דברי רבותינו

וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים

כשנתגלה הקב”ה בסנה למשה אמר (שמות ג, ז) “ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו”, כלומר אני יודע את מכאוביהם של בני ישראל, למרות שהם עצמם אינם יודעים אותם, “לפי שאין בשר המת מרגיש באזמל”, והמצב הוא שהם עצמם לא מרגישים את מכאוביהם.

היה מרן המשגיח הגה”צ רבי חיים זאב פינקל זצ”ל אומר, נפלא להתבונן עד היכן הם חסדי השי”ת על האדם, לפעמים האדם עצמו מזלזל בעצמו ולא מרגיש בבזיונו, או משום שאינו מכיר את כבודו ומעלתו או משום שירד ממדרגתו ומזלזל ביכולתיו.

אבל הקב”ה, הוא מחשיב את האדם כפי כבודו הראוי, עד כדי כך שאפילו במקום שאינו מרגיש בבזיונו או שמוותר על כבודו, חס הקב”ה על כבודו בבחינת “ידעתי את מכאוביו”. והעובדה שהוא עצמו אינו מרגיש בזה בעצמו כ”בשר המת”, זה כאב גדול יותר והקב”ה חס עליו יותר.

דברי הימים

מרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי אברהם בן הגרחי”ל טיקטינסקי זצוק”ל

י”ט בטבת תרצ”א

מרן ראש הישיבה הגאון רבי אברהם טיקטינסקי זצוק”ל, נכדו של מייסד וראש הישיבה הגאון רבי שמואל טיקטינסקי זצוק”ל ובנו של רה”י הגאון רבי חיים ליב טיקטינסקי זצוק”ל, כיהן כמגיד שיעור בישיבה משנת תרמ”ד. בשנת תרנ”ט, לאחר פטירת אביו מרן רה”י הגרח”ל זצ”ל, התמנה למלא את מקומו בראשות הישיבה.

למרות מחלת עיניים קשה בה לקה עוד בצעירותו וברבות השנים נטלה את מאור עיניו לגמרי, מסר את שיעוריו בישיבה שלוש פעמים בשבוע בעל פה, כאילו כל הש”ס וספרי הראשונים והאחרונים פתוחים לפניו, עד שבשנת תרס”ו נאלץ לפרוש מהישיבה ולעבור למינסק לצורך טיפולים במחלתו הקשה.

להלן דברים שכתב בקצרה אודותיו ואודות הישיבה בתקופתו הרה”ג רבי בן ציון אייזנשטט זצ”ל בספרו ‘דור רבניו וסופריו’:

הרב ר’ אברהם טיקטינסקי ר”מ במירא.

נולר בעיר זו ביום ג’ ערב חג השבעות הרט״ו. מנערותו נתחנך על ברכי אביו הגאון ר׳ חיים ליב הר״מ, אשר נהלהו ע״פ דרכו ויסלול לפניו דרך סלולה בלימוד התלמוד וגדולי מפרשיו לא בדרכי המפולפלים הנלוזים והמהודרים העקשים, כי אם בדרך פשוטה ומקובלת, בהעמקת העניינים ובסברא נבונה וישרה בבירור וליבון כל שמעתתא ע”פ בקורת צרופה. בשנת תרמ״ד, נבחר להגיד יחד עם אביו הר״מ את השיעור שלש פעמים בשבוע ויחל להטיף לקחו הזך לפני בני הישיבה. ומני אז עומד על משמרתו ולומד תורה עם תלמידים מקשיבים ומראה פעולתו לטובה.

(אמר המחבר: לעונג רוחני מאוד נעלה, ולמשוש נפש ורוח היה לי המחזה הנהדר לראות בבקורי בקיץ התרנ״ח ביחד עם הרב הגאון מוהר״א הר״מ, את בית האולפנא הגדול, אשר בו כארבע מאות בחורי חמד מסתופפים, ובמוצאי כי באי הבית הרם והנשא הזה הבנוי לתלפיות כולם שוקדי תורה המה ודורשי תושיה באמת, ועסוקים במשנתם הברורה בחשק ושים לב.

