Parshas Shmos 5780

ShmosShmos

↓ Download PDF

דברי רבותינו

דברי הימים

בשבילי הלכה

דברים שכתב ומסר לנו הגר"י שליט"א

‫‪Parsha‬‬ ‫‪Preview

‫‪Parsha‬‬ ‫‪Preview‬‬ ‫‪Audio‬‬

דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l

הבה נתחכמה לו פן ירבה (א, י)
איתא בגמרא (סוטה יא, א) “אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי סימאי שלשה היו באותה עצה, בלעם ואיוב ויתרו, בלעם שיעץ נהרג, איוב ששתק נידון ביסורין, יתרו שברח זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית”.

הקשה מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה: צ”ב, דלכאורה עצת בלעם חמורה הייתה משתיקת איוב, וא”כ למה נענש בלעם במיתה בלבד ואילו איוב נענש בעונש הייסורים שהם קשים לאין ערוך מעונש מיתה. וכפי שמצינו בגמ’ (כתובות לג,ב) בחנניא מישאל ועזריה, שכל מה שהצליחו לעמוד בנסיון ולא להשתחוות לצלם היה משום שקיבלו עונש מיתה, אך אילו היו נענשים בייסורים היו משתחווים לצלם?

וביאר: למדנו מכאן את יקרת החיים, שאף חיים המלווים בייסורים עדיפים הם על המיתה. מפני שכל זמן שהאדם חי יש באפשרותו להתקרב אל הקב”ה, ואף שייתכן שכלפי האדם קושי הייסורים גדול מן המוות, כפי שמצינו בחנניא מישאל ועזריה, אך אעפ”כ עונש המיתה במהותו גדול מן הייסורין. לכן נענש בלעם על חטאו הגדול בעונש מיתה החמור, ואילו איוב ששתק נענש על חטאו הקטן בעונש ייסורים שהוא הקל יותר.

אך עדיין צ”ב מדוע נענש איוב בייסורים, הרי גם אם היה מוחה לא הייתה מחאתו מבטלת את הגזרה?

אלא שהייסורין אינן באים רק כעונש על החטא, אלא גם ללמד את האדם את הדרך הישרה שלא יחטא בעתיד. זה הענין שמודדין לאדם “מידה כנגד מידה”, כדי שיוכל לעמוד ולהתבונן בחטאו. וכבר ביאר בזה הרב מבריסק זצוק”ל, שהמתייסר בייסורים זועק מחמת ייסוריו, למרות שיודע שזעקותיו לא יועילו לו מאומה, משום שכך טבע הבריות שכשכואב צועקים, ואדם שאינו צועק בהכרח שאין הדבר כואב לו. מעתה, איוב ששתק ולא צעק על גזירות פרעה, בהכרח שלא הרגיש בצרות עם ישראל כפי שחש בייסוריו שלו, לכך נענש והתייסר בייסורין, על מנת להוכיחו על שאינו מרגיש בצרות של כלל ישראל כפי שחש בצרותיו שלו, כי אילו היה כואב את כאבם היה זועק זעקה גדולה ומרה, למרות שלא היה בזה כל תועלת.

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l

בזכות האחדות
שנת תש”א. שלטונות יפן החליטו להצטרף למלחמה העולמית. אלפי פליטים יהודים נתיני “מדינות אוייב” השוהים בקובה שביפן נחשבים כ”מסוכנים” ליפן והשלטונות מנסים כל דרך להצר את צעדיהם.

עקב כך גובר זרם הבקשות להגירה ל”מדינות החופש”, אולם כל מדינות אלו נועלות את שעריהן. רק אחד מכל עשרה מבקשים מקבל אשרת כניסה למדינה אחרת.

גם מעטים מבני הישיבה קיבלו “אשרה אל החופש”. שני אחים קיבלו אשרה לארה”ב, 41 בחורים זכו באשרה לקנדה ועוד מספר בחורים זכו באשרה לפרגוואי שבדרום אמריקה. אולם, רוב תלמידי הישיבה נאלצו להשאר כגוף אחד בישיבה ביפן.

