דברי רבותינו

Moreinu Hagaon Harav Eliyahu Baruch Finkel, zt”l

אני ה’ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים אני ה’ אלקיכם (טו,מא)
רש”י: ושמונה חוטים שבה כנגד שמונה ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים עד שאמרו שירה על הים.

בירושלמי פסחים (פ”י ה”ו): כתיב “בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו את השם”, כשהקב”ה עושה לכם ניסים תהו אומרין שירה. ופריך, הרי גאולת מצרים, [שלא אמרו שירה אלא על הים]. ומשני שנייא היא שהיא תחילת גאולתן, [שלא נגאלו לגמרי עד ששקעו המצרים בים]. ואומרין שירה רק לאחר גמר הנס.

הקשה מורנו הגאון הרב אליהו ברוך פינקל זצללה”ה: מבואר שלא אמרו שירה בצאתם ממצרים, והרי בירושלמי (פסחים פ”ה ה”ה), אמר רבי לוי כשם שניתן כח בקולו של משה כך ניתן כח בקולו של פרעה וכו’, ומה היה אומר? “קומו צאו מתוך עמי”, לשעבר הייתם עבדי פרעה מיכן והילך אתם עבדי השם. באותה שעה היו אומרים הללוי-ה הללו עבדי ה’, ולא עבדי פרעה. הרי שאמרו שירה בשעת יציאתם ממצרים, וצ”ע.

וכן במכילתא (פרשת השירה, פרשה א’) דשירה ראשונה נאמרה במצרים, שנאמר (ישעיה ל) “השיר יהיה לכם כליל התקדש החג”, וכן מדויק מהפס’ (שמות טו,א) ‘אז ישיר משה את השירה הזאת‘, משמע שקדמה לה שירה אחרת בליל יציאתם ממצרים, וצ”ע.

ותירץ: בגאולת מצרים היו שני חלקים: א. גאולה משעבוד הגוף. ב. פדיון משעבוד הנפש. וכן אומרים בשחרית: ‘ממצרים גאלתנו’ – יציאה משעבוד הגוף, ‘ומבית עבדים פדיתנו’ – פדיון הנפש, שיצאנו מעבדי פרעה להיות עבדי ה’. וכן בתפילת ערבית “כי פדה ה’ את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו” – גאולת הגוף ופדיון הנפש.

ועד כדי כך הן שתי גאולות נפרדות, שהן מחייבות פעמיים שירה, כמו שאומרים בהגדה של פסח: ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו. וכן בברהמ”ז: נודה לך, ‘על שהוצאתנו ה’ אלקינו מארץ מצרים’ – על היציאה משעבוד הגוף, ‘ופדיתנו מבית עבדים’ – על הפדיון משעבוד הנפש. וכעי”ז בנשמת: ממצרים גאלתנו ומבית עבדים פדיתנו.

ונראה לומר שגמר היציאות הללו היה בשני זמנים נפרדים, ועל כל אחד אמרו כלל ישראל שירה נפרדת. דהגאולה משעבוד הגוף נשלמה לאחר קריעת ים סוף, והגאולה משעבוד הנפש נשלמה כבר בליל הסדר, כאשר פקע מהם שם עבדי פרעה להיות עבדי השם.

ומדוקדק לשון הירושלמי, שפרעה צעק ‘לשעבר הייתם עבדי פרעה מכאן ואילך עבדי השם’, שזהו מהות פדיון נפשנו, שעליו אמרו שירה כבר בליל ט”ו, ומסיים הירושלמי ‘באותה שעה היו אומרים הללוי-ה הללו עבדי השם, ולא עבדי פרעה’.