ואברך בברכת הנהנין לאור התורה, ואמרתי: ברוך שבחר בהם ובמשנתם!)

דור רבניו וסופריו, אות ט’ עמ’ 21

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

שמות

ירושת שררה

בזבחים ק”ב ע”ב אמר עולא בקש משה מלכות ולא נתנו לו דכתיב אל תקרב הלום ואין הלום אלא מלכות שנא’ מי אנכי ה’ אלקים כי הביאותני עד הלום. מתיב רבא ר’ ישמעאל אומר יבמה מלך. אמר רבא לו ולזרעו קאמר.

וע’ שו”ת ח”ס שהק’ דאף שאמר לו ה’ שלא יירשו המלוכה אבל מלבד זה היה משה ראש הסנהדרין ואמאי לא ירשו זכות זה. והוכיח מזה הח”ס דאין ירושה אלא במנוי בעלמא אבל מנוי של קדושה אין ירושה, ולכן בן המלך יורש אבל לא בן הכה”ג. וכמו”כ ראש סנהדרין אין בו ירושה.

ולכא’ קשה לפי הח”ס מרש”י וילקוט פ’ חקת תשס”ד עה”פ קח את אהרן וז”ל בדברי ניחומים, אמור לו אשריך שתראה כתרך נתון לבנך מה שאין אני זכאי לכך עכ”ל. וקשה דהרי במשה אין מגיע לו שבניו יירשו אותו משום מנהיג כמ”ש הח”ס ואיזה נחמה הוא לאהרן. אבל פשוט דא”ש גם לפי הח”ס דשם מדבר משה על המלוכה שבעלמא היו בניו יורשים אותו וה’ אמר לו אל תקרב הלום ולא ירשו בניו וזהו הנחמה לאהרן. ומ”מ חשב משה שלענין הנהגה אולי בניו ראוים להנהגה והתפלל עליהם.

ויש להוסיף על זה טעם לדברי הח”ס דפרשת אל תקרב הלום לא איירי אלא לענין מלכות ולא לענין שאר מנוים של משה. וסמך לדבר דבעיקר דברי הגמרא בקש משה מלכות כבר שאלו המפרשים אמאי דוקא אז במעשה הסנה שאל כן ואז אמר לו ה’ אל תקרב הלום. וביאר בספר מהרי”ל דיסקין דכיון שאמר לו ה’ של נעליך מעל רגליך ומשה היה בן שמונים (ועד שגאל בנ”י לא היה אז גבור) וקשה ליקח נעלו בעמידה על רגל א’ כמו שאמרו בחולין כ”ד, והוצרך לישב אבל באמת היה מקום קודש ואסור לישב כמו בעזרה שאמרו אין ישיבה אלא למלכי בית דוד וזהו שביקש משה מלכות שיהיה כמלכי בית דוד (ועמש”כ בענין אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד, והבאנו מהנ”ל) ויהא מותר לו לישב. ולכן אמר לו ה’ שבניו לא יירשו מלכותו וא”כ אינו מלך לדורות כבית דוד, ולכן אע”ג שהוא מלך אסור לו לישב שם. (וע”ע משאת המלך עה”ת). ולפי דבריו יוצא דכל הפרשה לא איירי אלא מענין מלכות ולא לשאר מנוי של משה וכמו שאמרו אין הלום אלא מלכות ושפיר הקשה הח”ס אמאי לא ירשו בניו שאר מנוים של משה.

ועיקר החילוק מודה גם אבני נזר יו”ד שי”ב, אלא שחידש דאף דאין ירושה ממילא בכה”ג, מ”מ אם בנו ראוי כשאר מועמד יש מצוה למנות את בנו. ולדבריו א”ש מה שאמרו במדרש במדב”ר כ”א י”ד שה’ אמר למשה כי יהושע סידר הספסלים, ולכא’ לפי הח”ס מה נפשך, מצד מלכות כבר אמר ה’ אל תקרב, ומצד ראש סנהדרין אין דין ירושה כלל. אבל לפי אבני נזר א”ש.