משהתברר הדבר ל”זוכי האשרות”, בחרו כולם פה אחד שלא לעזוב את הישיבה. הרצון להשאר בתוך “משפחת מיר” ספונים באהלה של תורה גרם להם לבחור בהמשך את חיי הסבל והנדודים לעבר הלא נודע, תחת האפשרות להגיע לחוף מבטחים בארצות החופש.

באופן דומה נהגו “אבות המשפחה” רבני הישיבה. מרן המשגיח הגה”צ רבי יחזקאל לוינשטיין קיבל סרטיפיקט לארץ ישראל עוד קודם לכן, בעת ששהתה הישיבה בקידאן שבליטא. המשגיח זצ”ל דחה מיד את האפשרות הזו ובחר להישאר עם בניו תלמידי הישיבה בשנות נדודיהם.

כך נהג גם מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה שקיבל אשרה לארה”ב, וראשי ועד ההצלה דחקו בו להצטרף אליהם למאמצים לקבל אשרות עבור כל בני הישיבה, ואף הקונסול האמריקאי עצמו פנה אליו בבקשה לנצל את האשרה עבורו ועבור בני משפחתו. אולם מרן זצ”ל סירב ובחר לעבור את מסע הסבל והנדודים עם בניו-תלמידיו.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

שמות

הוגה שם ה’

כתיב זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור. ע’ קדושין ע”א ע”א כתיב זה שמי וכתיב וזה זכרי, אמר הקב”ה לא כמו שאני נכתב אני נקרא. וכעי”ז ברש”י בשם שמו”ר דכתיב לעלם חסר ו’ לדרוש להעלים, שלא יקרא ככתבו. ומכאן איסור הוגה את ה’ באותיותיו.

ובענין אמירת האותיות בלי קריאה בנקודות ע’ חיי”א ה’ כ”ז דאסור, ואפילו אומר רק י’ ואח”כ ה’ ג”כ אסור דהוי שם לעצמו, וכן מבואר בתוס’ ע”ז י”ח וכן מבואר בתוס’ סוכה ה’ ע”א. (וע”ש מהרש”א בע”ז דהאיסור בשם י’ ה’ הוא רק באומר האותיות אבל קריאת השם מותר, ושאני מקריאת שם יקו”ק, וכמו שמבואר בערובין י”ח ע”ב דמיום שחרב בהמ”ק דיו לעולם שישתמש בשתי אותיות שנאמר כל הנשמה תהלל קה. וע’ מהר”ם בסוכה). וע’ שו”ת רדב”ז ח”ו? לשונות הרמב”ם ל”ה דאוסר.

וע’ ח”ס חו”מ קצ”ב דס”ל דמדינא שרי, ותמה בזה על תוס’ בסוכה דמשמע לאיסור, והביא דהעיר בזה רע”א, ונדחק בזה הח”ס. (ועכ”פ מבואר דרע”א דייק מתוס’ לאיסור, וע’ שו”ת רע”א סי’ ל’ בכותב שם ה’ אמאי אין איסור הוגה את ה’ משום כתיבה כדיבור, ופשוט לו דאפילו בלי ניקוד אסור). וכסברת הח”ס כן ס”ל בנוב”י תנינא יו”ד צ”ג שכתב שאומרים לשם יחוד ואומרים אותיות השם בלי נקודות.

וע’ שלמת חיים שס”ז, שכתב שיזהר כשקורא עם תינוק שלא לקרות אותיות יקוק (כגון בסוף תיבה ותחילת תיבה) בזא”ז. והשואל הביא מתוס’ שבועות ל”ה דשמא כיון שאינו מתכוין לשם מותר, ומ”מ החמיר בזה בשלמת חיים לכתחלה. (ולכא’ לפי דבריו אמאי לא החמיר גם בשם ק”ה לכתחלה, ואולי בזה פשיטא ליה כתוס’ בסוכה ה’ להתיר אם אינו מתכוין לשם. ונ”מ גם באומר מראה מקום בס’ פלוני י’ ה’).

וע’ לעיל מתוס’ שבועות ל”ה דשמא כיון שאינו מתכוין לשם מותר, ובאמת שם כל מקור האיסור של אותיות בזא”ז, וא”כ לכא’ היה נראה בודאי לסמוך על הקולא של תוס’. אבל שלמת חיים מחמיר.

