דברי רבותינו
Moreinu Hagaon Harav Eliyahu Baruch Finkel ,zt”l
אני ה’ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים אני ה’ אלקיכם (טו,מא)
רש”י: ושמונה חוטים שבה כנגד שמונה ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים עד שאמרו שירה על הים.
בירושלמי פסחים (פ”י ה”ו): כתיב “בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו את השם”, כשהקב”ה עושה לכם ניסים תהו אומרין שירה. ופריך, הרי גאולת מצרים, [שלא אמרו שירה אלא על הים]. ומשני שנייא היא שהיא תחילת גאולתן, [שלא נגאלו לגמרי עד ששקעו המצרים בים]. ואומרין שירה רק לאחר גמר הנס.
הקשה מורנו הגאון הרב אליהו ברוך פינקל זצללה”ה מבואר שלא אמרו שירה בצאתם ממצרים, והרי בירושלמי (פסחים פ”ה ה”ה), אמר רבי לוי כשם שניתן כח בקולו של משה כך ניתן כח בקולו של פרעה וכו’, ומה היה אומר? “קומו צאו מתוך עמי”, לשעבר הייתם עבדי פרעה מיכן והילך אתם עבדי השם. באותה שעה היו אומרים הללוי-ה הללו עבדי ה’, ולא עבדי פרעה. הרי שאמרו שירה בשעת יציאתם ממצרים, וצ”ע.
וכן במכילתא (פרשת השירה, פרשה א’) דשירה ראשונה נאמרה במצרים, שנאמר (ישעיה ל) “השיר יהיה לכם כליל התקדש החג”, וכן מדויק מהפס’ (שמות טו,א) ‘אז ישיר משה את השירה הזאת‘, משמע שקדמה לה שירה אחרת בליל יציאתם ממצרים, וצ”ע.
ותירץ: בגאולת מצרים היו שני חלקים: א. גאולה משעבוד הגוף. ב. פדיון משעבוד הנפש. וכן אומרים בשחרית: ‘ממצרים גאלתנו’ – יציאה משעבוד הגוף, ‘ומבית עבדים פדיתנו’ – פדיון הנפש, שיצאנו מעבדי פרעה להיות עבדי ה’. וכן בתפילת ערבית “כי פדה ה’ את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו” – גאולת הגוף ופדיון הנפש.
ועד כדי כך הן שתי גאולות נפרדות, שהן מחייבות פעמיים שירה, כמו שאומרים בהגדה של פסח: ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו. וכן בברהמ”ז: נודה לך, ‘על שהוצאתנו ה’ אלקינו מארץ מצרים’ – על היציאה משעבוד הגוף, ‘ופדיתנו מבית עבדים’ – על הפדיון משעבוד הנפש. וכעי”ז בנשמת: ממצרים גאלתנו ומבית עבדים פדיתנו.
ונראה לומר שגמר היציאות הללו היה בשני זמנים נפרדים, ועל כל אחד אמרו כלל ישראל שירה נפרדת. דהגאולה משעבוד הגוף נשלמה לאחר קריעת ים סוף, והגאולה משעבוד הנפש נשלמה כבר בליל הסדר, כאשר פקע מהם שם עבדי פרעה להיות עבדי השם.
ומדוקדק לשון הירושלמי, שפרעה צעק ‘לשעבר הייתם עבדי פרעה מכאן ואילך עבדי השם’, שזהו מהות פדיון נפשנו, שעליו אמרו שירה כבר בליל ט”ו, ומסיים הירושלמי ‘באותה שעה היו אומרים הללוי-ה הללו עבדי השם, ולא עבדי פרעה’.
(משלחן רבי אליהו ברוך)
דברי הימים
והיה לכם לציצת וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה’ וגו’ (טו, לט)
סיפר מרן המשגיח הגה”צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצוק”ל לתלמידו הגאון רבי ברוך רוזנברג זצ”ל ר”י סלבודקה: כאשר למד מרן המשגיח בראדין הגיע מרן המשגיח הגה”צ רבי ירוחם זצוק”ל לכהן בה כמשגיח.
שיחתו הראשונה בישיבה היתה בענייני אמונה, וכך אמר: חז”ל אומרים (מנחות מג:) מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעוניים, לפי שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד. וביאר: “הנה כולנו לובשים ציצית, ורואים את הים, ורואים את הרקיע – וכלום!!”