דתן ואבירם

פ״ב פס’ י״א “ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול”. פירש״י: מכה איש עברי- מלקהו ורודהו ובעלה של שלומית בת דברי היה, ובלילה העמידו והוציאו מביתו והוא חזר ונכנס לבית ובא על אשתו כסבורה שהוא בעלה, וחזר האיש לביתו והרגיש בדבר, וכשראה אותו מצרי שהרגיש בדבר היה מכהו ורודהו כל היום.

ובד״ה ויפן כה וכה- ראה מה עשה לו בבית ומה עשה לו בשדה, וירא כי אין איש- שאין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר. וצ״ב, וכן הק׳ בשפ״ח, דבפר׳ אמור (פכ״ד) “ויצא בן אשה הישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בנ׳׳י וגו׳ ויקב בן האשה הישראלית את השם וגו׳ ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן”, פירש״י: בן איש מצרי- הוא המצרי שהרגו משה בתוך בנ״י, מלמד שנתגייר. מבואר שיצא ממצרי זה שבא על שלומית בת דברי האי מגדף דכתי׳ בפר׳ אמור, ורש״י כ׳ שנתגייר, וצ״ב דרש״י כאן כ׳ דראה שאין איש יוצא ממנו שיתגייר?

ובשפ״ח תי׳: בשעה שהרג משה את המצרי הייתה כבר מעוברת ממנו, אבל היה רואה שאין עתיד לצאת עוד ממנו איש שיתגייר. ובשפ׳׳ח בפ’ אמור תי׳ בשם תוס׳: דקודם מ׳׳ת הוולד הולך אחר האב, וכשגדל נתגייר, ע״ש.

ובתרגום יונב״ע (פס׳ י״ב): ואיסתכל משה בחכמת דעתיה ואתבונן בכל דר ודר והא לא קאים מן ההוא מצראי גבר גיור, ולא דעביד תתובא מן בני בנוי עד עלמא וכו’.

ובפר׳ אמור תרגם יונב״ע: גברא חייבא מרוד באלהא שמיא וכו׳, וכד הוון ישראל שריין במדברא בעא למפרוס משכניה בגו שבטא דבני דן ולא שבקוה מן בגלל דטיכסין דישראל גבר על טיכסיה באתון לייחוס אבהתון שריין וכו’. ומבואר דראה משה ב׳ דברים, שלא יצא ממנו גר ואין אחד שיחזור בתשובה. ועוד מבואר שרצה המגדף חלק בשבט דן בגלל אמו ולא רצו שבט דן לתת לו, כיון שבדגלים הוא לבית אבותם ואביו מצרי, והלכו לדין אצל משה ויצא מב״ד חייב, יצא וגדף. וכדאי׳ כל המחלל את השם בסתר סופו ליפרע ממנו בגלוי.

ולפי״ז מבואר שאף אם התגייר לא עשה תשובה, ואפשר דכל גיורו הוא בכדי לקבל חלק בדגלים בשבט דן, ואחרי שלא קבל ויצא חייב מב״ד יצא וגידף, והוא משום שבפנימיותו לא חזר בתשובה. וכמש״כ דכל המחלל שם שמים בסתר, והוא חלל בסתר על מה שמשה הרג את אביו, לכך נפרעו ממנו בגלוי. ולפי״ז ראה משה שלא עתיד לצאת ממנו איש שיתגייר ושיחזור בתשובה, דהא איהו לא נתגייר וחזר בתשובה. ועוד שגם הוא עצמו נסקל אחר שגידף וא׳׳א להחשיבו לגר המקיים מצוות אחר שחילל ה׳ וגידף.

