דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l

הבה נתחכמה לו פן ירבה (א, י)
איתא בגמרא (סוטה יא, א) “אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי סימאי שלשה היו באותה עצה, בלעם ואיוב ויתרו, בלעם שיעץ נהרג, איוב ששתק נידון ביסורין, יתרו שברח זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית”.

הקשה מרן רה”י שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה: צ”ב, דלכאורה עצת בלעם חמורה הייתה משתיקת איוב, וא”כ למה נענש בלעם במיתה בלבד ואילו איוב נענש בעונש הייסורים שהם קשים לאין ערוך מעונש מיתה. וכפי שמצינו בגמ’ (כתובות לג,ב) בחנניא מישאל ועזריה, שכל מה שהצליחו לעמוד בנסיון ולא להשתחוות לצלם היה משום שקיבלו עונש מיתה, אך אילו היו נענשים בייסורים היו משתחווים לצלם?

וביאר: למדנו מכאן את יקרת החיים, שאף חיים המלווים בייסורים עדיפים הם על המיתה. מפני שכל זמן שהאדם חי יש באפשרותו להתקרב אל הקב”ה, ואף שייתכן שכלפי האדם קושי הייסורים גדול מן המוות, כפי שמצינו בחנניא מישאל ועזריה, אך אעפ”כ עונש המיתה במהותו גדול מן הייסורין. לכן נענש בלעם על חטאו הגדול בעונש מיתה החמור, ואילו איוב ששתק נענש על חטאו הקטן בעונש ייסורים שהוא הקל יותר.

אך עדיין צ”ב מדוע נענש איוב בייסורים, הרי גם אם היה מוחה לא הייתה מחאתו מבטלת את הגזרה?

אלא שהייסורין אינן באים רק כעונש על החטא, אלא גם ללמד את האדם את הדרך הישרה שלא יחטא בעתיד. זה הענין שמודדין לאדם “מידה כנגד מידה”, כדי שיוכל לעמוד ולהתבונן בחטאו. וכבר ביאר בזה הרב מבריסק זצוק”ל, שהמתייסר בייסורים זועק מחמת ייסוריו, למרות שיודע שזעקותיו לא יועילו לו מאומה, משום שכך טבע הבריות שכשכואב צועקים, ואדם שאינו צועק בהכרח שאין הדבר כואב לו. מעתה, איוב ששתק ולא צעק על גזירות פרעה, בהכרח שלא הרגיש בצרות עם ישראל כפי שחש בייסוריו שלו, לכך נענש והתייסר בייסורין, על מנת להוכיחו על שאינו מרגיש בצרות של כלל ישראל כפי שחש בצרותיו שלו, כי אילו היה כואב את כאבם היה זועק זעקה גדולה ומרה, למרות שלא היה בזה כל תועלת.

דברי הימים

Harav Hagaon Yaakov Yosef Hakohen Zabari Shlita

זכרונות מהישיבה בשנות הזעם
זכרונות מהישיבה הקד’ מעדותו של רבי יעקב יוסף הכהן זאבארי – מתלמידי הישיבה במיר, אשר גלה עם הישיבה בכל נדודיה בימי הזעם של מלחמת העולם השניה.

כאשר הגיע רבי יעקב להתקבל לישיבה במיר, התבשר בשמחה כי ביום זה מקבלים את כל מי שהגיע לישיבה, מחמת השמחה בהולדת נכד למרן ראש הישיבה הגה”ח הרב אליעזר יהודה פינקל זצללה”ה, בן לחתנו מרן הגר”ח שמואלביץ זצללה”ה.