שמע זאת מרן המשגיח ונרעש: אמת נכון הדבר! הלא הציצית באה להזכיר, והתפילין באות להזכיר, “וכוונת כל המצוות שנאמין באלקינו ונודה אליו שהוא בראנו” (רמב”ן סוף פרשת בא), ואת מי מעוררות התפילין, ועל מי פועלות כך המצוות?!
הוסיף מרן רבי יחזקאל זצ”ל: “הרגשתי שאמונתי אינה אמונה, והתפילין שלי אינן תפילין, והציצית אינה ציצית. ומאז הקדשתי את חיי לקנין אמונה מושרשת ומוחשית!”
הגדש”פ – ידיו אמונה
בשבילי הלכה
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
שלח לך
שינה בציצית
ע’ רמ”א כ”א ג’ ויש שכתבו שנהגו שלא לשכב בטלית שיש בו ציצית (משום בזיון). ובמ”ב סקט”ו הביא מכתבי האריז”ל ע”פ הסוד שיש לשכב בלילה בטלית קטן.
וע”ש במג”א בשם האריז”ל שהביא ראיה מדאמרינן פ”ד דמנחות כיון שראה דוד עצמו ערום בבית הרמחץ אמר אוי לי שאני ערום מן המצות וקשה למה לא אמר כן בלילה שהיה ג”כ ערום אלא ע”כ שהיה שוכב בטלית קטן, והמג”א דחה דבלילה עכ”פ היה לו מזוזה בפתחו משא”כ במרחץ.
וכתב שם בהגהות הח”ס “ע’ במרדכי סוף הל’ מזוזה הובא בב”י יו”ד סי’ רפ”ב דבחדר אם איש עם אשתו ישינים שם פוטר ממזוזה והביאו הרמ”א בהג”ה בשו”ע שם סעיף ב’ ע”ש, וצדקו דברי האריז”ל וק”ל. ולפי”ז משמע קצת כמ”ש הר”י יעב”ץ בסידור שלו שיש לשמש מטתו מלובש בטלית קטן, ויש לדחות דבלא”ה נמי לא היה ערום ממצוה דעונה גופא מצוה היא. והא לא מצי קאי כשהיה שוכב באותו חדר בלא עונה ומזוזה לא היה שם, וע”כ היה שוכב בטלית קטן”. וכן דחה הא”ר דברי המג”א משום דחדר של איש עם אשתו פטור ממזוזה.
וע’ ס’ מאסף לכל המחנות שדחה דדוד לא ישן אלא שיתין נשמין ולכן היה לובש ציצית בלילה דאין בזה בזיון. וע’ קרן אורה מנחות ל”ו שדחה דאין קיום מצוה בשעת שינה ואין מה להצטער כלל משא”כ במרחץ, (ובלילה שלא בשעת שינה באמת הולך בציצית גם להרמ”א), וכעי”ז כתב במשיב דבר ח”א מ”ז בהערות לסי’ כ”א.
וע”ע שדחה הראיה דבלילה פטור משום דישן פטור מן המצות.
ובעיקר דברי אריז”ל ע’ רע”א דלפי”ז יהיה מוכח מכאן כשיטת הרא”ש דכסות יום חייב בלילה.
רעת הנגיעות
“שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען” (במדבר יג, ב). וברש”י (שם): “שלח לך אנשים – למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה על עסקי דיבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר”.
שורש רעת המרגלים הוא בכך שלא לקחו מוסר לעצמם מעונשה של מרים, ועל כן נתבעו תביעה גדולה. ויש לבאר ענין זה, הלא לכאורה יש כאן דין קשה מאוד, שהרי אף כי המרגלים עצמם לא לקחו מוסר, אך מכל מקום משום כך נענשו ישראל בעונש חמור ורבים מהם מתו במדבר, וכי כל זה היה רק משום שלא לקחו מוסר ממרים?!
כוח המוסר – לפקוח את עיני האדם הנוגע בדבר.
ביאר בזה מרן ראש הישיבה הגר”ח שמואלביץ זצ”ל (שיחות מוסר, מאמר ‘זכירת מעשה מרים’), כי כל תכלית העונשים בעולם הזה היא רק כדי ללמד את האדם מוסר, בכדי שיחזור ממעשיו הרעים, ולא ישוב אליהם ככלב השב אל קיאו. וכיון שיראה שנענש על איזה עוון, יעשה חשבון נפש, יתחרט על מעשיו ויחזור בתשובה. ולכן אדם נענש על מעשיו ב’מידה כנגד מידה’, שכן על ידי זה קל לו להכיר את חטאיו, ואת הנדרש ממנו לתקן. לכל עונש יש תכלית – לקחת מוסר.