והנה במד״ר (שמות פ׳ כ”ח) איתא: בעלה של שלומית בת דברי דתן הוי, ובילקו״ש (סוף קס״ו) איתא: ויהי כשוב האיש הביתה ואמר לגרש את אשתו, כי לא נכון לבית יעקב לבא אל אשתו אחרי אשר הוטמאה, ותלך האשה ותגד לאחיה ויבקש אחי האשה להרגו וינס אל ביתו וימלט, ועי״ש. מבואר לב׳ מדרשים אלו דדתן רצה לגרש אשתו שהיא שלומית. ועוד מבואר במ״ר שם: והנה שני אנשים עברים נצים- זה דתן ואבירם, ורצה דתן להרים ידו עליו ואמר לו משה רשע למה תכה רעך, והיינו לדתן כמבו׳ בילקו״ש שם.

ועוד איתא שם: אכן נודע הדבר- מלמד שהיה משה מהרהר מה ראה הקב״ה לשעבד את ישראל יותר מכל האומות, עד שבאו דתן ואבירם שעשו בו דלטוריא, הלכו ואמרו לפרעה מבזה הוא על פופירא שלך ועל עטרה שלך, א״ל יערב לו, הוא מסייע לשונאים, מיד בקש להורגו. ועוד שם: ישראל אין ראוי להם להיות בעלי לשה״ר, אילולי אלו רשעים לא יצא הדבר לעולם, ומי היו, דתן ואבירם, ולמה כל מה שאתה יכול לתלות ברשעים תלה, הם שאמרו הדבר הזה והן שהותירו את המן והן שאמרו נתנה ראש והן שנחלקו עם קרח.

וביונב״ע פר׳ קרח (פט״ז פכ״ו): ומליל לכנשתא למימר זורו כדין מעלוי משכני גובריא חייביא אליין דאתחייבו קטול מן טליותהון במצרים פרסימו מסטרין דילי כד קטלית ית מצראי וכו’, מבואר דאתחייבו מיתה על לה״ר זה כשגילו זאת לפרעה.

הרי שמשום לה״ר זה נתחייבו מיתה, ומשום זה הרהר משה שראויים היו ישראל לשעבוד כמבואר בילקו״ש. וביאור הדבר כך הוא, דלפמש״כ לעיל דמשה הרג את המצרי בגלל מה שעשה לשלומית בבית ומה שעשה לדתן בחוץ שהכהו כל היום, וכן הציל את אבירם מהכאת דתן במה שאמר למה תכה רעך, ועכ״ז הלכו שניהם לומר לה״ר לפרעה על משה. וביאורו, דבלה״ר שלהם מסרו אותו למלך ונתחייב על ידם הריגה, ומוסר חייב מיתה אף כשאינו גורם לחבירו מיתה, כמבו׳ בחו״מ סי׳ שפ״ח, ולכך הוכיחם משה שלא רק שלא הכירו לו טובה על שהרג את הגוי ועל שמנע מדתן להכות את אבירם, אלא הלכו ומסרו אותו לפרעה וביקש להורגו, וע״ז אמר לבנ׳׳י הבדלו מהם ומכל נכסיהם, שהם חייבים מיתה ונכסיהם הם של כפויי טובה, ודו״ק.

מטה האלקים ומטה האותות

פ״ד פס’ כ’ “ויקח משה את מטה האלקים בידו”. תרגם יוב״ע: ונסיב משה ית חוטרא דנסב מן גנוניתא דחמוי והוא מספיר כורסי יקרא מתקליה ארבעין סאין ועלוי חקיק ומפרש שמא רבא ויקירא וביה אתעבידו ניסין מן קדם ה׳ בידיה. יל״ע בענין המטות, אם היה ב׳ מטות או מטה א’? דהנה לעיל פס׳ י״ז כתיב ‘ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האתת’, וצ״ב מה בא הקב״ה למעט במילת ‘הזה’? ועוד יל״ע במה שאמר לו ‘את האתת’, דמשמע רק את האתת אבל לא את המופתים.

והנה לקמן פ״ז פט״ו ‘והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך’, תרגם יוב״ע: וברם חוטרא דאהרן דאתהפיך לחיוי תיסב בידך. משמע מדבריו שכ׳ ‘מטה אהרן’ שהיה גם מטה משה, האם המטה אשר נהפך לנחש הוא המטה שהזכרנו לעיל ‘ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האתת’? ועוד יל״ע דבפס׳ כ׳ קרי ליה הכתוב מטה האלקים דמשמע דמטה אחר הוא?