(משלחן רבי אליהו ברוך)

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l

“ראו ולא למדו מוסר”
מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה נוהג היה לספר, כי טרם בואו של מרן המשגיח הגאון הרב ירוחם ליוואויץ זצללה”ה לכהן כמשגיח בישיבת מיר, עבר פעם בעיירה סטוצ’ין. ראש הישיבה בסטוצ’ין, הגאון הרב אלתר שמואלביץ זצללה”ה (אביו של מרן רה”י הגר”ח שמואלביץ זצ”ל) ביקש ממנו להישאר בסטוצ’ין ולכהן כמשגיח בישיבה.

בפנותו אל רבי ירוחם אמר לו רבי אלתר: “אין לי אמצעים חומריים אותם יכול אני להציע לך, אולם את הכתונת היחידה בה אני לבוש, אותה אני מוכן לתת לך!”

כשסיפר זאת מרן רה”י הגר”ח זצ”ל הוסיף וביאר: “סבורים אתם שהיה צורך ברבי ירוחם כדי ללמד מוסר בישיבת סטוצ’ין, הלא כרבה של סטוצ’ין שימש אז הגאון הרב ליב חסמן זצ”ל, מגדולי בעלי המוסר, וכי סבורים אתם שהוא לא מילא את הצרכים הרוחניים והמוסריים של הישיבה?!”

“אלא, ללמדנו, שאפילו על תוספת משהו של מוסר, צריך האדם להיות נכון לתת את הכתונת היחידה אשר לעורו”.

(מח ולב)

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

שלח לך

הפרשת חלה

ראשית עריסותיכם חלה תרימו. מעשה שהפרישה חלה והחזירה לעיסה (כי חשבה שצריך להפריש יותר), ושוב הפרישה שנית, ומשום התערובת שאלה לב”ד על החלה הראשונה והתירו ההפרשה, ועכשיו יש לדון אי חל ממילא החלה השניה שהפרישה או צריך להפריש עכשיו בברכה. וע’ בזה בס’ עקבי חיים מר’ חיים קלפהולץ זצ”ל סי’ ל”ה.

והגרש”ז זצ”ל כתב לו דההתרה הוי למפרע ממש וחל חלה השניה, ושאל לו המחבר דא”כ כל היכא דאמרינן אפקעינהו נימא שאם בינתיים קידש השני חל הקדושין. והשיב לו הגרש”ז דחכמים אמרו אפקעינהו על קדושין הראשונים וגם על כל קידושין של בני אדם עד אותו שעה.

וע”ע בזה במנחת שלמה ס”ב י”ג, והביא שם ג”כ מר’ חיים יעקב קלפהולץ זצ”ל הנ”ל, וע”ש עוד בסי’ ע”ו עמ’ תמ”ט עוד בזה. והביא שם מפ”ת אהע”ז קמ”ד א’ בשם פנ”י כתובות דף ג’ ד”ה אפקעינהו שכתב באמת שאם קידש איש לאשת איש ואח”כ עשו חכמים אפקעינהו על קדושין ראשונים שלה אז באמת חל קדושי השני.

וע’ דרך אמונה פ”ד מתרומות בצה”ל תנ”ב דעוקר למפרע וחל מה שהפריש בינתיים, וע”ש דלא דמי להקמה בר”ן נדרים ס”ז ע”א, בר”פ נערה מאורסה.

וע’ קר”א יבמות צ’ כדברי מנח”ש שהפיקעו קדושי השני.

וע’ ברית אברהם נ”ט דס”ל אף דאפקעינהו מ”מ מדרבנן הוי אישות. ולא תיקשי דא”כ אמאי אמרו בעילת זנות, דבלא”ה אינו בעילת זנות דהרי ברא”ש כתב בקטנה ממאנת דאינו בעילת זנות.

מתן שכרן של מצוות

Moreinu Hagaon Harav Binyomin Carlebach Shlita

ידוע שהגאון זצ”ל לפני פטירתו אחז בידיו בגד ארבע כנפות והעיר שחבל לעזוב עולם כזה שבפרוטות אפשר לקיים מצוה כמו ציצית, מה שאין באפשרות ובמציאות בעלמא דקשוט.

