דברי רבותינו

ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם (יג,לג)
בתנחומא: כשראו אותם נתייראו, מיד הלכו ואמרו ‘כי חזק הוא ממנו’. אמר רשב”ל הטיחו דברים כלפי מעלה ובאותו עוון גזרו עליהם גזרות קשות וכו’. אמרו ‘ונהי בעינינו כחגבים’, אמר הקב”ה ויתרתי עליהם, אלא ‘וכן היינו בעיניהם’ מקפיד אני, וכי יודעים הייתם מה עשיתי אתכם בעיניהם? מי יאמר שלא הייתם בעיניהם כמלאכים? מה גרמו לעצמם, ‘כמספר הימים אשר תרתם את הארץ – ארבעים שנה’.

למדנו שחטא המרגלים היה על שראו את הנפילים בגודלם הגשמי ונבהלו מפניהם עד שראו את עצמם כחגבים וחשבו שכך נראים הם גם בעיני הנפילים.

ביאור הדבר: כתוב “נעשה אדם בצלמנו כדמותנו” (בראשית א), פירש”י: לפי שאדם בדמות המלאכים נברא ויתקנאו בו, לפיכך נמלך בהם”. הרי שהאדם נברא כמלאכים שרואים מסוף העולם ועד סופו. וכן איתא “אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו היה” ו”אדה”ר מן הארץ עד לרקיע היה” (סנהדרין לח). אלא שע”י החטא מושך אדם מסך על עצמו ומחליש את כוחותיו ואז עיניו אינן רואות עוד כבתחילה. אילו יתקן אדם את עצמו יחזור לדרגתו הראשונה.

על כך נתבעו המרגלים, על שראו את הנפילים לפי מידות גופם ולא הבינו “כי ה’ הוא הנותן לך כח לעשות חיל”. כל זה בא להם משום שנסתמו עיניהם ולא ראו את הדברים כמו שהם בתחילת יצירתם, לא לגבי עצמם ולא לגבי אחרים. וע”ז נענשו כולם “יום לשנה”. ואמנם ויתר הקב”ה על ראייתם כלפי עצמם, אך לא ע”כ שלא הכירו בגדלות האדם וחשבו שגם בעיני הגויים נראים הם כחגבים.

מרן הסבא מסלבודקא זצוק”ל

דברי הימים

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel Levinshtein, zt”l

והיה לכם לציצת וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה’ וגו’ (טו, לט)
סיפר מרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לוינשטיין זצללה”ה לתלמידו הגאון רבי ברוך רוזנברג זצ”ל ר”י סלבודקה: כאשר למד מרן המשגיח בראדין הגיע מרן המשגיח הגה”צ רבי ירוחם זצוק”ל לכהן בה כמשגיח.

שיחתו הראשונה בישיבה היתה בענייני אמונה, וכך אמר: חז”ל אומרים (מנחות מג:) מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעוניים, לפי שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד. וביאר: “הנה כולנו לובשים ציצית, ורואים את הים, ורואים את הרקיע – וכלום!!”

שמע זאת מרן המשגיח ונרעש: אמת נכון הדבר! הלא הציצית באה להזכיר, והתפילין באות להזכיר, “וכוונת כל המצוות שנאמין באלקינו ונודה אליו שהוא בראנו” (רמב”ן סוף פרשת בא), ואת מי מעוררות התפילין, ועל מי פועלות כך המצוות?!

הוסיף מרן רבי יחזקאל זצ”ל: “הרגשתי שאמונתי אינה אמונה, והתפילין שלי אינן תפילין, והציצית אינה ציצית. ומאז הקדשתי את חיי לקנין אמונה מושרשת ומוחשית!”

הגדש”פ – ידיו אמונה

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

 

שלח לך

חיוב ציצית

ידוע דברי המרדכי בשבת ויש לו בגד בלי ציצית מותר ללבוש בלי ציצית ואח”כ הוא אונס בקיום המצוה, ואין איסור מה”ת ללבוש בגד בלי ציצית אלא חיוב אחר שלבש להטיל ציצית.

