דברי רבותינו
Moreinu Hagaon Harav Eliyahu Baruch Finkel ,zt”l
זאת התורה אדם כי ימות באהל וגו’ (במדבר יט,יד)
דרשו חז”ל (ברכות סג,ב): זאת התורה אדם כי ימות באהל וגו’- אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהן שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל.
ויש לדקדק שלכאורה יסוד גדול כזה בקניית התורה וקיומה היה ראוי לכתבו בפרשת יתרו, שהיא הפרשה של קבלת התורה, ולמה מקומו כאן באמצע פרשת הטהרה של פרה אדומה, הלא דבר הוא?
יבואר הדבר עפ”ד הילקוט בפרשת בלק (רמז תשעא) עה”פ “כנחלים נטיו כגנות עלי נהר כאהלים נטע השם” וגו’. מה טיבן של נחלים אצל בתי כנסיות ובתי מדרשות [האמורים בהמשך הפסוק ‘כאהלים נטע השם’- דקאי אבתי מדרשות], אלא מה נחלים הללו בני אדם יורדים לשם כשהם טמאים וטובלין ועולין טהורים, כך בתי כנסיות ובתי מדרשות בני אדם נכנסין לשם כשהם מלאים עוונות ויוצאים מלאים מצוות. ע”כ. וכעי”ז בברכות (טו,ב) עי”ש.
למדנו מזה כפי שהשרישו לנו רבותינו זיע”א, שצריך האדם ליכנס בתורה בכל גופו, דומיא דנחלים דאין מטהרים אא”כ נכנס כל כולו בלא חציצה לתוכם. וא”כ שפיר שייך ענין זה בפרשת הטהרה, משום שדברי התורה הרי הם כמקוה, וסגולת עניינם היא רק בהיות האדם כולו מצוי באותו התחום כליל. וכן מצינו בגמ’ (מכות י, א) דדברי תורה קולטין ממלאך המות או להציל הרוצח מיד גואל הדם, הרי דתורה היא כעיר מקלט והוי בחינת תחום מקום וגבול, אשר רק בהיות האדם מצוי כולו בתוך אותו התחום מסוגלת היא התורה לקולטו ולהצילו. ולפ”ז מבואר השייכות בין עמלות בתורה לטהרה מטומאה.
מורנו הגאון הרב אליהו ברוך פינקל זצללה”ה
נלב”ע כ”ד באדר ב’ תשס”ח
דברי הימים
מרן רשכבה”ג שה”ת הגאון רבי שמריהו יוסף חיים קנייבסקי זצוקללה”ה
קשר מיוחד היה למרן שר התורה עם ראשי הישיבה. תחילתו של קשר מיוחד זה היה עם מרן רה”י הגאון רבי ביינוש פינקל זצוק”ל בתקופה שבה גר בבני ברק.
כמו כן מעריך מרן שה”ת הערכה עצומה את מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה, על זכותו הרבה להרביץ תורה ולהחזיק ישיבה של אלפי תלמידים.
מרן רה”י הגרנ”צ היה נוסע לבני ברק להתייעץ עם מרן הגר”ח שהיה מקבלו בחביבות מיוחדת.
כשהסתלק מרן רה”י הגרנ”צ לבית עולמו, בכה עליו מאוד מרן שר התורה, ואף הביע את דאגתו הרבה על המשך עולם התורה של אלפי תלמידי הישיבה.
כאשר נשאל על ידי שני בעלי ברית האם ניתן לתת את שמו של רבינו עוד לפני ההלוויה, ענה שכן. בעקבות כך, עוד לפני שרבבות אלפי ישראל ליוו את מרן רה”י הגרנ”צ למנוחות, הוכרז בכמה וכמה בריתות ‘ויקרא שמו בישראל נתן צבי’
מרן הגרנ”צ נפטר בתוך השלושים לפטירתה של הרבנית בת שבע, אשת חבר למרן הגר”ח. מסופר, שאחד מנכדיו של שה”ת שאלו באותם ימים, היות שנולד לו בן איך לקרוא לו כך שיזכיר את שם הסבתא, השיב לו הגר”ח שיקרא לתינוק בשם נתן, על שם נתן הנביא שהתנבא בענין בת שבע. עוד לפני שמחת הברית נסתלק רבינו לבית עולמו, והגר”ח הורה לנכדו לקרוא לבנו “נתן צבי”, ויהי לפלא!
