דברי רבותינו

Finkel, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi zt”l

הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ. וישימו עליו שרי מסים למען ענתו בסבלתם ויבן ערי מסכנות לפרעה את פתם ואת רעמסס (א, י-יא)
בגמ’ (סוטה יא.) “א”ר חייא בר אבא א”ר סימאי שלשה היו באותה עצה, בלעם, ואיוב, ויתרו”.

עצה זו שנתקבלה ע”י שלשה אלו, היתה לכאורה מה שמצינו לאחר מכן כאשר פרעה ביקש (שם, טז): “אם בן הוא והמיתן אותו ואם בת הוא וחיה”, שבכך שימיתו את הבנים ימנעו בני ישראל מלהתרבות. אמנם בדברי רש”י (שם) מבואר שטעם אחר היה לאותה הגזירה, שפרעה שמע באצטגנינות שעתיד להיוולד מושיען של ישראל ורצה למנוע זאת, ולא מחמת שביקש למעט את בני ישראל. ובהכרח שהעצה שנטל מבלעם, איוב ויתרו היתה להטיל מיסים ולענות את בני ישראל וכפי שמצינו שעשה זאת.

אולם יש להבין את עצה זו, מה התועלת בהטלת המיסים והכבדת הקושי על ישראל, הלא אין בכך בכדי למנוע מהם להצטרף לאויביו בשעת מלחמה.

ולכאורה היה נראה לבאר, שסבר פרעה שכיון שיטריד את בני ישראל ויענם, לא יוותר בידם זמן בכדי להתייעץ ולתכנן תחבולות כנגד המצרים, וכפי שאנו רואים בדרכי היצר הרע שנלחם בבני האדם ומונע מהם לעסוק בתורה ובמצוות, על ידי שמכביד עליהם את עולו בטרדות גדולות ובכך מסיח דעתם מלהילחם בו ולעמוד כנגדו.

אמנם לאחר מכן מצינו שכתוב (שם, יג): “ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך” ומשמע שלא היה זה עינוי למען הטרדה בלבד, היות ובכדי לטורדם מתחבולות המלחמה די היה להעסיקם במלאכה מרובה. אולם אין צורך בעינוי וב’פרך’. ומשמע שהיה בכך עינוי ‘לשמה’.

מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה

דברי הימים

Levinshtein, Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel zt”l

אין שום טבע בעולם
בספר מזרח שמש (פ’ שמות עמ’ קיז) מובאים דברי מרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לוינשטיין זצללה”ה וז״ל:

“…האין זה נס גלוי שרואים השגחה בחוש, ומ”מ זה אצלנו נס נסתר, דבלי שימת לב בוודאי נדמה הכל לטבע. אבל למבין ובעל חשבון אין שום טבע, הוא רואה האין עוד בחוש.

ובאמת אמרתי מלפנים, כשחשבנו שאין כבר שום מוצא בעד מצבינו ר״ל, שיכתוב כל אחד בספר היומי שלו שכאשר נזכה להנצל ממצב זה כבר לא יחשוב שיש סיבות וכחות אדם, רק אין עוד מלבדו! שבטח כשחיים כבר בנס נדמה שזה כדרך הטבע, וע”כ אמרה שרה ‘מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה’. דביום היגמל את יצחק כבר לא היה התימא הגדולה של ‘הבן מאה יוליד’ וכו’. וע״כ אמרה זכרו נא מאמריכם אז.

