דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Refoel Shmulevitz, zt”l

מעלת הבטחון ואפסיות ההשתדלות
 
הבה נתחכמה לו (א, י)
רש”י: נתחכמה למושיען של ישראל לדונו במים.

אנו רואים שפרעה חשב להתחכם למושיען של ישראל וגזר “כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו”. כבר כתב הסבא מקעלם זצ”ל (חכמה ומוסר, רמ”ד) כי האדם חושב שיוכל לשנות את רצון ה’, ובאמת לא רק שאינו מצליח, אלא שהוא עצמו מוכרח לעשות היפך רצונו, שהנה משה נתגדל בבית פרעה, נמצא שפרעה הוכרח לגדל את מושיען של ישראל.

אפשר שאותו ענין הוא המעשה בתרי כושאי שאמרו בגמ’ (סוכה נג.) ששלמה המלך רצה להצילם מגזירת המות כשנשלח אליהם מלאך המוות ליטול את נשמתם, ואדרבה הוא עצמו הובילם למקום גזירת המוות. לא רק “רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה’ היא תקום”, אלא שהאדם עצמו, שלא לרצונו, מסבב ומגלגל באותן ‘רבות מחשבות’ את ‘עצת ה’ היא תקום’. וכן הוא במעשה דיוסף מוקיר שבת (שבת קיט.).

ונראה דלכך סיפרה לנו התורה את כל סיפור המעשה, להודיע שלא זו בלבד שאי אפשר לשנות את גזירת המקום, אלא אדרבה עצת השינוי היא עצמה חלק מ’עצת ה’ היא תקום’.

כל זה מורה לנו עד כמה אין קשר ושייכות בין ההשתדלות לבין התוצאות, שאין אדם יודע מה יוצא מההשתדלות. הרמב”ן (בראשית לז, טו) כותב ש”הגזירה אמת והחריצות שקר”, כל ההשתדלות איננה אלא חוק וחיוב התורה שעלינו לעשות.

אנו רואים שאין האדם יודע מה ההשתדלות שלו תעשה בסופו של דבר.

מרן ראש הישיבה הגאון הרב רפאל שמואלביץ זצללה”ה

דברי הימים

מרן ראש הישיבה ואב”ד מיר הגאון רבי יוסף דוד אייזנשטאט זצוק”ל
כ”ח בטבת תר”ו
בעודו משמש בקודש כרב העיירה מיר, עמד הגאון הרב יוסף דוד אייזנשטאט זצללה”ה לימין מייסד ומרן ראש הישיבה הגאון רבי שמואל טיקטינסקי זצוק”ל מיום הקמת הישיבה, כאשר רה”י הגר”ש טיקטינסקי נועץ בו בכל ענייני הישיבה.

לאחר פטירת ראשי הישיבה הרבנים הגאונים רבי שמואל ורבי אברהם טיקטינסקי זצללה”ה, בשנת תקצ”ה, נטל על עצמו הגאון רבי יוסף דוד את כל עול הנהגת וניהול הישיבה.

כך מסופר אודותיו בספר ‘ניר דוד’:

ימים רבים יושב היה הגאון ר’ יוסף דוד זצ”ל בתענית. לעיתים קרובות לא היה מכניס אוכל ומים לפיו במשך ששת ימי השבוע והיה שקוע בלימודו ימים שלמים בקדושה וטהרה ובהתמדה עצומה. מידי לילה היה קם באשמורת ומקונן על חורבן ירושלים וגלות השכינה, מיד לאחר מכן היה שוקע בלימודו עד אור הבוקר.

פעם שאלו בנו הגאון רבי שלמה זצ”ל: הלא הרופאים אומרים שמסוכן הדבר לצום שבעה ימים? גער בו אביו ואמר: תורת ה’ משיבת נפש, האיש אשר בלבו אהבת התורה, היא תשביעהו לחם שמים ותוסף לו שנות חיים.

