דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh Finkel, zt”l

מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו (כ,ח)
בגמ’ (סוטה מד.) רבי יוסי הגלילי אומר, הירא מעבירות שבידו, ואפי’ אין בו אלא ששח בין תפילה תפילה.

בתחילת הפרשה נאמר ״שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם אל ירך לבבכם אל תיראו וכו״׳ (כ,ג), ופירש״י: ׳שמע ישראל׳ – אפילו אין בכם זכות אלא קריאת שמע בלבד כדאי אתם שיושיע אתכם.

וצ”ב: אם הירא מעבירות שבידו אינו יוצא למלחמה, למה מועילה הזכות של קריאת שמע?

יש לבאר: הירא מעבירות שבידו שמא יענש עליהם במלחמה, הרי זו ״יראת העונש״, ואין לו לצאת למלחמה מחשש שמא ימות. אך יש ב׳ ענייני יראת שמים, ״יראת העונש״ שמפחד להיענש על חטאיו, זו היראה הפחותה, וכדברי המס״י (פכ״ד) ומלבד יראה זו יש ענין נוסף של יראה, והיא ״יראת הרוממות״, שירא מפחד הדר גאונו ית’, שמלוא כל הארץ כבודו והכל נתון בידו. יראה זו היא הגבוהה ביותרב״יראת ה׳״.

לפי״ז מובן, הירא שיענש על עבירות שבידו אינו יוצא למלחמה. אך מי שבידו זכות קריאת שמע כראוי, שמחמת יראת הרוממות מקבל על עצמו עול מלכות שמים בשלימות לעשות ככל אשר יורוהו לשמור לעשות ולקיים את כל המצוות, אדם זה יכול לצאת למלחמה אע״פ שיש בידו עבירות, כיון שמעתה ואילך מקבל ע״ע לשמור המצוות כולן, ונחשב כאילו קיימם, כמש”כ רבינו יונה (שע״ת שער שני).

מצינו ביטוי זה של אהבה, בין הקב״ה לישראל, גם בחודש ״אלול״, כפי שמביא הטור (או״ח סי׳ תקפ״א) שר״ת אלול ״אני לדודי ודודי לי״.

הטעם לקרבה זו, מפני שבאלול אנו מתקרבים אל השי״ת ומקבלים עלינו את מלכותו, שזהו ״אני לדודי״, עי”ז גם הקב״ה מקרבנו אליו באהבה – ״ודודי לי״.

נתחזק כולנו בימים אלו להכיר שהשי״ת מנהיג את העולם, ונבטח בו כאבותינו בצאתם ממצרים שהלכו אחריו למדבר וזכו לאהבתו, כמש”נ ״זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה״.

ומתוך הכרת גודל רוממות הבורא ית’, נירא מפחד הדר גאונו ונקבל על עצמינו להתקרב ולחזור אליו בתשובה שלימה, ובזה נזכה ל״אני לדודי ודודי לי”.

מרן ראש הישיבה הגאון הרב אריה פינקל זצללה”ה

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

“ועשית ככל אשר יורוך”
פעם נשאל מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה, איך הוא מסוגל לעשות דברים גדולים כל כך, שיש בהם אחריות כה מרובה? השיב במשפט קצר: ״כי יש לי רבי״.

היה זה אחד מסודות הצלחתו של רבינו. הוא היה דבוק בכל לב ברבותיו ובהדרכה שקיבל מהם.

בפרט לא זז מלדבוק ברבו המובהק, הגאון רבי חיים קמיל זצוק״ל. בפניו היה מציע את כל ספקותיו הרוחניים והגשמיים. באותם ימים כבר התגורר רבי חיים באופקים. רבינו היה מתקשר לקבל את הדרכתו הן בענייני הישיבה והן בענייניו הפרטיים ולא זז מהוראותיו. רה”י לא נזקק להדרכות מפורטות, הוא ידע את ה״הלוך ילך״ של הגר״ח ובמילים קצרות, לפעמים אפילו מילה אחת הספיקה, ורבינו הזדרז לבצע מה שנפסק לו.

