דברי רבותינו
Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yeruchem Levovitz, zt”l
וישמע אלקים את נאקתם ויזכור אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב (ב, כד)
אמר מרן המשגיח הגאון הרב ירוחם ליוואויץ זצללה”ה: אנו רואים ביציאת מצרים שללא כח התפילה לא הייתה כלל יציאת מצרים.
דהנה לכאורה היו כמה סיבות טובות כדי לגאול את בני ישראל, הרי היה די בהבטחת הקב”ה לאברהם, הרי הקב”ה הוא ‘שומר הבטחתו’, והייתה ג”כ זכות אבות – אשר זו ודאי סיבה נכונה ומועילה, וכמו שכתוב (שמות ב, כד) “ויזכור אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב”, אך אף על פי כן היו מוכרחים להשתמש עם כח התפילה, וכמו שנאמר (שם) “וישמע אלקים את נאקתם”.
ואם ח”ו לא היה פועלים בכח התפילה מצד ישראל, לא הייתה נעשית כלל יציאת מצרים, וכמו שמבאר הרמב”ן (שם, ב, כה) כי אע”פ שנשלם הזמן שנגזר עליהם, לא היו ראויים להגאל, אלא מפני הצעקה קיבל הקב”ה ברחמיו את תפילתם.
רק כאשר הייתה לישראל גם זכות אבות וגם כח התפילה, רק אז יכלה להיות יציאת מצרים.
(מאמר ט”ז, עמ’ ל”ו)
דברי הימים
Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel Levinshtein, zt”l
“למבין ובעל חשבון אין שום טבע”
בספר מזרח שמש (פ’ שמות עמ’ קיז) מובאים דברי מרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לוינשטיין זצללה”ה, אשר אמר בפני בני הישיבה בשנחאי, וז״ל:
“…האין זה נס גלוי שרואים השגחה בחוש, ומ”מ זה אצלנו נס נסתר, דבלי שימת לב בוודאי נדמה הכל לטבע. אבל למבין ובעל חשבון אין שום טבע, הוא רואה את ה’אין עוד מלבדו’ בחוש.
ובאמת אמרתי מלפנים, כשחשבנו שאין כבר שום מוצא בעד מצבינו ר״ל, שיכתוב כל אחד בספר היומי שלו שכאשר נזכה להנצל ממצב זה כבר לא יחשוב שיש סיבות וכחות אדם, רק אין עוד מלבדו! שבטח כשחיים כבר בנס נדמה שזה כדרך הטבע, וע”כ אמרה שרה ‘מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה’. דביום היגמל את יצחק כבר לא היה התימא הגדולה של ‘הבן מאה יוליד’ וכו’. וע״כ אמרה זכרו נא מאמריכם אז.
וכן הוא אצלנו, אין בעל הנס מכיר בניסו, דכל העת הלא היו לנו נסים יותר מבמגילה. כי כל הענין של וילנא והעסק עם העיר וילנה שנשתלשל ככה שהיה תלוי ועומד כל העת, ואח״כ המסירה לליטה, ואח״כ הנסיעה שלנו, הלא זה נס גלוי שבידים יכולים למששו. ואנו כבר הורגלנו כך, שאין אנו רואים ומרגישים כלל מהנעשה אתנו. ומי מלל בקובה שתוכל להיות ישיבה בשנכיי? ובפרט בעת מלחמה, הלא מסרו עדים נאמנים שכתבו שיותר טוב ח״ו לעבוד בעבודת הצבא בארה״ב מלהמצא בשנכיי. ואנו רואים תודה להי”ת שבלי שום השתדלות ומעשי אדם נמסר לנו בנין מפואר בעד הישיבה ת״ל. שהלא אנו רואים איך קשה להשיג בנין בעד תפילה אפילו בשבת, וכאן נתנו לנו בלי שום בקשות בנין בהמ״ק בזעיר אנפין, דהלא הכל מוכן בעדנו ת״ל. הישיבה מתקיימת ועוד פורחת ב״ה. ‘לכו חזו מפעלות ה׳ וגו’.”