בקונטרס ‘מנחת תודה’ מובא כי מרן הגר”ח סיפר ששמע ממרן רה”י רבי ביינוש פינקל זצוק”ל, כי פעם אחת היה אביו מרן רה”י הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל זצוק”ל סנדק, והיה שם מרן הגרי”ז מבריסק זצוק”ל, ולא חש הגרא”י בנוח שמכבדים אותו בסנדקאות. פנה אל הרב מבריסק ואמר: אני סנדק כי יש לי ישיבה ומוטלת עלי חובה לדאוג לממון עבורה, והסנדקאות סגולה היא לעשירות כמו שכתב הרמ”א (יו”ד רסה). אמר לו הרב מבריסק: כבר כתב הגר”א (שם): ולעולם לא ראינו סנדק שמתעשר. ענהו מרן הגרא”י: לי מספיק גם צ’ק מהרמ”א.
בי”א בחשוון, במלאת עשור להסתלקותו של מרן רה”י הגרנ”צ, בעת מעמד נ”א סיומי הש”ס שהתקיים בישיבה הקד’, למרות חולשתו הרבה התאמץ מרן שר התורה להגיע לפאר את המעמד המרומם ולהביע את הערכתו הרבה לתורה הקד’ וללומדיה.
בשבילי הלכה
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
שמיני
איסור ספינן
כתיב במאכלות אסורות לא תאכלום, ודרשו ביבמות קי”ד לא תאכילום, דאסור מה”ת להאכיל איסורים לקטן.
ונחלקו נראשונים לענין איסור דרבנן. וע’ רשב”א ביבמות קי”ד ע”א דס”ל דשרי, והוכיח כן מדאמרינן בשבת פ’ ר’ אליעזר דתולין (קל”ט ע”א) רב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק עכו”ם וזרע ליה כשותא בכרמא ואקשינן וליתן ליה לתינוק ישראל ופרקינן אתי למיסרך, ומאי קושיא ליתן ליה לתינוק ישראל דכיון דישראל גדול אסור מדרבנן אף לתינוק ישראל אסור לומר לו לעבור, אלא ודאי כדאמרן שלא העמידו דבריהם ז”ל אלא אצל גדולים שבישראל ולא אצל קטניהם כנ”ל.
אך בסוף כתב אבל הרמב”ם ז”ל כתב בסוף הל’ מאכל”א שאפי’ בשבות דרבנן אסור להאכילו בידים וכו’ עכ”ל.
ולדעת הרמב”ם ע’ בשו”ת רע”א סי’ ט”ו שתי’ דהתם שאני דמדינא מותר לגמרי בחו”ל מיהו כל כמה דאפשר לשנויי משנינן מש”ה פרכינן דליתן לתינוק ישראל. וכ”כ מפורש בריטב”א יבמות קי”ד.
והנה בשו”ע פסק כרמב”ם אבל בב”ה מצרף דעת הרשב”א. והנה גם הרשב”א אוסר דרבנן אם התינוק עושה לצורך הגדול. וכן הוא בר”ן. ורע”א פי’ בכוונת הר”ן דאז אסור מעיקר הדין אבל ברשב”א מפורש דאז אסור רק מחשש דרבנן כשיגדל אתי למיסרך. והנה השואל כתב לרע”א להתיר הוצאה ע”י קטן לצורך גדול כי אינו אלא משום אתי למסרך וכאן ל”ש אתי למסרך כיון דלא הוי מלתא דקביעותא. ורע”א השיב לו כשיטתו דלצורך גדול אסור מעיקר הדין. אכן כבר העיר באחיעזר ח”ג פ”א ד’ על רע”א דברשב”א מפורש דגם לצרכנו אסור רק מחשש דרבנן כשיגדל אתי למיסרך. וכן העיר גם בפרי יצחק סי’ י”א וסי’ י”ג וכתב שם להדיא דמה”ט היה נראה לו דעת השואל להתיר מה”ט לטלטל בשבת לדעת הרשב”א, ובצירוף מה שכתבו הראשונים דמילה ביו”כ לא שכיח, (אלא שמ”מ החמיר מטעם אחר דלא חשיב אקראי והראיה מכשותא ודליקה). וכן העיר בתהל”ד של”ד ל”ט, וכן בקצוה”ש ח”ט דף כ”ב.