לדוגמא, בכל פעם שהיה מדובר על נסיעה לחו”ל, התקשר לגר״ח להתייעץ ולהתברך. די היה שהגר״ח ישאל, לשם מה לנסוע? או למה עכשיו דוקא? כדי שיוותר מיד על תוכניתו, גם אם בהכנתה הושקעו מחשבה רבה ומאמצים.

גם כשהתקשה בלימוד או כשרצה הסכמה לחידושי תורתו, התקשר כבחור צעיר לרבו לקבל את דעתו. כמה פעמים כשהדברים היו צריכים בהירות והרגיש שבטלפון לא יוכל להבין דברים על בוריים, נסע במיוחד לאופקים כדי לשטוח את קושיותיו אצל הגר״ח, וכשהבין חזר מיד לביתו, דבר שהיה כרוך בנסיעה של כמה שעות, בשלשה אוטובוסים, בתחבורה של אותם ימים.

דבוק היה באמונת אומן בגדולי ישראל והתבטל כלפיהם התבטלות עצומה. כשבא להיוועץ עמהם, היה עומד בהכנעה והספיק רמז קל כדי שיבטל את דעתו ותכניותיו לגמרי.

פעם, לאחר שקיבל תשובה על שאלתו, אמרו לו שאולי לא הסביר את עצמו כראוי. ענה רבינו בנחרצות: הצגתי את השאלה ואם אדם גדול אמר שלא לעשות, אין לעשותו ואין מקום לשום הרהורים.

בכל נפשך

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

שופטים

סמיכה כישיבה

כתיב בפרשה לענין עדים המעידים בב”ד ועמדו שני האנשים, ולמדו מכאן שהגדת עדות בעמידה. וכתב הרמ”א חו”מ י”ז דגם בסמיכה כשר. וע’ בט”ז חו”מ י”ז ובמג”א תכ”ב הקשו דבגמ’ אמרו דאין לעבוד במקדש בסמיכה דסמיכה כישיבה,  ותי’ הב”ח שם וכן בהגהות הח”צ על הט”ז וכן בברכ”י חו”מ וכן בב”מ תכ”ב, דס”ל לרמ”א דכל הענין ספק ולכן עבודה דבעי עמידה מה”ת מחמירים, ובעדים להקל בדרבנן.

ועדיין ק’ שהרמ”א שתק לשו”ע סי’ קמ”א לחומרא בשעת קריאת התורה, וע’ עולת תמיד קמ”א דלפי”ז צ”ל דעמידה בקריאה”ת מה”ת. ועוד תי’ הא”ר דשתק הרמ”א בקריאת התורה שהוא משום אימה וכמ”ש המג”א מירושלמי וכתב המג”א דמה”ט אפילו סמיכה שאם ינטל לא יפול אסור. וכעי”ז י”ל דהא דכתב בשו”ע צ”ד ח’ דאסור לסמוך בתפלה, וצ”ל כנ”ל דמודה הרמ”א ומטעם אימה וכמ”ש במ”ב.

וע”ש ברכ”י שהעיר על ד”מ תקפ”ה, מובא שם במג”א, דמחמיר בשופר, וכתב דמה”ט השמיטו ברמ”א. ולכא’ ה”ה לענין ספירת העומר, שהוא מקור דין שופר.

וכ”ז לדעת הרמ”א אבל המג”א מחמיר דסמיכה אינו כעמידה. ולענין הלכה במח’ הרמ”א ומג”א, ע’ מ”ב צ”ד דמחמיר, וע’ ב”ה תכ”ב ז’ לענין הלל דמצרף דעת הרמ”א לקולא עם דעת שבלי הלקט ע”ש, מיהו ע’ שעה”צ תקפ”ה ב’ בשופר דמקיל לגמרי כרמ”א. (ויש להוסיף דביותר ק’ על השעה”צ הנ”ל דהרי אף הרמ”א דמקיל בדיינים הרי בד”מ החמיר בשופר, ואיך כתב השעה”צ איפכא. מיהו לפי הברכ”י הנ”ל יוצא שהרמ”א בשו”ע חזר בו ממה שכתב בד”מ). ויש שכתב דאולי לענין מהחל חרמש בקמה, הוא דין קימה ולא דין עמידה, וא”צ אלא הידור בעלמא, מיהו קשה א”כ שהמ”ב צ”ד מחמיר לענין ס”ת אף דיליף מדין מפני שיבה תקום.