וכן הוא אצלנו, אין בעל הנס מכיר בניסו, דכל העת הלא היו לנו נסים יותר מבמגילה. כי כל הענין של וילנא והעסק עם העיר וילנה שנשתלשל ככה שהיה תלוי ועומד כל העת, ואח״כ המסירה לליטא, ואח״כ הנסיעה שלנו, הלא זה נס גלוי שבידיים יכולים למששו. ואנו כבר הורגלנו כך, שאין אנו רואים ומרגישים כלל מהנעשה אתנו. ומי מלל בקובה שתוכל להיות ישיבה בשנחאי? ובפרט בעת מלחמה, הלא מסרו עדים נאמנים שכתבו שיותר טוב ח״ו לעבוד בעבודת הצבא בארה״ב מלהמצא בשנחאי. ואנו רואים ת״ל שבלי שום השתדלות ומעשי אדם נמסר לנו בנין מפואר בעד הישיבה ת״ל. שהלא אנו רואים איך קשה להשיג בנין בעד תפילה אפילו בשבת, וכאן נתנו לנו בלי שום בקשות בנין בהמ״ק בזעיר אנפין, דהלא הכל מוכן בעדנו ת״ל. הישיבה מתקיימת ועוד פורחת ב״ה.  ‘לכו חזו מפעלות ה׳ וגו’.”

בשבילי הלכה

Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita

אין שום טבע בעולם
בספר מזרח שמש (פ’ שמות עמ’ קיז) מובאים דברי מרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לוינשטיין זצללה”ה וז״ל:

“…האין זה נס גלוי שרואים השגחה בחוש, ומ”מ זה אצלנו נס נסתר, דבלי שימת לב בוודאי נדמה הכל לטבע. אבל למבין ובעל חשבון אין שום טבע, הוא רואה האין עוד בחוש.

ובאמת אמרתי מלפנים, כשחשבנו שאין כבר שום מוצא בעד מצבינו ר״ל, שיכתוב כל אחד בספר היומי שלו שכאשר נזכה להנצל ממצב זה כבר לא יחשוב שיש סיבות וכחות אדם, רק אין עוד מלבדו! שבטח כשחיים כבר בנס נדמה שזה כדרך הטבע, וע”כ אמרה שרה ‘מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה’. דביום היגמל את יצחק כבר לא היה התימא הגדולה של ‘הבן מאה יוליד’ וכו’. וע״כ אמרה זכרו נא מאמריכם אז.

וכן הוא אצלנו, אין בעל הנס מכיר בניסו, דכל העת הלא היו לנו נסים יותר מבמגילה. כי כל הענין של וילנא והעסק עם העיר וילנה שנשתלשל ככה שהיה תלוי ועומד כל העת, ואח״כ המסירה לליטא, ואח״כ הנסיעה שלנו, הלא זה נס גלוי שבידיים יכולים למששו. ואנו כבר הורגלנו כך, שאין אנו רואים ומרגישים כלל מהנעשה אתנו. ומי מלל בקובה שתוכל להיות ישיבה בשנחאי? ובפרט בעת מלחמה, הלא מסרו עדים נאמנים שכתבו שיותר טוב ח״ו לעבוד בעבודת הצבא בארה״ב מלהמצא בשנחאי. ואנו רואים ת״ל שבלי שום השתדלות ומעשי אדם נמסר לנו בנין מפואר בעד הישיבה ת״ל. שהלא אנו רואים איך קשה להשיג בנין בעד תפילה אפילו בשבת, וכאן נתנו לנו בלי שום בקשות בנין בהמ״ק בזעיר אנפין, דהלא הכל מוכן בעדנו ת״ל. הישיבה מתקיימת ועוד פורחת ב״ה.  ‘לכו חזו מפעלות ה׳ וגו’.”

ערך החיים

Partzovitz, Hagaon Harav Tzvi Shlita

דברי חיזוק לקראת חודשי החורף

הנה אמרו רז”ל (ברכות לב😊 דברי תורה צריכים חיזוק, וברש”י: שיתחזק אדם בהם תמיד בכל כוחו. והיינו דיש להתחזק ללימוד התורה בכל עת וביותר לעת הזאת. יש להתחזק להגביר חיילים בתורה, וכמבואר בחז”ל (גיטין ו) השכם לבית המדרש והם כלים מאליהם.