בשבילי הלכה
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
שמות
מכניס עצמו לסכנה להציל חבירו
ה’ אמר למשה לחזור למצרים להצלת בנ”י כי מתו האנשים המבקשים את נפשך. ומשמע דלולי זה אין לו חיוב. וע’ במשך חכמה להוכיח נגד כס”מ פ”א מרוצח הי”ד וב”י חו”מ תכ”ו בשם ירושלמי דחייב לסכן עצמו. (ובהעמק”ש פי’ כוונתו לירושלמי סופ”ח דתרומות. ואגב, ע”ש שר”ל הבטיח ללסטים שר’ יוחנן יברכם ור’ יוחנן בירכם דמה דהוה בלבכון לעשות לר’ אימי יתעבוד לון, וכנראה חדא שהם היו אומרים לו שהיו מכוונים לטובה, ועוד שר’ יוחנן לא רצה לברכם להצליח במעשיהם כי כולם לסטים).
ובשו”ע השמיטו, וכ’ הסמ”ע סק”ב משום שהרי”ף ורמב”ם ורא”ש לא הביאו דין זה. והוא כדברי משך חכמה.
וע’ או”ש פ”ז מרוצח ה”ח הוסיף דאפי’ להצלת כלל ישראל אין חייב, וראיה מרמב”ם שם ממכות י”א ע”ב דאין יוצא ממקלט אפי’ שר צבא ישראל שישראל צריכים לו.
(ובמה שהוכיח מדכתיב כי מתו האנשים, לכא’ יש לדחות דשאני התם לפני מתן תורה לפי הכס”מ שיש הלממ”ס).
(ובאו”ש שם פי’ המשך הרמב”ם פ”ז ה”ח שאם יצא פטור גואה”ד, שבא לתרץ והרי פקוח”נ דוחה איסור יציאה מערי מקלט דאיירי בו הרמב”ם שם, וכמו אסתר דפקוח”נ דוחה האיסור, ולזה תי’ הרמב”ם כיון שמותר להרגו לכן אין חייב, או אסור, לסכן עצמו. והק’ כלי חמדה ר”פ פינחס דגם מוכח מאסתר דחייב לסכן עצמו, ונ’ דלא ק’ דאולי אסתר עשתה לפנים משורת הדין בזה, ואין ראיה מאסתר אלא דמותר לעבור עבירות.
וע”ש בכלי חמדה שטען על פשט האו”ש ברמב”ם, דהרי בפ”ה מרוצח הי”א כ’ הרמב”ם דאם יצא בשוגג אין רשות להרגו, וא”כ פשוט דאם יצא ברשות להציל כלל ישראל, דאין רשות להרגו. ולכן פי’ טעם הרמב”ם משום גזה”כ דכתיב שם תהא דירתו, שלא יצא אפי’ לסכנת כלל ישראל).
ובעיקר הראיה שהביא הכס”מ מירושלמי, כבר הקשה המנ”ח רצ”ו ל”ב דהרי אין לך דבר שעומד מפני פקוח נפש ואפילו בספק פקוח נפש.
ולכא’ נראה לתרץ משום מאי חזית, אכן בירושלמי מחייב לעשות מעשה, ולכא’ בזה לא שייך דין מאי חזית.
אכן יש לדון בזה כי באמת הקשה הגר”ח לפי תוס’ דמשום מאי חזית שב ואל תעשה עדיף, והרי בב”מ ס”ב מבואר דהיה חייב במעשה, אכן תי’ שם בהל’ יסודה”ת וס”ל להגר”ח דלא כתוס’ וס”ל להגר”ח דבכה”ג לא שייך דין וחי בהם כיון דאמרינן מאי חזית. ולפי”ז י”ל דרק במקום ודאי סכנה גילתה תורה וחי אחיך עמך דחייך קודמין, אבל בספק סכנה אין גלוי ולכן צריך להציל חבירו משום לא תעמוד על דם רעך.