אכן, מרן זצ”ל, למרות פרישותו וסיגופיו, האריך ימים בשיבה טובה והיה איתן ובריא תמיד, גבה קומה משכמו ומעלה מעל פני העם, ועד שבא בשיבתו שמר על רעננותו.

תנצב”ה

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

שמות

מילה ופריעה

כתיב ותכרות את ערלה בנה ותגע לרגליו וכו’ וירף ממנו, שהמזיק לא בלעו. וק’ אמאי כתיב וירף, ולא כתיב וילך ממנו, וע’ ר’ בחיי שנשאר המלאך, להראותה אף שעשתה מילה, אבל צריך גם פריעה וזה שאמרה חתן דמים למולות לשון רבים, כי גם על פריעה חייב מיתה. וע’ ספורנו.

ויש להוסיף אף שלא נצטוה אבל אברהם עשה כן, וכן מפורש במדרש ב”ר (מ”ז ח’) שעשה אברהם פריעה שאמרו דבישמעאל כתיב את בשר ערלתו ובאברהם לא כתיב כן ודרש המדרש את לרבות את הפריעה. וקשה דבגמרא אמרו שלא ניתנה פריעה לאברהם. וכבר הקשו כן הראשונים ביבמות ע”א וכתבו דאברהם עצמו עשה גם פריעה אף שלא היה מצווה ע”ש בתוס’ ורמב”ן ורשב”א וריטב”א.

ועמש”כ פינחס בשם מאירי שבת נ”ו. ועמש”כ דרוש למילה בשם במדב”ר י”א ג’ .

וע’ו בית הלוי שיש ענין הסרת הערלה ויש ענין הוספת קדושה,  והם החיתוך והפריעה ע”ש. ויש שכתבו דלכן אומרים בברית אשר קדש ידיד מבטן (ובתוס’ מנחות נ”ג ע”ב פי’ דהיינו אברהם), וחוק בשארו שם (והיינו חוק בלי הוספת מעלה, שלא ניתן לו פריעה), וצאצאיו (אח”כ) חתם באות ברית קודש.

וע”ש בתוס’ שכתבו דאף דלא ניתנה פריעה לאברהם מ”מ אברהם פרע מילתן כדאמר בבראשית רבה דאפילו עירוב תבשילין קיים. והקשה בהגהות הגרי”פ עה”ג דהרי מפורש כן ביומא כ”ח דאברהם קיים אפילו עירוב תבשילין ואמאי הביאו כן מב”ר. ותי’ בהגהות הרד”ל על פרקי דר”א פכ”ט בהגהות אות ח’ דאין כוונת תוס’ להביא מב”ר שאברהם קיים אפילו עירוב תבשילין אלא כוונת תוס’ חדא דמפורש כן במדרש הנ”ל לענין ישמעאל ועוד דאפילו עירוב תבשילין קיים וכמו שמפורש כן ביומא כ”ח. ולפי פירושו מוכח דסברי תוס’ כדעת המדרש וכמו שגרס היראים בתוס’ שאברהם פרע מילתן ולא כגירסת היש”ש.

(ובכת”ס כתב דלא פרע ליצחק אבל פרע לעצמו כמ”ש תוס’ שפרע אף שלא נצטוה, ופי’ בזה הא דאמרו קיים אברהם אבינו כל התורה עד שלא ניתנה, וכבר תירצו המהרש”א ועוד דמ”מ לא מל עצמו, ואכתי הקשה הכת”ס על הלשון שקיים כל התורה, ותי’ דגם מצות מילה קיים עד שלא ניתנה במה שפרע).

ערך החיים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

“הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ” (שמות א, י). “א”ר חייא בר אבא א”ר סימאי שלשה היו באותה עצה בלעם ואיוב ויתרו בלעם שיעץ נהרג איוב ששתק נידון ביסורין יתרו שברח זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית” (סוטה יא, א).

