דברי רבותינו
Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l
הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ. וישימו עליו שרי מסים למען ענתו בסבלתם ויבן ערי מסכנות לפרעה את פתם ואת רעמסס (א,י-יא)
בגמ’ (סוטה יא.) “א”ר חייא בר אבא א”ר סימאי שלשה היו באותה עצה, בלעם, ואיוב, ויתרו”.
עצה זו שנתקבלה ע”י שלשה אלו, היתה לכאורה מה שמצינו לאחר מכן כאשר פרעה ביקש (שם, טז): “אם בן הוא והמיתן אותו ואם בת הוא וחיה”, שבכך שימיתו את הבנים ימנעו בני ישראל מלהתרבות. אמנם בדברי רש”י (שם) מבואר שטעם אחר היה לאותה הגזירה, שפרעה שמע באצטגנינות שעתיד להיוולד מושיען של ישראל ורצה למנוע זאת, ולא מחמת שביקש למעט את בני ישראל. ובהכרח שהעצה שנטל מבלעם, איוב ויתרו היתה להטיל מיסים ולענות את בני ישראל וכפי שמצינו שעשה זאת.
אולם יש להבין את עצה זו, מה התועלת בהטלת המיסים והכבדת הקושי על ישראל, הלא אין בכך בכדי למנוע מהם להצטרף לאויביו בשעת מלחמה.
ולכאורה היה נראה לבאר, שסבר פרעה שכיון שיטריד את בני ישראל ויענם, לא יוותר בידם זמן בכדי להתייעץ ולתכנן תחבולות כנגד המצרים, וכפי שאנו רואים בדרכי היצר הרע שנלחם בבני האדם ומונע מהם לעסוק בתורה ובמצוות, על ידי שמכביד עליהם את עולו בטרדות גדולות ובכך מסיח דעתם מלהילחם בו ולעמוד כנגדו.
אמנם לאחר מכן מצינו שכתוב (שם, יג): “ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך” ומשמע שלא היה זה עינוי למען הטרדה בלבד, היות ובכדי לטורדם מתחבולות המלחמה די היה להעסיקם במלאכה מרובה. אולם אין צורך בעינוי וב’פרך’. ומשמע שהיה בכך עינוי ‘לשמה’.
מרן ראש הישיבה הגאון רבי נתן צבי פינקל זצוק”ל
דברי הימים
זה זכרי לדר דר
זכרונות מהישיבה הקד’ מעדותו של רבי יעקב יוסף הכהן זאבארי – מתלמידי הישיבה במיר, אשר גלה עם הישיבה בכל נדודיה בימי הזעם של מלחמת העולם השניה.
כאשר הגיע רבי יעקב להתקבל לישיבה במיר, התבשר בשמחה כי ביום זה מקבלים את כל מי שהגיע לישיבה, מחמת השמחה בהולדת נכד למרן ראש הישיבה הגה”ח רבי אליעזר יהודה פינקל זצוק”ל, בן לחתנו מרן הגר”ח שמואלביץ זצוק”ל.
עם פרוץ המלחמה, כאשר נדדה הישיבה לוילנה שהתמלאה באלפי פליטים יהודיים מכל רחבי אירופה, למדו הבחורים בבימ”ד אחד והיו מתאכסנים בבימ”ד אחר. באחד הימים סגרו הקומוניסטים את אחד הבניינים ורבי יעקב נשאר ללא תפילין. במשך שנתיים הניח תפילין של חבריו, עד שמרן המשגיח הגה”צ רבי יחזקאל לווינשטין זצוק”ל, אליו היה קרוב וקשור עד מאוד, נתן לו כסף לקנות תפילין חדשות. גם בנסיעתם ברכבת הטראנס-סיבירית השאיל מרן המשגיח את מעילו לרבי יעקב כדי שישתמש בו ככר תחת ראשו.
על גודל חביבות התורה של תלמידי הישיבה באותם ימים קשים סיפר רבי יעקב, כי במשך תקופה ארוכה לא היו בידם כמעט ספרים. היה ספר “קצות החושן” אחד ששימש את כולם. ערכו תורנות לפי שעות והיו בחורים שהתור שלהם היה בשעות הלילה. תורו של רבי יעקב נקבע לשעה 2:00 לפנות בוקר. לשם כך הוא נשאר בבית המדרש בלילה, למרות שבית המדרש היה מחוץ לגיטו, והיה אסור לשהות שם אחרי השעה 10:00 בלילה. הייתה זו מסירות נפש כדי להרוויח לימוד של “קצות החושן”.