גם ידוע שהגאון זצ”ל בהזדמנות אחת שלא היו אתרוגים בנמצא ואחד שהי’ לו אתרוג נתן אותו להגאון זצ”ל בתנאי שהשכר ישאר לו לעצמו, ושמח הגאון שמחה גדולה על שזכה לקיים משאחז”ל אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא ע”מ לקבל פרס.

יש תחושה שהיות שהמדרגה הרצוי’ היא עבודת ה’ שלא ע”מ לקבל פרס, ממעטים אנחנו קצת מלהתבונן על ענין שכר המצוות, והאמת הוא שיש להתבונן ולתת הלב על זה.

שנינו בברכות כ”ח ב’ כשחלה ר’ יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו כיון שראה אותם, התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו נר ישראל עמוד הימיני פטיש החזק מפני מה אתה בוכה, אמר להם אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם ואם אוסרני אין איסורו איסור עולם ואם ממיתני אין מיתתו מיתת עולם, ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון, אעפ”כ הייתי בוכה, ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקב”ה שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי כעסו כעס עולם, ואם אוסרני איסורו איסור עולם, ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים, ולא לשחדו בממון, ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים, אחת של גן עדן ואחת של גהינום ואיני יודע באיזה מוליכים אותי ולא אבכה, ע”כ.

לכאורה הדבר פלא, מה כל החרדה הגדולה הזאת. הרי כל המחובר לחיים יש תקוה ואפילו אם אפשר לצייר שיש ביד התנא האלקי איזה חטא ועון, הרי שערי תשובה לא ננעלו ולא יבצר ממנו לעשות תשובה.

אלא שהתשובה ע”ז היא שאע”פ שיש בידו של אדם לפקח על כל עניניו ולהיות אחראי על כל מעשיו – ומסופר על מרן הרב מבריסק זצ”ל שבתקופה לפני פטירתו חזר על כל תולדות חייו אם פעל כהוגן בכל עניניו – אבל מבואר בגמ’ פסחים נ”ד שעומק הדין הוא אחד משבעה הדברים המכוסים מבני אדם, כי עומק בירור הדין ועומק מעשיו ומחשבותיו של בני אדם בעת מעשיהם בין במצות ובין בעבירות, רק לא-לקים הוא. חרדתו של ריב”ז היתה שאין באפשרותו לעשות תשובה על עומק ופנימיות מעשיו, אם אינו יודע מה הם, והדין מכוסה ממנו.

אבל יש עוד להפליא ממה שאמר אלא ששני דרכים לפני, אחת שלגן עדן ואחת שלגהינום. מה לו לריב”ז להזכיר הדרך המוביל לגן עדן, הלא כל מחשבותיו הם מהפחד של כעסו של ממ”ה הקב”ה שהוא כעס עולם, איסורו איסור עולם ומיתתו מיתת עולם, ומה לו להזכיר עכשיו הדרך לגן עדן.

אומר ר’ איצל זצ”ל כי מנוי’ וגמורה בסוד כל ישרי לב, שפועל אדם ישולם לו וכל אחד אחראי על מעשיו הוא, לטוב ולמוטב, לשכר ולעונש. אבל יש הבדל יסודי בין משפטי ה’ לבין משפטי אדם ומשפט מלך בשר ודם.

אדם העומד בפני השופט, הזכות או החובה אשר בהם שופטים אותו, נוגע רק לקבלת עונש. החייב נענש, והזכאי יהי’ נקי מעונש. אבל אין לו לצפות למתן שכר אם יצא זכאי. מתן שכר ניתן בעוה”ז למי שעשה דבר טוב שלא הי’ מחויב לעשות, ועשה לפנים משורת הדין, ועשה מה שלא הי’ מוטל עליו, מגיע לו יישר כח. אבל אם עשה מה שמוטל עליו לעשות, עונש לא יקבל, אבל גם שכר אינו מקבל.

