דברי רבותינו

שלח לך אנשים (יג, ב)
רש”י: למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה על עסקי דיבה שדיברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר.

הקשה מרן המשגיח הגה”צ רבי ירוחם ליוואויץ זצוק”ל, וכי זה היה עיקר חטאם של המרגלים, שלא לקחו מוסר, הרי עיקר חטאם היה שהוציאו דיבת הארץ רעה?

ותירץ, ודאי שעיקר חטאם היה שהוציאו את דיבת הארץ רעה. אולם, נוסף על כך היתה עליהם תביעה מיוחדת על שלא לקחו מוסר ולא למדו לקח ממעשה של מרים.

אחר מעשה מרים שלקתה בצרעת על לשה”ר, היה עליהם לעצור, להתבונן ולהפיק מוסר השכל ממאורע זה, ולא לשוב על חטאה של מרים, אבל “רשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר”.

ענין זה חידשה לנו חכמת המוסר: בכל דבר שאדם רואה או שומע, יחפש את השורש והעיקר – מה עליו ללמוד מכך, איזה לקח להוסיף, וכך יביא כל לימוד לידי מעשה וינצל מן החטא.

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Rebbi Avrohom Tzvi Kamai zt"l

עונש המדבר גנאי על ארץ ישראל

ויוציאו דיבת הארץ אשר תרו אותה אל בני ישראל. (יג, לב)

איש צדיק היה בירושלים של מעלה, הגה”צ רבי דוב סוקולובסקי זצ”ל שמו. חתנו חביבו של רבה הנערץ של מיר, מרן ראש הישיבה הגאון רבי אברהם צבי קמאי זצוק”ל הי”ד. כל ימיו היו מסכת אחת של תורה וגמילות חסדים בענוה ובהצנע לכת.

אפוף שתיקה של סייג לחכמה היה, רק לעתים נסדק חריץ בחומות הדומיה, וממנו בצבץ העושר הספון, תורת החיים של תשעים שנות חיים בצל גדולי עולם ובסערות הימים. הסיפור דלהלן, המפעים והמופלא, הוא שלל שזכו בו אנשים שנכחו ברגע של היבקעות סכר בפלך השתיקה. שלל ששוה הון. וכך סיפר רבי דוב:

בעיירה מיר חי יהודי אמיד, בעל בעמיו. נכסיו היו מוצלחים וקרובים לעיר, והברכה היתה שרויה במעשי ידיו, באופן שלא נשקפה כל סיבה שתצדיק שינוי כל שהוא במערך חייו.

והנה ביום בהיר פשטה השמועה שאותו פלוני מחסל את כל עסקיו ומוכר את מטלטליו. מדוע? היתכן? והתשובה לא איחרה לבוא: אותו יהודי בעל רגש חם החליט לעקור ממקומו ולעלות לארץ ישראל, ארץ הקודש. לחון את עפרה ולקיים בגופו מצות ישוב ארץ ישראל. השמועה הכתה גלים, גלים של חיבה ואהדה למעשהו הנאצל.

בבוא יום הפרידה התאספו בני העיירה להיפרד ממנו ברגשי קודש, בערגה לארץ הנכספת ובקנאה סמויה על שזכה הוא למה שאחרים לא זכו: לעלות לארץ ישראל. אף הוא ענה כנגד המברכים: “לשנה הבאה בירושלים הבנויה” כולנו יחד, ומשם הועיד פניו ירושלימה.

עברו שבועות ואולי חודשים. האירוע כבר היה נשכח, אלמלי ביום בהיר לפתע פתאום הופיע היהודי בשערי מיר. הוא חזר, שב על עקבותיו. מה קרה? גם הפעם התאספו כל בני העיירה לבית הכנסת, והפעם כדי לשמוע חוויות מארץ הקודש. תיאור מכלי ראשון. וכי מלתא זוטרתא היא? לא מפי השמועה ולא מספרים, אלא מעד ראיה ממש, שזכה לדרוך על עפר הארץ, למשש את אבני הכותל המקודשות ולנשום את אויר הנשמות של ירושלים.

עלה האיש על הבימה והחל לספר ולתאר את הארץ הטובה ואת יושביה, את הקודש ואת המקדש, את אוירא דארץ ישראל ואת נועם זיוה. הוא מתאר בפאתוס, והציבור שומע בשקיקה ושותה בצמא כל מילה.

ואז, בשיאו של התיאור, נתכרכמו פניו, והוא עבר בקול נוגה לתאר את המצב הכלכלי הקשה בארץ ישראל. “אבל… אבל”, אמר האיש, “לחיות שם קשה מנשוא. אין פרנסה, אין אוכל לפי הטף, החיים קשים וחסרי מוצא”. הוא המשיך ותיאר את הדחק ואת לחץ החיים בו שרויים אנשי הישוב – כפי שאכן היה, ולא נתקררה דעתו עד שפלט מפיו את הסיומת הקשה: “עדיף להיות כבשה במיר מאשר להיות אדם בארץ ישראל…”