והנה נאמר ברש”י (דברים כ”ט, ג) ולא נתן ה’ לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה, ויע”ש ברש”י אותו היום כשנתן משה ספר התורה לבני לוי כמ”ש (לקמן לא) ויתנה אל הכהנים בני לוי, באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו משה רבינו אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה ונתנה לנו, ומה אתה משליט את בני שבטך עליה וכו’, ושמח משה על הדבר, ועל זאת אמר להם היום הזה נהיית לעם וכו’, היום הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום, ע”כ.

והנה יש לתמוה, דבקרא הנ”ל מפורש ויתנה אל הכהנים בני לוי ואל זקני ישראל, ויעוי’ בשפתי חכמים שם שהקשה כן וכתב שם שלכתחילה נתנה לבני שבטו לבדם ואח”כ באו ישראל והתרעמו על כך, וכמש”כ רש”י לעיל, וחזר וצירף זקני ישראל עמהם עכ”ד.  ובפשטות מבואר בזה שאיה”נ מרישא הי’ הספר תורה לבני לוי, ורק אחרי שנתרעמו ניתן הספר תורה לבני ישראל. ויותר נראה, שאחר שראה משה שהם חפצים ודבקים במקום ונאמר עליהם היום הזה נהיית לעם, אז זכו שהספר תורה ניתן גם לבני ישראל.

והנה בפשטות ביאור הא שטענו על משה, הוא עפ”י המבואר בנדרים ל”א לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו, ומשה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל, ואיתא שם בגמ’ דזה קאי אפלפולא בעלמא, ובפי’ הרא”ש הבנה וחריפות, וכנראה דעל זה חשבו ישראל דחלק זה הינו נותן לבני לוי.

ויש להוסיף בזה, דהנה בספורנו (דברים כ”ז, ט) איתא וידבר משה והכהנים והלויים הסכת ושמע ישראל, שיתף עמו הכהנים להזהיר על העיון בתורה, דהיות ומוטל על הכהנים ללמד דעת את העם, וכאמרו יורו משפטיך ליעקב. וכנראה שעל – זה הי’ חששם שישליט משה את שבטו ויתן להם את ספר התורה, אלא שמשראה שהם חפצים ודבקים בה’ אמר היום הזה נהיית לעם, ומעתה נתן גם להם את ספר התורה (ויש לשים לב דבהך קרא שנאמר וידבר משה והכהנים הסכת ושמע ישראל – וכפי’ הספורנו שקאי על עיון בתורה – נאמר היום הזה נהיית לעם.) אכן יש לפרש מהלך ענין זה שמשהיו חפצים ודבקים במקום נמסר גם להם ספר התורה.

ונראה להקדים בזה, דהנה ידועים דברי הרמב”ם בסוף הל’ שמיטה ויובל וז”ל: ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי עולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה’ לשרתו ולעבדו לדעת את ה’, והלך ישר כמו שעשאו אלוקים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים וכו’, הרי זה מתקדש קודש קדשים, ויהי’ ה’ חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעוה”ז דבר המספיק לו כמו שזיכה לכהנים. והנה יש לברר בדברי הרמב”ם, שלכאורה נראה שזה מעין מדריגתם של בני לוי, ויש לדעת מה מקור הרמב”ם בזה.

ונראה דהנה בספר משך חכמה על ההפטרה לפ’ כי תשא פירש במה שאמר אליהו הנביא ואני נותרתי נביא לה’ לבדי: ויש לעיין, דהרי בדורו היו גם מאה הנביאים שהחביאם עובדיה ובני הנביאים ומה כוונתו “לבדי”, וכתב שם דהנה בגמ’ בפרק האיש מקדש גבי המקדש בחלקו, איתא בגמ’ חילוק בין המקדש במעשר שני דלא קידש, משום דהיכא דכתיב ביה לה’ הוא קדוש ולא לקדש בו אשה, אבל גבי תרו”מ דכתיב ביה תרומת ה’ הדין הוא דמקודשת. ומבואר דיש דרגה של “לה'”. וכתב המשך חכמה דהנביאים שהחביא עובדיה נאמר בהם נביאי ה’, השי”ת נתן רוחו עליהם, אבל אליהו נאמר בו “נביא לה'” והיינו שהוא מיוחד לנביא לה’ ולא לשום דבר, רק שהוא כולו בכל כוחותיו ועניינו נביא לה’, ע”כ דבריו.

