינה הפועמת בקרבה – ככל אם המגדלת את ילדה הפעוט.
– כה גדול הוא הצורך המושרש באב ובאם לתת ולהעניק, עד שהיה כדאי לאשה זו לגרום עוול מחריד לחבירתה, ובלבד שמידת הנתינה שלה תבוא לידי סיפוקה – כפי שכל אם מיטיבה עם בנה. מכאן נבין שאדם שאינו יכול להביא לפועל צורך זה בנתינה, חייו אינם חיים. ולכן מי שאין לו בנים נחשב כמת.
ומעתה יש לומר שזו גם הסיבה שעני נחשב כמת. אף שרבות צרותיו ובודאי טרדות פרנסתו מעיקות עליו ביותר, מכל מקום עיקר הטעם שנחשב כמת הוא מפני שאין ביכולתו להעניק לזולתו מאומה, לתמוך ולעזור לאחרים, אלא הוא טרוד מבוקר ועד ערב בהבאת טרף לבני ביתו. הרגשה זו של אדם שאינו יכול לתת כלום לאחרים, קשה אף מהעניות עצמה, ומפני כך הוא נחשב כמת.
העולה מן הדברים שכל ארבעת האנשים החשובים כמת – עני, מצורע, סומא, ומי שאין לו בנים, ענין אחד להם, שאינם יכולים לחיות עם אנשים אחרים, לחבור אליהם, ולעזור להם, ולכך חייהם אינם חיים, ונחשבים כמת.
Parsha Preview
Harav Hagaon Shmuel Wolman Shlita
Time for Autonomy
Parashas Tazria/Hachodesh
Harav Hagaon Shmuel Wolman Shlita
This Shabbos we read Parashas Hachodesh, the last of the four parashiyos that begin with Parashas Shekalim ushering in Purim and conclude with Parashas Hachodesh, which heralds the arrival of Chodesh Nissan and Pesach. The mefarshim explain the reason we read each of these parashiyos, and I would like to discuss why Chazal instituted the reading of Parashas Hachodesh.
The Mishnah Berurah, citing the Levush, explains that the Parashas Hachodesh serves as a form of kiddush hachodesh for Chodesh Nissan, when the mitzvah of kiddush hachodesh began: כדי לקדש חודש ניסן דכתיב בתורה החודש הזה לכם ראש חדשים. Rashi in Maseches Megillah explains, however, that Parashas Hachodesh – which also contains a discussion of the halachos of Pesach – is read as an introduction to the upcoming Yom Tov of Pesach. It appears, then, that there is a fundamental machlokes regarding the focus of Parashas Hachodesh: Are we merely focusing on the opening line of Parashas Hachodesh that discusses kiddush hachodesh of Nissan, in the passuk of הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, or are we primarily concerned with the many pesukim that follow regarding the halachos of Korban Pesach and the Yom Tov of Pesach?
In addition, both of these explanations for why we read Parashas Hachodesh seem perplexing. If, as Rashi says, the focus of Parashas Hachodesh is the pesukim about Pesach, then why is it called Parashas Hachodesh and not Parashas Pesach? And if, as the Levush says, the purpose of Parashas Hachodesh is to be mekadesh Chodesh Nissan, then why do we continue reading the following pesukim that are all about Pesach? Is it simply a technicality, in order to complete the whole parashah?
Furthermore, why did Chazal deem it important to read Parashas Hachodesh in order to be mekadesh Chodesh Nissan? The Torah mandates a yearly celebration of Pesach and Yetzias Mitzrayim, but why do we need to celebrate the mitzvah of kiddush hachodesh every Nissan?
Independence Month
The fact that the mitzvah of kiddush hachodesh was inaugurated in Nissan and given together with all the halachos of Pesach seems to indicate that there is a strong and profound link between these two mitzvos.