וע’ מג”א ריש סי’ ח’ כי לברכת חלה א”צ לעמוד כי אינו חיוב כ”כ, והוסיף רע”א משא”כ ציצית שאינו משום הנאתו ואינו תיקון בבגד אלא אחר שלבשו חייב לשמים לעשות ציצית. וציין לסי’ י”ג ומשמע כוונתו לדברי המרדכי. וע”ש תהל”ד.

 

וע’ מס’ ציצית מהגרח”ק זצ”ל עמ’ כ”ב מה שהעיר על המ”ב סוס”י י”ב בשם הא”ר לענין שצריך להוריד הבגד לפני שמתקן הציצית ותי’ כי המרדכי מודה דמדרבנן אסור, אך העיר אם הטעם רק משום מראית העין א”כ לא שייך זה בעושה הציצית או מתקן הציצית מיד. ובאמת מעיקר דברי הרמ”א שהתיר בשבת משום כבוד הבריות מוכח דאל”כ היה אסור גם בשבת אף דלא שייך מראית העין, ולכא’ מוכח מעיקר דברי הרמ”א דאין הטעם משום כבוד הבריות.

(וע’ ארחות רבינו ח”ג בהשמטות לח”א, עמ’ קפ”ט, שהחזו”א עצמו תיקן הציצית בעוד הבגד עליו, ודלא כמ”ב הנ”ל. ואם היה המעשה כן רק פעם א’, יש לדחות כי היה מעשה בבהכ”נ ובזה הרי משום כבוד הבריות מודה המ”ב דמותר לתקן בעוד הבגד עליו).

וע’ שבת קי”ח ע”ב דרבה איפסיק ליה חוטא דציצית ולא נחית ואתא עד שלא תיקנה, ולפי המ”ב צ”ל שהוריד הבגד ותיקנה.

וע’ נמוק”י ב”מ, ברי”ף ט”ז סוף ע”א, דגם בבגד פשתן מותר להניח תכלת של צמר עליו כשהוא כבר לבוש עם הבגד ולא אמרינן כשמניח ב’ כנפות הראשונות דהוי כלאים שלא במקום מצוה.

וע’ מג”א י”ט א’ אמאי תיקנו ברכת להתעטף ולא על עשיית ציצית, ומ”ש מברכת לקבוע מזוזה ולא לדור בבית שיש בו מזוזה ותי’ כי בעלמא קובע מזוזה בזמן שכבר חייב משא”כ ציצית עושה לפני שלובש, וע”ש במחצה”ש דאף להמרדכי אסור ללבוש מדרבנן לפני שנותן הציצית. וכן ע’ תשובות וכתבים מהחזו”א או”ח כ”ה מאביו.

ואם מתקן הציצית, יש לעיין אי צריך לברך שנית. (וע’ מ”ב ח’ מ”א דאין מברך, אבל שם איירי שעדיין לא קיים המצוה). ואם כבר קיים המצוה ע’ לקמן מ”ב י”ט ג’ לברך שנית אחר התיקון. וע”ש מאסף לכל המחנות בשם ארצה”ח בשם ברכ”י דחולק דא”א לברך בלי מעשה לבישה.

מילי דהספידא

Moreinu Hagaon Harav Yitzchok Ezrachi Shlita

אחר הסתלקותו של מרן רה”י הגרי”ג אדלשטיין זצללה”ה

 

באשר עומדים אנו בעוה”ר אחר סילוקו בחטף של מרן ראש הישיבה רבי גרשון זצוק”ל יש לנו להתבונן היטב ללמוד מדרכיו, וליישר אורחותינו, וכידוע אין דרכנו לספר מעשיות, וכמפורסם משם מו”ח מרן ראש הישיבה זצוק”ל שאין יוצאים בזה יד”ח הספד.

 

חלשה אז דעתו

 

כתי’ (במדבר ח’ א’) “דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלתך את הנרת אל מול פני המנורה” וכו’ ובפרש”י “למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות” ע”כ.