מבואר בדברי חז”ל, שאף שבלעם ואיוב השתתפו יחד באותה עצה מכל מקום נענשו בעונש שונה, בלעם שיעץ נהרג ואילו איוב ששתק נידון בייסורין, והקשה מרן ראש הישיבה הגר”ח שמואלביץ זצ”ל (שיחות מוסר, מאמר “אושר החיים”) הלא עצת בלעם הייתה חמורה משתיקת איוב והיה לו להענש בעונש חמור יותר מאיוב, ומדוע בלעם נענש במיתה ואילו איוב נענש בעונש ייסורין שהם קשים לאין ערוך מעונש מיתה, וכפי שמצינו בגמרא (כתובות לג, ב) גבי חנניא מישאל ועזריה שכל מה שהצליחו לעמוד בנסיון ולא להשתחוות לצלם הוא משום שקיבלו עונש מיתה, אולם אילו היו נענשים בייסורין לא היו יכולים להם והיו משתחוין לצלם. הרי שעונש הייסורין חמור יותר מעונש המיתה.

חיים בעולם הזה – מתנת חינם

וכבר ידוע מה שחידש בזה מרן הגר”ח שמואלביץ זצ”ל (שם) את אחד מיסודותיו הידועים ביותר, שחיים בעולם הזה הם מתנת חינם! כל רגע בחיים הוא יקר עד מאוד, ואילו אדם היה יודע להרגיש את אושר החיים, ולהעריך את גודל אוצר זה הנמצא תחת ידיו כל חייו היו נראים אחרת לגמרי, ואפילו אם החיים עצמם מלווים בייסורין ומכאובים, מכל מקום כבר אמר הכתוב (איכה ג, לט) “מה יתאונן האדם חי”, ופירש רש”י (קידושין פ, ב ד”ה מה) “למה יתאונן אדם חי, למה יתרעם אדם על הקורות הבאות עליו אחר כל החסד שאני עושה עמו שנתתי לו חיים ולא הבאתי עליו מיתה” והיינו שכיון שאדם קיבל את מתנת החיים אין מאושר גדול ממנו ואינו מרגיש בייסורין. ומשל למה הדבר דומה, לאדם שנפל בגורלו לזכות זכיה גדולה מאוד, ובאותה שעה איתרע מזלו ונקע את אצבעו, וכי ירגיש בייסורין אלו בשעה זו, הלא פשוט שלא ירגיש מאומה מחמת אושרו הגדול, כך צריך האדם להתייחס לייסורין התוקפים אותו לנוכח אושר החיים שקיבל מאת הקב”ה. ואף שייתכן שהאדם עצמו יקשה עליו עונש הייסורין יותר מעונש המיתה, וכפי שמצינו בחנניא מישאל ועזריה שלו היו נענשים בייסורין היו משתחוין לצלם, מכל מקום עונש המיתה והניתוק מן החיים גדול במהותו מן הייסורין. ומעתה מבואר היטב מדוע נענש בלעם על חטאו בעונש מיתה, ואילו איוב ששתק נענש על חטאו בעונש ייסורין, שכן חטאו של בלעם היה חמור יותר ולכך הוא נענש בעונש החמור של מיתה, אולם חטאו של איוב היה קל יותר ולכך נענש בעונש ייסורין הקל יותר. יסוד זה הוא נורא ביותר, ומי לנו כמרן הגר”ח זצ”ל אשר רק הוא בהכירו היטב את מעלת חיי העולם הזה יכול היה לחדש את חידוש זה, וחובה על כל אחד ואחד לחזור עליו לכל הפחות מאה ואחד פעמים!

בא וראה עד היכן חשיבות מעלת החיים, הנה כידוע כל תכלית חיי האדם בעולם הזה הם לימוד התורה ושמירת המצוות, ומאידך מבואר בגמרא (יומא פה, ב) שאילו יש לאדם ספק פיקוח נפש כל איסורי התורה נדחים מפניו, ואפילו אותם האיסורים שיש בהם עונש סקילה ועונש כרת החמורים, ולומדים זאת מהכתוב (ויקרא יח, ה) “ושמרתם את חוקתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם אני ה”, הרי שמעלת החיים גדולה יותר מכל.