ולענין הלכה יש עוד להאריך בדברי הפוסקים.
מעלת החוק שבפרה שאדומה ומהותו
זאת חוקת התורה וגו’ ויקחו אליך פרה אדומה תמימה וגו’ (במדבר יט, ב).
פירש רש”י: שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חוקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה.
ביוצרות לפרשת פרה יש אריכות על המעלה של מצות פרה אדומה שהיא חוקה ואין לעמוד בסודה ורק אלקים הבין דרכה ואפילו שלמה המלך החכם מכל אדם אמר על מצות הפרה “אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני” וכו’ וכו’, ומכל זה משמע שזהו שבח תורת הפרה שמצוותה סתומה חתומה ומכוסה.
וצריך ביאור מה מעלה היא, דלכאורה אדרבה יש מעלה יותר לפרשיות שנודע לנו טעמיהם שעי”ז מתקיים בהם ‘והערב נא את דברי תלמוד תורתך בפינו’, וגם זה מעלה בגוף המצוה, וכמש”כ האור החיים (ויקרא כו, ג) שמצוה בלא טעמא כגוף בלא נשמה, וא”כ מהי המעלה הגדולה בפרה בכך שלא גילו לנו את טעמה.
והנה רש”י בפרשת משפטים (שמות כד, ג) כתב שבמרה קיבלו שבת כבוד אב ואם פרה אדומה ודינין[1], ויש להעיר דבשלמא שבת היא אות בין הקב”ה וישראל, והמחלל שבת כעובד ע”ז כמש”כ רש”י לעיל (טו, מא) ששקולה שמירת שבת כנגד כל התורה כולה, וכבוד אב ואם הוא מצוה שכלית של הכרת הטוב, וכן דינין הוי מצוה שכלית שלא יהא איש את רעהו חיים בלעו, וא”כ מובן מסברא מה שקדמו מצוות אלו לשאר דיני התורה, אבל פרה אדומה דהויא חוק מפני מה הוקדמה למתן התורה, וביותר דהלא לא עשו פרה אדומה עד כשנה אח”כ כמבואר ברש”י בפרשת נשא (לעיל ז, א) שהיה זה בב’ ניסן בשנה השנית, [וכ”ה ברש”י גיטין (ס, ב) בשם ירושלמי במסכת מגילה][2], ולפי מה שדרשו חז”ל (כמובא ברש”י להלן פסוק כב) שפרה אדומה באה לכפר על חטא העגל, הרי ודאי לא היה ענין להקדים ציוויה למרה, שהיו אז לפני חטא העגל.
ונראה בזה, דאמנם מצד אחד יש מעלה גדולה להבין את טעם המצוה שאז לומדים ומקיימים אותה ביתר הנאה [געשמאק], אבל מאידך גיסא יש מעלה לא לדעת את הטעם, דכאשר לא יודעים הטעם ובכל זאת מקיימים המצוה אז ניכרת יותר העבדות בקיום המצוה, כי עבד לא רק מבטל רצונותיו מפני רצון האדון בהנהגתו למעשה, אלא גם מבטל הבנתו ועושה כפי ציווי האדון אף שזה כנגד הבנתו, ולכן כל זמן שאדם מקיים מצוות כשהוא מבין את הטעם בהם, עדיין אי”ז מדרגה עליונה של עבדות, ורק כשמקיים מצוה שלא מבין את טעמה יש בזה עבדות מוחלטת ונאמנה. והן הן דבר רש”י בברכות (לג, ב) שהקב”ה הטיל על ישראל חוקי גזירותיו להודיע שהם עבדיו ושומרי מצותיו וגזירות חוקותיו אף בדברים שיש לשטן ולגוים להשיב עליהם.
וזו היא מעלת פרה אדומה במה שטעם המצוה מכוסה ומוסתר ונשארת המצוה חוקה, כי קיום המצוה באופן זה הוא המדרגה העליונה של עבדות, שהיא עבדות גמורה ומוחלטת, שהאדם מראה בעצמו שהוא עושה בגלל שכך הקב”ה ציוה ולא בגלל הדעת שלו.