והנה נאמר בבני לוי במעשה העגל, שאמר משה רבינו מי לה’ אלי, ולכאו’ נראה דהי’ להם מדריגה זו של “לה'”, וכדברי האור שמח הנ”ל, וראה זה פלא שכדברים האלו ממש כ’ רבינו הנצי”ב בהעמק דבר שם, וכתב שם בפירוש מי לה’ וז”ל מי שיודע בעצמו שהוא אך לה’ למסור נפשו וכל אשר לו לאהבת ה’ ולעבודתו, ואינו עובד את עצמו כלל והוא מופרש לה’, ונדרש משה לזה משום שהרי אע”ג דשלוחי מצוה אינם ניזוקים, אך כ”ז במקום דלא שכיחא היזיקא, וא”כ איך משה הכניסם לסכנה עצומה כזו,  אלא דזה הכלל במי שעושה מצוות כטבע האדם, אך מי שהוא מופרש לה’ בלי שום רצון עצמי כלל, אינו ראוי לפחוד אפי’ מהיזקא דשכיחא, ע”ש, ומבו’ דיש מדריגת “לה'”, וזה מדריגת בני לוי, והרי יסוד בחירתם של בני לוי היה משום מעשה העגל, כמפורש בקרא “בעת ההיא הבדיל ה’ את בני לוי” ועי”ש ברש”י (דברים י, ח) ואכן נבחרו ע”י מעלתם לה’.

והנה כל זה מפורש בקרא שם “מלאו ידכם היום לה’ כי איש בבנו ובאחיו”, – ובנצי”ב: הרגילו עצמכם לעשות אך לה’. ואיתא שם ברש”י מלאו ידכם – אותם ההורגים אותם בדבר זה תתחנכו להיות כהנים למקום, והיינו דע”י “ועשו לה'” נבחרו לכהנים.

וזהו כנראה יסוד לדברי הרמב”ם הנ”ל שגם מי שהגיע לדרגה שנדבה לבו להבדל, הרי בזה נהיה מעין מדריגת “להיות לה’ לבדו” והרי הוא קודש קדשים וכמדריגת בני לוי.

ומעתה נראה דהרי מה דאיתא בקרא יורו משפטיך ליעקב הרי הי’ משום מעשה העגל, וכנאמר בקרא האומר לאביו ולאמו לא ראיתים וכו’ יורו משפטיך ליעקב, וע”ש ברש”י ראויים הם לכך, וזה הי’ ע”ש מדריגתו של “מי לה’ אלי” (ויעוי’ בקרא דמלאו ידיכם לה’ דשם בהמשך הפסוק נאמר “לתת עליכם ברכה”, ובנצי”ב: דקאי זה אתורה ופלפולא, וכנראה שכל זה משום מלאו ידיכם לה’, וכפי’ הנצי”ב שם הרגילו עצמכם לעשות לה’.) וכנראה שבזה זכו למש”כ בספורנו שהכהנים הוזהרו על העיון בתורה, וע”כ חשבו בני ישראל שמצד מדריגתם נתן להם משה את ספר התורה, ולפי”ז מבואר אל נכון שמשראה משה כמה הם חפצים ודבוקים במקום, זכו ישראל גם בספר התורה.

ואולי אפשר להוסיף יותר עפ”י יסוד הרמב”ם הנ”ל שמדבריו נראה שכל ישראל יכולים להגיע למדרגת בני לוי, ואכן גם הם ע”י שהיו חפצים ודבקים במקום, הגיעו למדריגת מי לה’ אלי. וככל הדברים הנעלים המבוארים במשך חכמה ובהמשך הרמב”ם הנ”ל.