רבות תיאר רבי יעקב כיצד מרן המשגיח זצ”ל המריץ כל העת את התלמידים ללמוד, למרות הדאגה מחוסר הידיעה מה עלה בגורל משפחותיהם והתנאים הקשים בשנחאי. המשגיח חזר כל הזמן ע”כ שהלימוד שלהם הוא שמחזיק את כל העולם בעת הזאת, רגע של רפיון יכול לגרום להריגת עוד יהודים. הבחורים חשו זאת והוסיפו כל העת לימוד על לימודם. כך בחום הנורא אשר המיס אפילו את הזפת של הכבישים, היו תלמידי הישיבה שוקדים על לימודם כשהזיעה ניגרת על גופם, עד כדי כך שהוצרכו להניח ניילון על הספרים להגן שלא ינזקו מטיפות הזיעה. כך היו לומדים במשמרות כל שעות היממה ע”מ להגן על העולם ע”י לימוד תורתם.
מתוך בטאון “קיבוץ” – מיר מודיעין עילית
בשבילי הלכה
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
שמות
מעשה בדרך סגולי אי הוי מעשה בדיני התורה
משה הרג את המצרי בשם ה’. ולמחר אמר למשה מי שמך לאיש שר ושופט הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי ופירש”י מלמד שהרגו בשם. ומשמע שמה שעשה משה במצרי היה בו דין שופט, וקיים בזה דין מיתת ב”ד. וע’ חי’ הר”ן דחייב מיתת ב”ד.
וכ”כ שו”ת הלכות קטנות דהוי רוצח.
וע’ סנה’ י”ז ע”א אין מושיבין בסנהדרין אלא… בעלים כשפים, ופירש”י להמית מכשפים הבוטחים בכשפים להנצל מידי ב”ד. ומשמע דזהו מדיני ב”ד כיון דצריך לזה בסנהדרין. ולכא’ יש לדחות דסנהדרין יבטלו כישוף ע”י כישוף ויהרגוהו במיתת ב”ד, אבל במנחות ס”ה ע”א מפורש ברש”י שמא ע”י כישוף לא ישלוט בו האור ועשו ב”ד כישוף וימיתוהו בכל מיתה שיוכלו.
וע’ העמק”ש קכ”ב א’ בסופו המדליק נר לפני שבת ע”י חומץ בנס קיים המצוה. וע’ ס’ מעשה רוקח על הרמב”ם פכ”ד משבת ה”ז דהורג בשם הוי רוצח.
אכן מצד שני מצינו בסנה’ ק”א, וכן באו”ח שכ”ח מ”ה דלוחשים על נחשים ואין בזה צידה וע’ מ”ב שכ”ח קמ”ג דאינו צידה טבעית. ומשמע דלא חשיב מעשה האדם, ויש לדחות.
וכעי”ז כתב של”ה שמשה כתב הס”ת בשבת ע”י השבעת קולמוס דלא חשיב מלאכה.
ובקה”י ב”ק מ”ה כתב דשל”ה אין חולק על הלק”ט דחייב משום רוצח, דשבת שאני דכלאחר יד פטור בשבת ולא בכל התורה. (והוכחה לזה ע’ בכורות כ”ה ע”א, מיהו ע’ ק”ש כתובות ר”ב).
אכן ע’ ס’ התרומה, מובא בשו”ע ל”ב ה’ דכותב בשמאל פסול לגט כיון דלא הוי מלאכה לענין שבת, ובב”ש אהע”ז קכ”ג חולק. וסברת הב”ש לכא’ כקה”י, אבל לכא’ ס’ התרומה חולק.
וע’ חי’ ר’ אלעזר משה בפסחים ס”ו אמאי נסתפקו בשנה זו בע”פ שחל בשבת, ומה עשו עד עכשיו, ותי’ דחשבו אולי שחטו בשמאל, והשחיטה כשר ולא עבר על שבת, ולכא’ סותר ס’ התרומה. (מיהו בס’ התרומה עצמו כתב לענין שחיטה דשאני).
שלימות מעשה המצוה
Moreinu Hagaon Harav Nachman Levovitz Shlita
“ויאמר ה’ ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם וגו’ וארד להצילם מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש וגו’ ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים וגו’ בהוציאך את העם תעבדון את האלוקים על ההר הזה” (שמות ג).