אמנם, יש בזה דבר פלא גדול, הלא אנחנו רואים אנשים רבים שחוטאים, ונענשים, ושוב שבים לחטוא בחטאים אלו, למרות היותם חכמים ומכובדים, וכיצד ייתכן שאינם לוקחים מוסר?
ביאור הדבר, אדם הוא ‘נוגע בדבר’, ולכן הוא יעשה חשבונות מחשבונות שונים ויפרש את העונש הבא עליו מכל טעם אחר, העיקר שלא יצטרך להכיר באמת ולחזור בו מדרכיו. כפי שנוגע בדבר פסול לעדות, משום שלעולם הוא יחפש כל עצה ותחבולה כיצד להצדיק את הרשע, כך כאשר אדם צריך לקחת מוסר לעצמו ולחזור בו מדרכיו הרעים, הוא יחפש כל טצדקי שבעולם בכדי להצדיק עצמו ולא להכיר בחומר מצבו, משום שאינו רוצה לראות את נגעי עצמו.
זהו עיקר כוחו של המוסר, לסלק הנגיעות, לפקוח את העיניים, ולראות רק את האמת, וממילא להכיר לאדם את דרכיו הנלוזות, בכדי שידע לחזור בתשובה ולתקן את מעשיו.
והנה כבר נתבאר להלן (מאמר ‘בגנות רדיפת הכבוד’), שעיקר חטא המרגלים היה במה שחששו ששוב לא ישמשו כנשיאים לאחר כניסתם לארץ, ולכך חיפשו כל טצדקי שבעולם להימנע מלהיכנס לארץ ולהישאר במעמדם כנשיאים. כל התנגדות המרגלים לכניסה לארץ ישראל הייתה משום שהיו נוגעים בדבר, ואילו היו לוקחים לעצמם מוסר ממעשה מרים, היו מסלקים את עצמם מענין זה, ורואים את הענין כפי שהוא, בנקיות ובלי נגיעה, ובכך היה נמנע מכלל ישראל חטא כבד ועונש נורא. זהו כוחו של המוסר – לסלק את כל הנגיעות, ולראות רק את האמת.
והנה נתבונן עד כמה עומק התביעה על המרגלים בענין זה, שהרי לכאורה אפשר היה לחלק ולומר, שאין כל שייכות בין מעשה מרים לבין עוון המרגלים. שהרי מרים דברה לשון הרע על בני אדם, ואילו המרגלים הוציאו דיבה על הארץ – דבר דומם בלבד, שלא שייך בו צער והלבנת פנים. ואיך אפשר לתבוע מהמרגלים לקחת מוסר לעצמם ממעשה מרים, ולדמות דמיון מוחלט בין שני עניינים אלו.
בהכרח, שמחמת מידת האמת והנקיות, היה נדרש מהם שאכן ידמו מילתא למילתא, שהרי מדובר כאן בגדולים ממש, ראשי בני ישראל. והיה מתבקש מהם להתבונן במבט נקי וצלול. וכל המניעה לדמות מילתא למילתא, אשר מחמת כן נכשלו בחטא הנורא, היא אך ורק מחמת הנגיעות, אולם לולי זאת היו רואים את דבר ה’ כפשוטו, והיו מכירים ברעת המוציא לשון הרע אפילו על ארץ דוממת.
אכן, רעת ‘הנגיעות’ רבה מאוד, היא בוערת באדם בכל איבריו עד שהוא משנה את כל מחשבותיו ודעותיו, ואינו חושב מאומה על טובת האחר אלא אך ורק על עצמו. ואפילו הנשיאים ‘ראשי אלפי ישראל’, מחמת נגיעותם לא חשבו לא על הכלל ולא על הפרט, אלא על עצמם בלבד, וגרמו למיתת בני ישראל במדבר.