 

ב.

והנה יש להוסיף עוד, דהנה בהעמק דבר בריש פ’ תצוה כתב שהארון והמנורה עניינם שנים, הארון  בא ללימוד התורה שבכתב ושבע”פ, ועדיין אין בזה כח הפלפול והחידוש שיהא אדם יכול לחדש מעצמו דבר הלכה שאינו מקובל, ולזה הכח הנפלא שנקרא תלמוד ניתן כח המנורה אשר נכלל בו שבע חכמות וכל כוחות הנדרשים לפלפולה של תורה, עכ”ד. ויש אולי להוסיף דברים בזה.

דהנה בגמ’ (שבת כ”ב ב’) איתא: וכי לאורה הוא צריך, אלא להודיע לכל באי עולם שהשכינה שרויה בישראל. וברש”י: כל זמן שישראל חביבין הי’ דולק כל היום והיינו עדותה. והיינו, שהנס שלא כבה נר המערבי הוא העדות שהשכינה שרויה בישראל. ויש להבין, דלכאורה הוא משנה מפורשת שעשרה ניסים נעשו לאבותינו בביהמ”ק, ומה הוצרך לעדות זו שעשרה ניסים נעשו. ועוד יש להבין התנאי הזה שנאמר במנורה שכל זמן שישראל חביבין הי’ דולק, וכמו שמצינו שמשמת שמעון הצדיק פסק נר המערבי. ולכאורה בשאר עשרה ניסים לא נאמר תנאי זה, וכ”ז צ”ב.

ומהנראה דבמנורה היה גילוי מיוחד שהשכינה שרויה בישראל, כי הרי ההדלקה שהיתה ע”י כה”ג היא שהועילה שידלוק כל היום והלילה, והיינו שהשכינה שרויה בעצם מעשי ידיהם ובזה דלקו מחוץ לגדר הטבע. – וכבר מצינו כלשון זה שבירכו משה ואהרן את העם ביום השמיני יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם – וזהו העדות שהשכינה שרויה בישראל, וע”כ גם נס נר המערבי תלוי בחביבותן של ישראל, כי אז זכו למדריגה מיוחדת זו ששרתה שכינה במעשי ידיהם. ונמצא עוד לפי”ז שנמצא שהעדות שהשכינה שרויה בשיראל היא בהדלקה שהיא עיקר מצוותה, כי אכן ההדלקה שהועילה לנר המערבי היא עיקר עדותה.

ונראה דכן הוא ממש בחלק של חידושי תורה בתורה שבע”פ, כי הרי עיקר הכח לחדש חידושי תורה הוא מעין מדריגת שכינה מדברת מתוך גרונו, וזהו דאיתא בריש גיטין מאי קעביד הקב”ה, אומר אביתר בני כך הוא אומר יונתן בני כך הוא אומר, וא”כ גם זה מענין שהשכינה שרויה במעשה ידיהם של ישראל, ובזה כוחם לחדש חידושי תורה, וע”כ כח החידוש והפלפול הוא שייך למנורה כמש”כ הנצי”ב.

ובזה יבואר יותר דכשם דע”י מעשה העגל ומי לה’ אלי זכו בני לוי במדריגת לעמוד לפני ה’ לשרתו, כן עי”ז ממש זכו שיהיה שכינה שרויה במעשי ידיהם, וזכו למנורה ולעיון בתורה, ועליהם נאמר יורו משפטיך ליעקב.

ומה נאמר ומה נדבר, הרי יש לנו להתחזק עד שנגיע למדריגות נעלות אלו להיות מופרש לה’ בלי רצון עצמי כלל, והבא ליטהר מסייעין אותו, ומי יתן והי’ לבבם זה ליראה אותי כל הימים. (והנה יעוי’ בד’ מהר”ל בחי’ אגדות לגיטין דף ו’ ב’ דום לה’ והתחולל לו, שביאר ענין השכם לביהמ”ד והם כלים מאליהם, והוא ע”ד זה.