הנה הקב”ה שולח את משה רבינו ע”ה להוציא את בני ישראל ממצרים, הקב”ה הודיעו על התכלית של יציאת מצרים קבלת התורה כדכתי’ “בהוציאך את העם תעבדון את האלוקים”, עד כניסתם לארץ חמדה. וכל זאת תחת הנהגתו של משה ומתייחס אליו כל מציאותם ורוממותם של ישראל.
אולם משה רבינו סירב ולא רצה ללכת בשליחותו של מקום, התוה”ק מאריכה בהשתלשלות המשא ומתן שהיה בין הקב”ה למשה, וכדכתיב “ויאמר משה אל האלוקים מי אנוכי כי אלך אל פרעה [וברש”י מה אני חשוב לדבר עם המלכים] וכי אוציא את בני ישראל ממצרים” [ואף אם חשוב אני מה זכו ישראל שיעשה להם נס ואוציאם ממצרים] (שם פסוק י”א).
עד שטען משה “בי אדוני שלח נא ביד תשלח” [וברש”י ביד מי שאתה רגיל לשלוח והוא אהרן]. ואז “ויחר אף ה’ במשה ויאמר הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ובמח בלבו”.
וזהו תימה גדולה היאך משה רבינו ע”ה שהיה עניו מכל האדם יכל להעמיד את עצמו בסירוב לציווי השי”ת, וביותר דאמרו ז”ל (ברש”י פסוק י’) למדנו שכל שבעה ימים היה הקב”ה מפתה אותו בסנה לילך בשליחותו. ז’ ימים העמיד את סירובו לציווי השי”ת עד שחרה אף ה’ בו.
ובאמת שמצינו בחז”ל עה”פ “ויחר אף ה’ במשה” ר’ יהושע בן קרחה אומר כל חרון אף שבתורה עושה רושם וזה לא נאמר בו רושם, ולא מצינו שבא עונש ע”י אותו חרון אף (הובא ברש”י שם). נמצא דחלוק אותו חרון אף, כלומר שסירוב משה אינו כפשוטו שמחמת כן חרה אף ה’, הלא דבר הוא.
אכן כבר ביארו לנו ז”ל “למדנו שכל שבעה ימים היה הקב”ה מפתה את משה וכו’ וכל זה שלא היה רוצה ליטול גדולה על אהרן אחיו שהיה גדול הימנו ונביא היה וכו'”. וכן מבואר ברמב”ן ובספורנו שאהרן הכהן היה המנהיג של כלל ישראל, ובאותו זמן לא ידעו ממשה קרוב לשישים שנה, ובזאת חשש משה שהיה בכאן נגיעה בכבודו של אהרן.
ועדיין יש להבין הלא סו”ס היה ציווי מהשי”ת לילך ולהוציא את בני ישראל ממצרים, ומה מקום יש לסרב מפני פגיעה בזולתו, האם מחמת כן בטל ציווי השי”ת.
ועל כרחך מבואר שאפילו במצוה גמורה אם יש חשש גאוה באיזה אופן או הפסד אחר, אם אין סיבת המעשה רק מפני רצון השי”ת, לא מוטל עליו קיום המצוה. וזהו פלא.
והנה במעשה פילגש בגבעה (שופטים י”ט) כלל ישראל קינאו קנאת ה’ על הנבלה אשר נעשתה בישראל ונלחמו מלחמת חרמה בשבט בנימין. והנה בתחילה נלחמו ונפלו מהם עשרים ושנים אלף, וגם אח”כ בשנית נפלו מהם שמונה עשר אלף, ובאמת ששאלו בדבר ה’ באורים ותומים אם לילך למלחמה ואעפ”כ שבט בנימין הרג מהם חללים רבים. ורק בשלישית ניצחו את בני בנימין והרגו מהם עשרים וחמשה אלף.
ואמרו ז”ל (יומא עג:) וא”ת בגבעת בנימין מפני מה לא השלימו [וברש”י שאמרו עליהן בשני ימים ראשונים עלו אליו ונפלו] הם שלא ביחנו אם לנצח או להנצח [וברש”י אורים ותומים לא פירשו להם בשני ימים הראשונים עלו והצליחו אלא עלו אליו אם לנצח אם להנצח] ובאחרונה שביחנו הסכימו שנאמר ופנחס בן אלעזר בן אהרן עומד לפניו בימים ההם האוסיף עוד לצאת למלחמה עם בני בנימין אחי אם אחדל ויאמר ה’ עלו כי מחר אתננו בידך [וברש”י באחרונה פירשו להם כי מחר אתננו בידך].