הנגיעות מונעת להבין את הנהגת ה’
סיפר בזה מרן ראש הישיבה הגר”ח שמואלביץ זצוק”ל, על בת אדם גדול שהציעו לה שידוך עם בחור ת”ח גדול מאוד ויר”ש, אך היה לו חסרון אחד – הוא היה צולע על ירכו. אותו אדם גדול נתרצה לשידוך זה מחמת המעלות המיוחדות של הבחור, ואף הבת עצמה הסכימה לשידוך, אך אשתו סירבה לכך ולא הסכימה בשום פנים ואופן, ולבסוף השידוך לא יצא אל הפועל. לאחר כמה ימים, הלך אותו אדם גדול לרופא מחמת חולשה, והרופא ציוה עליו לשתות כוס חלב חם לפני התפילה ובכך ימצא רפואה לחולשתו, אך הוא מיאן לשתות לפני התפילה. אשתו שהתעקשה שהוא חייב לשתות, בישלה את החלב לפני התפילה, וניגשה להביאו לבעלה, אך נפלה בדרך ושברה את רגלה, והחלה צולעת. והנה, אשה זו סברה שנענשה על שגרמה לבעלה לשתות לפני התפילה אך אין זה אלא ‘נארשקייט’ משום שהוא אכן היה חייב לשתות כפי שציווהו הרופא, אלא היא נענשה ב’מידה כנגד מידה’, שכיון שמנעה את השידוך של בתה עם בחור זה מחמת צליעתו, לבסוף אף היא צלעה ברגלה. אך עיניה נסתתמו מלראות זאת, משום שאין אדם רואה את נגעי עצמו, ולא לקחה מוסר על מעשיה, ולכך פירשה שנענשה מטעם אחר.
כל אדם צריך לדעת לפרש את מה שקורה בעולם באופן הנכון וללא נגיעות, שהרי אין מקרה בעולם, והכל בא לאדם מתוך ‘מידה כנגד מידה’ על מנת שידע ויכיר במה הוא צריך לחזור בתשובה, ולתקן דרכיו. אך אדם שיש בו נגיעות, מפרש את העונש כפי נגיעותיו שלו ואינו לוקח מוסר. ואף שקשה לפרש כל דבר על פי האמת, מכל מקום יש דברים שבמעט התבוננות אפשר לראות את רצון ה’ בזה, ורק הנגיעות מונעות בעדו לראות זאת. וכן יש אנשים המפרשים כל מעשה ומעשה בדרך למדנות או פלפול, אך גם זו אינו דרך, אלא צריך להתבונן היטב מהי תכלית העונש, ומה הקב”ה תובע ממנו בעונש זה.
הנגיעות – פתח להתגברות היצר
רעת הנגיעות עולה ומתבארת באופן מבהיל בסוף פרשה זו, כשנאמר (במדבר טו, לט): “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם”, ופרש”י (שם): “הלב והעינים הם מרגלים לגוף, ומסרסרים לו את העבירות. העין רואה, והלב חומד, והגוף עושה את העבירות”. בכל בן אדם ישנו ‘מרגל’ פרטי, החומד בעבורו את העבירות, ומסרסר לו אותן, וממילא נעשה האדם לנוגע בדבר לענין עבירות אלו. ואף שיודע בשכלו שהדבר אסור בתכלית, מכל מקום הרי הוא כסומא באפילה שאינו רואה זאת כלל. אכן, רואים זאת באופן מוחשי ביותר, שכיון שאדם מתאוה לדבר מה כגון כבוד, הוא מתאמץ ככל יכולתו בכדי למצוא לכך היתר, עד שלבסוף הוא עובר את העבירה. ולזה הזהירה התורה: “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”. ועלינו לזכור את חומר עבירות אלו, כי הנכשל בהם, אינו ניזוק רק בשעת מעשה, אלא הוא נזק תמידי המלוה אותו לכל חייו.
אדם צריך תמיד לבדוק את עצמו האם רצונותיו כשרים או פסולים, אך הוא יכול לבדוק ולעיין עם עצמו, רק בשעה שאין יצרו גובר עליו וליבו פנוי לדון בכובד ראש על מעשיו, שהרי כל אדם הנופל ביצרו ועובר באיסורי ראיה, יודע כי אין לתאוה זו אלא בשעת התגברות היצר בלבד, אולם לאחר שכבר נתפייס יצרו, הוא נותן את דעתו על כך שהייתה זו תאוה פשוטה בלבד שהורידה אותו שאולה, ומצטער על שלא התגבר על יצרו ונמנע מן העבירה. ולכן בשעה שאין יצרו תוקפו, יכול לבחון היטב אם שורש מעשיו מכח הטומאה או מכח הקדושה. הרי שכל סיבת נפילת האדם בחטא הוא מחמת היותו כסומא באפילה משום נגיעתו בדבר.