הכרת הטוב
Maran Hamashgiach Hagaon Harav Aaron Chodosh, zt”l
“כל הכופר בטובתו של חברו בסופו כופר בטובותיו של הקב”ה”
ילקוט, מד”ר שמות “ויקם מלך חדש” רב ושמואל, חד אמר חדש ממש, וחד אמר שנתחדשו גזרותיו, שחדש גזרות ופורעניות עליהם… רבנן אמרי למה קראו מלך חדש והלא פרעה עצמו היה, אלא שאמרו המצריים לפרעה, בוא ונזדווג לאמה זו. אמר להם שוטים אתם, עד עכשיו משלהם אנו אוכלים, והיאך נזדווג להם, אילולי יוסף לא היינו חיים. כיון שלֹא שמע להם, הורידוהו מכסאו שלשה חדשים, עד שאמר להם כל מה שאתם רוצים הריני עמכם, והשיבו אותו על כסא מלכותו, לפיכך כתיב “ויקם מלך חדש” שעמד וחדשׁ עליהם גזרותיו.
“אשר לא ידע את יוסף” וכי לא היה מכיר את יוסף, אמר רבי אבין משׁל לאחד שרגם אוהבו של המלך אמר המלך התיזו את ראשו, כי למחר יעשה בי כך. לכך כתב עליו המקרא, כלומר היום אשר לֹא ידע את יוסף, למחר הוא עתיד לומר “לא ידעתי את ה”.
“הבה נתחכמה לו”, להם לא נאמר אלא לו, אמר רבי חמא בן רבי חנינא, אמר בואו ונתחכמו לאלהיהם של אלו, נדונם בחרב, כבר כתיב “בחרבו את כל בשר”. לא נדון אותם אלא במים, שכך נשבע הקדוש ברוך הוא שאין מביא מבול לעולם, ואינם יודעים שעל כל העולם אינו מביא מבול אבל על אומה אחת מביא א”נ הוא אינו מביא אבל הן באין ונופלים לתוכה וכן הוא אומר “ומצרים נסים לקראתו”.
כתוב בפסוק “וימררו את חייהם בעבדה קשה וגו” כתוב במדרש ארבע גזרות גזר פרעה עליהם, בתחלה גזר וצוה לנוגשין שיהיו דוחקין בהן… כשראה שהם פרים ורבים, גזר על הזכרים… שראה שלא עזר “ויצו פרעה לכל עמו כל הבן הילוד היארה תשליכהו”, אמר רבי יוסי בן רבי חנינא, אף על עמו גזר, ולמה עשה כן, שהיו אסטרולֹוגין אומרים לו גואל ישראל נתעברה ממנו אמו, ואין אנו יודעין אם ישראל הוא או מצרי הוא. ולמה גזרו להשליכן ליאור, לפי שהיו רואין האסטרולוגין שמושיען של ישראל על ידי מים ילקה, והיו סבורין שבמים יטבע.
רואים שהרוצחים והאכזרים הללו גם הם נתבעים על שלא ידעו את יוסף ז”א על חוסר בהכרת הטוב.
אמר רבי חִייא אמר רבי סימון, שלשה היו באותה עצה, בלעם, ואיוב, ויתרו. בלעם שיעץ, נהרג. איוב ששתק, נדון ביִסורין. יתרו שברח, זכו בניו וישבו בלשכת הגזית. ואיך יתרו זכה לכך? כשמשה הגיע למדין נאמר “ויקם משה ויושען וישק את צאנם וגו’, ותאמרן איש מצרי הצילנו מיד הרעים וגם דלה דלה לנו וישק את הצאן, ויאמר אל בנתיו ואיו למה זה עזבתן את האיש קראן לו ויאכל לחם” כותב רש”י שמא ישא אחת מכם שנא’ “כי את הלחם אשר הוא אוכל”.