לא כן משפט מלכו של עולם, כי העומד בדין לפניו יתב’, ההבדל בין מי שיצא זכאי לבין מי שיצא חייב הוא תשלום שכר או קבלת עונש, מערכת משפטו של הקב”ה הוא תכלית הטוב להזכאי, ולמי שיצא דינו חייב, רח”ל, לא די שיש עונש, בנוסף לזה יש אובדן שכר.

עלינו לדעת ששכר ועונש הרוחני, מה שעתיד להיות אחרי עוה”ז נוראים הם. הרמב”ן בספר תורת האדם, בשער הגמול כתב וז”ל כללו של דבר מבואר מדברי חכמים, שגהינום הוא מקום דין המשפט לענוש בו החוטאים בנפשותם, ביסורין וצער שאין להם דמיון בעוה”ז, לפי שיסורי העוה”ז הוא בגוף שפל גס ברי’ נעדר ההרגש, והעונש הצער ההוא בנפש הזכה והדקה. עכ”ל.

גם ענין שכר הרוחני, העידו עליהם חז”ל יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה”ב מכל חיי עוה”ז, ולזאת גם העונש של שעה אחת הוא נורא, וכן אבדן השכר הוא הפסד לאין ערוך.

אומר ר’ איצל זצ”ל, שעם כל הקושי שיש לאדם להרגיש עונשי גהינום, עוד יותר קשה לדמיין את שכר המצוות. כי קבלנו מחז”ל שעונש הוא מוקדי אש מתלקח ואע”פ שאינו דומה אש רוחני לאש גשמי, בכל זאת הדמיון לאש יש אצלנו איזה שהוא ציור, משא”כ התענוג ליהנות מזיו שכינתו אין לזה דוגמא ודמיון בעוה”ז.

ולא עוד, אלא בשכר ועונש בעוה”ז, יודעים אנחנו שאדם מוכן לוותר על מתן שכר הרבה בכדי להרחיק מעצמו יסורים ומכאוב. הרבה יותר קל לפני האדם להיות בלי התענוגים אם זה יציל אותו מיסורים וצרות.

אבל במערכת משפטו של הקב”ה, אחרי שלמדונו חז”ל שמדה טובה מרובה, הטובה שעתידה לבא לעושה טוב עולה פי כמה בחשיבותו לכובד העונש. והדבר מבואר בדברי חז”ל.

בחגיגה ט”ו מסופר על אחר, כי נח נפשיה אמרי ברקיע לא מידן, לא ידונו אותו בגהינום מפני שעסק בתורה ולא יבא לעלמא דאתי משום דחטא. אמר ר’ מאיר תלמידו מוטב שידונו אותו ויוכל לבא לעלמא דאתי, ואמר ר’ מאיר מתי אמות ואעלה עשן מקברו, שיבקש שידונו אותו בגהינום. וכי נח נפשי’ דר’ מאיר ראו שעלה עשן מקברו של אחר, ונתקיים רצונו של ר’ מאיר.

אמר ר’ יוחנן גבורתא למיקלא רביה האם זה גבורה לגרום לרבו יסורי גהינום. אמר ר’ יוחנן מתי אמות אכבה עשן מקברו. הוא אמר שידאג לכך שיוציאו אותו משם. וכי נח נפשי’ דר’ יוחנן הכי הוה, שפסק העשן מקברו של אחר, ונתקיים רצונו של ר’ יוחנן.

הנה לפי החשבון הי’ בערך מאה וחמשים שנה מפטירתו של ר”מ לפטירתו של ר’ יוחנן. ולפי חשבונו של ר’ מאיר הי’ כדאי יסורי גהינום משך מאה חמשים שנה כדי שבסופו של דבר, יזכה אחר לתענוגי עולם הבא.