וביארו המפרשים שבאחרונה נתחזקה אצל כלל ישראל ההכרה והידיעה שאין בכוחם כלום לולי רצון ה’, שאף שמצד דרך הטבע כוחם גדול – כל השבטים כנגד שבט אחד, עדיין רק בכח השי”ת יכולים לנצח במלחמה, וכדכתי’ (כ’, ל”ה) “ויגוף ה’ את בנימין לפני ישראל” בזאת היה במעשיהם איזה פגם, שאמנם באו לקנאות קנאת ה’ לשם שמים להסיר החרפה מישראל, ואף לא סמכו על הכרעתם ושאלו באורים ותומים אם לצאת למלחמה בבני בנימין, אבל סו”ס היה פגם כל דהו, שהיו בטוחים בנצחונם ולכן לא שאלו אם ננצח במלחמה. ובאמת בשלישית הבינו את התביעה, שהקב”ה תובע שלא יסמכו כלל על כוחם וחזקם, ולכן שאלו אם ננצח במלחמה, ואכן זכו לשלימות המעשה וניצחו במלחמה. נמצא שפגם כל דהו במעשה מצוה הריהו פוגם בכל המעשה אף שכוונתו לשם שמים.
עוד מצינו (סנהדרין קג:) שהיתה תביעה עליהם, שעל דבר פסל מיכה נענשו, א”ל הקב”ה בכבודי לא מחיתם על כבודו של בשר ודם מחיתם. וברש”י על פסלו של מיכה שלא מיחו ישראל בידו נענשו אנשי פילגש בגבעה שנפלו ביד בנימין והרגו מהם ארבעים אלף.
וגם בכאן עיקר התביעה היא על נקיות המעשה, שאם היה המעשה זך ונקי כולו לשם שמים, א”כ מדוע לא מחיתם בפסל מיכה, ועל כרחך שנתערב כאן רצון כל דהו מענין כוחי ועוצם ידי, אנחנו בכוחנו נוכיח להם לבני בנימין, ומחמת הפגם בנקיות המעשה נתקלקל המעשה כולו. ובודאי שבשלישית ששאלו באורים ותומים אם ננצח במלחמה נתעלו בהכרתם ג”כ במידה זו כלפי פסל מיכה, שאל”כ מדוע בשלישית ניצחו.
נורא למתבונן, עד כמה הקב”ה תובע נקיות המעשה, שאכן עושה רק מפני רצון השי”ת, ללא שום רצון כל דהו או סיבה אחרת, שאל”כ אף שכוונת מעשיו לשם שמים הריהו פוגם בכל המעשה. ומה שהתיר רב ללמוד תורה שלא לשמה (פסחים נ:) הוא רק משום שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה, שזהו תכלית המעשה.
וזהו מה שאמר הכתוב (קהלת י’, י”א) “זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח” חבית מלאה שמן רוקח אם נמצא בה זבוב אחת מתה היא מעלה סרחון כ”כ מקלקלת ומשחתת את כל החבית עד שמכל השמן רוקח נעשה סרחון. שמן רוקח המכוון על הצדיקים הגדולים ואף שהשמן הוא שמן רוקח, טהור בתכלית, אבל אם יש שם זבובי מות איזה שמץ של פסלות – יבאיש את הכל. והנה בשעה ראשונה כאשר נופל הזבוב לתוך השמן אין רואים לפנינו את הסרחון של השמן, רק לאחר זמן, אבל היודע ומכיר הענין כבר משעה ראשונה רואה לפני את סרחונו של כל השמן.
ומעתה מובן סירוב משרע”ה לילך בשליחות הקב”ה להוציא את בנ”י ממצרים, חשש כל דהו של פסלות – פגיעה בכבודו של אהרן יש בכך סכנה לפגום כל המעשה כולו. עד שאמר לו הקב”ה וראך ושמח בלבו וא”כ אין שום חשש, כל המעשה זך וטהור בתכלית, ואז קיבל השליחות.
יסוד הדברים מצינו בחז”ל (נזיר כ”ג) “כי ישרים דרכי ה’ צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם” משל לשני בני אדם שצלו פסחיהם אחד אכלו לשם מצוה ואחד אכלו לשם אכילה גסה, זה שאכלו לשם מצוה וצדיקים ילכו בם, וזה שאכלו לשם אכילה גסה ופושעים יכשלו בם. ואמנם דחינן בגמ’ שאי אפשר לקרותם פושעים, אבל עדיין אינם בכלל צדיקים אף שעשו מצוה. כלומר שאם נתערב איזה רצון אחר במעשה המצוה נפגם כל המעשה כולו ואינו בכלל צדיקים ילכו בם.