איתא בשמואל א טו, ו “ויאמר שאול אל הקיני לכו סרו רדו מתוך עמלקי פן אספך עמו, ואתה עשיתה חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים”
כתוב במד”ר ויקרא פ’ בהר מי הוא שעשה חסד עם מי שחייב לו, יתרו עם משה “ויאמר להן קראן לו ויאכל לחם”, רבי סימון אמר בשכרו האכילו, דכתִיב (שמות ב, יט) “וגם דלה דלה לנו”… והרי דברים קל וחמר ומה מי שעשה חסד עם מי שחייב לו ראה מה פרע לו הקדוש ברוך הוא, מי שעושה חסד עם מי שאינו חייב לו על אחת כמה וכמה.
רבי יוחנן בשם רבי יוסי הגלילי אומר בימי שאול, הדא הוא דכתִיב “ויאמר שאול אל הקיני לכו סורו רדו וגו”, וכי עם כל ישראל עשה חסד והלוא לא עשה אלא עם משה לבדו, אלא ללמדך שכל מי שעושה חסד עם אחד מגדולי ישראל מעלין עליו כאלו עושה חסד עם כל ישראל.
ברכות ס”ג: פתח ר’ נחמיה בכבוד אכסניא ודרש מאי דכתיב “ויאמר שאול אל הקיני לכו סורו רדו מתוך עמלקי פן אוסיפך עמו ואתה עשיתה חסד עם כל בני ישראל” והלא דברים קל וחומר ומה יתרו שלא קרב את משה אלא לכבוד עצמו כך המארח תלמיד חכם בתוך ביתו ומאכילו ומשקהו ומהנהו מנכסיו על אחת כמה וכמה. ומוסיף בילקוט מלמד שכל המאכיל פרוסה לת”ח כאילו עושה חסד עם כל ישראל.
ילקוט קנ”ט “יהודה אתה יודוך אחיך” זש”ה ע”י אסף, “זובח תודה יכבדנני” מקרא זה לא אמרו אלא כנגד צדיקים שכובשים את יצרם ומודין במעשיו שכל המודה במעשיו זוכה לחיי עוה”ב וכן אתה מוצא ביהודה שהודה במעשה תמר… ולפי שגרם יהודה לראובן שהודה לפיכך סמכו משה…
ילקוט שם אמר יעקב יהודה בני גלוי וידוע לפני הקב”ה שאתה הצלת את יוסף מן המיתה ולא נטרדו אחיך לגיהנום אף בעוה”ב, תזכה שיקראו כולם על שמך יהודיים.
בראשית רבה אמר רבי שמעון בן יוחאי יהיו כל אחיך נקראין על שמך, אין אדם אומר ראובני אנא שמעוני אנא אלא יהודי אנא.
בב”ק צ”ב “וזאת ליהודה” כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון עד שבא משה ובקש רחמים אמר לפניו ריבונו של עולם מי גרם לראובן שיודה יהודה מיד שמע ה’ קול יהודה.
ילקוט קכ”ו אמר רשב”י: מיום שברא הקב”ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב”ה עד שבאה לאה והודתו, שנאמר: “הפעם אודה את השם”.
שם אמר ר”ל “לא יגרע מצדיק עינו” דוגמא דידיה לאה תפסה פלך הודיה, ועמדו הימנה בעלי הודיה, יהודה אמר (בראשית לח, כו) “ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני”. דוד אמר (תהלים קלו, א) “הודו לה’ כי טוב”. דניאל אמר (דניאל ב, כג) “לך אלה אבהתִי מהודֵא ומשבח אנה”
מדרש אמר רבי לוי אמר משה לפני הקב”ה ריבונו של עולם עצמותיו של יוסף נכנסו לארץ, ואני איני נכנס לארץ. אמר לו הקדוש ברוך הוא מי שהודה בארצו נקבר בארצו ומי שלא הודה בארצו אינו נקבר בארצו, יוסף הודה בארצו, מנין, גברתו אומרת “ראו הביא לנו איש עברי וגו” ולא כפר, אלא “גנב גנבתי מארץ העברים”. נקבר בארצו, מנין, שנאמר “ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם” אתה שלא הודית בארצך אין אתה נקבר בארצך, כיצד בנות יתרו אומרות “איש מצרי הצילנו מיד הרעים”, והוא שומע ושותק, לפיכך לא נקבר בארצו. כאן אנו לומדים שיש הכרת הטוב גם על הדומם.
