דברי רבותינו

Shmulevitz, Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim zt”l

לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל (יז,יא)
בגמ׳ (סנהדרין ק.): ״יתיב ר׳ יוחנן וקא דריש, עתיד הקב״ה להביא אבנים טובות שהם ל׳ על ל׳ אמות וכו׳ ומעמידם בשערי ירושלים וכו’. לגלג עליו אותו תלמיד, אמר השתא כביעתא דצילצלא לא משכחינן וכו’, לימים הפליגה ספינתו בים, חזינהו למלאכי השרת דקא מנסרי אבנים טובות ומרגליות, א״ל הני למאן, אמרי עתיד הקב״ה להעמידן בשערי ירושלים. כי הדר אשכחיה לר׳ יוחנן וכו’, א״ל רבי דרוש ולך נאה לדרוש, כשם שאמרת כך ראיתי. א״ל ריקה, אם לא ראית לא האמנת, מלגלג על דברי חכמים אתה, יהיב ביה עיניה ועשאו גל של עצמות״.

צ”ב, בתחילה כשלגלג התלמיד לא השיבו ר׳ יוחנן דבר ולא הענישו, ואילו כשהודה לדבריו אז הענישו?

ביאור הדברים: בתחילה לא הענישו כי לא היה התלמיד מסוגל להשיג בדעתו מציאות של אבנים טובות  ל׳ על ל’, וכמו שאמר “השתא כביעתא דצילצלא לא משכחינן” ולכן לא האמין, אך לאחר שראה בעיניו ואמר לר׳ יוחנן ״לך נאה לדרוש כשם שאמרת כך ראיתי״, הרגיש ר׳ יוחנן בדבריו שאף שכבר השיג שתיתכן מציאות כזו, עדיין אינו מאמין בכך מפני ששמע כן ממנו, אלא רק משום שראה וסמך על ראייתו.

על כך אמר לו ר׳ יוחנן: ״ריקה, אם לא ראית לא האמנת, מלגלג על דברי חכמים אתה”. לא התפעל ר׳ יוחנן כלל מדרגתו של התלמיד שזכה לראות ולדבר עם מלאכי השרת, אלא גער בו: “ריקה, מלגלג על דברי חכמים”. אם האמונה בדברי חכמים תלויה רק בחושיו והבנתו, הרי אינו “עבד” כלל, ומפני כן החשיבוהו שם ל״אפקרותא”, כי מלגלג הוא על “דברי חכמים״ ומאמין רק במה שרואה. לכן יהיב ביה עיניה ועשאו גל של עצמות.

מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה

דברי הימים

Tiktinsky, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Rebbi Shmuel zt"l

מרן ראש הישיבה הגאון הרב אברהם בהרה”ג רבי שמואל טיקטינסקי זצוק”ל

ב’ באלול תקצ”ה

מרן רה”י הגאון הרב אברהם טיקטינסקי זצוק”ל נולד בשנת תקנ”ה לאביו, מייסד וראש הישיבה הגאון רבי שמואל טיקטינסקי זצוק”ל.

עם התרחבותה של הישיבה בשנת תקפ”ג, כשבע שנים לאחר הקמתה, כשמספר התלמידים בה עמד על למעלה ממאה ועשרים, ראה אביו זצ”ל כי לאור הנסיעות הרבות שלו לטובת כלכלת הישיבה עליו להכניס כח עזר לצידו בישיבה ומינה את בנו, אשר נודע כבר אז (בגיל 28 בלבד) כעילוי וגאון אדיר, לכהן לצידו בראשות והנהלת הישיבה.

רעייתו של ר’ אברהם נטלה על עצמה את כל עול ניהול העסקים המשפחתיים ואפשרה לו להקדיש את כל עתותיו לטובת הישיבה ותלמידיה. מעבר לשיעוריו שמשכו את תלמידיו בעמקותם, יצר ר’ אברהם קשר אישי עם כל בחור ובחור וטיפחו באהבת אב ע”מ שיגדל בתורה ושלא יחסר לו דבר. הוא גם עמד מאחורי ההחלטה התקדימית בעולם הישיבות של ביטול אכילת ‘ימים’ בבתי בני העיירה, כדי שיוכלו בני התורה לאכול בכבוד על חשבונה של הישיבה, אשר התפרנסה בעיקר מהונם האישי של ר’ שמואל ור’ אברהם. בימיו יצא שמה הטוב של הישיבה למרחוק ובני תורה צעירים החלו נוהרים אליה מכל רחבי תבל.