ובזה יש ליתן טעם במה שדקדקו המפרשים (עי’ כלי יקר יט, ב) מהלשון “זאת חוקת התורה“, שהיא כוללת את כל מצוות התורה, ולמה לא אמר זאת חוקת הפרה, וביותר שהרי הרבה מצוות הם שכליות, וגם שאר מצוות חוקיות יש בהם טעם הנגלה לחכמים, וכדאיתא בחז”ל (במדב”ר יט, ג) ששלמה המלך ידע טעם כולם לבד מזו. אכן להמבואר א”ש, דבאמת ממצות הפרה אנו למדים לכל התורה כולה, שהכל בגדר חוק, ואפילו מצוות שאנחנו מבינים את טעמן אין לנו לקיים אותן בגלל הבנתנו, אלא אך ורק בגלל שהקב”ה ציוה אותנו, וגדול המצווה ועושה, (וכמו שהאריכו דבר זה ביוצרות לפרשת פרה שם).
והוא כעין מה שכתב הרמב”ם (פ”ח ממלכים הי”א) שבן נח שקיבל שבע מצוות ונזהר לעשותן ה”ז מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעוה”ב, והוא שיקבל ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב”ה בתורה והודיענו ע”י משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אי”ז גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם עכ”ל, [ויש גורסים (עי’ מהד’ הרש”פ) אלא מחכמיהם, אך עכ”פ מחסידי אומות העולם ודאי שאינו].
ודברים מפורשים המה בספר חידושי הב”י על התורה (פסוק א) וז”ל ובזה יתורץ למה אמר “זאת חקת התורה” ולא אמר “זאת חקת הפרה וכו’, ללמד על הכלל כלה שהכל חק, כלומר כל התורה חק וזאת חקת התורה כי זו גדולה על כולם וכו’, כי החוקר לידע טעם לעשות הישר בעיניו אינו מצווה ועושה רק בוחר הישר בעיניו, אמנם זרע ישראל לא יעשו הדבר רק בבחינת היותו דבר אלקי, א”כ כל עוד שלא ידעו טעם היא מצוה שלימה, וזהו זאת חקת התורה אשר צוה ה’, זאת שתאמרו לאפיקורוס כלום אנחנו עושים רק בשביל שצוה לנו ה’ מה לנו לחקור טעם בהם אדרבא בשלא נדע הטעם ועכ”ז נעשה המצוה ולא נהרהר אנחנו מתלמידי אברהם אבינו שלא הרהר, ע”ש. וע”ע באור החיים כאן.
ועתה נבא לבאר הטעם למה שנצטוו במרה על מצות פרה עוד קודם קבלת התורה, ונראה דבאמת אין לך הכנה לקבלת התורה גדולה מזו, במה שלמדנו שהתורה היא חכמת הבורא ואין היא תלויה בהבנתינו, וממילא קבלת התורה שתבא אח”כ תהיה קבלת התורה באופן אחר לגמרי. ונראה דמכח זה הקדימו ישראל אח”כ בשעת קבלת התורה נעשה לנשמע, להראות שאינם עושין המצוות משום הבנתם אלא הם עושין כעבדים, ולכן עשייתם אינה תלויה כלל בשמיעת המצוה והבנתה, אלא “נעשה ונשמע”. [ועיין בבית הלוי פרשה יתרו על גודל מעלת העבדות שהיתה באמירת נעשה ונשמע, אשר רק משו”ה יש חלות לקבלה כזו אף שהוא דבר שאינו קצוב, דשיעבדו את גופם לעבודתו ית’ ככל אשר יצוה עליהם יעו”ש].