שמות ז’ י”ט רש”י “אמר אל אהרן” לפי שהגין היאור על משה כשנשלך לתוכו, לפיכך לא לקה על ידו לא בדם ולא בצפרדעים, ולקה על ידי אהרן. וכן במכת כינים כתב רש”י “אמר אל אהרן” לא היה העפר כדאי ללקות על ידי משה, לפי שהגין עליו כשהרג את המצרי ויטמנהו בחול, ולקה על ידי אהרן.
במדרש תנחומא ומפני מה לקו המים והעפר ע”י אהרן א”ר תנחום א”ל הקב”ה למשה מים שמרך, והעפר הגין עליך אינו דין שילקו על ידך.
בב”ק צ”ב: אמר ליה רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא דאמרי אינשי בירא דשתית מיניה לא תשדי ביה קלא א”ל דכתיב (דברים כג-ח) “לא תתעב אדומי כי אחיך הוא ולא תתעב מצרי כי גר היית בארצו”. ויש לשאול למה לא לומדים את זה ממשה שלא הלקה את המים אלא אהרן? אלא שהמים והעפר נלקים זה פגם בתפקידם אבל אדם שזורק אבן לבור מים ששתה זה רק זלזול והוא לא משנה דבר במים ואת זה לומדים מלא תתעב.
ברכות ס”ב: “ויקם דוד ויכרת את כנף המעיל אשר לשאול בלט” אמר ר’ יוסי בר’ חנינא כל המבזה את הבגדים סוף אינו נהנה מהם שנאמר (מלכים א א-א) “והמלך דוד זקן בא בימים ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו”.
סנהדרין ל”ז לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם ברש”י כלומר חשוב אני כעולם מלא שהכל נברא בשבילי.
ולפי”ז אפשר לומר שהאיסור של “בל תשחית” הוא מפני שכופר בטובתו של הקב”ה שנתן לנו כל הדברים עבור צורכנו ואנו משחיתים אותם.
ועל כן כל אחד חייב להיות מכיר טובה ולהודות להקב”ה על כל הטובות שעושה עמנו ולכל סביבותינו וכן להכיר טובה לרבותיו ולחבריו וזה אחד מחלקי יראת שמים.
Parsha Preview
Harav Hagaon Elimelech Reznick Shlita
The Cure for All Ills
Parashas Shemos/Shovavim
Harav Hagaon Elimelech Reznick
Regarding the passuk וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ, the Zohar teaches:
וימררו את חייהם בעבודה קשה זו קושיא בחמר דא קל וחומר ובלבנים דא לבון הלכה ובכל עבודה בשדה דא ברייתא, את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך דא תיק”ו.
The Zohar is explaining that all the difficult aspects of the enslavement in Mitzrayim are references to various aspects of Torah study. What does this mean? What connection is there between the hard labor in Mitzrayim and Torah learning?
I would like to highlight two different approaches, each of which conveys a fundamental lesson.
The sefarim teach that one of the purposes of Galus Mitzrayim was to prepare Klal Yisrael for Kabbalas HaTorah, to become avdei Hashem. They had to endure severe difficulties and show mesirus nefesh in order to overcome those nisyonos and be worthy of receiving the Torah. Through the hard labor they performed, the עֲבֹדָה קָשָׁה, they merited kushya. Through the mortar and bricks, the חֹמֶר and לְבֵנִים, they merited kal v’chomer and libun halachah, and so on.