ובעיקר כוונת תוס’ צ”ע דהרי משביע בשם ה’. וע”ש בועז אות ג’ שפי’ כוונתם כי כל האיסור אם כוונתו רק להגות את השם, אבל אם כוונתו להשביע שרי. ולכא’ ה”ה בכל מקום שיש לו מטרה לומר האותיות.

וע’ סידור דעת קדושים, בסופו בקונ’ עיון תפלה מר’ שמעיה מהרימלוב, שהביא יש מחמירים שלא לומר “אביי הוה” מסדר, אלא מסדר, משום הוגה את השם. ומשיג עליו בסוגריים לפי תוס’ הנ”ל בשבועות.

וע’ פנינים ואגרות תורת זאב עמ’ צ”א שהגרי”ז רצה להתפלל דוקא מסידור ששם ה’ נכתב במלואו ולכן התפלל מאשי ישראל, ולא משום הפירושים.

דברים שכתב ומסר לנו הגר"י שליט"א

Hagaon Harav Yitzchok Hacohen Hellman Shlita

בערב שבת פרשת שמות תשע”ד

לאחי ורעי בוגרי ישיבת מיר הקדושה והמעטירה הי”ו, שלמכון ישגה מאד.

הנה כתב הרמב”ן בהקדמתו לספר שמות דספר שמות כולו הוא ספר הגלות והגאולה, ומבאר שם דגם מתן תורה ומעשה המשכן הוא חלק מהגאולה, וז”ל שם “והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים, אף על פי שיצאו מבית עבדים, עדיין יחשבו גולים, כי היו בארץ לא להם, נבוכים במדבר. וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקב”ה והשרה שכינתו ביניהם, אז שבו אל מעלות אבותם, שהיה סוד אלוה עלי אהליהם, והם הם המרכבה, ואז נחשבו גאולים. ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה’ מלא אותו תמיד עכ”ל”.

מבואר מדברי הרמב”ן דגאולה אמיתית אינה אלא רק כאשר שבים למעלת אבותם שהייתה להם קודם הגלות, ולא נשאר רושם מהגלות, והנה אנו בדורנו דור עקבתא דמשיחא, בוודאי ראוי לנו להתחזק בלימוד התורה ובקביעת עתים לתורה, כי ע”י זה אנו מתקרבים מעט למעלת אבותינו קודם הגלות, וזהו הדרך לצאת מן הגלות ולקרב את הגאולה השלימה בב”א.

ידידכם אוהבכם בלו”נ

יצחק הכהן הלמן

א. שמות פרק א’ פסוק א’ “ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה וגו’ “.

כתב הרמב”ן בהקדמתו לספר שמות ז”ל “השלים הכתוב ספר בראשית שהוא ספר היצירה בחידוש העולם ויצירת כל נוצר ובמקרי האבות שהם כענין יצירה לזרעם, מפני שכל מקריהם ציורי דברים לרמוז ולהודיע כל עתיד לבא להם. ואחרי שהשלים היצירה, התחיל ספר אחר בענין המעשה הבא מן הרמזים ההם.

ונתייחד ספר ואלה שמות בענין הגלות הראשון הנגזר בפירוש ובגאולה ממנו ולכן חזר והתחיל בשמות יורדי מצרים ומספרם, אף על פי שכבר נכתב זה, בעבור כי ירידתם שם הוא ראשית הגלות, כי מאז הוחל עכ”ל”.

מבואר מדברי הרמב”ן דפסוק “ואלה שמות” הוא חזרה על אותו פסוק עצמו הנאמר לעיל בפ’ ויגש [בראשית מ”ו ז’] וכלשון הרמב”ן להלן [א’ א’] וז”ל “טעם ואלה שמות כי הכתוב ירצה למנות עניין הגלות מעת רדתם למצרים, כי אז גלו בראש גולים, כאשר פירשתי, ולפיכך יחזור אל תחילת העניין שהוא מפסוק וכל זרעו הביא אתו מצרימה (בראשית מו ז), ושם כתוב אחריו ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה וגו’, ואותו הפסוק בעצמו הוא שהחזיר בכאן עכ”ל”.

