דברי רבותינו

הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ. וישימו עליו שרי מסים למען ענתו בסבלתם ויבן ערי מסכנות לפרעה את פתם ואת רעמסס (א,י-יא)

בגמ’ (סוטה יא.) “א”ר חייא בר אבא א”ר סימאי שלשה היו באותה עצה, בלעם, ואיוב, ויתרו”.

עצה זו שנתקבלה ע”י שלשה אלו, היתה לכאורה מה שמצינו לאחר מכן כאשר פרעה ביקש (שם, טז): “אם בן הוא והמיתן אותו ואם בת הוא וחיה”, שבכך שימיתו את הבנים ימנעו בני ישראל מלהתרבות. אמנם בדברי רש”י (שם) מבואר שטעם אחר היה לאותה הגזירה, שפרעה שמע באצטגנינות שעתיד להיוולד מושיען של ישראל ורצה למנוע זאת, ולא מחמת שביקש למעט את בני ישראל. ובהכרח שהעצה שנטל מבלעם, איוב ויתרו היתה להטיל מיסים ולענות את בני ישראל וכפי שמצינו שעשה זאת.

אולם יש להבין את עצה זו, מה התועלת בהטלת המיסים והכבדת הקושי על ישראל, הלא אין בכך בכדי למנוע מהם להצטרף לאויביו בשעת מלחמה.

ולכאורה היה נראה לבאר, שסבר פרעה שכיון שיטריד את בני ישראל ויענם, לא יוותר בידם זמן בכדי להתייעץ ולתכנן תחבולות כנגד המצרים, וכפי שאנו רואים בדרכי היצר הרע שנלחם בבני האדם ומונע מהם לעסוק בתורה ובמצוות, על ידי שמכביד עליהם את עולו בטרדות גדולות ובכך מסיח דעתם מלהילחם בו ולעמוד כנגדו.

אמנם לאחר מכן מצינו שכתוב (שם, יג): “ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך” ומשמע שלא היה זה עינוי למען הטרדה בלבד, היות ובכדי לטורדם מתחבולות המלחמה די היה להעסיקם במלאכה מרובה. אולם אין צורך בעינוי וב’פרך’. ומשמע שהיה בכך עינוי ‘לשמה’.

מרן ראש הישיבה הגאון רבי נתן צבי פינקל זצוק”ל

דברי הימים

זה זכרי לדר דר
זכרונות מהישיבה הקד’ מעדותו של רבי יעקב יוסף הכהן זאבארי – מתלמידי הישיבה במיר, אשר גלה עם הישיבה בכל נדודיה בימי הזעם של מלחמת העולם השניה.

כאשר הגיע רבי יעקב להתקבל לישיבה במיר, התבשר בשמחה כי ביום זה מקבלים את כל מי שהגיע לישיבה, מחמת השמחה בהולדת נכד למרן ראש הישיבה הגה”ח רבי אליעזר יהודה פינקל זצוק”ל, בן לחתנו מרן הגר”ח שמואלביץ זצוק”ל.

עם פרוץ המלחמה, כאשר נדדה הישיבה לוילנה שהתמלאה באלפי פליטים יהודיים מכל רחבי אירופה, למדו הבחורים בבימ”ד אחד והיו מתאכסנים בבימ”ד אחר. באחד הימים סגרו הקומוניסטים את אחד הבניינים ורבי יעקב נשאר ללא תפילין. במשך שנתיים הניח תפילין של חבריו, עד שמרן המשגיח הגה”צ רבי יחזקאל לווינשטין זצוק”ל, אליו היה קרוב וקשור עד מאוד, נתן לו כסף לקנות תפילין חדשות. גם בנסיעתם ברכבת הטראנס-סיבירית השאיל מרן המשגיח את מעילו לרבי יעקב כדי שישתמש בו ככר תחת ראשו.

על גודל חביבות התורה של תלמידי הישיבה באותם ימים קשים סיפר רבי יעקב, כי במשך תקופה ארוכה לא היו בידם כמעט ספרים. היה ספר “קצות החושן” אחד ששימש את כולם. ערכו תורנות לפי שעות והיו בחורים שהתור שלהם היה בשעות הלילה. תורו של רבי יעקב נקבע לשעה 2:00 לפנות בוקר. לשם כך הוא נשאר בבית המדרש בלילה, למרות שבית המדרש היה מחוץ לגיטו, והיה אסור לשהות שם אחרי השעה 10:00 בלילה. הייתה זו מסירות נפש כדי להרוויח לימוד של “קצות החושן”.