ועיין ברמב”ן שהקשה על דברי רש”י “ולא נתברר לי למה נחמו בהדלקת נרות, ולא נחמו בקטורת בקר וערב ששבחו בו הכתוב ‘ישימו קטורה באפך’ ובכל הקרבנות, ובמנחת חביתין, ובעבודת יום הכיפורים שאינה כשרה אלא בו, ונכנס לפני ולפנים, ושהוא קדוש ה’ עומד בהיכלו לשרתו ולברך בשמו, ושבטו כולו משרתי אלקינו”. ועוד בדבריו הקשה “מה טעם לחלישות הדעת הזו, והלא קרבנו גדול משל נשיאים, שהקריב בימים ההם קרבנות הרבה כל ימי המלואים, ואם תאמר שהיו חובה ונצטווה בהם, וחלשה דעתו על שלא הקריב נדבה כמוהם לחנוכת המזבח, גם הדלקת הנרות שנחמו בה חובה ונצטווה עליה” וכו’ היינו שנתקשה בדברי רש”י חדא דהיה לנחמו בשאר דברים כקטורת ומנחות, ועוד שמעיקרא אין מובן כלל מה עניין ומקום לחלישות זו, הא קרבנו היה גדול משל נשיאים, שהרי הקריב כל ימי המלואים.

ובחסד ה’ עלינו בטרם נבאר דברי רש”י, יש לנו להקדים מקור דבריו כמש”כ הרמב”ן ‘לשון רש”י ממדרש אגדה’ בתנחומא (ה’) “מה כתיב למעלה מן הענין ויהי ביום כלות משה ויקריבו הנשיאים ואחר כך דבר אל אהרן בהעלותך זה שאמר הכתוב יראו את ה’ קדושיו וכו’ את מוצא למעלה אחד עשר שבטים הקריבו ושבט לוי לא הקריב ושבט אפרים וכל הנשיאים הקריבו חוץ מנשיאו של לוי, ומי היה נשיא לוי זה אהרן וכו’ ואהרן לא הקריב עם הנשיאים והיה אומר אוי לי, שמא בשבילי אינו מקובל שבט לוי, אמר לו הקב”ה למשה לך אמור לאהרן אל תתיירא לגדולה מזו אתה מתוקן, וכו’ הקרבנות כל זמן שבית המקדש קים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה”. למתבונן יהיה נמצא המכוון והמדוקדק בלשון רש”י טובא, ששינה מלשון זו של חז”ל וכתב כך ‘למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו’ וכו’ ויש לנו להבין מה טעם כתב רש”י הלשון הזה ‘חלשה אז דעתו’, ומהו ‘אז’, האמור.

ובכן אותה העת בסיומם של ימי המלואים יום חנוכת הנשיאים היה, כבר נאמר (ויקרא י’ ושם) “ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו וכו’ ותצא אש מלפני ה’ ותאכל אותם וימתו לפני ה’. ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה’ לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידם אהרן” הנה כי זמן קצר קודם לכן הסתלקו לפתע שני בניו, הבה ונתאר לנו את ההתרחשות שהייתה שם. שני בנים מסתלקים בפתע פתאום, ובה בשעת מעשה באים הנשיאים להקריב את קרבנם, ‘חלשה דעתו’ של האב השכול. זהו המצב הקריטי והחמור ביותר מבחינתו בשעת אבל קשה וכבדה שכזו, אך מדוע חלשה דעתו בדיוק ברגע סהרורי זה, מדוע דווקא שעה זו יפה היא מכל השעות להביע בה את רגשותיו אלו.

אלא זהו המכוון, כי באהרן קיננה השאיפה להתעלות בכל עת ומצב, כי הנה יכול הוא להתעלות עוד בהקרבת קרבן הנשיאים, ושאיפה זו מקננת בלבו בכל המצבים, אף בקשים ביותר ככל שיהיו. והוא אשר היה באותה העת, זו שהדגיש רש”י ‘אז’ חלשה אז דעתו, היינו באותה שעה, וביאור הדבר שחפץ הוא להתעלות בכל המצבים ואף באותה השעה שמתיו מוטלים לפניו, היה מיצר על שנבצר ממנו באותה השעה להמשיך ולהתעלות עוד במעלה כקרבנות הנשיאים, והיה מיצר על כך, ועל זאת נחמו בהעלאת הנרות. דהם לעולם מול פני המנורה, אף כשאין בית המקדש, היינו דבר תמידי, דחלישות דעתו של אהרן הייתה שח”ו שיהיה נקטע המשך ההתעלות בעבודת ה’, מחמת שנבצר ממנו ואף בעת אבלותו דעתו הייתה לנצל שעה זו להמשך עלייתו, וניחמו הקב”ה במה שעבודתו תמידית היא, ואף כשאין ביהמ”ק יהיו ימי החנוכה, וא”ש.