מי שאינו מעריך את חיי עולם הזה יכול לאבדם

אמנם לא כל אדם זוכה להבחין במעלת ערך החיים, ישנם אנשים, ואף מאלו הנמנים על יושבי בית המדרש, שמתייחסים אל החיים בפשטות, ולא כאל דבר שכל רגע ורגע ממנו יקר עד מאוד, ורק כשהם מגיעים למצב סכנה של פיקוח נפש הם מתחילים להעריך את החיים ועושים את מירב ההשתדלות על מנת להשאר בחיים. אולם עלינו לדעת היטב שאדם שאינו מעריך את חיי עולם הזה כדבעי יכול להפסידם, וכן מצינו בדברי חז”ל שהובאו בדעת זקנים מבעלי התוספות (בראשית מז, ח) “בשעה שאמר יעקב (שם, ט) ‘מעט ורעים היו שני חיי’ אמר לו הקב”ה אני מלטתיך מעשו ומלבן, והחזרתי לך דינה גם יוסף, ואתה מתרעם על חייך שהם מעט ורעים, חייך שמנין התיבות שיש מן ‘ויאמר פרעה אל יעקב כמה ימי שני חייך’ עד ‘בימי מגורי’, כך יחסרו משנותיך, שלא תחיה כחיי יצחק אביך, והם ל”ג תיבות ובמנין זה נחסרו מחייו, שהרי יצחק חי ק”פ שנה ויעקב לא חי אלא קמ”ז”, אמנם איננו מבינים את התביעה שנתבע יעקב אבינו, אולם מכל מקום לומדים מדברי המדרש שלמרות שיעקב אבינו סבל כל ימי חייו יסורים נוראים שהם למעלה מהשגת אנוש לא היה לו להתלונן על כך, וכיון שהתלונן נענש שהופחתו לו ל”ג שנות חיים כנגד מנין התיבות של תלונתו. ומלבד שהדברים אינם מובנים, יש כאן תוספת תמיהה רבתי, הלא תיבות אלו אינן כוללות רק את תלונת יעקב עצמה, אלא גם את ח’ התיבות של “ויאמר פרעה אל יעקב כמה ימי שני חייך”, ומדוע נתבע יעקב על שאלת פרעה. אמנם כבר הדעת זקנים (שם) בתחילת דבריו כתב, שכל שאלת פרעה ליעקב הייתה מכיון שראהו זקן מאוד ושערות ראשו וזקנו לבנות מרוב זקנה, וממילא יש לומר שלכך נכללה שאלת פרעה בתוך התיבות שיעקב נתבע על אמירתן, שכן רק מחמת שיעקב הרגיש בצרותיו והם ניכרו על פניו, שאלו פרעה, ולכך נתבע עליהן. ומכל מקום לומדים מכאן מי שאינו מרגיש במעלת חיי העולם הזה יכול לאבד את חייו בעולם הזה.