והנה ביוב״ע פ״ב פכ״א בפס׳ ויואל משה וגו׳- וכד חכים רעואל דערק משה מן קדם פרעה טלק יתיה לגוביא והות צפורה ברתיה דבריה מפרנסא יתיה בסיתרא בזמן עשרתי שנין, ולסוף עשרתי שנין אפקיה מן גובא ועל משה בגוי גינוניתא דרעואל, והוה מודי ומצלי קדם ה׳ דעבד עמיה ניסין וגבורן, ואיסתכי ית חוטרא דאיתבריאת ביני שמשתא וחקיק ומפרש עלה שמא רבא ויקירא דביה עתיד למעבד ית תמהיא במצרים, וביה עתיד למבזע ית ימא דסוף ולהנפקא מוי מן כיפא, והוה דעיץ בגו גינוניתא ומן יד אושיט ידיה ונסביה הא בכין צבי משה למתב עם גברא ויהב ית צפורא ברתיה דבריה למשה.

מבואר מדבריו דמטה זה נברא ביה״ש של בריאת העולם והיה חקוק עליו שמו הגדול יתברך, ובו עתיד לעשות את האותות במצרים, ולקרוע הים ולהוציא מים מן הסלע. וכשנדקדק נראה דאין זה כמש״כ בפ״ד פ״ב דהתם כ׳ שהמטה ‘מספיר כורסי יקרא’ שלא כתוב בפס׳ זה. ועוד דהוסיף שם שמשקלו מ׳ סאה, ועוד דהתם כ׳ שבו נעשו ניסים מלפני ה׳ ואילו כאן כ׳ שבו יעשה אותות ולא כ׳ ניסים, אלא דהוסיף כאן שבו גם יקרע הים ויוציא מים מהסלע. ועוד דכאן כ׳ שלקח המטה מגינתו של רעואל, אביו של יתרו כמבו׳ בדבריו, וכן בפס׳ י״ח כתב ‘ואתא לות רעואל אבוהא דאבוהון’, והתם כ׳ שלקחו מגינתו של יתרו חמוי. הרי מבו׳ שב׳ מטות הם. ויש להוסיף דהנה בפר׳ בשלח פי״ד פכ״א ‘ויט משה את ידו’ וגו׳, תרגם יוב״ע ‘וארכין משה ית ידיה על ימא בחוטרא רבא ויקירא דאיתברי מן שירויא וביה חקוק ומפרש שמא רבא ויקירא ועישרתי אתוותא די מחא ית מצראי ותלת אבהת עלמא ושית אימהתא ותריסר שבטוי דיעקב וכו’, מבו׳ דזהו המטה שכ׳ בפ״ב פכ״א שבו יקרע את הים, וכן מדוקדק שכ׳ כאן דיתברי מן שירויא כדכ׳ שם דאתברי ביה״ש, אלא דהוסיף כאן דהיה כתוב על המטה גם עשר המכות והאבות והאמהות ושבטי ישראל.

ולפי״ז שפיר י״ל דמש״כ בפ״ד פי״ז ואת המטה הזה וכו׳ אשר תעשה בו את האתת, היינו המטה שנאמר בפ״ב פ״כ שנטל מגינתו של רעואל שכ׳ תיוב״ע שבו יעשה האותות, וכמו שדייקנו דכ׳ אותות ולא כ׳ ניסים. וכן מש״כ בפ״ז פט״ו מטה אהרן, היינו המטה שעשה בו האותות הן בסנה שנהפך לנחש, והן שעשה אהרן לעיני ישראל ולעיני פרעה [ואף דמה שעשה לעיני פרעה נהפך לתנין ותרגם היוב״ע לחיויא חורמן, ומה שנעשה למשה נהפך לנחש, והרי הקב״ה א״ל ואת המטה אשר נהפך לנחש תקח בידך ולא כ׳ לתנין, מ״מ חד מטה הוא]. ולפי״ז המכות שעשה ה׳ ע״י אהרן שהם דם צפרדע כנים, שכ׳ שעשה במטהו, היינו אותו מטה של האותות, ואילו המכות שעשה ה׳ ע׳׳י משה שהם ברד ארבה חשך נעשו במטהו והוא מטה האלקים שבו נעשו ניסים והיינו מופתים, וקריעת ים סוף והוצאת מים מהסלע נעשו במטה האותות כמש״כ.