Parenthetically, we see from this Zohar that having a kushya in learning is not a negative thing. On the contrary, it’s a zechus! You have to work hard, and then you are zocheh to a kushya, which opens up the sugya. Similarly, reaching a תיקו is a zechus, because it means you explored all possible angles of the issue and that’s it, you can’t attain further clarity until Eliyahu Hanavi comes. Now you can go veiter.
In any event, the message of the Zohar is that we can reach tremendous levels in Torah and avodas Hashem, but they don’t come cheap. You can’t attain these levels unless you’re willing to work hard. That was the purpose of the galus, and the same concept of לפום צערא אגרא still applies today.
A Brachah of… Tzaros?
Rav Hirsch, in his Chumash, explains the berachah Yaakov Avinu gave to Ephraim and Menashe — הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים — in a similar vein. Yaakov Avinu experienced many tzaros throughout his life, with Eisav, Lavan, Dina, Yosef, Shimon, Binyamin, and more. He was telling his grandsons that the malach who saved him and helped him through all those travails should be with them as well. Rav Hirsch wonders: is that the best berachah that Yaakov can give them?
To illustrate, R’ Aharon of Belz stated that two malachim walked with him throughout the war and saved him. Imagine if he would bentch his children that the same malachim who helped save him during the time of the Holocaust should be with them and save them. That would be a berachah? The berachah should be that they shouldn’t have to go there, they shouldn’t have to experience tzaros! So shouldn’t Yaakov Avinu have bentched Ephraim and Menashe not to have to endure the suffering that he went through?
Rav Hirsch explains that Yaakov Avinu was designating Ephraim and Menashe as shevatim like Reuven and Shimon. The shevatim were the cornerstones of the edifice of Klal Yisrael. Now, Ephraim and Menashe had been born with a silver spoon in their mouth, as they were born and raised in the palace in Mitzrayim where Yosef was the king. “If you want to become part of the foundation of Klal Yisrael,” Yaakov was telling them, “you’re going to endure yissurim. Otherwise, you can’t be builders. If I’m making you like Reuven and Shimon, you’re going to have to experience hardship and suffering. So my berachah to you is that the malach that saved me from my hardships should be there for you as well. You should be successful, and continue growing from the nisyonos and tzaros you will face.”
That’s what it means to be a Yid.
Chazal go as far as to say (Chagigah 5) that anyone who does not suffer the tzaros of the Tochachah is not part of the Jewish people:כל שאינו בהסתר פנים אינו מהם, כל שאינו בוהיה לאכל אינו מהם. Because being a Yid means that you can achieve lofty levels in Torah and avodas Hashem, but those come through hardships, which provide opportunities to grow.
That’s one way to understand the Zohar’s statement.
Your Personal Galus Mitzrayim
The Iglei Tal takes a different approach, in his hakdamah.
The sefarim teach that another purpose of Galus Mitzrayim was to purify Klal Yisrael from all cheit and tumah, and make them holy and pure. But the galus ended early, and they left Mitzrayim after only 210 years. The purpose of all the subsequent exiles was to complete what Galus Mitzrayim was meant to accomplish. But besides the physical nisyonos and suffering that we endure in galus, we can fill this quota through exertion in Torah study. That’s what the Zohar means when it says that עֲבֹדָה קָשָׁה refers to kushya, that חֹמֶר and לְבֵנִים refer to kal v’chomer and libun halachah, and so on.
If a person shvitzes in learning, and it’s a burden on him, he fulfills the purpose of Galus Mitzrayim. The determining factor is not how much he learns, but the difficulty he experiences when he learns. If it’s hard for him, if he struggles and exerts himself, then he achieves the goal of Galus Mitzrayim, and his ameilus baTorah purifies and sanctifies him the same way that Galus Mitzrayim did for the Yidden.
This is an unbelievable idea.
The Best Tikkun During Shovavim
We are beginning the period of Shovavim, and we know from the Arizal that this is a time of teshuvah for matters of kedushah.