עם פרוץ המלחמה, כאשר נדדה הישיבה לוילנה שהתמלאה באלפי פליטים יהודיים מכל רחבי אירופה, למדו הבחורים בבימ”ד אחד והיו מתאכסנים בבימ”ד אחר. באחד הימים סגרו הקומוניסטים את אחד הבניינים ורבי יעקב נשאר ללא תפילין. במשך שנתיים הניח תפילין של חבריו, עד שמרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לווינשטין זצללה”ה, אליו היה קרוב וקשור עד מאוד, נתן לו כסף לקנות תפילין חדשות. גם בנסיעתם ברכבת הטראנס-סיבירית השאיל מרן המשגיח את מעילו לרבי יעקב כדי שישתמש בו ככר תחת ראשו.

על גודל חביבות התורה של תלמידי הישיבה באותם ימים קשים סיפר רבי יעקב, כי במשך תקופה ארוכה לא היו בידם כמעט ספרים. היה ספר “קצות החושן” אחד ששימש את כולם. ערכו תורנות לפי שעות והיו בחורים שהתור שלהם היה בשעות הלילה. תורו של רבי יעקב נקבע לשעה 2:00 לפנות בוקר. לשם כך הוא נשאר בבית המדרש בלילה, למרות שבית המדרש היה מחוץ לגיטו, והיה אסור לשהות שם אחרי השעה 10:00 בלילה. הייתה זו מסירות נפש כדי להרוויח לימוד של “קצות החושן”.

רבות תיאר רבי יעקב כיצד מרן המשגיח זצ”ל המריץ כל העת את התלמידים ללמוד, למרות הדאגה מחוסר הידיעה מה עלה בגורל משפחותיהם והתנאים הקשים בשנחאי. המשגיח חזר כל הזמן ע”כ שהלימוד שלהם הוא שמחזיק את כל העולם בעת הזאת, רגע של רפיון יכול לגרום להריגת עוד יהודים. הבחורים חשו זאת והוסיפו כל העת לימוד על לימודם. כך בחום הנורא אשר המיס אפילו את הזפת של הכבישים, היו תלמידי הישיבה שוקדים על לימודם כשהזיעה ניגרת על גופם, עד כדי כך שהוצרכו להניח ניילון על הספרים להגן שלא ינזקו מטיפות הזיעה. כך היו לומדים במשמרות כל שעות היממה ע”מ להגן על העולם ע”י לימוד תורתם.

מתוך בטאון “קיבוץ” – מיר מודיעין עילית

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

שמות

חידוש מי מעיין

כתיב ויקם מלך חדש ע’ ערובין כ”ג נחלקו אי מלך חדש ממש או רק נתחדשו גזירותיו. וע’ מהרש”ם תס”ח בשם תורת חיים בעירובין דנ”מ במוכר לחבירו בית חדש ובאמת הוא רק משופץ, אי הוי מקח טעות.

וע’ ס’ תפארת בנים טויסיג עמ’ רצ”ד בשם ר’ יעקב געליס (וע’ טובך יביעו ח”א עמ’ ע”ג) מעשה המלכה של מצרים רצתה לטבול במעין, והמלך סירב ג’ פעמים ומ”מ עשתה, ואח”כ באו להמלך כי עפ”י החוק חייבת מיתה, והמלך רוצה דרך לפטור אותה. אומרים שאמר מהריל”ד דאיתא שהמודר הנאה ממעין מותר לטבול בו כי המים מתחלפים, והודה לו מלך מצרים. ולכא’ אינו סתירה לתו”ח הנ”ל.

וע’ בגמ’ שבת קכ”א ע”ב שהמעין מתחלף ואינו קונה שביתה בהפקר, וע’ שו”ע שצ”ז ט”ו.

וע’ ע”ז מ”ז ע”א לעולם למיא קא סגיד והכי קמבעיא ליה למיא דקמיה קא סגיד וקמאי קמאי אזדו וכו’. (ויש לדחות חדא דשם משתחוה למה שבפניו ולא למה שנקרא “מעין” משא”כ בצווי הבעל או בנדר, ועוד דמשתחוה או נדר שייך להתיר אח”כ משום דשלב”ל משא”כ צווי הבעל חל גם על דשלב”ל).