מעלת חיי עולם הזה

הוסיף וביאר בזה מרן הגר”ח שמואלביץ זצ”ל, הנה שנינו במשנה (אבות פ”ד, מי”ז) “יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, מכל חיי העולם הזה”, אין לנו הבנה מהי שעה אחת של “קורת רוח בעולם הבא” אולם רבותינו ביארו, שאין זו הנאה של ממש אלא רק הנאה כאדם החפץ להכנס לסעודה גדולה ומפוארת ולא נותנים לו להכנס פנימה, אלא הוא נותר לעמוד בחוץ להריח את ריחם הטוב של המטעמים. ומכל מקום כל חיי עולם הזה, וכל תענוגי העולם, מבריאת העולם ועד סוף כל הדורות של כל הבריות כולם, אינם יפים כשעה אחת של קורת רוח בעולם הבא!. אמנם מאידך שנינו בתחילת המשנה (שם) “יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא”, והוא דבר מבהיל מאוד, שעה אחת בתשובה בעולם הזה יפה יותר לא רק משעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, אלא מכל חיי עולם הבא! בעוד שרק שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא יפה יותר מכל חיי העולם הזה לעולמי עד, וכי יש לנו את היכולת לתאר ולשער את גודל מעלת חיי העולם הזה מתוך תשובה ומעשים טובים!, בהכרח שהביאור בזה, כי החיים בעולם הזה תוך קיום מצוות ומעשים טובים, הם האפשרות היחידה שיש לאדם להגיע לחיי עולם הבא, ואין לדבר סוף, בשעה אחת יכול לזכות ולקנות חיי נצח לעולמי עולמים, ומטעם זה שעה אחת בעולם הזה יפה יותר מכל חיי עולם הבא. וכבר ידוע המעשה עם הגר”א זצוק”ל, שבשעת פטירתו אחז בציציותיו ובכה על שרק בעולם הזה אפשר תמורת כמה פרוטות לזכות במצות ציצית ולקנות חיי נצח, אולם בעולם הבא אי אפשר להגיע לזה תמורת כל הון שבעולם. את יסודות אלו כבר אמרנו כמה וכמה פעמים, ואף על פי כן חובה לחזור ולשנן זאת שוב ושוב.

גדלות הנפש של רבי פרידא שוויתר על חיי עולם הזה

הגמרא בעירובין (נד, ב) הביאה את המעשה הידוע ברבי פרידא שחזר ושנה לתלמידו את תלמודו ארבע מאות פעמים על מנת שיבינו היטב, פעם אחת אירע שתלמיד זה לא הבין את הנלמד אף לאחר ארבע מאות פעמים, שאלו רבי פרידא מה יום מיומים. השיבו התלמיד, שכיון שקודם לכן הגיעו גבאי צדקה לרבי פרידא ובקשו אותו שיצטרף אליהם לדבר מצוה, חשש שמא יעזבהו רבי פרידא בכל רגע והסיח את דעתו מתלמודו ולא הבין, השיבו רבי פרידא שאין לו לחשוש מכך וישוב ללמוד עמו את תלמודו עד שיבין, ישב רבי פרידא ולמד עמו עוד ארבע מאות פעמים, וכיון שראה הקב”ה את רוב סבלנותו של רבי פרידא, יצתה בת קול משמים ושאלה אותו מה יעדיף לקבל בשכרו, האם שיוסיפו לו ארבע מאות שנה על שנותיו, או שיזכו הוא וכל בני דורו להיות בני עולם הבא. השיב רבי פרידא שמעדיף שהוא וכל בני דורו יהיו בני עולם הבא. ענתה בת הקול ואמרה, שיקבל גם את השכר הזה וגם יוסיפו לו ארבע מאות שנה שנותיו כיון שהעדיף את טובת בני דורו על טובת עצמו. ולכאורה הוא תמוה ביותר, מדוע מגיע לו שכר על שבחר את בחירה זו, הלא כל אחד שהיה מקבל הבטחה מהקב”ה שייכנס לחיי עולם הבא היה מעדיף לקבל את שכר זה. בהכרח שרבי זירא לכשעצמו מוטב היה לו שיוסיפו לו ארבע מאות שנה על חייו, מפני שהוא ידע והכיר בערך החיים, ושכל רגע ורגע שאדם נמצא בעולם הזה הוא יכול להוסיף ולקנות חיי נצח, וכפי ששנינו שיפה שעה בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה יותר מכל חיי עולם הבא, וכיון שביכר את טובת בני דורו על טובתו שלו, זכה וקיבל שיוסיפו לו גם ארבע מאות שנה על שנותיו.