משה רבינו ע”ה היה מוכן לוותר על כל הזכויות בהנהגת כלל ישראל, מפני שהרגיש איזה פגם כל דהו בכבודו של אהרן, ואז נפגם כל המעשה כולו.
הגר”י בלאזר זצ”ל הביא מהנפש החיים כי ראוי לכל אדם להכין עצמו כל עת קודם שיתחיל ללמוד להתחשב מעט עם קונו ית’ בטהרת הלב ביראת ה’ וכו’ וכן באמצע הלימוד הרשות נתונה להאדם להפסיק זמן מועט טרם יכבה מליבו יראתו ית’. והכל ע”ד שזכרנו שיהיה לימוד התורה זך וטהור, שלא יהיה פגם כל דהו זבובי מות שיבאיש שמן רוקח.
ולדידן, מחוייבים אנו להזהר בתכלית הזהירות שגם במעשה מצוה שלא יתערב בזה שום רצון אחר, וגם באופן שעושה לשם שמים אם אין הבטחה של הקב”ה וראך ושמח בלבו יכול להגיע ח”ו לפושעים יכשלו בם.
Parsha Preview
Harav Hagaon Yaakov Moshe Katz Shlita
Difficulties Are a Springboard
Parashas Shemos
Harav Hagaon Yaakov Moshe Katz Shlita
Parashas Shemos begins with the words:וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה , after which the names of the Shevatim are listed. Rashi, citing Midrash Tanchuma, wonders why the Torah has to repeat these names, which were listed at the end of Sefer Bereishis. He answers that Hashem enumerated their names again, after their deaths, to show His love for them. Klal Yisrael, Rashi continues, are compared to stars, which are taken out and brought in by their number and by their names.
Sometimes, when you have a lot of people together, such as in Yeshivas Mir or at a public gathering, all you see is the klal – you don’t look at every individual because each person alone doesn’t seem important. When something is precious to you, however, even if you have a bunch of them together, you feel affection toward each one individually. In that sense, the Torah is revealing to us that not only is Klal Yisrael as a whole precious to Hashem, but every individual in Klal Yisrael has his own chavivus. And the sign of that chavivus is, as Rashi says, that they are counted “במספר ובשמותם” – by number and name. When you address a person by his first name, that shows the person chavivus and chashivus. Similarly, when Hakadosh Baruch Hu mentions the name of each person separately yet again, that shows how beloved and important every Yid is in His eyes.
But why does the Torah choose to teach us this lesson about the chavivus and chashivus of every Yid specifically here, when Galus Mitzrayim is starting and the Egyptians are beginning to enact harsh decrees against the Yidden?
Yissurim: A Chance for Growth
By placing this lesson here, the Torah is conveying two messages to us. Galus is a time when we’re among the non-Jews, and they can have an influence on the Yidden. One type of influence they might have is to lower a Yid’s feelings about his Yiddishkeit and make him feel that he’s not so special. The non-Jews say bad things about the Yidden and cause them bizayon. Furthermore, just being among people who live differently makes you feel uncomfortable about your Yiddishkeit and about yourself; you don’t feel proud of yourself because there are people who are doing things differently. The Torah is revealing to us here that the key to surviving and thriving in galus is to always realize that you, as a Yid, are chaviv and chashuv to Hashem. This realization helps you keep your identity even when you’re surrounded by non-Jews who look down on you and act differently.
In introducing Galus Mitzrayim with the lesson that every Jew is beloved, the Torah is also teaching us how to cope with yissurim. Often, when a person is suffering, he feels that he must be a bad person and must not be chashuv to Hashem. Things might be going wrong with his marriage, or his children, or his learning, or his job, and he takes that as a sign that Hashem doesn’t love him. At this point in Sefer Shemos, as the galus is beginning, the Yidden might feel that they’re not chaviv and chashuv to Hashem. That’s why the Torah begins the account of the galus by listing the names of the Shevatim, reminding us that every Yid is precious and important. The idea isn’t that we’re chaviv and chashuv even during times of tzaros and yissurim – it’s that precisely because we’re chaviv and chashuv, that’s why Hashem gives us yissurim.