ואפשר להטעים בזה עוד, דאם כל המצוות שהיו מקבלים במרה היו מצוות שכליות, לא היו כלל ישראל מראים כ”כ את עוז מעלתם אח”כ בשעת קבלת התורה בזה שהקדימו נעשה לנשמע, שהרי ראו כבר שהמצות שהקב”ה מצוה אותם הם מצוות שכליות שכדאי וראוי לקיימם, אך דוקא כעת שנצטוו על פרה אדומה שהיא חוק, וראו שהקב”ה מצוה גם על מצוות שאין לנו בהם שום טעם והבנה, אלא אומר חוקה חקקתי גזירה גזרתי ואין לך רשות להרהר אחריה, ועם כל זה הקדימו נעשה לנשמע, יש בזה מעלה גדולה, שהרי היה להם לחוש מי יודע איזה עוד גזירות וחוקים יטיל על ישראל, ואין לך שלימות קבלת התורה גדולה מזו.
והנה אמרו חז”ל (תו”כ פרשת קדושים) אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר והתורה גזרה עלי אלא אפשי בבשר חזיר אלא שהתורה גזרה עלי, וברמב”ם (שמונה פרקים פ”ו) כתב דהני מילי במצות שמעיות וחוקיות, אבל במצות שכליות כגון רציחה אסור לומר אפשי לרצוח כי מצד תכונות האדם צריך להיות שאינו מסוגל לרצוח.
אך אמר מורינו הגר”ח שמואלביץ זצ”ל דמ”מ אחר הציווי שוב הסיבה שאדם אינו רוצח אינה בגלל הבנתו ותכונותיו אלא בגלל ציווי הקב”ה, ואמר בזה משל כשאומרים לאדם לאכול דם הרי יאמר שהוא נגעל מזה, אבל אם יאמרו לו אח”כ שיש בזה סם המוות שוב בטל טעם הראשון מפני טעם השני, וה”ה אחר שהקב”ה ציוה בתורה לא תרצח הוי זה טפי מסם המות, ועכשיו עיקר הטעם שאינו רוצח הוא בגלל שהקב”ה ציוה, והתכונה שאינו מסוגל לרצוח בטלה מפני טעם זה.
וכן חזינן ענין זה של עבדות לקיים רצון הבורא בשלמות, בהמבואר בגמרא (ברכות י, א) לגבי חזקיהו המלך שלא קיים פו”ר משום שצפה ברוח הקודש שיצא ממנו בנים דלא מעלו, ואמר לו ישעיהו הנביא בהדי כבשי דרחמנא למה לך, מאי דמפקדת איבעי לך למיעבד. ומרגלא בפומיה דמורינו הגר”ח שמואלביץ שזו היתה התביעה על חזקיהו, שהרי עבד לא סומך על חכמתו אלא מקיים מצות אדונו כצורתה בשלימות, ובלא לחשוב אם התוצאות מתאימות לרצונותיו.
[מיהו יש לעיין בפרשת מטות שמשה נצטוה להלחם במדין, כמו שנאמר (להלן לא, ב) נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך, ומ”מ לא הלך בעצמו אלא שלח אחרים, וכבר הקשו כן במד”ר (פכ”ב, ד), אפשר הקב”ה אומר למשה נקום בעצמך והוא שולח אחרים, אלא מפני שנתגדל בארץ מדין אמר אינו בדין שאני מצר למי שעשה בי טובה, המשל אומר בור ששתית ממנו מים כו’, והיינו שהיתה לו הכרת הטוב על כך שנתגדל במדין, ולכאורה למש”נ תמוה למה לא נחשב שסומך בזה על הבנתו ולא לקיים פשוטו של מקרא שהוא יהיה הנוקם במדין, ואמר בזה הגרי”ל חסמן זצ”ל (אור יהל מאמר חיוב המדות טהרתן ועומקן) דהכרת הטוב הוי מדה בתורה, לדרוש מחמתה שלא היה הציווי שהוא עצמו ילך למלחמה אלא שישלח אחרים, וכמו שמצינו שמשה לא הכה את היאור משום הכרת הטוב, ונתבאר בזה במק”א].
וזה גופא הטעם דפרה אדומה מכפרת על חטא העגל, וכמבואר בראשונים, ובהרחבת דברים בבית הלוי (שמות לא, יג), דשורש חטא העגל הוא שחיפשו עבודת השם ודברים נשגבים להתקשרות לקב”ה, שחשבו שתהיה להם מדרגה גבוהה בצורה זו, אבל חטאם היה שלא היה ציווי השם לעשות כן ע”י אמצעי, וחובת האדם היא רק לעשות ציווי הבורא, ולכן התיקון לזה הוא ע”י מצות פרה אדומה, שהיא חוק שאינו מובן כלל ונעשה כולו מחמת ציווי השם, ומלמד אותנו לעשות את כל המצוות באופן של עבדות, ולא לסור מציווי הבורא ית’ אף שלא לצורך להתקרב אליו יותר, ובזה גופא יש כפרה על חטא העגל.