וע’ טו”א שהק’ על הרמב”ם שחידש דגם מגילה בציבור מצותו בעמידה וק’  א”כ איך אמרו בגמ’ משא”כ בתורה והרי מ”ש בין קריאה”ת ומגילה כיון דמגילה ג”כ בציבור בעי עמידה, ותי’ פמ”ג קמ”א מ”ז א’ דמשום כבוד הציבור מותר בסמיכה. (וע”ע בזה בב”ה ומ”ב תר”צ סק”ב).

מאן מלכי רבנן

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh Finkel, zt”l

כוחה של השבת בימי אלול

שבת קודש היא זמן מיוחד של חיזוק ידיעת האמת וריחוק ממחשבת שקר. – ימי חודש אלול גם הם זמן מיוחד בו מתחזקת הכרת האמת.

כאשר מזדווגים יחדיו, ימי חודש אלול עם קדושת השבת, הרי הכרת האמת היא כפולה ומכופלת משאר ימי החול, וגוברת בלב האדם התשוקה לחיי אמת והתיעוב של חיי השקר.

כי הנה ידוע שביום השבת ניתנת באדם נשמה יתירה, וכאשר יוצאת השבת יש צער על סילוקה, כמו שאמרו חז״ל (ביצה טז.) ״נשמה יתירה נותן הקב״ה באדם ערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, שנאמר ׳שבת וינפש׳, כיון ששבת ווי אבדה נפש״. הנשמה היא כח השכל, שהרי השכל אינו ענין גשמי של גוף, אלא הנפש היא המביאה את האדם אל החכמה העליונה.

ואכן בשכל הטוב והישר אין מקום כלל למחשבת שקר, מחשבת שקר היא מחשבה עקומה ולא תבוא בשכל בריא. וכח השכל הוא לחדד ולהכיר היטב מהי האמת ומהו השקר.

ביום השבת בו מתחזקת הכרת השכל יותר מכל השבוע, כמו שכתב האבן עזרא (בראשית ב, ג), ׳ויברך אלקים את יום השביעי’, כי ביום הזה יתחדש בנשמות כח ההכרה והשכל, גוברת באדם הכרת האמת.

וכן ענינו של חודש אלול ידוע מהקדמונים ראשי תיבות אלול – ׳אני לדודי ודודי לי׳, כיון שיש קירבה מיוחדת בימים אלו בין ישראל לאביהם שבשמים, וכאשר מתקרב האדם אל בוראו מתחזקת בו הכרת האמת, כיון שמכוח הרגשת קרבת אלקים הרי ידיעת האמת מוחשית אצלו ומתחזקת בקרבו, עד אשר אין לו מקום לטעות אחר השקר.

וכאשר באה השבת בימי חודש אלול. הרי הכרת האמת כפולה ומכופלת.

הכרת האמת רק ע״י לימוד התורה

אמנם גם השבת וגם ימי חודש אלול, הגם שסגולתם מיוחדת להכרת האמת, אין אפשרות להגיע לזה אלא ע״י לימוד התורה הקדושה.

כי רק בלימוד התורה לומד האדם להכיר את הקב״ה, שהרי את מציאותו יתברך לית מחשבה תפיסא ביה כלל, אלא הכרת הבורא היא הכרת דרכיו והנהגתו ורצונו וזאת למדים אנו בתורה הקדושה.