ומעתה מיושבים היטב דברי רש”י, דמה שהקשה הרמב”ן מדוע לא ניחמו בשאר דברים כקטורת ומנחות היינו מחמת שאין הם לעולם, ואין הם נחמה ותשובה כלל לחלישות דעתו, דזו הייתה עקב שנבצר ממנו להמשיך עוד בסולם המעלה באותה העת, ומה נחמה יש בקטורת ומנחות כנחמת הנרות שהם לעולם. וכן מה שהקשה מה מקום היה לחלישות כלל שהרי קרבנו גדול משל נשיאים היה, שהקריב כל יום, דלהמדוקדק בלשון רש”י צערו היה מה שנפסק עוד רצף מעלתו, ונמנע ממנו להמשיך להיות עולה ומתעלה בעבודה, דאף את עת הצער והקושי חפץ הוא להיות מנצל לעבודת ה’, באותה העת! וזו מקום יש לה לחלישות, אלא שניחמו הקב”ה בהדלקת הנרות שהן לעולם.

מי שהיה בקרבתו לא יכול היה שלא לחוש בשאיפה הזו, להיות שלם בכל זמן ובכל מצב, להעמיד את התורה, ללמדה לתלמידים, ביומי דפגרי כבימי הזמן, ואף בימי חולשה, וכמפורסם שאת שיעוריו האחרונים מסר מבית החולים. זה היה מי ששאיפתו לעבוד בכל שעה והיה בדעתה על כל ‘אז’ שלא יהיה בו שום חלישות ורפיון. זכה וזיכה את ישראל.

 

בין פורענות לפורענות

 

עוד בפרשתנו כתיב (במדבר י’ ל”ה) “ויהי בנסע הארן ויאמר משה קומה ה’ ויפצו איביך וינסו משנאיך מפניך” ובפרש”י “עשה לו סימניות מלפניו ומלאחריו לומר שאין זה מקומו ולמה נכתב כאן כדי להפסיק בין פורענות לפורענות” וכו’

וזה מגמ’ (שבת קט”ו ע”ב) ומבוא’ שם כך “ת”ר ויהי בנסוע הארון ויאמר משה פרשה זו עשה לה הקב”ה סימניות מלמעלה ולמטה לומר שאין זה מקומה” [פרש”י שאין זה מקומה שאינה ראויה לכאן דלאו בהליכות מסעות משתעי לעיל מינה אלא בדגלים היתה ראויה ליכתב בפרשת במדבר סיני”] “רבי אומר לא מן השם הוא זה אלא מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו” [ופרש”י “לא מן השם הוא זה לא זה השם של טעמי הסימניות דמקומה הוא, דפרשה זו בתחילת מסע שנסעו מהר סיני איירי, כדכתיב לעיל מיניה ויהי בחדש השני בשנה השנית בעשרים לחדש נעלה הענן”] ובגמ’ עוד “מאן תנא דפליג עליה דרבי רשב”ג הוא דתניא רשב”ג אומר עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתב במקומה” [פרש”י “עתידה פרשה זו לעתיד שיהו כל הפורעניות בטלין ולא ידאגו לפורענות ויצר הרע בטל”] ולמה כתבה כאן כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שניה”.

ושם “פורענות שניה מאי היא ויהי העם כמתאוננים פורענות ראשונה ויסעו מהר ה’ וא”ר חמא בר’ חנינא שסרו מאחרי ה’ והיכן מקומה אמר רב אשי בדגלים” ופרש”י “מאחרי ה’ בתוך ג’ ימים למסעם התאוו האספסוף תאווה להתרעם על הבשר כדי למרוד בהקב”ה” והייתה פורענותם תאווה שנתאוו אספסןף כדי למרוד בהקב”ה. אלא דזו היא פורענות השנייה, ופורענות הראשונה היא מה שהיו ‘ויסעו מהר ה’. והנה כאשר הגמ’ ביארה דנכתבה זו הפרשה כדי להפסיק בין פורענות לפורענות היה לה תחילה לפרש הפורענות הראשונה דויסעו מהר ה’ ואחר זאת הפורענות השנייה דתאוותם, ומה טעם מבארת הגמ’ תחילה מהי פורענות השנייה ואחר זאת הפורענות הראשונה.