נראה לבאר בזה דאין כוונת הרמב”ן דהכתוב חוזר על ואלה שמות עוד פעם כאן רק בשביל להתחיל את סיפור גלות מצרים מתחילתו, וממילא ואלה שמות הוא רק חזרה בעלמא על מה שכבר נכתב לעיל בחומש בראשית.

אלא עומק כוונת הרמב”ן היא למה שכתב בהקדמה הנ”ל, דספר בראשית הוא ספר יצירה ומעשי האבות הכתובים בבראשית הם בתורת “מעשי אבות סימן לבנים” ,וספר שמות הוא ספר “הגלות והגאולה” והמעשים שם נובעים מכוח ה”מעשי אבות” הכתובים בבראשית.

והנה הרמב”ן הנ”ל כת’ דגלות מצרים תחילתה בירידת יעקב ובניו למצרים, וא”כ נמצא דהמעשים שאירעו מאז ירידת יעקב ובניו למצרים שני עניינים יש בהם, הא’ שהם תחילת הגלות והגאולה השייך לספר שמות, והב’ שיש בהם גם תורת “מעשי אבות” מצד מה שאירע ליעקב אבינו ממזמן ירידתו למצרים וכן מה שאירע ליוסף היה לו גם כן תורת “מעשי אבות” משום שיוסף היה לו גם גדר של אב דלא כשאר השבטים, דהרי בניו אפרים ומנשה היו בעצמם לשבטים.

ולפי”ז כוונת הרמב”ן היא דמה שכת’ התורה “ואלה שמות וכו'” בבראשית הוא מצד ה”מעשי אבות” שיש בזה והיינו מה שאירע ליעקב וליוסף. ומה שחזרה התורה על “ואלה שמות וכו'” בתחילת ספר שמות הוא מצד סיפור תחילת הגלות שיש בזה דהוא מה שאירע לבנים מכח ה”מעשי אבות” שעניין זה שייך לספר שמות שהוא ספר “הגלות והגאולה וכנ”ל.

ועפי”ז יבואר מדוע נכתבה מיתת יוסף בסוף חומש בראשית [בראשית נ’ כ”ו] “וימת יוסף בן מאה ועשר שנים וגו'”, ונכתבה עוד פעם בספר שמות [שמות א’ ו’] “וימת יוסף וכל אחיו וגו'”. והיינו כיוון דיוסף היה לו גם תורת אב ע”כ נכתבה מיתתו בבראשית בתורת “מעשי אבות” ובספר שמות נכתבה מיתתו משום שהיה לו גם תורת “בן” דהלא סוכ”ס היה אחד מן השבטים וע”כ מיתתו שייכת ג”כ לספר שמות.

וממילא מבואר גם כן מדוע רק מיתת יוסף נכתבה בספר בראשית ומיתת שאר השבטים לא נכתבה שם, והיינו כי יוסף היה לו גם תורת אב וכמש”נ.

***

ב. כתב ב”העמק דבר” בפתיחה לספר שמות דרבינו הבה”ג בסוף ספרו קרא לספר שמות “חומש שני” דלא כשאר החומשים, דהבה”ג מונה שם את חמשת החומשים: ספר בראשית, וחומש שני, וספר כהנים, וחומש הפקודים, ומשנה תורה. והקשה שם ב”העמק דבר” מדוע שינה הבה”ג לקרות לספר שמות “חומש שני” לפי מניינו, היה לו לקרות לכולם חומש ראשון, חומש שני, חומש שלישי.

וכתב שם ליישב וז”ל ” אלא בא ללמדנו דזה הספר ביחוד הוא שני לספר ראשית הבריאה, כי הוא חלק שני מזה הספר, היינו, בו נגמר סדר הבריאה. וכמאמרם ז”ל: “‘בראשית’ בשביל ישראל שנקראו ראשית”. פירוש, תכלית העולם בכלל. הוא שיהא אומה אחת, “חלק ה’ עמו” [דברים לב ט]. וזה לא נשלם עד שיצאו ישראל ממצרים ובאו לתכליתם שיהיו ראוים להיות לאור גוים, להעמידם על ידיעת אלהי עולם, וכמו שביארנו בגוף הספר י”ב נ”א, על הפסוק “יצאו בני ישראל על צבאותם”.