וכמו שמביא רש״י (דברים ו,ו) דברי הספרי, ׳ואהבת את ה׳ אלקיך’, היאך היא הדרך לאהבת הבורא והרי אין לנו שום השגה בו, אלא ׳והיו הדברים האלה׳ שמתוך כך אתה מכיר בהקב״ה ומתדבק בדרכיו.

ואמנם אברהם אבינו הכיר את בוראו ע״י שחקר והתבונן בבריאה כולה ביום ובלילה, אך ׳אחד היה אברהם׳, ואנו לא נדע דרכי הקב״ה אלא ע״י לימוד התורה כראוי בעמל וביגיעה, רק כך נזכה לסגולת התורה. ובלימוד התורה מגיעים אנו להכרת האמת – ״כי אתה אלקים אמת, ודברך אמת״.

״ודברך אמת וקיים לעד״, כי זהו כחה של האמת שהיא הנצח, אבל השקר אין לו רגלים, (גמ’ שבת קד. ״שיקרא אחדא כרעיה קאי ואמת מלבן לבוניה, קושטא קאי שיקרא לא קאי״), ואף אם מאריך בעמידתו עוד ועוד, אך לבסוף ודאי ייפול. וכך כל דבר שנופל, ואפילו אם רק לאחר זמן רב ייפול, הרי הוא שקר, אבל האמת היא הנצח והיא הקיימת לעד.

פרשת המלך – תורה

והנה ענין זה מצינו בפרשת השבוע, בפרשת המלך (דברים יז, יח): והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים. והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו.

ופירש״י: ׳את משנה התורה׳ – שתי ספרי תורות, אחת שהיא מונחת בבית גנזיו ואחת שנכנסת ויוצאת עמו.

ומבואר בגמ׳ (סנהדרין כא.): וכותב לו ספר תורה לשמו, יוצא למלחמה מוציאה עמה, נכנס הוא מכניסה עמו, יושב בדין היא עמו, מיסב היא כנגדו, שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו.

וטעם מצוה זו הוא, כיון שהמלך ענינו להנהיג את ישראל כפי רצון הבורא, והדרך ללמוד את דרכי הקב״ה והנהגתו הוא בלימוד התורה.

והנה מלבד ענין זה, נאמר בתורה טעם נוסף – יראה וענוה: למען ילמד ליראה את ה׳ אלקיו לשמר את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשתם. לבלתי רום לבבו מאחיו וגו’.

ומבאר הספורנו: ׳למען ילמד ליראה’- בחלק העיוני ממנה המורה במופת את גודל והשגחת הא-ל יתעלה, אשר בידיעת זה תתחייב המורא.

וכן לימוד התורה הוא המביא לענווה – ״לבלתי רום לבבו מאחיו״, ודווקא המלך היושב מעל כולם, הוא שצריך להחשיב ולהתייחס אף לפשוט שבעם, משום שע״י התורה יגיע להכרה שהכל הוא מהקב״ה והוא מעצמו אין לו כלום, וכיון שכן איך יתגאה במה שאינו שלו.

וזהו שכתוב (ירמיה ט, כב): אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו. כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי.

׳אל יתהלל הגבור בגבורתו ואל יתהלל העשיר בעשרו’, כיון שכל זה אינו בעמלו ויגיעו, אלא הכל הוא מאת הקב״ה, ׳כי אם בזאת יתהלל המתהלל – השכל וידוע אותי’, ידיעת הנהגתו של הקב״ה וההכרה שהכל מאיתו ואין דבר שיכול אדם לעשות בעצמו. רק בידיעה זו יתהלל המתהלל, על אשר בחר באמת ולא נטה אחרי השקר, אך לא בבחירה עצמה יתהלל, שהלא בחר בחיים במקום במות וברע, אלא בכך שעסק בתורה והגיע על ידה להכרת האמת שהכל מאת השי״ת ואין לאדם כלום מעצמו, ובהכרה זו יתהלל המתהלל.