והנה הרמב”ן אחר שהק’ ג”כ ע”ד רש”י ביאר וז”ל “אבל ענין המדרש הזה מצאו אותו באגדה שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצות וזהו ויסעו מהר ה’ שהיה מחשבתם להסיע עצמן משם מפני שהוא הר ה’ וזהו פורענות ראשונה, והפסיק שלא יהיו שלש פורעניות סמוכות זו לזו ונמצאו מוחזקים בפורענות וקרא החטא פורענות אע”פ שלא אירע להם ממנו פורענות ושמא אלמלא חטאם זה היה מכניסם לארץ מיד” עכ”ל. אלא אכתי יקשה למה פתחה הג’ לבאר תחילה פורענות שנייה ורק אח”כ פורענות ראשונה דויסעו מהר ה’.

 

לפי שלמדו הרבה תורה

 

ובעז”ה נתבונן בזאת ע”ד מש”כ התוס’ (שם ד”ה פורענות) “ואומר ר”י דאין נ”ל כן אלא פורענות ראשונה כדאמר במדרש ויסעו שנסעו מהר סיני דרך שלשת ימים כתינוק היוצא מבית הספר שבורח לו והולך לו כך היו בורחים מהר סיני דרך שלשת ימים לפי שלמדו הרבה תורה בסיני אמר הקב”ה לא נסמוך פורענות לפורענות אלא נפסוק פרשת ויהי בנסוע הארון”. ביאור הדבר דכאשר קיבלו ישראל את התורה לא הייתה מונחת ושמורה להם כבארנק, כי אם נשתוקקו והתאוו לה ולמדו בה הרבה, ואחר זאת ברחו מהר סיני דרך ג’ ימים כתינוק הבורח, וזה ביאור דברי המדרש באפ”א ממשכ הרמב”ן שחששו שיתן להם עוד מצוות, דכאן מבואר ‘שלמדו הרבה תורה בסיני” רק ברחו כתינוק מחמת שלמדו הרבה.

ביאור הדברים הוא כי אמור בזה יסוד עצום ומחייב, שכאשר לומדים הרבה תורה אזי מסתכן האדם בסכנה שיהיה הוא כתינוק הבורח מבית הספר, שהרי הם בשעה שקיבלו את התורה לא ברחו, אלא למדו תורה הרבה, אך אחר זאת הרגישו כביכול שבעים הם ממנה וברחו מסיני, דבר זה רואים בחלק ממקומות בתקופה זו, אחר מתן תורה, דיש אשר נעשה שם רפיון עד כי פעמים יחשבו כי ימים אלו דאחר חג השבועות ימי בין הזמנים הם, רח”ל. הסיבה לזה מפני שמשתדלים מאוד קודם קבלת התורה, ומתאמצים בה ופעמים מרגישים מעין תחושת ‘שבע’ לפי שלמדו הרבה תורה.  אין הדברים אמורים כלל באלו אשר קודם מתן תורה גם אין הם בפרשה, אלא אפי’ אלו שלומדים ועוסקים בתורה בהתלהבות ויגיעה, אך כיון שנעשה זה שלא בהכנה הראויה אז עלול להיות אצלם נגרם איזה רפיון, דווקא מחמת שלמדו הרבה תורה.

ובשעת מעשה בעת ששבעים הם ופורשים למנוחתם, לא ניכר אופן ועומק הרפיון בזה, אבל בשעה שמגיעים לפורענות השנייה אז מבינים מה הייתה הפורענות הראשונה, ומבינים את הראשונה ד’ויסעו מהר ה’ כאשר ‘נתאוו תאווה למרוד בה’. אך בשעת מעשה כששבעו מלימודם, שמחים הם ואין ניכר רק השבע ולא הפורענות, אך בשעה ש’תינוק ברח’ אז אכתי לא היה נראה דחמיר כולי האי, אלא שאח”כ בבריחתו מגיע לדרגה של תאווה למרוד בה’.