וזהו תכלית הבריאה שנברא לכבודו יתברך, כמו שכתוב: “כל הנקרא בשמי ולכבודי, בראתיו וגו'” [ישעיהו מג ז], כמו שכתבתי בספר במדבר פרשת שלח על הפסוק “ואולם חי אני, וימלא כבוד ה’ וגו'” [במדבר יד כא].

נמצא דיציאת מצרים היא גמר הבריאה, או מתן תורה, כמבואר עוד ברבה [בראשית רבה א]: “‘בראשית’ בזכות התורה שנקראת ראשית”, והיינו כדאיתא בעבודת כוכבים [ג’ א’] “‘ויהי ערב ויהי בקר יום הששי’ [בראשית א לא] – מלמד שהתנה הקב”ה עם מעשה בראשית: אם מקבלין ישראל את התורה מוטב, ואם לאו אני אחזיר אתכם לתוהו ובוהו”. נמצא דמתן תורה הוא גמר הבריאה, והיינו הך דיציאת מצרים, שאז היו ראויים ישראל לקבל התורה ולהשלים הבריאה ולבא בזה לתכלית יצירתם וכו’. נמצא דספר שמות הוא ספר שני להראשון, כמו שהמה ענין אחד ובו שני חלקים של ספר הבריאה עכ”ל”.

ונראה לבאר דברי הבה”ג עפ”י דרכו של ה”העמק דבר” באופן אחר קצת והוא על פי מש”כ ב”שפת אמת” בכמה מקומות בספרו דביציאת מצרים נתגלה ונודע לכל העולם בחוש שהקב”ה ברא את העולם, ושהוא שליט על כל העולם, ושהוא מנהיג את העולם כולו בהשגחה תמידית. וז”ל בפ’ בשלח [תרל”א] “כי בעת הבריאה נסתר השגחתו ית׳ בעולם. ובעת גאולת מצרים נתגלה. וז״ש נתיישב כסאך שנתיישב ידיעת השגחתו יתברך בנבראים. ולכך כ׳ “אנכי ה׳ וכו’ אשר אשר הוצאתיך”.ולא אשר בראתיך. כי ביציאת מצרים נתגלה אמונתו יתברך עכ”ל”.

ולפי זה אפ”ל דמשום הכי נקרא ספר שמות “ספר שני” משום שהוא השלמה לספר הבריאה, כי רק ביציאת מצרים נתגלה בכל העולם שהקב”ה הוא שברא את העולם ונודעה השגחתו בעולם, וזה הרי תכלית הבריאה שתתגלה מלכות הקב”ה בעולם כמו שכת’ “כל הנקרא בשמי ולכבודי, בראתיו וגו'” [ישעיהו מג ז].

***

ג. שמות פרק ד’ פסוק י’ “ויאמר משה אל ה’ וכו’ כי כבד פה וכבד לשון אנכי”

עיין בדרשות הר”ן [דרוש השלישי] שמקשה שם מדוע היה מרע”ה כבד פה וכבד לשון הלא נביא צריך להיות שלם בכל מיני שלימות ובפרט בדיבורו שזהו עיקר עניינו של הנביא להגיד את דברי הקב”ה ומתרץ שם דהקב”ה עשה שיהיה משה רבינו כבד פה וכבד לשון, בכדי שלא יאמרו דורות הבאים ח”ו שכלל ישראל קיבלו את דברי מרע”ה מחמת שדיבורו היה טוב ויפה ועי”ז הצליח לפתותם בצחות לשונו.

והנה לכא’ קשה הלא במתן תורה נתרפא מרע”ה כמו כל שאר עם ישראל, וא”כ אכתי יאמרו שלאחר מתן תורה קיבלו דבריו מחמת צחות לשונו.