המסיר נגיעותיו מעליו – גיבור הכובש את יצרו
אמנם ענין זה, הוא גם שורש ובנין לרוממות האדם, שהרי כל מעלת האדם תלויה אם הוא מדקדק בדרכיו לדעת אם הולך בדרך ה’, ולפיכך אם מיטיב האדם לפרש ולהתבונן בכל הקורה איתו, אזי ממילא הוא יודע איזה מן הדברים נצרכים לתיקון, וממילא הוא נמצא בדרך של עליה והצלחה.
הדרך לצאת מחסרון הנגיעות
בכדי להתגבר על הקושי לצאת מתוך סבך הנגיעות, צריך אדם תחילה להכיר בכך, שתאוותיו ונגיעותיו מטעות אותו ומונעות ממנו לעמוד בדרך האמת, וממילא, אפילו אם לבסוף לא יצליח לשרש מעצמו לגמרי את הנגיעות, מכל מקום לאחר זמן קצר יפוג ה’גישמאק’ המיוחד של הנגיעות, ולבסוף יתבייש בעצמו שהלך אחרי השקר. בנוסף, נצרך אדם לסייעתא דשמיא עצומה, ולשם כך עליו להתפלל לפני הקב”ה, וכבר ידוע שאדם שמתחבט כיצד לנהוג אודות נושא מסוים, מוטב שימתין מלהחליט עד לאחר תפילת השכיבנו הנאמרת בתפילת מעריב משום שאומרים בה: “ותקננו בעצה טובה מלפניך”, והיינו שכיון שמשליך את כל יהבו על הקב”ה ואינו סומך על חכמתו, אזי בודאי יזכה לראות סייעתא דשמיא עצומה. אך אילו בשעת תפילה יחשוב רק על עצמו ונגיעותיו, הרי הוא בכלל טובל ושרץ בידו, והיאך יראה סייעתא דשמיא במעשיו.
מלבד זאת, ייתכן כי העצה הנכונה בענין זה, היא להרגיל את עצמו לבל יחשוב רק על ענייניו, ואילו יבואו לשאול אותו אודות נושא מסויים עליו להתייחס היטב לדברי השני, וכך ירבה להתנהג כמה וכמה פעמים, במשך יום, ואולי אפילו במשך שבוע, ויתרגל בכך לראות את ענין האחר, ורק כך יוכל לזכות לסייעתא דשמיא גדולה.
חטא המרגלים – מפני חוסר בטחונם בה’
מעתה יתבאר עוד ענין חטא המרגלים, שהרי כאשר אמר ה’ למשה (במדבר יג, ב): “שלח לך אנשים”, פירש”י (שם): “שלח לך – לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו (דברים א, כב): ‘נשלחה אנשים לפנינו’ וכו’ ומשה נמלך בשכינה. אמר אני אמרתי להם שהיא טובה, חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים למען לא יירשוה”. ועל פי דברים אלו יש לפרש, שאילו היו משליכים את יהבם על הקב”ה והיו מאמינים באמונה שלמה שהארץ טובה עד מאוד, היו ניצולים מענין הנגיעות, והיו זוכים לסייעתא דשמיא, להבין ולקחת מוסר ממעשה מרים ולא היו באים להוציא דיבה על הארץ, כפי שמצינו ביהושע וכלב שניצלו מחטא המרגלים מאחר שמשה רבינו התפלל על יהושע וכלב התפלל בקברי האבות. אך כיון שלא האמינו לדברי הקב”ה וביקשו (דברים א, כב): “נשלחה אנשים לפנינו”, נכשלו בהוצאת דיבה ולא זכו להיכנס לארץ.