The Noda b’Yehudah wrote a teshuvah to a prominent individual who transgressed severe prohibitions in the realm of arayos and sought a tikkun for his sins. In the teshuvah, he cites the various afflictions the sefarim recommend as forms of atonement — 80 fasts for this aveirah, 40 fasts for that aveirah, rolling in the snow without clothing, standing unclad in front of a beehive — and concludes that these afflictions can kill a person. The ikar, he says, is to learn Torah b’chemdah and b’iyun. That can atone for a person and take the place of all the afflictions.
The Biur Halachah (Hilchos Taanis 571) quotes the Shelah as saying that when the sefarim recommended these afflictions, לא נזכרו אלא למי שאין עמלו בתורה — they were not referring to someone who is ameil baTorah. Someone who is ameil baTorah should devote himself to Torah study, and need not afflict himself.
Similarly, Maaseh Rav (35) records that Rav Chaim Volozhiner was asked how a person can achieve atonement if he stumbled in matters of kedushah due to his negligence, meaning that his sin was close to an intentional transgression, R”l. Rav Chaim Volozhiner answered, כשעוסק בתורה אין צריך לדאוג כלל. The person certainly needs to do teshuvah and have charatah, but if he does that and learns Torah he has nothing to worry about! Rav Chaim Volozhiner asked the Vilna Gaon about this, and the Gaon showed him that the Sefer Hatikkunim and the sifrei mussar teach that a person must endure severe yissurim that are as bitter as death to atone for transgressions in the area of kedushah, and that the real tikkun happens only through the person’s death.
This is very frightening. But the source of this is the Zohar, and the Gaon told Rav Chaim Volozhiner that the end of that Zohar provides an alternate option: Torah study. Regarding Torah, the passuk states, אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד. Orech yamim means that Torah saves a person from death, and osher v’chavod means that it saves a person from yissurim that are as difficult as death. The Gaon said that the sifrei mussar did not cite the end of the Zohar; they discussed only the afflictions that bring kapparah, but did not reveal that limud Torah can take the place of these yissurim.
Rabbosai, we’ve just seen that this idea is expressed by the Noda b’Yehudah, the Vilna Gaon, and the Shelah. In case you think it sounds like a litvishe idea, I saw that the Klausenberger Rebbe, in his sefer Shefa Chaim, said that the bachurim and avreichim should learn two blatt of Gemara b’iyun, with Rashi and Tosafos, during Shovavim. (I think it was a bit more for the avreichim.) That was his takanah for Shovavim.
Torah is מגין ומציל, and it purifies and atones.
Avoid the Yissurim
I would like to end with a thought expressed by Rav Chaim Volozhiner in the sixth perek of Avos, regarding the idea of kabbalas hayissurim.
The source of his words, although he doesn’t cite it, is a statement of the Midrash Rabbah on Parashas Mikeitz: אין לך אדם בלא יסורים, אשריו לאדם שיסורים באים עליו מן התורה — there is no person who will not experience yissurim, but fortunate is the one who has yissurim from Torah.
What are yissurim from Torah? Rav Chaim Volozhiner gives an eitzah tovah: Don’t wait until Hakadosh Baruch Hu sends you yissurim. Delve into Torah, even if it’s hard for you. Perhaps you’re tired, or you’re not in the mood, or you’re not experiencing geshmak, or it’s costing you money or time from work — each person according to his circumstances. If you overcome these obstacles and learn Torah despite the difficulty, then not only do you get the s’char of limud Torah — and לפום צערא אגרא, as Avos d’Rabbi Nosson explains that doing something that’s difficult earns reward a hundredfold — but the difficulties also get deducted from the yissurim that you were destined to suffer.
There’s a certain amount of yissurim that a person has to endure, but this teaches us a secret tip for avoiding them. If a person experiences those yissurim through his Torah study — if he loses sleep, if he gets a headache, if it’s hard for him — then that difficulty is deducted from his quota.
The Eibishter should give us all koach to be able to learn Torah even if it’s difficult and amid yissurim. We should experience the chemdas haTorah, the geshmak in Torah, and we should be zocheh to fully purify ourselves.
Gut Shabbos.