הנאת חיי עולם הזה- דיבוק חברים

הוסיף מרן הגר”ח זצ”ל לבאר עוד במעלת חיי עולם הזה, הנה איתא במדרש רבה (שמו”ר נב, ג) מעשה ברבי שמעון בן חלפתא שבא ערב שבת ולא היה לו מהיכן להתפרנס, יצא אל מחוץ לעיר והתפלל לפני הקב”ה שיסייע בידו, נעשה נס וירדה לו אבן טובה מן השמים, נתנה רבי שמעון לשולחני וקנה בה את כל צורכי השבת, כיון שראתה אשתו שקנה את כל צורכי השבת שאלתו, מהיכן אלו, אמר לה ממה שפרנס אותנו הקב”ה. אמרה לו, אם אין אתה אומר לי מהיכן הן איני טועמת כלום, התחיל מספר לה שירדה לו אבן טובה מן השמים, אמרה לו איני טועמת כלום עד שיאמר לה שמחזיר את האבן במוצאי שבת שכן אינה רוצה ששולחנו יהא חסר ושולחן חבריו יהא מלא. כשסיפר רבי שמעון לרבי את מעשה זה אמר לו, לך אמור לה שאם שולחנך יהא חסר אני אמלאנו משלי, הלך ואמר לה, אמרה לו לך עמי למי שלמדך תורה, אמרה לו: “רבי וכי רואה אדם לחבירו לעולם הבא, לא כל צדיק וצדיק הוה ליה עולם בעצמו שנאמר (קהלת יב, ה) ‘כי הולך האדם אל בית עולמו וסבבו בשוק הסופדים’ עולמים אין כתיב אלא עולמו”, כיון ששמע רבי שמעון כן הלך ופשט את ידו להחזיר, וירד המלאך ונטלה הימנו. לא זכינו להבין במהות חיי עולם הבא אולם מכל מקום נראה מדברי המדרש שמסתמא כל אחד ואחד יושב בגן עדן כשהוא מתדבק בשכינה לבדו ויש לו עולם משלו, אולם בעולם הזה אדם אינו יכול לחיות לבדו ללא דיבוק חברים, וכפי שכתוב (בראשית ב, יח) “לא טוב היות האדם לבדו”.

וכן הביא בעל קונטרס הספיקות (בהקדמה לקצוה”ח ח”ב) מהמהר”י מוסקטו, שגם אם בן אדם היה מתעלה במעלות רוחניות נשגבות ביותר עד שהיה זוכה לעלות לרקיע ולראות מלאכי אלוהים עולים ויורדים נהנים מזיו השכינה, שאין לתאר ואין לשער את העונג הרוחני הצרוף שיש לו, מכל מקום אילו יימנע ממנו מלשתף את חבריו ולספר להם על ההנאה שנהנה, הנאתו לא תהיה מושלמת. נמצינו למדים את גודל ההנאה שיש לאדם בדיבוק חברים הן בשעת שמחה והן בשעת צרה, גם כשבחור מחדש סברא טובה או דבר חידוש, הנאתו לא תהיה מושלמת אם לא יאמרה לאחרים. אושר זה ישנו לאדם בעולם הזה בלבד ולא בעולם הבא. ובדידי הוה עובדא בנדיב שתרם לישיבה הון רב על מנת שלא יספרו זאת לאחרים, אולם היה מאוד קשה לא לספר זאת לאחרים ולא לשתף אותם בשמחה זו, מאחר שמפני כך השמחה אינה מושלמת.