והנה במעשה דמא בן נתינה (קידושין לא, א) שבאו חכמי ישראל לקנות ממנו אבנים לאפוד בסך כסף עצום והיו המפתחות מונחות תחת מראשותיו של אביו הישן לא ציערו, ולא עשה חשבונות שודאי אביו היה רוצה שיעירוהו אלא קיים כבוד אב כפשוטו בלא חשבונות, ולשנה האחרת נתן הקב”ה שכרו, שנולדה לו פרה אדומה בעדרו. ואפשר לבאר דמש”ה זכה שנולדה לו פרה אדומה, דכיון שקיים מצוה שכלית של כבוד אב שלא לפי הבנתו ואפילו שהיה אינו מצווה ועושה, והיינו שנהג במצוה כעבד שעושה ללא הבנתו כרצון רבו, לכן זכה בשכר של פרה אדומה שכולה חוק[3].
וענין זה שנלמד מפרה אדומה לכל המצוות לקיימם משום חוק, הוא גם בלימוד התורה, שבכל התורה יש פנימיות למעלה מהשגתנו, [וכלשון רש”י בשבת (פח, ב) שעסוקים בתורה בכל כוחם וטרודים לדעת סודה, וכן ברש”י סנהדרין (מב, א) מהיכן יתגלה הסוד, דבאמת יש סודות בכל התורה], ומפרה אדומה אנו למדים שכל התורה זו חכמת הבורא. ואף שלמה המלך החכם מכל אדם אמר על התורה “אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני” (קהלת ז, כג), ואף שדרשו בה חז”ל (במד”ר כאן) ששלמה המלך אמר כן על חוקת פרה אדומה, מיהו עיקר פשוטו של מקרא על התורה בכללה אמר כן וכמש”כ בחינוך (מצוה צה), וכן מבואר ברש”י בקהלת שם דקאי על חכמת התורה בכללותה, אשר אף כאשר משיגים טעמיה, עדיין היא בגדר עמוק עמוק מי ימצאנו.
ולכן לימוד התורה הוא באופן שהאדם ממית עצמו באהלה של תורה, שבזה מבטל את כל העצמיות שלו ודעתו הפרטית לדעת ולציווי התורה. ויומתק בזה מה שהתורה לימדה אותנו ענין ממית עצמו באהלה של תורה בפרשת פרה אדומה דוקא, וכמו שדרשו חז”ל (סוף ברכות, ויבואר להלן) אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל, דמפרה אדומה נלמד שכל גדר לימוד התורה הוא באופן של ביטול עצמי מוחלט, וזהו המכוון “ממית עצמו” שמבטל את כל העצמיות שלו לתורה.
[1] בגמ’ סנהדרין (נו, ב) לא מצינו רק שנצטוו על כבוד אב שבת ודינים, אך רש”י בפרשת בשלח (שמות טו, כה) כתב פרה אדומה במקום כבוד אב. ובתורה תמימה שם ר”ל שמתחלה היה הגירסא ברש”י כ”א [כבוד אב] ונתחלף הגירסא לפ”א במקום כ”א, וטעו המדפיסים ממילא לפרשו פרה אדומה. אך דברי רש”י בפר’ משפטים יוכיחו שנקט תרווייהו. וע”ע במהריל”ד עה”ת שם.
[2] מיהו בגמ’ גיטין שם מבואר שפרשת פרה נאמרה בא’ בניסן בשנה השנית ודלא כרש”י הנ”ל שנצטוו ע”ז כבר במרה וצ”ע בזה.