The opening Rashi in Parashas Bereishis states that kiddush hachodesh was the first mitzvah given to all of Klal Yisrael: אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל. What is so fundamental about this mitzvah that Hakadosh Baruch Hu deemed it worthy of being the first mitzvah given to Klal Yisrael, even before Mattan Torah, as a prelude to Yetzias Mitzrayim? Furthermore, in the mitzvah of kiddush hachodesh the Torah emphasizes that this mitzvah is for Klal Yisrael – הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – which seems to connote that we actually received something through this mitzvah. What did we get?
In addition, the Ohr Hachaim notes that there is an apparent redundancy in the passuk: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. If this passuk is informing us that Nissan is the first month, why does it have to say הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים and then restate that by saying רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה?
The Sforno offers a key insight into the correlation between kiddush hachodesh and the freedom we achieved through Yetzias Mitzrayim. He explains that in the mitzvah of kiddush hachodesh we were given dominion over time itself: we received the right to govern the months and decide when they begin and end. This, explains the Sforno, is the difference between an eved and a ben chorin. An eved works very hard, but many a ben chorin works just as hard. The quintessential difference between the two is that the eved has no control over his time; he is totally bound to the authority and whims of his master, who decides how he should spend his time. A ben chorin can choose to work very hard, but he still has control over his time and can use it as he wishes.
The mitzvah of kiddush hachodesh was a huge transition for Klal Yisrael, as it represented their graduation from avadim to bnei chorin whose time is their own: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם. Nissan was the first month in which we experienced this independence and were granted the bechirah to focus our time and efforts on avodas Hashem. That is the significance of Chodesh Nissan being רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה – it’s the first month in which we had that bechirah. Accordingly, we can understand why kiddush hachodesh was the first mitzvah given to Klal Yisrael, as it is the seminal prerequisite to being an eved Hashem who is independent and capable of being mekabel ol mitzvos at Har Sinai.
It is also very appropriate that Chodesh Nissan, the month of Yetzias Mitzrayim, was chosen to inaugurate this mitzvah, which reflects the transformation of Klal Yisrael from avadim into bnei chorin and avdei Hashem.
Of Birth and Rebirth
With this in mind, we can now appreciate the fundamental connection between the kiddush hachodesh and Pesach. Pesach is the Yom Tov that celebrates the birth of Klal Yisrael, which happened when they were able to break out of the physical and spiritual shackles of Mitzrayim and gain control of their time, achieve autonomy over their decision making, and have a mind of their own. This cheirus was manifested in the Korban Pesach, in which Klal Yisrael were instructed to take the deity of the Mitzriyim and slaughter it publicly. This was the pinnacle of freedom and independent thinking, and marked the beginning of Yetzias Mitzrayim.
The juxtaposition of the mitzvah of kiddush hachodesh of Nissan and the Yom Tov of Pesach is not merely a chronological coincidence, but rather a reflection of the process of Yetzias Mitzrayim. Nissan is a month of birth and rebirth, as we know that the world was created in Nissan and that Klal Yisrael were redeemed in Nissan and reborn as bnei chorin who were capable of becoming avdei Hashem. This process of redemption began with Korban Pesach and eventually climaxed with Yetzias Mitzrayim at the height of Chodesh Nissan, the fifteenth of the month.
Incidentally, this explains why the author of the Haggadah entertains the possibility that we should start commemorating Yetzias Mitzrayim already on Rosh Chodesh Nissan; the mitzvah of kiddush hachodesh conferred freedom upon the Yidden and marked the beginning of the process of redemption.
We can now understand that, according to the Levush, the reason Chazal instituted the reading of Parashas Hachodesh was not simply in order to be mekadesh the month of Nissan, but rather to celebrate the granting of autonomy that it represented, which was the introduction to the freedom we gained through Yetzias Mitzrayim. That is the significance of Parashas Hachodesh, and it therefore makes sense to read the passuk of kiddush hachodesh as an introduction to, and along with, the larger discussion of Pesach, because together, they symbolize the entire avodah of Chodesh Nissan.