ביום ב’ באלול תקצ”ה, כחצי שנה לאחר פטירת אביו זצ”ל, נלב”ע רה”י הגאון רבי אברהם טיקטינסקי והוא בן ארבעים בלבד. על מצבתו נכתב: “אשרי מי שעמלו בתורה, עסק בה תמיד וגם שמרה, רבצה לרבים בדרך ישרה, הדור פעלו במצוות בוראו, מאודו פזר לעניים כשורה.”

ת.נ.צ.ב.ה.

בשבילי הלכה

Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita

שופטים

בל תשחית במים

שו”ע או”ח סי’ ק”ע סעעיף כ”ב שופך מים לנקות הכוס לחבירו, משא”כ ביין. וע’ מהרש”ם ח”ג שע”ה דמוכח דהפסד מים אין בו כלום. (ולכא’ יש לדחות דהטעם כי לצורך לנקות הכוס חשוב כמו השתיה, אבל מנין לנו להתיר לשפוך לגמרי). וע”ש לענין שכונת המת דרק במים הזהירו, כי אין בו דין הפסד.

וע’ רמ”א יו”ד צ”ה ג’ וש”ך ופמ”ג לענין בלוע פגום במים דאין להקל כי אין שוה כלום. וע’ שלמת  חיים י”ז בדעת השואל, בנגע במים לפני נט”י לא ישתה מה”ט.

והעירו בזה מיבמות מ”ד לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם, ואולי דוקא שם בידוע שאחרים צריכים להם.

(ובעיקר דין הנ”ל שלא לשתות ממקום הכוס ששתה חבירו, הנה ע’ ט”ז בשם צוואת ר”א הגדול אות נ”ד שלא לשתות כלל ממה ששתה חבירו, וע’ מ”ב סקל”ז מהא”ר שהעיר על הט”ז מסעיף כ”ב ותי’ דהט”ז איירי דוקא אם אין מכירין אותו.

וע’ שד”ח ח”ו בפאת השדה מערכת ברכות ל”א במנהג ספרדים לשתות אחר ששתה מסדר קדושין, והביא שם מכתב האדר”ת שכתב ליישב מנהג האשכנזים עפ”י שו”ע סעיף כ”ב וסעיף ט”ז הנ”ל, ותי’ מנהג הספרדים דכוס של ברכה שאני, וראיה משו”ע לשתות כוס של ברכה. ויש שדחה דהכוונה בכוס של ברכה שישפוך מכוסו לפני ששותה בעצמו. וע’ בא”ח בה”ב י”ג שתי’ בכוס של ברכה כמ”ש הט”ז הנ”ל במכירו. ולפי”ז מיושב ג”כ החופה של ספרדים.

וע’ שש”כ פמ”ח סקס”ט בשם הגרש”ז דלא ידע איך מקילים בזה ליתן הכוס לחבירו לשתות, ודלא כסעיף ט”ז הנ”ל. ולכא’ לפי השד”ח או לפי הא”ר א”ש.

(ואגב, ע’ משך חכמה פ’ ויקרא דאפילו בזריקה בב’ כהנים באצבע בזא”ז הוי מאוס, ולכן כתיב ונתן, משא”כ בזריקות מהכוס אינו מאוס ולכן כתיב וזרקו).

מאן מלכי רבנן

Finkel, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh zt”l

כוחה של השבת בימי אלול

שבת קודש היא זמן מיוחד של חיזוק ידיעת האמת וריחוק ממחשבת שקר. – ימי חודש אלול גם הם זמן מיוחד בו מתחזקת הכרת האמת.

כאשר מזדווגים יחדיו, ימי חודש אלול עם קדושת השבת, הרי הכרת האמת היא כפולה ומכופלת משאר ימי החול, וגוברת בלב האדם התשוקה לחיי אמת והתיעוב של חיי השקר.

כי הנה ידוע שביום השבת ניתנת באדם נשמה יתירה, וכאשר יוצאת השבת יש צער על סילוקה, כמו שאמרו חז״ל (ביצה טז.) ״נשמה יתירה נותן הקב״ה באדם ערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, שנאמר ׳שבת וינפש׳, כיון ששבת ווי אבדה נפש״. הנשמה היא כח השכל, שהרי השכל אינו ענין גשמי של גוף, אלא הנפש היא המביאה את האדם אל החכמה העליונה.

ואכן בשכל הטוב והישר אין מקום כלל למחשבת שקר, מחשבת שקר היא מחשבה עקומה ולא תבוא בשכל בריא. וכח השכל הוא לחדד ולהכיר היטב מהי האמת ומהו השקר.

ביום השבת בו מתחזקת הכרת השכל יותר מכל השבוע, כמו שכתב האבן עזרא (בראשית ב, ג), ׳ויברך אלקים את יום השביעי’, כי ביום הזה יתחדש בנשמות כח ההכרה והשכל, גוברת באדם הכרת האמת.