אמנם נראה לבאר בפשיטות דכל החשש שיאמרו הוא רק במה שנוגע ליסודות האמונה שבזה צריך שאמונת ישראל תקבע בליבם רק מחמת עצם הדברים ולא מצד שום השפעה חיצונית של צחות ויופי הדיבור, והרי את יסודות האמונה הנחיל משה רבינו לכלל ישראל קודם מתן תורה. אמנם אחר מתן תורה שאז לימד משה רבינו את התורה עצמה וביאר להם את המצוות וההלכות, בזה אדרבה צריך שיהיה בעל דיבור צח ויפה שיוכלו כלל ישראל להבין את עומק דברי התורה והלכותיה.

***

‫‪Parsha‬‬ ‫‪Preview

Harav Hagaon Moshe Ahron Friedman Shlita

New Sefer, New Commitments

Parashas Shemos

Harav Hagaon Moshe Aharon Friedman Shlita

Parashas Shemos is also the beginning of Sefer Shemos. Every one of the five Chumashim has another name: the Ramban writes that Sefer Bereishis is called Sefer Hayetzirah, Sefer Shemos is Sefer Hasheini, Sefer Vayikra is Toras Kohanim, Sefer Bamidbar is Chumash Hapekudim, and then there’s Mishneh Torah. Four of these names seem appropriate, but the title Sefer Hasheini for Shemos seems to be minimizing the importance of this sefer and making it sound like just the second sefer.

Perhaps we can suggest that it’s not merely the second sefer, but rather the second Sefer Hayetzirah: Sefer Bereishis is Sefer Hayetzirah and Shemos is Sefer Hayetzirah Hasheini. There are two Chumashim that are yetziros, and then there’s Toras Kohanim, Chumash Hapedukim and “Mishnah Torah.

Bereishis is the Sefer Hayetzirah of Sheishes Yemei Bereishis, and there’s a second Sefer Hayetzirah, because there’s another creation. If Bereishis is about the creation of heaven and earth, Shemos – whose letters can be rearranged as an acronym forתכלית מעשה שמים וארץ – is about the purpose of that creation. Sefer Bereishis is the Sefer Hazriyah, the sefer of the maaseh avos, while Shemos is the Sefer Hatzmichah, the Sefer Hageulah, the sefer of the siman labanim. In Shemos we go מן הכח אל הפועל.

Sefer Shemos begins with a vav – וְאֵלֶּה שְׁמוֹת – and that vav indicates that it is connected to Sefer Bereishis and is a continuation of it.

Bereishis Rabbah teaches that the five mentions of the word ohr in the account of Creation in Parashas Bereishis correspond to the five Chumashim. The first two of those mentions are in the passuk: וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר, corresponding to Sefer Bereishis and Sefer Shemos. In Bereishis, Hashem said there should be a yetzirah of light, and in Shemos that potential was brought into reality.

Sefer Bereishis talks about the stars and Sefer Shemos also talks about stars – Klal Yisrael, who are compared to stars. Every Jew is a star; each one has his own name and his own koach. Right at the onset of Sefer Shemos, when the Torah begins to describe this yetzirah, it has to give names. It lists the names of the shevatim, and then gives the names that relate to Moshe Rabbeinu, because he’s moshian shel Yisrael. Later in the parashah is the Name of Hakadosh Baruch Hu – זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר, the Name of א-ה-י-ה, the revelation of kevod Shomayim.

Jumpstart Shnayim Mikra

It’s probably not a coincidence that this week in Daf Yomi, at the beginning of the week, we learned the Gemara (Brachos 8) about learning shnayim mikra ve’echad Targum, and that one who learns that merits long life:

לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו עטרות ודיבן, שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו.

The Levush notes that the wordsוְאֵלֶּה שְׁמוֹת hint to the concept of shnayim mikra ve’echad Targum: ו’חייב א’דם ל’קרות ה’פרשה, ש’נים מ’קרא ו’אחד ת’רגום. The Baal Haturim offers a similar, but lengthier remez, explaining that the letters וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל are an acronym for: ו’אדם א’שר ל’ומד ה’סדר ש’נים מ’קרא ו’אחד ת’רגום ב’קול נ’עים י’שיר י’חיה ש’נים ר’בות א’רוכים ל’עולם.

Shnayim mikra ve’echad Targum is a chiyuv, as the Mechaber rules, although there’s a disagreement over whether the obligation is d’Oraisa or d’Rabbanan.