ובפעם אחרת הוסיף מרן הגר”ח זצ”ל ותיאר את מעלת אושר החיים בעולם הזה מול חיי עולם הבא, כשהוא מדמה זאת מילתא למילתא, באותה תקופה היו בשכונת בית ישראל חנויות רבות, בשונה מהיום שלא עלינו הרבה מהן אינן לפי רוח הישיבה, ומהן הייתה חנות נעלים שהייתה מוכרת נעלים מסוגים וצבעים שונים, ובעל החנות היו פורס את הנעלים מעל גבי משטח גדול מחוץ לחנות על מנת שיתייבשו בשמש מהדבק, מידי פעם היה נעמד מרן הגר”ח זצ”ל ליד החנות והתבונן בנעלים קטנות שהיו מיועדות לתינוק המתחיל ללבוש את נעליו לראשונה בחייו, ואף אחד לא הבין את טעם הדבר, לימים אחד הבחורים שליוהו הרהיב עוז ותמה בפניו על פשר הדבר, השיבו מרן הגר”ח זצ”ל, שתוך כדי שהוא מסתכל על נעלים אלו הוא חושב על שמחת הלב הגואה באמא שקנתה לילדה הקטן את הנעלים הראשונות בחייו. את אותה האהבה והמסירות שיש באמא לילד מצינו רק בעולם הזה ולא בעולם הבא, שכן רק בעולם הזה אדם יכול להרגיש את שמחת השני ולשמוח בשמחתו, אולם בעולם הבא אדם אינו משתתף בשמחת השני, וזהו אושר החיים בעולם הזה.

אמנם לכאורה מעלה זו היא פשוטה מאוד, אולם עלינו לדעת שהיא מחייבת מאוד. כשאדם קם בבוקר ואומר מודה אני לפניך, הוא מודה לרבונו של עולם על שהחזיר לו את נשמתו והוא יכול להמשיך לעבוד אותו, לקיים תורה ומצוות ומעשים טובים, ועל כך שהוא לא בודד בעולמו אלא יכול להרגיש את השני בזמן שמחתו ולשאת עמו בעול בזמן צערו. אמנם אנו בני התורה יש לנו תוספת שמחה מיוחדת, אנחנו אומרים כל יום בתפילה “כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה”, בן תורה העמל בתורה יומם ולילה הוא חי את החיים המאושרים ביותר בעולם! אין שום דבר בעולם שיכול להידמות לאושר שלו, אנחנו צריכים לדעת להעריך את גודל הזכות שנפלה בחלקנו, הדברים הללו הם פשוטים אבל מחייבים את כל אחד ואחד מאיתנו.

דברנו בתחילת הזמן שכל בחור יכתוב את הערותיו על מסכת יבמות, ובעז”ה נסדרם על מנת להוציאם בדפוס, וב”ה שזה גרם לחיזוק גדול בין לומדי בית המדרש, ונכתבו חידושי תורה טובים מאוד. רציתי להוסיף בזה עוד, בשבוע הקרוב יופיעו בכל יום על דלת ביהמ”ד חמישה שטיקלא’ך מחידושי התורה הכתובים של לומדי בית המדרש, ועליהם יוסיפו הבחורים את הערותיהם ובעז”ה ההוספות יהיו יותר טובות מהחידו”ת הכתובים. אולם הייתי רוצה ברשותכם להוסיף עוד הצעה על מנת שנוכל לקבל מושג על ייקור כל רגע מהחיים. במשך השבועיים הבאים, בכל יום, יגיעו לביהמ”ד מאה בחורים, לפי סדר א’ ב’, ללמוד שעה אחת לפני זמן תפילת שחרית. הדבר יחנך את כולנו לייקר את הזמן ובפרט את הזמנים שנחשבים ל”מת מצוה” וייגרם חיזוק גדול לכל יושבי בית המדרש. למדתי זאת מהרבי בחיידר של בני הבכור, שכשרצה לחנכו על חשיבות ייקור הזמן, ושאפשר לנצל כל רגע פנוי ביום ללימוד תורה, הוא קבע ללמוד עימו בחברותא ביום שישי אחר הצהרים, לאחר הדלקת הנרות, או בשעה שתיים בלילה, ועוד כהנה וכהנה, כדי לחנכו שבכל רגע פנוי אפשר ללמוד. רבותי! אספר לכם סוד, ואני מדבר לכל אחד ואחד בנפרד, האהבה שיש לי אליכם היא אהבה עצומה, הדבר האהוב לי ביותר הוא בן התורה, תתחזקו באהבה אחוה ורעות, ואבקש מחילה שאיני יכול להמשיך. ברכה והצלחה. אגוטען שבת.