ובעזה״י ראיתי באו״ח שהביא זוה״ק (פר׳ בשלח עמ׳ מח.) שהיה ב׳ מטות. וז״ל הזוה״ק: ואתה הרם את מטך וגו׳, הרם את מטך די ביה רשום שמא קדישא, ארכין ידך בסטרא דשמא קדישא וכיון דיחמון מיא קדישא יערקון מניה ומקמיה וכו׳. אמר רבי אליעזר חמינא דזמנין אתקרי האי מטה מטה האלקים ולזמנין אתקרי מטה דמשה, אמר ר׳ שמעון תרי הוו, והכי אוקימנא בספרא דרב המנונא סבא שפיר קאמר דכלא חד בין תימא דקודשא בריך הוא ובין תימא דמשה, והאי מטה לאתרעא סטרא דגבורה וכו’. אמר ר׳ שמעון ווי לאינון דלא חמאן ולא מסתכלין באורייתא ואורייתא קארי קמייהו בכל יומא ולא משגיחין (ס״א ולא ידעין) וכו׳ עי״ש. ולפי״ז כ׳ האו״ח דאמר ‘הזה’ כי היו ב׳ מטות ובא לשלול האחר, ואמר ״תקח בידך״ פי׳ בתמידות, והטעם לסימן כי יש בידו מטה עז תפארת, וכן חק לשררה הממונים על דבר מלכות, וזה לך האות דכ׳ (להלן פס׳ כ) וישב ארצה מצרים ויקח משה את מטה האלקים בידו, הרי שתכף לבש כלי זיין שנתן לו ה׳ וכו׳, ואומרו אשר תעשה בו את האותות, אולי רמז למטה ב׳ של אהרן שבו עשה האותות שנהפך לנחש, וכאומרם בזוהר שזה יקרא מטה אהרן, שצוה גם עליו שיהיה מוכן ביד אהרן.

והנה בפר׳ בשלח (פי״ז פ״ה) כתיב ואמר ה׳ אל משה עבור לפני העם וקח אתך מזקני ישראל ומטך אשר הכית בו את היאר קח בידך והלכת. מבו׳ שהקב״ה צוה למשה לקחת המטה שהכה בו היאור, ואילו בפר׳ חוקת (פ׳׳ב פ׳׳ח) כתיב קח את המטה והקהל את העדה וגו׳, ותרגם יוב״ע סב ית חוטרא ניסיא, וכן בפס׳ ו׳ ‘ויקח משה את המטה’ תרגם ונסיב משה ית חוטר נסיא מן קדם ה׳ וכו׳. מבואר להדיא שחלוק מטה האלקים ממטה אהרן, דברפידים ציוה הקב״ה לקחת את מטה אהרן שהכה בו את היאר ואשר בו נעשו האותות, ובמי מריבה ציוה ה׳ למשה שיקח את מטה האלקים שהוא מטה הניסים כמבו׳ ביוב״ע ודו״ק.

וכן במלחמת עמלק (בשלח פי׳׳ז פ״ט) כתיב ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וגו׳ ומטה האלקים בידי, ותרגם יוב״ע וחוטרא דאתעבידו ביה ניסין מן קדם ה׳ בידי, ומבו׳ דבמלחמת עמלק לקח משה את מטה האלקים שהוא מטה הניסים. ויל״ע בכ״ז חילוק הפעולות שנעשו במטה האותות ושנעשו במטה הניסים. ואכ”מ.