הנגיעות מפריעות את האדם בלימוד התורה
עלינו לדעת כי מלבד זאת, בכח הנגיעות להפריע מאוד את האדם בלימוד התורה, עד כדי שהוא יכול ללמוד עם ‘לומדות’ עקומה. הנה רעק”א זכה שדברי תורתו נתקבלו בכל תפוצות ישראל, ואם באיזה סוגיא כלשהיא נשאר ב’צריך עיון גדול’, הרי שכל העולם רעש מפניו. והיינו, מפני שכל לימודו ואורחותיו היו לשם שמים, ללא שמץ של נגיעות, ולכך זכה לירד לעומקה של הלכה. ובאמת שגדולי ישראל בכל הדורות נתייחדו במידת הודאתם על האמת, ועל ידי זה הצליחו לשרש מעצמם את נגיעותם ולהיטהר מכל מיני שיקולים זרים, ולכך ניחנו בישרות ופקחות רבה, והצליחו לכוין לאמת, להנהיג ולהורות את הדרך לכלל ישראל.
*
ענין זה של נגיעות פושה מאוד בקרב בני האדם, ואם נצא החוצה אל הרחוב רח”ל, נבחין כי אין מקום שאינו נגוע בזה עד כי אפשר למשש זאת בידים. כל מעייניו של האדם נתונים אך ורק בטובת עצמו וכיצד יוכל להרוויח יותר ואף אם לשם כך הוא צריך לשקר, לגנוב ולגזול. ענין זה קיים אף באנשים מכובדים ומפורסמים שעושים כל מיני תחבולות שונות ומשונות על מנת למלאות את סיפוקיהם, ואף בילדים קטנים המתקוטטים, כאשר כל אחד מחבל תחבולות שונות בכדי למנוע מחבירו לקחת לו צעצועים ומשחקים וכדו’. וגם אצלנו – ציבור בני התורה, מצוי הדבר, כאשר בכל צעד ושעל אנו נאלצים להתמודד כנגד מידה זו.
וכבר סיפרתי בזה פעם אחת, איך ששחתי למישהו שפלוני ואלמונית נשתדכו ביניהן, והוא, במקום שיגיב: “ברוך השם שקם ונהיה עוד שידוך” – כפי שהיה ראוי להיות, נאנח בצער והשיב לי: “מה יהיה עם אחיינית שלי”… והיינו משום שכל מחשבות האדם עוסקות בעניניו שלו, ותו לא.
*
אמנם עלינו לדעת, שכשם שראיית דבר רע משפיעה על האדם לרעה, ומחזקת בו את רעת הנגיעות, כך התבוננות בדבר שבקדושה משפיעה עליו לטובה, ומסייעת בידו להסיר מעליו את רעה זו. והיינו משום שיש בכוח ההסתכלות בדבר טהור לפתוח את העיניים, ולהציל מדבר רע, את המסתכל עצמו ואת כל עם ישראל.
פעם נגש אלי אברך מבני הישיבה עם ילדו בן ט’ שנים, וסיפר לי איך שבנו פוחד בלילות. שאלתי לילד מדוע הוא פוחד, והשיב לי שאינו יודע. אמרתי לו שיתבונן בציציותיו ויראה שהם מוטלות כנגד ארבעת צידי גופו, והטעם לזה הוא, שהציצית שומרת על האדם ומגינה עליו מפני המזיקים, ולפיכך בכל עת שיפחד, עליו להביט בציצית ולהיזכר שהיא שומרת עליו, ואכן עצה זו הועילה לו.
העולה מן הדברים, כי אם נשמור את עינינו מלהסתכל בדברים אסורים, ונקפיד להסתכל בדברים קדושים, אזי נינצל כולנו מכל דבר רע. יתן ה’ כי בזכות ההתגברות על ענינים אלו לא ניפול בעצת היצה”ר, ונזכה להבין ולהשכיל ולשמור על עצמנו. עלינו להתחזק באמונה ולהתפלל תפילה היוצאת מן הלב, שלא נכשל בדבר הלכה, ושלא תהיה פניה בכל מעשינו, ובכל אשר נעשה, נצליח.
Parsha Preview
Harav Hagaon Moshe Ahron Friedman Shlita
We’re Here on a Mission
Parashas Shelach
Harav Hagaon Moshe Aharon Friedman Shlita
The Sfas Emes and other sefarim discuss the idea that every neshamah that gets sent down to this world is on a shlichus. A person has a tafkid to carry out. Every generation has a shlichus as well. The problem is that sometimes we don’t know exactly what the nature of our shlichus is, whether individually or collectively. Our challenge is to identify that shlichus and accomplish it.