[3] אלא שבאמת בעיקר המעשה שם צ”ע, דלכאורה הכיבוד אב גופא מחייבו להעירו, שהרי כשיתעורר אביו וישמע שבנו הפסיד כזו עסקה לא ישן הרבה לילות בגלל זה, ואילו היתה אש בוערת ליד אביו הישן ודאי היה מחויב להעירו ולהצילו ופשוט, וצ”ל דכה”ג לא דמי כיון שהוא רק רווח ממון, אבל אכתי צ”ע אטו דעת האב היתה שלא להעירו משום רווח כזה, ואפילו אם אביו ישנא אותו שהעירו, הרי יכל לתת לו חלק מהרווח ולפייסו, ואולי האב לא היה בר דעת, וצ”ע.
Parsha Preview
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
Deceptive Appearances
Parashas Shemini/Parah
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer shlita
This week started with the sad levayah of Hagaon R’ Chaim Kanievsky zt”l. The Gemara (Yoma 72) teaches that just as the aron in the Beis Hamikdash was gold externally and internally, every talmid chacham has to be tocho kebaro. We see from the Gemara’s comparison that it’s assumed that a real talmid chacham is like the aron habris. The aron in the Beis Hamikdash was designed to hold the luchos, and the talmid chacham is the kli that holds the Torah, so he too must be golden inside and out.
It’s not good enough to learn Torah — you have to be a talmid chacham in your very essence. To become tocho kebaro, you must work on your middos, your yiras Shamayim, and your ehrlichkeit. The Gemara (Sanhedrin 68a) cites R’ Eliezer’s teaching that the two hands of a talmid chacham are like two sifrei Torah.
The Midrash says, in Shir Hashirim, that R’ Yehoshua kissed the stone that R’ Eliezer sat on and said, “This stone is like Har Sinai, and the one who sat on it is like the aron habris.”
All this goes to show that to be a talmid chacham one must be tocho kebaro, exactly like the aron itself.
We’re too small to be able to quantify or explain the gadlus of R’ Chaim Kanievsky, whose mouth, heart, and brain were involved only in Torah throughout his entire 94 years. He was the epitome of tocho kebaro, the real talmid chacham. His loss is an aveilus for Klal Yisrael.
Chazir Treif
Parashas Shemini conveys the importance of being tocho kebaro as well, as it discusses the various tamei animals, foremost among which is the chazir. Although the chazir has split hooves, and looks tahor externally, it is unkosher because it does not chew its cud — it is not tocho kebaro. The passuk says: וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר טָמֵא הוּא לָכֶם, and the terminology here is puzzling: כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא seems to be a reason why the chazir should be tahor, not a reason why it is tamei! The reason it is tamei is וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר, not כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא!
The Kli Yakar answers that once the chazir is tamei because it’s not tocho kebaro, then the fact that externally it looks kosher becomes an additional reason to forbid it, because its appearance is misleading. Better to be treif through and through, like other tamei animals, than to give the appearance of being tahor, like a chazir.
Similarly, a corrupt person who people think is kosher is even worse than an obviously corrupt person, and can have a terrible influence on others. In this vein, the Mesilas Yesharim (ch. 22) states that there’s nothing worse than someone you imagine is really a good influence, but when you get close to him you realize that he’s not.
Beware the Uber-Holy
This week we also read Parashas Parah. The chachamim enacted that the kohen who dealt with the parah adumah should be a tvul yom, to counter the stance of the Tzedukim, who made sure the kohen was completely tahor.
The Pnei Yehoshua wonders: If the Tzedukim had been lenient in this regard, and were not careful regarding something the Torah required, then we would certainly have to act differently than them. But if they have a chumra that the kohen should be tahor, why do we have to make a point of being more lenient? Either the kohen is tahor or he is tamei, but why davka insist that he be a tvul yom in order to take a stand against the Tzedukim?
The Pnei Yehoshua explains that even the chumra of the Tzedukim is a siman tumah. The fact that they’re makpid that the kohen must be tahor is liable to attract people and dupe them into believing that the Tzedukim are heilig. And therefore, the chachamim instituted davka to be metamei the kohen, to counter the Tzedukim and not allow them the opportunity to influence us.
We see, then, that Chazal learned from the the pasuk regarding the chazir how careful we have to be with someone who gives the impression of being kosher but truly isn’t.
The Gemara (Nedarim 25a) discuss the famous story of kanya d’Rava, in which a borrower claimed that he had repaid his loan and Rava required him to take an oath. Before taking the oath, this person hollowed out a walking stick and placed the money he owed inside it. Then, in the courtroom, he asked the lender to hold his walking stick, so he could hold a sefer Torah while swearing that he hadrepaid the loan.