וכן ענינו של חודש אלול ידוע מהקדמונים ראשי תיבות אלול – ׳אני לדודי ודודי לי׳, כיון שיש קירבה מיוחדת בימים אלו בין ישראל לאביהם שבשמים, וכאשר מתקרב האדם אל בוראו מתחזקת בו הכרת האמת, כיון שמכוח הרגשת קרבת אלקים הרי ידיעת האמת מוחשית אצלו ומתחזקת בקרבו, עד אשר אין לו מקום לטעות אחר השקר.

וכאשר באה השבת בימי חודש אלול. הרי הכרת האמת כפולה ומכופלת.

 

הכרת האמת רק ע״י לימוד התורה

אמנם גם השבת וגם ימי חודש אלול, הגם שסגולתם מיוחדת להכרת האמת, אין אפשרות להגיע לזה אלא ע״י לימוד התורה הקדושה.

כי רק בלימוד התורה לומד האדם להכיר את הקב״ה, שהרי את מציאותו יתברך לית מחשבה תפיסא ביה כלל, אלא הכרת הבורא היא הכרת דרכיו והנהגתו ורצונו וזאת למדים אנו בתורה הקדושה.

וכמו שמביא רש״י (דברים ו,ו) דברי הספרי, ׳ואהבת את ה׳ אלקיך’, היאך היא הדרך לאהבת הבורא והרי אין לנו שום השגה בו, אלא ׳והיו הדברים האלה׳ שמתוך כך אתה מכיר בהקב״ה ומתדבק בדרכיו.

ואמנם אברהם אבינו הכיר את בוראו ע״י שחקר והתבונן בבריאה כולה ביום ובלילה, אך ׳אחד היה אברהם׳, ואנו לא נדע דרכי הקב״ה אלא ע״י לימוד התורה כראוי בעמל וביגיעה, רק כך נזכה לסגולת התורה. ובלימוד התורה מגיעים אנו להכרת האמת – ״כי אתה אלקים אמת, ודברך אמת״.

״ודברך אמת וקיים לעד״, כי זהו כחה של האמת שהיא הנצח, אבל השקר אין לו רגלים, (גמ’ שבת קד. ״שיקרא אחדא כרעיה קאי ואמת מלבן לבוניה, קושטא קאי שיקרא לא קאי״), ואף אם מאריך בעמידתו עוד ועוד, אך לבסוף ודאי ייפול. וכך כל דבר שנופל, ואפילו אם רק לאחר זמן רב ייפול, הרי הוא שקר, אבל האמת היא הנצח והיא הקיימת לעד.

פרשת המלך – תורה

והנה ענין זה מצינו בפרשת השבוע, בפרשת המלך (דברים יז, יח): והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים. והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו.

ופירש״י: ׳את משנה התורה׳ – שתי ספרי תורות, אחת שהיא מונחת בבית גנזיו ואחת שנכנסת ויוצאת עמו.

ומבואר בגמ׳ (סנהדרין כא.): וכותב לו ספר תורה לשמו, יוצא למלחמה מוציאה עמה, נכנס הוא מכניסה עמו, יושב בדין היא עמו, מיסב היא כנגדו, שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו.

וטעם מצוה זו הוא, כיון שהמלך ענינו להנהיג את ישראל כפי רצון הבורא, והדרך ללמוד את דרכי הקב״ה והנהגתו הוא בלימוד התורה.

והנה מלבד ענין זה, נאמר בתורה טעם נוסף – יראה וענוה: למען ילמד ליראה את ה׳ אלקיו לשמר את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשתם. לבלתי רום לבבו מאחיו וגו’.

ומבאר הספורנו: ׳למען ילמד ליראה’- בחלק העיוני ממנה המורה במופת את גודל והשגחת הא-ל יתעלה, אשר בידיעת זה תתחייב המורא.

וכן לימוד התורה הוא המביא לענווה – ״לבלתי רום לבבו מאחיו״, ודווקא המלך היושב מעל כולם, הוא שצריך להחשיב ולהתייחס אף לפשוט שבעם, משום שע״י התורה יגיע להכרה שהכל הוא מהקב״ה והוא מעצמו אין לו כלום, וכיון שכן איך יתגאה במה שאינו שלו.

וזהו שכתוב (ירמיה ט, כב): אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו. כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי.