רבות תיאר רבי יעקב כיצד מרן המשגיח זצ”ל המריץ כל העת את התלמידים ללמוד, למרות הדאגה מחוסר הידיעה מה עלה בגורל משפחותיהם והתנאים הקשים בשנחאי. המשגיח חזר כל הזמן ע”כ שהלימוד שלהם הוא שמחזיק את כל העולם בעת הזאת, רגע של רפיון יכול לגרום להריגת עוד יהודים. הבחורים חשו זאת והוסיפו כל העת לימוד על לימודם. כך בחום הנורא אשר המיס אפילו את הזפת של הכבישים, היו תלמידי הישיבה שוקדים על לימודם כשהזיעה ניגרת על גופם, עד כדי כך שהוצרכו להניח ניילון על הספרים להגן שלא ינזקו מטיפות הזיעה. כך היו לומדים במשמרות כל שעות היממה ע”מ להגן על העולם ע”י לימוד תורתם.

מתוך בטאון “קיבוץ” – מיר מודיעין עילית

בשבילי הלכה

Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita

שמות

מעשה בדרך סגולי אי הוי מעשה בדיני התורה

משה הרג את המצרי בשם ה’. ולמחר אמר למשה מי שמך לאיש שר ושופט הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי ופירש”י מלמד שהרגו בשם. ומשמע שמה שעשה משה במצרי היה בו דין שופט, וקיים בזה דין מיתת ב”ד. וע’ חי’ הר”ן דחייב מיתת ב”ד.

וכ”כ שו”ת הלכות קטנות דהוי רוצח.

וע’ סנה’ י”ז ע”א אין מושיבין בסנהדרין אלא… בעלים כשפים, ופירש”י להמית מכשפים הבוטחים בכשפים להנצל מידי ב”ד. ומשמע דזהו מדיני ב”ד כיון דצריך לזה בסנהדרין. ולכא’ יש לדחות דסנהדרין יבטלו כישוף ע”י כישוף ויהרגוהו במיתת ב”ד, אבל במנחות ס”ה ע”א מפורש ברש”י שמא ע”י כישוף לא ישלוט בו האור ועשו ב”ד כישוף וימיתוהו בכל מיתה שיוכלו.

וע’ העמק”ש קכ”ב א’ בסופו המדליק נר לפני שבת ע”י חומץ בנס קיים המצוה. וע’ ס’ מעשה רוקח על הרמב”ם פכ”ד משבת ה”ז דהורג בשם הוי רוצח.

אכן מצד שני מצינו בסנה’ ק”א, וכן באו”ח שכ”ח מ”ה דלוחשים על נחשים ואין בזה צידה וע’ מ”ב שכ”ח קמ”ג דאינו צידה טבעית. ומשמע דלא חשיב מעשה האדם, ויש לדחות.

וכעי”ז כתב של”ה שמשה כתב הס”ת בשבת ע”י השבעת קולמוס דלא חשיב מלאכה.

ובקה”י ב”ק מ”ה כתב דשל”ה אין חולק על הלק”ט דחייב משום רוצח, דשבת שאני דכלאחר יד פטור בשבת ולא בכל התורה. (והוכחה לזה ע’ בכורות כ”ה ע”א, מיהו ע’ ק”ש כתובות ר”ב).

אכן ע’ ס’ התרומה, מובא בשו”ע ל”ב ה’ דכותב בשמאל פסול לגט כיון דלא הוי מלאכה לענין שבת, ובב”ש אהע”ז קכ”ג חולק. וסברת הב”ש לכא’ כקה”י, אבל לכא’ ס’ התרומה חולק.

וע’ חי’ ר’ אלעזר משה בפסחים ס”ו אמאי נסתפקו בשנה זו בע”פ שחל בשבת, ומה עשו עד עכשיו, ותי’ דחשבו אולי שחטו בשמאל, והשחיטה כשר ולא עבר על שבת, ולכא’ סותר ס’ התרומה. (מיהו בס’ התרומה עצמו כתב לענין שחיטה דשאני).

שלימות מעשה המצוה

Levovitz, Moreinu Hagaon Harav Nachman Shlita

“ויאמר ה’ ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם וגו’ וארד להצילם מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש וגו’ ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים וגו’ בהוציאך את העם תעבדון את האלוקים על ההר הזה” (שמות ג).

הנה הקב”ה שולח את משה רבינו ע”ה להוציא את בני ישראל ממצרים, הקב”ה הודיעו על התכלית של יציאת מצרים קבלת התורה כדכתי’ “בהוציאך את העם תעבדון את האלוקים”, עד כניסתם לארץ חמדה. וכל זאת תחת הנהגתו של משה ומתייחס אליו כל מציאותם ורוממותם של ישראל.

אולם משה רבינו סירב ולא רצה ללכת בשליחותו של מקום, התוה”ק מאריכה בהשתלשלות המשא ומתן שהיה בין הקב”ה למשה, וכדכתיב “ויאמר משה אל האלוקים מי אנוכי כי אלך אל פרעה [וברש”י מה אני חשוב לדבר עם המלכים] וכי אוציא את בני ישראל ממצרים” [ואף אם חשוב אני מה זכו ישראל שיעשה להם נס ואוציאם ממצרים] (שם פסוק י”א).