(וע’ פ”ת ס”ט ל”ג שבנהר מתחלף המים ואין זה כבוש וכתב שם עפ”י המג”א ד’ י’ לענין נט”י בנהר דא”צ ג”פ כיון שהמים מתחלפים, ובמג”א הנ”ל ציין לע”ז מ”ז הנ”ל).

(וע”ע רמב”ם פ”ו מגזילה הי”ג נהר המושך ומעיינות הנובעין הרי הן של כל אדם, וע”ש בפרנקל דמקורו מערובין מ”ו הרי הוא כרגלי כל אדם, ויש לעיין בזה דשם לכא’ איירי במעין של הפקר ולכא’ הרמב”ם מחדש אפילו הוא ברשותו של אחד.

וע”ש בפרנקל בשם חזו”י ב”מ פי”א הי”ד דכאן כתב הרמב”ם מדינא של כל אדם ובהל’ נזקי ממון כתב מתקנת יהושע שהוא של כל העיר ולא של כל אדם. ובחזו”י תי’ דנ”מ בין אם המעין עצמו בחצרו או המים שיצאו מהמעין בחצרו, דאם המים בחצרו קנה ויש ע”ז תקנת יהושע, ואם המעין עצמו ברשותו אינו קונה וע”ז קאי הרמב”ם בהלכות גזילה. אכן בצ”פ ס”ל דהרמב”ם קאי שהמים ג”כ ברשותו, ומ”מ לא קנה משום דניידי ולא שייך בהם קנין חצר, ותי’ הסתירה ברמב”ם דתקנת יהושע הוא אדרבה דמדינא הוא של כל אדם כרמב”ם הל’ גזילה אבל אם הוא בתוך העיר אז תיקן יהושע שהוא רק לבני העיר.

וע”ע בשי לתורה פ’ דברים בשם הגרי”ז עה”פ אוכל בכסף תשבירני ומים בכסף תתן לי ושתיתי, וצ”ב למה אמר לשון תתן לי במים, ותי’ לפי הרמב”ם הנ”ל, ולכא’ היינו רק לטעם הצ”פ ולא לטעם החזו”י דהרי להחזו”י כיון שגם המים ברשות הגוים א”כ קונה בקנין חצר ולא שייך דברי הרמב”ם.

מעלת הכרת הטוב

Hagaon Harav Refoel Partzovitz Shlita

 ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף (שמות א, ח), וברש”י כתב וז”ל: “רב ושמואל חד אמר חדש ממש, וחד אמר שנתחדשו גזרותיו, אשר לא ידע את יוסף, עשה עצמו כאילו לא ידע”, עכ”ל. וכוונת רש”י דלשיטה שהיה אותו מלך, יהיה הפירוש לא ידע שעשה עצמו כאילו לא ידע.

ובמדרש רבה על אתר איתא, וז”ל: “רבנן אמרי למה קראו מלך חדש והלא פרעה עצמו היה, אלא שאמרו המצרים לפרעה בא ונזדווג לאומה זו, אמר להם שוטים אתם, עד עכשיו משלהם אנו אוכלים והאיך נזדווג להם, אלולא יוסף לא היינו חיים. כיון שלא שמע להם הורידוהו מכסאו ג’ חדשים, עד שאמר להם כל מה שאתם רוצים הריני עמכם, והשיבו אותו. לפיכך כתיב ויקם מלך חדש וכו’, אשר לא ידע את יוסף וכי לא היה מכיר את יוסף, א”ר אבין משל לאחד שרגם אוהבו של מלך, אמר המלך התיזו את ראשו כי למחר יעשה בי כך, לכך כתב עליו המקרא, כלומר היום אשר לא ידע את יוסף, למחר הוא עתיד לומר לא ידעתי את ד'”, עכ”ל.