The yissurim of Mitzrayim, and the yissurim of our current galus, are stepping stones in our process of growth and shteiging. With this idea, we can explain the passuk: וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם. Rashi says that the reason the Torah is telling us that Yosef was in Mitzrayim – information we already know – is to emphasize that although Yosef was in Mitzrayim, he remained a tzaddik. But perhaps we can suggest that what made Yosef into a tzaddik was the very fact that he was in Mitzrayim, where he faced a massive nisayon and withstood it. That’s what turned him into the tzaddik he was.
This idea is reflected in the first teaching of the Midrash Rabbah on this parashah. The Midrash cites the passuk וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר (Mishlei 13:24), and expresses the concept that when Hashem loves someone, He gives him mussar so that he should grow.
At times, we face hardships in our learning, and things don’t go well for us in avodas Hashem and in middos. Don’t take that as a sign that you’re not chaviv and chashuv, or that you’re not a good person! On the contrary, it’s because you’re so special that Hashem is giving you opportunities to grow. Turn the hardships into opportunities for growth!
As a prelude to the galus, Hakadosh Baruch Hu sends us the message that the difficulties shouldn’t pull us down or make us think we’re bad people – on the contrary, this is happening because Klal Yisrael is beloved.
In Galus Mitzrayim, the Yidden weren’t learning the whole time; they were working, so they might have felt as though they were not so chaviv to Hashem. In truth, however, a Yid is chaviv in every situation.
No one is perfect: כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא. In Galus Mitzrayim, the Yidden also fell significantly, descending to the forty-ninth level of tumah. But even so a Yid is chaviv and chashuv, and he can rise up very quickly, just as the Yidden in Mitzrayim did: When it was time for them to leave Mitzrayim, they rose very quickly. Similarly, in our galus, at this time of Ikvesa d’Meshicha, when Moshiach’s arrival is so close, every person has the ability to elevate himself.
That’s why these weeks are called Shovavim, which is roshei teivos of the parashiyos of Shemos, Va’eira, Bo, etc. Just as in Mitzrayim, even though there were tremendous nisyonos and yissurim, the Yidden grew and shteiged so much – to the point that they were able to receive the Torah, build the Mishkan, and enter Eretz Yisrael – every person in galus is similarly able to grow, it’s a wonderful opportunity. But a person has to maintain a clear vision of what his aspiration is and ask himself: Where do I want to go? He has to work to elevate himself, and if he stays focused on his goal then he can overcome the nisyonos he faces.
In the Path of the Avos
The Ramban, in his introduction to Parashas Shemos, says that Sefer Shemos is the sefer of galus and geulah: it starts with galus and ends with geulah. The geulah, he says, reached its completion when Klal Yisrael returned to the level of their forefathers, which happened when the Shechinah dwelled in the Mishkan just as it dwelled in the tents of the Avos. We hope to see this happen again speedily with the building of the third Beis Hamikdash, and we will merit this, b’ezras Hashem, when we continue in the ways of the Avos: when we follow the example of Avraham Ha’Ivri, who stood strong in his Yiddishkeit and his chessed even though the whole world was against him, and that of Yitzchak, the amud ha’avodah, and of Yaakov, the amud haTorah. The Avos held firmly to the foundations of Yiddishkeit despite the various nisyonos and hardships they faced, and they instilled in us the ability to similarly hold firmly in every situation, and in this way to return to their level.
Klal Yisrael are compared to stars, and just as stars shine even in the darkness, we have the ability to create light even in the darkness of the galus. Sadly, we live in a world where a “star” is a ball player or an actor; they stole the concept of stardom from us. In truth, however, every Yid is a star, every Yid is special, every Yid is chaviv, and every Yid can light up the darkness if he resolves to work, to try, and to keep strong in his avodas Hashem, in his hachzakas haTorah, in his integrity, in his shemiras halashon — each person in accordance with what he takes upon himself to hold strong in during the galus. That makes him a shining star.
With Hashem’s help, we should merit that the light of each Yid should illuminate the darkness of galus, and we should return to the level of the Avos. When that happens, we will experience the fulfillment of the passuk: וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ – the light of every Yid will be even brighter than the sun.
Always remember who you are: you’re all special, you’re all Hashem’s stars, you’re all chaviv and chashuv. Keep working to bring yourselves out, and with Hashem’s help we should all merit theאוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק that is promised for those who remain strong, and the great simchah promised to the יִשְׁרֵי לֵב.