Similarly, even though Rashi holds that the purpose of Parashas Hachodesh is to discuss the upcoming Yom Tov of Pesach, we still refer to it as Parashas Hachodesh because the mitzvah of kiddush hachodesh is the foundation for introducing the Yom Tov of cheirus and Yetzias Mitzrayim.
Constant Rejuvenation
The Sfas Emes reveals to us an even more profound transformation that Klal Yisrael experienced when they were given the mitzvah of kiddush hachodesh. The nations of the world follow the solar calendar, which follows the yearly cycle of the sun, whereas Klal Yisrael follows the lunar calendar, which follows the monthly cycle of the moon. The Sfas Emes notes that the sun is static: וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, whereas the moon is in a constant state of flux and rejuvenation. This idea is reflected in the word chodesh, month, which connotes the continual hischadshus of the moon. In contrast, the word shanah, year, is derived from the root of shinun, repetition – the opposite of hischadshus.
The Midrash, on the passuk of הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, describes how Klal Yisrael are mired in transgressions due to their yetzer hara, but nevertheless do teshuvah. The Sfas Emes explains that this is a reference to the power of hischadshus that was given to Klal Yisrael with the mitzvah of הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם: we were granted the ability bounce back and renew ourselves, like the moon. The key to this hischadshus, continues the Sfas Emes, is dveikus to the Eibishter, who deliberately created the world in a fashion of מחדש בטובו בכל יום תמיד and wants us to constantly seek hischadshus in our avodas Hashem and to grow in our ruchniyus. To do that, we must fight the force of habit, which causes us to become complacent and assume that there is no need for or possibility of hischadshus.
The chassidisheh sefarim explain that a deeper reason why we dance during kiddush levanah, as we seek to internalize the idea of kiddush hachodesh and the moon’s middah of hischadshus, is that we are trying to elevate ourselves from hergel, habit. The word hergel is related to the word regel, foot, and as we dance, we lift our feet off the ground to symbolize our desire to achieve hischadshus rather than be mired in hergel. That’s also why we wish one another shalom Aleichem, signifying that we are briyos chadashos who will be renewed like the moon.
Although we know that we have the power to renew ourselves, the yetzer hara often convinces us that we are a lost cause: we have drifted so far from Torah and mitzvos and done so many aveiros that we no longer stand a chance of hischadshus.
This is a grave error. The Torah taught this lesson of hischadshus, conveyed through the mitzvah of kiddush hachodesh, at a point when Klal Yisrael was in a state of וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה – which, Rashi explains, means that they were bare of mitzvos. They had no redeeming quality, not an iota of kedushah to boast of – and at that point the Eibishter came and told them: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – you are in control of your time, you can change, you can be a מחדש בטובו בכל יום תמיד, like the middah of the moon.
The Torah tells us: זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים… הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב, and we can explain that in all generations we must constantly remember the incredible gift of koach hachiddush that we received during Yetzias Mitzrayim, a gift that was introduced through kiddush hachodesh of Chodesh Nissan and that enabled us to free ourselves from Mitzrayim and become independent bnei chorin. This transformation occurred בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב, in the spring, the season of new growth that symbolizes hischadshus.
We are all, baruch Hashem, very busy with so many things, but we must remember that the difference between an eved l’avadim and a ben chorin is not how hard we are working, but whether we are in control of our time. Is it הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם? Are we making good decisions in how we budget our time, or are we enslaved, chas v’shalom, to the Western belief that time is money?
This is the message of Parashas Hachodesh and the beginning of the avodah of the Chodesh Nissan, the month of geulah. May we all be zocheh to internalize this koach of hischadshus that Parashas Hachodesh conveys, so that in any area in which we might feel that we have drifted, we can grasp the middah of the moon and build ourselves up during this time of הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם.
A gutten Shabbos and a gutten chodesh Nissan.