וכוונת המדרש שפרעה אף שמעצמו לא היה כפוי טובה, דהרי אמר לעמו אלולא יוסף לא היינו חיים, ולכן לא רצה לגזור גזירות על היהודים, אך כשראה שעלול לאבד את שלטונו, קיבל את דבריהם של המצרים והיה כפוי טובה. וזהו שסיים המדרש שסופו שאמר לא ידעתי את ד’. וזהו כדברי חז”ל שכל הכופר בטובתו של חבירו סוף שכופר בטובתו של מקום, דאחר ששמע לעמו ועשה עצמו כאילו אינו יודע וכפר בטובת יוסף, אזי בהמשך אמר לא ידעתי את ד’, שכפר בטובתו של מקום.

ובדברי חז”ל אלו רואים כמה גדולה שפלותם של מלכי אומות העולם, שלמען שלטונם מתנהגים הם בכפיות טובה מוחלטת, שמשיבים רעה תחת טובה. ואף שמעצמם היו מודעים לחשיבות הענין של הכרת הטוב כדברי המדרש, מכל מקום בעת מבחן ששלטונם בסכנה לא עמדו בנסיון, וכפרו בטובה.

ולעומת זה בפרשתנו רואים כמה גדולים רועי ומנהיגי ישראל, בהקפדתם במידה זו של הכרת הטוב, דהנה בהמשך הפרשה על הפסוק שאמרו בנות יתרו איש מצרי הצילנו מיד הרועים, איתא במדרש שם וז”ל: “דבר אחר איש מצרי, משל לאחד שנשכו הערוד והיה רץ ליתן רגליו במים נתנן לנהר, וראה תינוק אחד שהוא שוקע במים, ושלח ידו והצילו, אמר לו התינוק אילולא אתה כבר הייתי מת, אמר לו לא אני הצלתיך, אלא הערוד שנשכני וברחתי הימנו הוא הצילך. כך אמרו לו בנות יתרו למשה יישר כחך שהצלתנו מיד הרועים, אמר להם משה אותו מצרי שהרגתי הוא שהציל אתכם, ולכך אמרו לאביכם איש מצרי, מי גרם לזה שיבא אצלנו, איש מצרי שהרג”, עכ”ל.

ומבואר כאן חידוש שחידש משה רבינו בהלכות הכרת הטוב, שיש חיוב הכרת הטוב לכל מי שבגרמתו באה הטובה, ואף שכוונתו היתה לרעה. וביאור הדברים שחיוב הכרת הטוב אינו רק משום שמגיע להעושה הטובה שיכירו לו טובה על הטבתו, אלא החיוב הוא על מקבל הטובה, ומשום שצריך האדם להיות מכיר טובה, ולכן יש ענין הכרת טובה לכל מי שבגרמתו באה הטובה. ואף שלא נתכוין לטובה, ואפילו אם נתכוין לרעה, כהמצרי וכמשל הערוד.

עוד מצינו במדרש רבה (ד, ב), וז”ל: “בשעה שאמר הקב”ה לך ואשלחך אל פרעה, אמר לו רבון העולמים איני יכול, מפני שקיבלני יתרו ופתח לי ביתו ואני עמו כבן, ומי שהוא פותח פתחו לחבירו נפשו חייב לו וכו’. לכך אמר משה לפני הקב”ה, קיבלני יתרו ונהג בי כבוד איני הולך אלא ברשותו, לכך כתיב וילך משה וישב אל יתר חותנו”, עכ”ל. והיינו שמשה אמר לפני ד’ שחייב הכרת הטוב ליתרו, שפתח לו את ביתו ונתו לו את בתו לאשה ונהג בו כבוד, ולכן אינו הולך ללא רשותו.