Interestingly, the Tur (285) says: וצריך ליזהר להשלים הפרשה עם הציבור – one should be careful to do shnayim mikra ve’echad Targum – he doesn’t say “chayav.” It’s possible that the Tur, who is the Baal Haturim, is going leshitaso, as his remez in the Baal Haturim doesn’t say that a person is obligated to do this, but rather that one who does will live a long life, as the Gemara promises.

Either way, why is the remez of shnayim mikra ve’echad Targum found specifically here, at the beginning of Shemos? The words וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל already appear in Parashas Vayigash! Perhaps it’s because now we’re starting a new sefer, so we give a chance for anyone who might have fallen behind in shnayim mikra to muster the strength to start again. (Whether to first be mashlim the parshiyos one missed or to start fresh from Sefer Shemos is a different question.)

The Zohar notes that the word וְאֵלֶּה equals 42 in gematria, and that’s also a Name of Hakadosh Baruch Hu that is 42 letters long. Later in the parashah we find the Nameאֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה , and each אֶהְיֶה equals 21, so twice אֶהְיֶה is 42. And 42 is also the gematria of בָּם, as in. Tosafos writes, at the beginning of the second perek of Chagigah, that there’s a Name of וְדִבַּרְתָּ בָּם of the 42 letters that are in the tefillah of Ana Bekoach – it’s the 42 letters that appear in the Torah from the first beis of Bereishis until the veis of תֹהוּ וָבֹהוּ.

Shovavim Begins

The sefarim teach that now, in Shemos, we start the days of Shovavim. The concept of Shovavim is not found in the Gemara or the Rishonim; it emerged only later, but the Arizal and many sefarim explain that specifically as we approach the generation of ikvesa d’Meshichah this additional chizuk was deemed necessary.

We have already been through “אריה,” which stands for Elul, Rosh Hashanah, Yom Kippur and Hoshana Rabbah. The last passuk in Vayechi is וַיָּמָת יוֹסֵף, and the Midrash teaches that Yosef passed away on Hoshana Rabbah, which is the culmination of Elul, Rosh Hashanah and Yom Kippur. But now we need more:וְאֵלֶּה שְׁמוֹת – we have another 42 days of Shovavim, parallel to the gematria of וְאֵלֶּה.

At the beginning of Parashas Shemos, the Torah again says וַיָּמָת יוֹסֵף, implying that Yosef passed away a second time. In Sefer Bereishis, he was niftar as an av. We said that Sefer Bereishis is the sefer of the Avos, and Yosef was considered an av, to some extent, as the passuk describes him with the words: מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל, the word אֶבֶן being a combination of av and ben. Yosef was supposed to have 12 shevatim; in practice he actually had only two, but he is still an av of shevatim.

Besides being an av, Yosef is also a shevet; אין קורין לאבות אלא שלשה, there are three Avos only and Yosef is not a full-fledged av. Therefore, Yosef’s petirah is recorded in Sefer Shemos again.

The וַיָּמָת יוֹסֵף happened on Hoshana Rabbah, and now we’re starting a process of the 42 days of Shovavim, as alluded to in the word וְאֵלֶּה. If you count both the days and nights of these days, you get 84, which evokes the concept of פ”ד תעניות and also the idea of a daf Gemara – the word daf equaling 84 in gematria. One area that a person should be mechazek in now, as we start Sefer Shemos, is limud haTorah – whether it’s Torah Shebichsav or Torah Shebe’al Peh.

The Zohar actually sees the description in this parashah of the shibud –וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה – as a reference to limud haTorah:

וימררו את חייהם בעבודה קשה זו קושיא בחמר דא קל וחומר ובלבנים דא לבון הלכה ובכל עבודה בשדה דא ברייתא, את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך דא תיק”ו.

Every person has to go through ameilus in his life and suffer and shvitz through something. But a person can choose ameilus baTorah in place of yissurim, exchanging yissurei haguf and yissurei hanefesh for the struggles of toiling in Torah: אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּ-הּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ. And those yissurim of limud haTorah can bring about that this becomes the Sefer Hageulah, b’ezras Hashem.

ShmosShmos