Parashas Shelach contains the mitzvos of nesachim, challah, and tzitzis. These mitzvos were given to the generation of the Midbar, who were, in a sense, living in a spiritual incubator, with the ananei hakavod, the mann, and the be’er. After that generation, when Klal Yisrael entered Eretz Yisrael, they began a life of teva, with a different hanhagah. That’s why we were given nesachim, corresponding to the be’er; challah, corresponding to the mann; and tzitzis, which serves as protection for a person, like the ananei hakavod. These mitzvos were introduced in recognition of the nisyonos of that generation.
There are sources in Midrashim and the Zohar, cited by the Chasam Sofer and others, teach that the neshamos of the generation of the Midbar are reincarnated in the generation of ikvesa d’Meshicha; this is derived from the passuk in Michah: מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל. Our generation, a confused generation that lacks clarity and faces all sorts of unprecedented nisyonos, has a shlichus to rectify something that happened with the generation of the Midbar. Hakadosh Baruch Hu knows how hard it is, but that’s part of the nisayon of the generation for every individual as well.
From the words: וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם, we can learn a lesson that relates to this idea of overcoming the nisayon that is your personal shlichus. The meraglim suffered from low self-esteem – they felt that they weren’t worthy or capable. But that was not the truth. A person has to know that he is capable of overcoming his nisyonos and succeeding, and he has to know what his true level is.
The Michtav Sofer, the son of the Chasam Sofer, makes an interesting observation in this regard. When you look into someone’s eye, you see a tiny mirror image of yourself – a little ish, or ishon (which is actually the word for the pupil of the eye). The meraglim were saying that the giants in Eretz Yisrael were so large that they saw themselves reflected in the giants’ eyes in life size!
In truth, a person should always view himself as life size, not as a small person, and know that he really is able to accomplish. That’s the message of the mitzvah of tzitzis at the end of the parashah. Tzitzis, as we noted, correspond to the ananei hakavod and serve as a protection for us, but they also enable us to connect with the Ribbono Shel Olam.
Power to Protect
The Gemara tells us that tzitzis have the power to protect us from transgression, and the Gemara (Menachos 44a) relates a fascinating story about someone that was on the way to sin and was stopped specifically by his tzitzis, which gave him a potch and helped him to restrain himself and do teshuvah.
The Sar Shalom of Belz notes that our tzitzis have 32 strings, equivalent to the gematria of lev, heart, which alludes to the idea that you have to do the mitzvah of tzitzis with a full heart. The Gemara (Shabbos 32) teaches that every person who wears tzitzis will merit 2800 servants le’asid lavo, and that’s the lev of the mitzvah of tzitzis. The Sar Shalom adds that even if the mitzvah of tzitzis is a bit lacking, such as if one or two of the strings rip, the person is still yotzei b’dieved, if he originally had the full 32. But tzitzis have the power to protect the person only if it’s done with the full lev, the full 32.
He finds an allusion to this in Chazal’s statement: לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. The word לא (in לא דברה תורה) equals 31, alluding to the idea that a person is technically yotzei the mitzvah with 31 strings. But the word אלא (in אלא כנגד יצר הרע), which equals 32, alludes to the idea that only if there are 32 strings do the tzitzis act as a shemirah, because they remind the person to fulfill all of the mitzvos, as the passuk says: לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי.
The idea that tzitzis teaches us to connect to Hakadosh Baruch Hu is stated clearly in the Midrash, which compares tzitzis to a rope that the captain of a ship throws to a drowning person to save him. Similarly, tzitzis connect us to the Ribbono Shel Olam with a deep bond.
There’s a condition, however, for this bond to exist. The time when a person is obligated to start wearing tzitzis, which is the same as zman Krias Shema, is when it is light enough to recognize your friend: משיראה את חברו רחוק ארבע אמות ויכירנו. About tzitzis the passuk actually says: וּרְאִיתֶם אֹתוֹ. The message is that if a person wants to connect with Hakadosh Baruch Hu, he also needs to work on bein adam l’chaveiro; we see this also from the passuk: וְחֶסֶד ה’ מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם עַל יְרֵאָיו. If a person doesn’t “recognize his friend,” then he may not be ready to accept ol malchus Shamayim upon himself.
The bein adam l’chaveiro and the bein adam l’Makom, both of which we learn from tzitzis, enable us to connect to Hashem, to realize what our shlichus is, to be able to succeed, and not to say “We can’t” but rather “Yes, we can.” And with Hashem’s help, we’ll be matzliach in everything we’re supposed to do.