וגם כאן חזינן לחידוש הנ”ל בחיוב הכרת הטוב, דהרי מבואר במדרש (א, לב), שיתרו היה מנודה מבני עירו, ורדפו את בנותיו בכל מיני רדיפות, ומשה הצילם. ואם כן אדרבה יתרו חייב למשה הכרת הטוב על מה שעשה והציל את בנותיו, וגם מה שלקח לאשה את צפורה זהו טובה שעשה משה ליתרו, שהרי יתרו היה מנודה ומי יקח את בתו לאשה.

וא”כ גם כאן נתחדש בהנהגת משה את היסוד הנ”ל, דחיוב הכרת הטוב אין יסודו משום שמגיע טובה לעושה הטובה, דכאן אדרבה מגיע טובה למשה על מה שעשה עם יתרו. אלא הענין הוא שצריך האדם להיות מכיר טובה, ולכן כיון שנגרם למשה טובה מיתרו, אזי יש חיוב להיות מכיר טובה, וחיוב הכרת הטוב מחייבו שנפשו חייב לו אם פתח לו פתח, כדברי משה רבינו. ואף דבפתיחת הפתח עשה משה ליתרו יותר ממה שעשה יתרו למשה, מ”מ כיון שעשה לו יתרו טובה של פתיחת פתח, אזי עד נפשו חייב לו, וכל זה מחיוב הכרת הטוב. ולכן אמר משה שאינו הולך אלא ברשותו של יתרו, ואם לא יתן לו יתרו רשות לא ילך, ויוותר על השליחות ולא יהיה מנהיג ישראל.

(מאמר המוסגר: ובדבר זה שנקט המדרש שמשה ביקש רשות מחותנו מפני חובת הכרת הטוב, נראה שיש מדרשים חלוקים בזה, ובפירש”י (להלן ד, יח), הביא ממכילתא שמשה שב אל יתר חותנו ליטול רשות, מפני שנשבע לו שלא יזוז ממדין כי אם ברשותו, וכן הביא רש”י על הפסוק ויואל משה לשבת את האיש, (להלן פב, יח) בשם המדרש, ויואל לשון אלה שנשבע לו שלא יזוז ממדין כי אם ברשותו, ולדרך זו אף בלא ענין הכרת הטוב הוצרך לבקש רשות מפני השבועה). ולדרך זו יתבאר מה דאיתא בחז”ל, דמכת דם ומכת צפרדע נעשתה ע”י אהרן ולא ע”י משה, וכדברי רש”י פרשת וארא (להלן ז, יט), וז”ל: “לפי שהגין היאור על משה כשנשלך לתוכו, לפיכך לא לקה ע”י לא בדם ולא בצפרדעים ולקה ע”י אהרן”, עכ”ל. וכן במכת כינים הכה אהרן את העפר ולא משה, וכדברי רש”י (להלן ח, יב) וז”ל: “לא היה העפר כדאי ללקות ע”י משה, לפי שהגין עליו כשהרג את המצרי ויטמנו בחול, ולקה ע”י אהרן”, עכ”ל.

וגם כאן מבואר כיסוד הנ”ל, דהרי כאן חזינן שיש חיוב הכרת הטוב לדומם שאינו מרגיש כלום, דלכן לא הכה משה את היאור ואת העפר. והטעם לזה הוא כפי שנתבאר, שחיוב הכרת הטוב אינו מטעם שמגיע לעושה הטובה שיכירו לו טובה, אלא דהוא מצד מקבל הטובה, שצריך האדם להיות מכיר טובה ולא ח”ו להיות כפוי טובה, וזה שייך גם כלפי דומם.

היוצא מהדברים הנ”ל, דכנגד שפלותם של מלכי אומות העולם בהתנהגותם בכפיות טובה, שמשיבים רעה תחת טובה, כדי שלא לאבד את שלטונם, רואים מאידך גיסא את גדלותם של גדולי ומנהיגי ישראל, שהקפידו כל כך בחיובי הכרת הטוב, עד כדי שויתרו על כל הגדולה והמלכות אם יגרע בשלימות הכרת הטוב, וכמו שנתבאר.