The Meiri notes (Nedarim 25) that the borrower was not halachically required to hold a sefer Torah to take this oath, but he gave the impression of being so holy that he wants to be more machmir than the Torah, to have an excuse to give the walking stick to the lender. His “chumrah” was actually a trick to have the lender hold the stick so his oath could technically be true, even if it was utterly misleading.
In a similar vein, the Meiri writes (Sotah 20b) that in the future Hakadosh Baruch Hu will exact retribution from wicked people who present themselves as big tzaddikim, giving the impression of being holy, and thereby negatively influencing others. Regarding such people the passuk says: וַיָּצִיצוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן.
The Danger of a Wrong Impression
Chazal typically refer to the chazir as a davar acher, and some say the reason we don’t want to call it by its name is that a person might be tempted to eat from it. The Chasam Sofer (Parashas Vayishlach) explains, however, that the reason it is called a davar acher is that it is different from the impression it gives; it’s not tocho kebaro. And that’s the worst feature of the chazir.
Tosafos, in Bechoros, discusses those who present themselves publicly as pious people, giving the impression of being greater than others, but behind closed doors are not truly as pure as they appear to be. These people are the ones you have to watch out for.
We learn a similar lesson from the dinim of the metzora. If he has a small nega that spreads, then he’s tamei, but if it spreads over his entire body, then he’s tahor. The Rema, in sefer Toras Ha’olah, explains that the metzora did something wrong, and is a bad influence. If he is all white, then everyone knows to be careful and keep their distance from him, so there’s no need for the Torah to classify him as tamei. If, however, he has a small nega that he can cover, everyone will think he’s a tzaddik, so the Torah declares him tamei to ensure that people stay away from him.
Beware of Fox
The Chasam Sofer writes, regarding this week’s parashah, that there’s a marked difference in Perek Shirah between the shirah of the wolf and the fox. Everyone knows that the wolf is a wild animal, and that you need to be careful with it. A fox, however, is cunning, so you don’t realize how dangerous it is, and it therefore has a different shirah. The Chasam Sofer adds that this is what we emphasize on Pesach when we say: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה. The Egyptians wished to annihilate Klal Yisrael, but they were tocho kebaro — they said what they intended to do. Their terrible intentions notwithstanding, they were still better than Lavan HaArami, who gave the impression of being a tzaddik, when he really wasn’t.
The Gemara (Avodah Zarah 18) relates that at the levayah of R’ Yosi ben Kisma, the Romans were good to the Yidden. What was the result? Coming back from that levayah, they found R’ Chanina ben Tradyon learning Torah, and they went and killed him.
R’ Chaim Kanievsky cites his father, the Steipler, as explaining that the Romans gave the impression of being close and friendly to the Yidden so that they could cause problems for them later and be able to kill R’ Chanina ben Tradyon.
This is the lesson of וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא.
Likewise, in Bereishis Rabbah, the Midrash compares the chazirto Eisav, who committed immoral acts, stealing women from their husbands, but then, when he turned forty, emulated his father by marrying a new wife. The Midrash concludes by cautioning that we, too, must be careful around people who are similar to Eisav.
The Gemara (Bava Kama 82) uses the lashon: נעץ צפרניו בחומה, describing how the chazir stuck its hooves into the walls of Yerushalayim before the churban. It was specifically the chazir’s hooves that destroyed the walls, since those split hooves are what gives the impression of kedushah — and that is really the opposite of kedushah.
The sefer Kav Hayashar (ch. 42) says that when you see someone who kisses his tefillin and davens properly, but you know that he doesn’t deal honestly with people, you have to be very careful — more than with someone who doesn’t put on tefillin and doesn’t daven — because this person is liable to influence you.
This is the lesson that we learn from Parashas Parah, as well as from the maachalos asuros delineated in Parashas Shemini, and this is the great chizuk of tocho kebaro of the gadol hador. May the Ribbono Shel Olam bentch us that just as the parah adumah is mechaper, misas tzaddikim should be mechaper, and we should be zocheh to the geulah, במהרה בימינו אמן.