עד שטען משה “בי אדוני שלח נא ביד תשלח” [וברש”י ביד מי שאתה רגיל לשלוח והוא אהרן]. ואז “ויחר אף ה’ במשה ויאמר הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ובמח בלבו”.

וזהו תימה גדולה היאך משה רבינו ע”ה שהיה עניו מכל האדם יכל להעמיד את עצמו בסירוב לציווי השי”ת, וביותר דאמרו ז”ל (ברש”י פסוק י’) למדנו שכל שבעה ימים היה הקב”ה מפתה אותו בסנה לילך בשליחותו. ז’ ימים העמיד את סירובו לציווי השי”ת עד שחרה אף ה’ בו.

ובאמת שמצינו בחז”ל עה”פ “ויחר אף ה’ במשה” ר’ יהושע בן קרחה אומר כל חרון אף שבתורה עושה רושם וזה לא נאמר בו רושם, ולא מצינו שבא עונש ע”י אותו חרון אף (הובא ברש”י שם). נמצא דחלוק אותו חרון אף, כלומר שסירוב משה אינו כפשוטו שמחמת כן חרה אף ה’, הלא דבר הוא.

אכן כבר ביארו לנו ז”ל “למדנו שכל שבעה ימים היה הקב”ה מפתה את משה וכו’ וכל זה שלא היה רוצה ליטול גדולה על אהרן אחיו שהיה גדול הימנו ונביא היה וכו'”. וכן מבואר ברמב”ן ובספורנו שאהרן הכהן היה המנהיג של כלל ישראל, ובאותו זמן לא ידעו ממשה קרוב לשישים שנה, ובזאת חשש משה שהיה בכאן נגיעה בכבודו של אהרן.

ועדיין יש להבין הלא סו”ס היה ציווי מהשי”ת לילך ולהוציא את בני ישראל ממצרים, ומה מקום יש לסרב מפני פגיעה בזולתו, האם מחמת כן בטל ציווי השי”ת.

ועל כרחך מבואר שאפילו במצוה גמורה אם יש חשש גאוה באיזה אופן או הפסד אחר, אם אין סיבת המעשה רק מפני רצון השי”ת, לא מוטל עליו קיום המצוה. וזהו פלא.

והנה במעשה פילגש בגבעה (שופטים י”ט) כלל ישראל קינאו קנאת ה’ על הנבלה אשר נעשתה בישראל ונלחמו מלחמת חרמה בשבט בנימין. והנה בתחילה נלחמו ונפלו מהם עשרים ושנים אלף, וגם אח”כ בשנית נפלו מהם שמונה עשר אלף, ובאמת ששאלו בדבר ה’ באורים ותומים אם לילך למלחמה ואעפ”כ שבט בנימין הרג מהם חללים רבים. ורק בשלישית ניצחו את בני בנימין והרגו מהם עשרים וחמשה אלף.

ואמרו ז”ל (יומא עג:) וא”ת בגבעת בנימין מפני מה לא השלימו [וברש”י שאמרו עליהן בשני ימים ראשונים עלו אליו ונפלו] הם שלא ביחנו אם לנצח או להנצח [וברש”י אורים ותומים לא פירשו להם בשני ימים הראשונים עלו והצליחו אלא עלו אליו אם לנצח אם להנצח] ובאחרונה שביחנו הסכימו שנאמר ופנחס בן אלעזר בן אהרן עומד לפניו בימים ההם האוסיף עוד לצאת למלחמה עם בני בנימין אחי אם אחדל ויאמר ה’ עלו כי מחר אתננו בידך [וברש”י באחרונה פירשו להם כי מחר אתננו בידך].

וביארו המפרשים שבאחרונה נתחזקה אצל כלל ישראל ההכרה והידיעה שאין בכוחם כלום לולי רצון ה’, שאף שמצד דרך הטבע כוחם גדול – כל השבטים כנגד שבט אחד, עדיין רק בכח השי”ת יכולים לנצח במלחמה, וכדכתי’ (כ’, ל”ה) “ויגוף ה’ את בנימין לפני ישראל” בזאת היה במעשיהם איזה פגם, שאמנם באו לקנאות קנאת ה’ לשם שמים להסיר החרפה מישראל, ואף לא סמכו על הכרעתם ושאלו באורים ותומים אם לצאת למלחמה בבני בנימין, אבל סו”ס היה פגם כל דהו, שהיו בטוחים בנצחונם ולכן לא שאלו אם ננצח במלחמה. ובאמת בשלישית הבינו את התביעה, שהקב”ה תובע שלא יסמכו כלל על כוחם וחזקם, ולכן שאלו אם ננצח במלחמה, ואכן זכו לשלימות המעשה וניצחו במלחמה. נמצא שפגם כל דהו במעשה מצוה הריהו פוגם בכל המעשה אף שכוונתו לשם שמים.