זהו תפקידו של מלך ומנהיג בישראל. ואף משה רבינו שמעלת נבואתו יותר מכל הנביאים ומה מאוד רבו מעלותיו, לא מוזכר עליו בתורה אלא (במדבר יב, ג) ״והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה״, כי זהו שבחו של מנהיג ישראל, להיות עניו מכל האדם ולהתייחס בכבוד אף לפשוטי העם הפחותים ביותר.

ומעלה זו ישיג האדם ע״י לימוד התורה, כמו שמפרש האור החיים הקדוש כאן:

׳לבלתי רום לבבו’, פירוש: על דרך אומרם ז״ל (אבות ו, א) ״ומלבשתו ענוה ויראה״, והוא אומרו כי באמצעות קריאת התורה לא ירום לבבו וגו’.

שזהו כח התורה וסגולתה להכניס בליבו יראה וענוה, כי לימוד התורה מביאו להכרת הנהגתו של השי״ת, ובזה הרי היא מלבשתו יראה וענוה.

״מאן מלכי רבנן״

והנה המשך המשנה שם הוא – ״כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו’, ונותנת לו מלכות וממשלה״.

מי הוא ׳מלך׳ – ״כל העוסק בתורה לשמה, הוא המלך! בחור ישיבה, אברך, שיושב ועוסק בתורה, הוא הנחשב למלך.

כי כל כח הנהגתו של המלך, הוא רק ע״י לימוד התורה, כמו שנאמר (משלי ח, טו) ״בי מלכים ימלוכו״, והיא הנותנת לו את הכרת האמת, ומלבשתו ענוה ויראה ונותנת לו מלכות וממשלה.

׳אהבת אותנו ורצית בנו׳

והנה כאשר שאל הקב״ה את ישראל אם ירצו לקבל את התורה, אמרו מיד ״נעשה ונשמע״, כיון שישראל רצונם הוא לידע את רצון ה’, אשר כל הנהגתו היא האמת והטוב, אבל האומות מיאנו לקבלה והלכו אחר רצונם. אך רצונם רצון אדם הוא, ורצון האדם זהו השקר אשר אין לו קיום, ואף אם יאריך ימיו סופו שנופל, כי לשקר אין רגלים.

ולכן אומר הקב״ה (מלאכי א, ג) ״את עשו שנאתי״, ולא רק עשיו, אלא כל האומות אשר בחרו במות וברע, ולא הכירו בקב״ה – ״ואהב את יעקב״, כי בחרו בחיים ובטוב, בהנהגת הקב״ה בתורה הקדושה.

אברהם אבינו נקרא (ישעיה מא, ח) ״אברהם אהבי״, כי הוא אשר חקר וזכה להכיר הנהגת השי״ת. וכן אנו ע״י עסק התורה נוכל לזכות להכרת הנהגת הבורא, וזהו שאומרים אנו בתפילת המועדים – ״אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו״. מדוע, משום – ״וקרבתנו מלכינו לעבודתך״, בתורה הקדושה.

שבת קודש וחודש אלול  ־ ימי אהבה

והנה בשבת קודש וכן בחודש אלול מצינו ביטויים של אהבה.

בשבת קודש אומרים אנו – ״לכה דודי לקראת כלה״, וכן ימי חודש אלול נרמזים הם בפסוק – ״אני לדודי ודודי לי״.

״דודי״ הוא ביטוי של אהבה וקירבה מיוחדים, שנאמרו בשיר השירים, ולא מצינו כמותם אלא בשבת קודש ובחודש אלול.

אכן קודם עלינו לקרב את עצמינו אל השי״ת – ״אני לדודי״, ואז נזכה לקרבתו אלינו – ״ודודי לי״. ומה הוא האופן להתקרב אליו, זהו רק ע״י עסק התורה.

והנה עומדים אנו כבר ביום הרביעי של ימי האלול, ואפשר לזכות ולהשיג בכל שעה ובכל רגע של אלול לאין ערוך ולאין שיעור, שזהו זמן מיוחד שאין דוגמתו, וביותר ב׳שבת של אלול’, נתחזק בעמל התורה ויגיעתה, ונזכה בסייעתא דשמיא לדביקות והכרת האמת.