ולכך הגמ’ כשמבארת מאי הפורענות אין היא פותחת בביאור פורענות הראשונה, דשם באותה השעה אכתי אין ניכר כלל, וכביכול אין מבינים מה כל כך הפורענות בזה שנסעו מהר ה’, וכדרך החושבים כי אך דבר טבעי שאם למדו כל הלילה ילכו ללון למחרת, ואח”כ עוד מנוחה, ומגדילים לעשות מנוחה לאחר מנוחה וכו’ אך אין מבינים שזה כתינוק הבורח מבית הספר, וזה מתרחש מחמת הרגשתו של אדם כי שבע מלא וגדוש הוא. ובאותה השעה אין הוא מרגיש כלל בהתדרדרות, אך אח”כ כשכבר מבין להיכן התדרדר חושב הוא ותולה בסיבות וטעמים רבים, אולם האמת היא כי זו הפורענות הראשונה, שהיה שבע ורווי, ונהג כתינוק הבורח.

 

שקולה כנגד כל המצוות

 

דבר זה דרך היא בלומד, שאם אינו בא בהכנה לתורה כראוי, ואינו מייקר אותה כנכון, ואם לא מתפלל כפי שצריך להתפלל על תורה, ובלא סיפוק עצום מן הלימוד, אזי אחריתו בתחתית ‘תאווה למרוד בה’. שכו המציאות היא שככל שלומד האדם יותר שוב ירצה הוא יותר ללמוד, מאחר ויש הבדל מהותי בין תאוות הגשם לרוחניות, כי האוכל ברעבו יאכל אך כאשר ישבע אף אם ידחק בנפשו עוד בסופו יש גבול לכח שיעור קיבול המאכל בגופו, משא”כ ברוחניות אם לומד כראוי אזי אחר הלימוד רוצה עוד יותר מאשר קודם הלימוד.

ובשביל לזכות לזה צריך הכנה כראוי והתבוננות באהבת ה’. וכדאיתא (שבת ק”ה ע”א) “רבי יוחנן דידיה אמר אנכי נוטריקון אנא נפשי כתבית יהבית” וכאשר ירגיש את ההנאה מן הלימוד, וידע שעוסק במצווה הכי חשובה שציווה לנו הקב”ה, וכמובא בשאג”א (סי’ ס”ט) “דהעוסק בתורה יש לו שמחה שמקיים מצוות המקום במצוה החביבה ושקולה לפני המקום כנגד כל המצות” דאין מצווה שחביבה לפני הקב”ה יותר מעסק התורה. וזו ההיכי תימצי הבלעדית לידבק בהקב”ה. ויש לדעת כי אין האמור הוא בקניית מעלה יותר או פחות, שלא יחשוב האדם כי הללו ‘מותרות רוחניות’ אין זאת כי אם הכרח, דבלא”ה יש לו לאדם סכנה גדולה שיבוא בזה לגרום רצון למרידה בהקב”ה.

וכדתנן (אבות פ”ב מ”ח) “רבי יוחנן בן זכאי קבל מהלל ומשמאי הוא היה אומר אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת” ומבאר המהר”ל בדרך חיים (שם) “פירוש כי אין ראוי לאדם כאשר למד תורה הרבה שיחשוב שעשה דבר החסידות שהחסידות הוא שעושה דבר שאינו ראוי לפי הדין על זה אמר שאין הדבר כך שהאדם נברא מתחילת בריאתו על זה ללמוד תורה, וכל הנבראים נבראו בדין ובמשפט וכדכתי’ “כי כל מעשה אלקי’ אין להוסיף ואין לגרוע ממנו” פירוש כי מה שברא הקב”ה ברא במדתת הדין כמו שנאמר בכל מעשה בראשית שם אלקי’ שהוא מדת הדין, וכל אשר ברא בדין אין להוסיף ואין לגרוע ממנו כאשר ברא אותו בדין, ולכך אמר שאין ראוי לאדם להחזיק טובה לעצמו שעשה דבר שהוא טוב דהיינו דבר שאינו מצד הבריאה בעצמה, אבל לכך נוצר האדם כמו שנוצר האדם שיאכל וישתה ודבר זה בטבע בריאתו וכן נוצר האדם שילמוד בעמל”

ועומק דבריו דכמו שיש לאדם איברים שבראו הקב”ה עמהם, הלא לא יחשבו הם לו כמעלה יתירה, מחמת דזו יצירתו כך היא, שברא הקב”ה לעולמו דבלא האברים הרי האדם הוא בעל מום, דזו יצירתו. כן אנו נוצרנו ללמוד תורה הרבה, ולעמול בה, ובחסרון זה הרי אנו כבעלי מומין.