עוד מצינו (סנהדרין קג:) שהיתה תביעה עליהם, שעל דבר פסל מיכה נענשו, א”ל הקב”ה בכבודי לא מחיתם על כבודו של בשר ודם מחיתם. וברש”י על פסלו של מיכה שלא מיחו ישראל בידו נענשו אנשי פילגש בגבעה שנפלו ביד בנימין והרגו מהם ארבעים אלף.

וגם בכאן עיקר התביעה היא על נקיות המעשה, שאם היה המעשה זך ונקי כולו לשם שמים, א”כ מדוע לא מחיתם בפסל מיכה, ועל כרחך שנתערב כאן רצון כל דהו מענין כוחי ועוצם ידי, אנחנו בכוחנו נוכיח להם לבני בנימין, ומחמת הפגם בנקיות המעשה נתקלקל המעשה כולו. ובודאי שבשלישית ששאלו באורים ותומים אם ננצח במלחמה נתעלו בהכרתם ג”כ במידה זו כלפי פסל מיכה, שאל”כ מדוע בשלישית ניצחו.

נורא למתבונן, עד כמה הקב”ה תובע נקיות המעשה, שאכן עושה רק מפני רצון השי”ת, ללא שום רצון כל דהו או סיבה אחרת, שאל”כ אף שכוונת מעשיו לשם שמים הריהו פוגם בכל המעשה. ומה שהתיר רב ללמוד תורה שלא לשמה (פסחים נ:) הוא רק משום שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה, שזהו תכלית המעשה.

וזהו מה שאמר הכתוב (קהלת י’, י”א) “זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח” חבית מלאה שמן רוקח אם נמצא בה זבוב אחת מתה היא מעלה סרחון כ”כ מקלקלת  ומשחתת את כל החבית עד שמכל השמן רוקח נעשה סרחון. שמן רוקח המכוון על הצדיקים הגדולים ואף שהשמן הוא שמן רוקח, טהור בתכלית, אבל אם יש שם זבובי מות איזה שמץ של פסלות – יבאיש את הכל. והנה בשעה ראשונה כאשר נופל הזבוב לתוך השמן אין רואים לפנינו את הסרחון של השמן, רק לאחר זמן, אבל היודע ומכיר הענין כבר משעה ראשונה רואה לפני את סרחונו של כל השמן.

ומעתה מובן סירוב משרע”ה לילך בשליחות הקב”ה להוציא את בנ”י ממצרים, חשש כל דהו של פסלות – פגיעה בכבודו של אהרן יש בכך סכנה לפגום כל המעשה כולו. עד שאמר לו הקב”ה וראך ושמח בלבו וא”כ אין שום חשש, כל המעשה זך וטהור בתכלית, ואז קיבל השליחות.

יסוד הדברים מצינו בחז”ל (נזיר כ”ג) “כי ישרים דרכי ה’ צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם” משל לשני בני אדם שצלו פסחיהם אחד אכלו לשם מצוה ואחד אכלו לשם אכילה גסה, זה שאכלו לשם מצוה וצדיקים ילכו בם, וזה שאכלו לשם אכילה גסה ופושעים יכשלו בם. ואמנם דחינן בגמ’ שאי אפשר לקרותם פושעים, אבל עדיין אינם בכלל צדיקים אף שעשו מצוה. כלומר שאם נתערב איזה רצון אחר במעשה המצוה נפגם כל המעשה כולו ואינו בכלל צדיקים ילכו בם.

משה רבינו ע”ה היה מוכן לוותר על כל הזכויות בהנהגת כלל ישראל, מפני שהרגיש איזה פגם כל דהו בכבודו של אהרן, ואז נפגם כל המעשה כולו.

הגר”י בלאזר זצ”ל הביא מהנפש החיים כי ראוי לכל אדם להכין עצמו כל עת קודם שיתחיל ללמוד להתחשב מעט עם קונו ית’ בטהרת הלב ביראת ה’ וכו’ וכן באמצע הלימוד הרשות נתונה להאדם להפסיק זמן מועט טרם יכבה מליבו יראתו ית’. והכל ע”ד שזכרנו שיהיה לימוד התורה זך וטהור, שלא יהיה פגם כל דהו זבובי מות שיבאיש שמן רוקח.

ולדידן, מחוייבים אנו להזהר בתכלית הזהירות שגם במעשה מצוה שלא יתערב בזה שום רצון אחר, וגם באופן שעושה לשם שמים אם אין הבטחה של הקב”ה וראך ושמח בלבו יכול להגיע ח”ו לפושעים יכשלו בם.