ר’ יוחנן בן זכאי לא פחד ממשפט רשעים בגהינום י”ב חדש. ר’ יוחנן בן זכאי פחד מיסורי גהינום ועוד יותר מאבדן שכר בגן עדן באותם רגעים שאולי יצטרך לעבור את הצירוף של גהינום. כל כך גדולה היתה ידיעתו והבנתו של ריב”ז בשכר המצוות ועל כן דאג על שני הדרכים שלפניו כי אבדן שכר גן עדן היתה לפניו ופחד עליו אם יהיה חסר לו.

בהקדמה להספר הצדיק רבי שלמה (על הגה”צ ר’ שלמה בלוך זצ”ל, מתלמידיו המובהקים של הח”ח זצ”ל שהי’ בסוף ימיו בירושלים) מובא הכתוב במד”ר בראשית פ”כ פט”ז ארבע תשוקות הן. ואמר ע”ז הגר”א ז”ל יש עוד תשוקה אשר אין בכח אנוש לציירו ולשער חזקה וגדלה. בעת שמוליכין את האדם מביתו לקברו ואז תפקחנה כל חושיו ורואה מה שלא יכול לראות בעת חיותו, ומראין לו עונשי גהינום ותענוגי הגן עדן. ורואה איך כלה ימיו בהבל וכל כספו וזהבו אשר עמל עליהם הם לצנינים ולחרולים בעיניו, כי בעבורם קנה לנפשו עונשי גהינום וגם הפסיד תענוגי הגן עדן. ויתבונן אז בשכלו הזך כמה תענוגי גן עדן הפסיד בעוה”ז, כי יפה שעה אחת בתשובה ומע”ט בעוה”ז מכל חיי עוה”ב. וכמה שעות הי’ בכל ימי חייו אשר הלכו בבטלה אשר כל שעה ושעה הי’ יכול להרויח בגן עדן בתענוגים נפלאים אשר עין לא ראתה. ומחמת גודל התשוקה אשר הוא רוצה להתעדן שם, והוא אינו יכול להיכנס לשם מחמת שהוא מלוכלך בעוונותיו, הוא מרוצה להיענש בגהינום בעונשים קשים ומרים, רק שיבא אח”כ לגן עדן עיי”ש אורך הדברים שהם קילורין לעיניים.

שמעתי פעם מת”ח א’ בירושלים שאמר לפרש לפי”ז מה דאיתא בפרק שירה, גהינום מה הוא אומר, כי השביע נפש שוקקה ונפש רעבה מלא טוב. כי זה תכלית הגהינום, להביא את הנפש שוקקה.

שמעתי לפני כמה שנים ממקור מהימן סיפור על שני חברים במחנות ההשמדה בשנות הזעם שבדרך נס הכינו לעצמם שני כזיתי מצה לאכול בליל פסח, והנאצי הגוי ימ”ש שראה אותם לקח אותם ודרך עליהם ברגלו ובסופו של דבר נשאר רק כזית אחד.

התנו ביניהם שהא’ יאכל הכזית והשני יקבל השכר. זה שאכל הכזית לא שרד המלחמה, רק השני. אחרי אולי כארבעים שנה בא זה שאכל המצה לחברו בחלום ובכה בתחנונים לתת לו את השכר כי חסר לו, אחרי שנגלה אליו עוד פעם, הלך האיש ושאל אצל א’ מגדולי ישראל איך לנהוג, ונאמר לו כי מאחר שהי’ לו הרבה כזיתים של מצות מצה מאז, ועוד יהי’ לו הרבה בעז”ה, היושר אומר לתת לחברו והוא הסכים.

לבי אומר לי שהגאון זצ”ל לא התאנח רק על נחת הרוח שאפשר לעשות לבורא עולם יתב’ ע”י לבישת ציצית בכמה פרוטות, כי גם על גודל השכר שצפוי למקיימי מצות.

יה”ר שיקבל הקב”ה תפילותינו פתח לבי בתורתך ובמצוותיך תרדוף נפשי אכי”ר.