׳אל יתהלל הגבור בגבורתו ואל יתהלל העשיר בעשרו’, כיון שכל זה אינו בעמלו ויגיעו, אלא הכל הוא מאת הקב״ה, ׳כי אם בזאת יתהלל המתהלל – השכל וידוע אותי’, ידיעת הנהגתו של הקב״ה וההכרה שהכל מאיתו ואין דבר שיכול אדם לעשות בעצמו. רק בידיעה זו יתהלל המתהלל, על אשר בחר באמת ולא נטה אחרי השקר, אך לא בבחירה עצמה יתהלל, שהלא בחר בחיים במקום במות וברע, אלא בכך שעסק בתורה והגיע על ידה להכרת האמת שהכל מאת השי״ת ואין לאדם כלום מעצמו, ובהכרה זו יתהלל המתהלל.

זהו תפקידו של מלך ומנהיג בישראל. ואף משה רבינו שמעלת נבואתו יותר מכל הנביאים ומה מאוד רבו מעלותיו, לא מוזכר עליו בתורה אלא (במדבר יב, ג) ״והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה״, כי זהו שבחו של מנהיג ישראל, להיות עניו מכל האדם ולהתייחס בכבוד אף לפשוטי העם הפחותים ביותר.

ומעלה זו ישיג האדם ע״י לימוד התורה, כמו שמפרש האור החיים הקדוש כאן:

׳לבלתי רום לבבו’, פירוש: על דרך אומרם ז״ל (אבות ו, א) ״ומלבשתו ענוה ויראה״, והוא אומרו כי באמצעות קריאת התורה לא ירום לבבו וגו’.

שזהו כח התורה וסגולתה להכניס בליבו יראה וענוה, כי לימוד התורה מביאו להכרת הנהגתו של השי״ת, ובזה הרי היא מלבשתו יראה וענוה.

״מאן מלכי רבנן״

והנה המשך המשנה שם הוא – ״כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו’, ונותנת לו מלכות וממשלה״.

מי הוא ׳מלך׳ – ״כל העוסק בתורה לשמה, הוא המלך! בחור ישיבה, אברך, שיושב ועוסק בתורה, הוא הנחשב למלך.

כי כל כח הנהגתו של המלך, הוא רק ע״י לימוד התורה, כמו שנאמר (משלי ח, טו) ״בי מלכים ימלוכו״, והיא הנותנת לו את הכרת האמת, ומלבשתו ענוה ויראה ונותנת לו מלכות וממשלה.

׳אהבת אותנו ורצית בנו׳

והנה כאשר שאל הקב״ה את ישראל אם ירצו לקבל את התורה, אמרו מיד ״נעשה ונשמע״, כיון שישראל רצונם הוא לידע את רצון ה’, אשר כל הנהגתו היא האמת והטוב, אבל האומות מיאנו לקבלה והלכו אחר רצונם. אך רצונם רצון אדם הוא, ורצון האדם זהו השקר אשר אין לו קיום, ואף אם יאריך ימיו סופו שנופל, כי לשקר אין רגלים.

ולכן אומר הקב״ה (מלאכי א, ג) ״את עשו שנאתי״, ולא רק עשיו, אלא כל האומות אשר בחרו במות וברע, ולא הכירו בקב״ה – ״ואהב את יעקב״, כי בחרו בחיים ובטוב, בהנהגת הקב״ה בתורה הקדושה.

אברהם אבינו נקרא (ישעיה מא, ח) ״אברהם אהבי״, כי הוא אשר חקר וזכה להכיר הנהגת השי״ת. וכן אנו ע״י עסק התורה נוכל לזכות להכרת הנהגת הבורא, וזהו שאומרים אנו בתפילת המועדים – ״אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו״. מדוע, משום – ״וקרבתנו מלכינו לעבודתך״, בתורה הקדושה.

 

שבת קודש וחודש אלול  ־ ימי אהבה

והנה בשבת קודש וכן בחודש אלול מצינו ביטויים של אהבה.

בשבת קודש אומרים אנו – ״לכה דודי לקראת כלה״, וכן ימי חודש אלול נרמזים הם בפסוק – ״אני לדודי ודודי לי״.

״דודי״ הוא ביטוי של אהבה וקירבה מיוחדים, שנאמרו בשיר השירים, ולא מצינו כמותם אלא בשבת קודש ובחודש אלול.

אכן קודם עלינו לקרב את עצמינו אל השי״ת – ״אני לדודי״, ואז נזכה לקרבתו אלינו – ״ודודי לי״. ומה הוא האופן להתקרב אליו, זהו רק ע״י עסק התורה.

והנה עומדים אנו כבר ביום הרביעי של ימי האלול, ואפשר לזכות ולהשיג בכל שעה ובכל רגע של אלול לאין ערוך ולאין שיעור, שזהו זמן מיוחד שאין דוגמתו, וביותר ב׳שבת של אלול’, נתחזק בעמל התורה ויגיעתה, ונזכה בסייעתא דשמיא לדביקות והכרת האמת.