ומה א”כ האזהרה ‘אל תחזיק טובה לעצמך’ הרי זו חובתנו ומה שייך שיחזיק טובה, היינו להזהיר דאם יחזיק טובה לעצמו יכול ח”ו להיות בסופו תינוק הבורח, ע”י ששבע הוא, וזה הפשט ויסעו מהר ה’ היינו שהיו שבעים ומשו”כ הלכו וברחו כתינוק הבורח.

 

גם עבדך נזהר בהם

 

העצה לזה ע”י שירגיש האדם היטב כי ‘חיי עולם נטע בתוכנו’ וכדתנן (אבות פ”ג מי”ד) “חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה חבה יתרה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו” וכאשר מפנים אדם את זה אזי ניגש הוא לתורה בצורה אחרת, ולא נעשה מלומדה. אך אם ח”ו לומדים באופן של מלומדה ויש אפי’ שמעיינים באופן של מלומדה, וח”ו כאשר ירגיש כי למד הרבה יהיה עלול לברוח, כתינוק, כשדוד המלך משבח את התורה (תהלים י”ט) “תורת ה’ תמימה משיבת נפש עדות ה’ נאמנה מחכימת פתי, פקודי ה’ ישרים משמחי לב, מצות ה’ ברא מאירת עינים, יראת ה’ טהורה עומדת לעד משפטי ה’ אמת צדקו יחדיו, הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונפת צופים, גם עבדך נזהר בהם”. היינו שאף אחר כל השבחים האלו עדיין היה יכול להיות ח”ו ‘תינוק הבורח’ לכך אומר “גם עבדך נזהר בהם” היינו כי גם עם כל הדברים יכול ח”ו להסתכן בלהיות תינוק הבורח.

כאשר אנו מדברים על רבי גרשון זצוק”ל אין מתאים מזה שכן הוא היה ‘רעב’ היה לו רעב תמידי ל’עוד’ אף פעם לא הרגיש שבע בתורה, לא שבע בתפילה, וירא”ש, לא שבע במידות טובות, והרעב הזה הוא שעמד לו להגיע לאן שהגיע, גם בבוקרו של יום פטירתו עוד הכין את השיעור לתלמידים. והוא קיים בעצמו ‘גם עבדך נזהר בהם’ שתמיד היה חרד שלא יהיה שום דבר הנעשה מתוך ‘מלומדה’ והרגל.

ביאור נוסף יש לזה הביאו (בנה”ח ש”א פרק כ’ בהער’) “וסיים שם גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב ונזהר מלשון יזהירו וכו’. היינו שע”י ששמר כל המצות המכוונים נגד כל אברי האד’ נזדכך נפשו וגופו. עד שגם בעקבו הי’ אור וזהר רב”. וכדאי’ בגמ’ (ב”ב נ”ח ע”א) “ר בנאה הוה מציין מערתא וכו’ כי מטא למערתא דאדם הראשון יצתה בת קול ואמרה נסתכלת בדמות דיוקני בדיוקני עצמה אל תסתכל הא בעינא לציוני מערתא כמדת חיצונה כך מדת הפנימית וכו’ א”ר בנאה נסתכלתי בשני עקביו ודומים לשני גלגלי חמה” וזה היה זהרו של אדה”ר אחר החטא בכ”ז הגיע לדרגתו ומעלתו בזה, וזה שאמר דהמע”ה “גם עבדך נזהר בהם” מלשון זוהר מזהיר.

וכאשר קיים בעצמו ‘נזהר בהם’ שלא להיות ח”ו יום א’ דומה לחבירו, רק תמיד ברעב תמידי עוד הוא מבקש, אזי ראו כולם כי זכה לקיים בעצמו את הפי’ הב’, שהיה ‘מזהיר’ וזרח אורו בכל העולם, באשר נזדכך גופו ונפשו.