וכאן מגיע רבי דוב לשיאו הדרמטי של הסיפור. מספר רבי דוב: הדברים יצאו מפיו, ולנוכח עיני הקהל המרותק התחוללה זוועה: האיש חטף כנראה בו ברגע שבץ מוחי, פניו נפלו, כל גופו נשמט והוא החל צונח אט אט ארצה. אנשים ניסו למנוע את נפילתו, אך הוא לא נפל, גם לא התעלף ולא איבד את הכרתו, שריריו התנוונו וקומתו הזקופה הושפלה. תוך רגעים ספורים נותר האיש שרוע על ידיו ועל ברכיו הולך על ארבע, הילוך שהזכיר מאד את הילוכה של ה….כבשה! גם דיבורו ניטל מפיו, והוא לא היה מסוגל יותר לדבר. רק הברות שונות יצאו מפיו, הברות שדמו אף הן להיגוי הקבוע של הכבשים…

רבי דוב זצ”ל, שחשש ששומעיו יתייחסו לסיפור בספקנות, טרח להדגיש שעודנו זוכר כי בעודו ילד, בעת שהיה הולך עם הילדים בני גילו אל התלמוד תורה, היו הם עוברים מול בית האיש ההוא, שם במרפסת היה מוטל גחון על ברכיו וידיו ופולט הברות משונות, והילדים – כמו ילדים – היו מניפים לעברו אצבע מאשימה ומתריסים כנגדו: “נו, אתה עוד תעיז לדבר לשון הרע על ארץ ישראל???”…

מתוך הספר “דורש טוב”

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

שלח לך

מחלל שבת בפרהסיא

במקושש כתיב ויניחוהו במשמר לפרוש להם על פי ה’. ובגמ’ יודע היה משה שמקושש במיתה אלא שלא ידע באיזה מיתה. וע’ תוס’ סנה’ ע”ח ע”ב אמאי נסתפק והרי סתם מיתה בחנק, ותי’ תוס’ כי מחלל שבת בפרהסיא כעובד ע”ז, ולכן נסתפק אולי חייב סקילה כע”ז. ומבואר בתוס’ דהא דמחלל שבת בפרהסיא כעובד ע”ז הוא מה”ת. וע’ רש”י סוף פ’ שלח לך בשם ר’ משה הדרשן, למה נסמכה מקושש לפרשת עבודה זרה לומר לך שמחלל שבת כעובד ע”ז. אבל בגמרא אמרו כן רק על מחלל שבת בפרהסיא.

ומבואר שהמעשה היה בפרהסיא, וע’ רש”י ויביאו אותו, שהיה בא וחבילתו על כתיפו, ומשמע לפני כל העדה, ומקורו בילקוט תש”נ.

וע’ ב”ב צלפחד זה מקושש, ובגמ’ שטענו בנותיו אם אין הבת כבן תתייבם אמנו.

והנה במרדכי הביא בשם רב יהודאי גאון דאח יבם משומד אין זוקק ליבום, ולא נתפרש בגאונים כ”כ הטעם. (וע’ ב”י כי היה סגי נהר). ובמרדכי פי’ דכתיב כי ישבו אחים, ומשמע כי אחים היינו אחים במצוות. וכתבו דלפי”ז כמו דיבם משומד אין זוקק ה”ה אח משומד אין דין יבום, והקשו א”כ איך אמרו בנות צלפחד תתייבם אמנו, והרי מבואר כאן שהיה מקושש בפרהסיא, ומבואר ברש”י כאן ובתוס’ סנה’ דמה”ט מחלל שבת בפרהסיא דינו כעובד ע”ז, וא”כ אולי מה”ט אין דין יבום. (ובשלמא לפי האומרים טעם רב יהודאי כי כאילו נתקשה על דעת שלא תיזקק למשומד, או כי אסור מה”ת ליבעל לו ודינו כמו גוי דקנאין פוגעים בו, כ”ז שייך רק לענין יבם משומד, אבל לטעם המרדכי תיקשי).

אכן בעיקר מה שהביאו טעם רב יהודאי גאון דכתיב אחים, הקשה תרומת הדשן אמאי נדרוש אחים במצוות והרי כאן אחים כפשוטו בני איש אחד. וע’ אבני מלואים שפי’ כוונת רב יהודאי גאון דכתיב כי ישבו אחים יחדו, וביבמות דצריך שיורשים ירושה אחת, ופירושו כי היבם יורש את המת. ולפי”ז י”ל דרב יהודאי גאון איירי דוקא אם היבם משומד ולא אם המת היה משומד.

ובעיקר הקו’ תי’ ח”ס דאף שצלפחד היה מחלל שבת בפרהסיא אבל לפני שנהרג התודה ושוב זוקק אחיו ליבום.

עיקר מטרת האדם להיטיב לזולתו

Moreinu Hagaon Harav Nachman Levovitz Shlita

נאמר בהיכל הישיבה ביום הזכרון הפ”א למרן המשגיח זצוק”ל י”ח סיון תשע”ז

איתא בגמרא נדרים לח. אמר רבי חמא בר חנינא לא העשיר משה אלא מפסולתן של לוחות שנאמר: ‘פסל לך’ פסולתן שלך יהא. אמר רבי יוסי בר חנינא בתחילה לא נתנה תורה אלא למשה ולזרעו שנאמר: ‘כתוב לך’, ‘פסל לך’. מה פסולתן שלך יהא אף כתבן שלך יהא ומשה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל ועליו הכתוב אומר: (משלי כ”ב) ‘טוב עין הוא יבורך’.

מבואר בדברי הגמ’ שלא ניתנה התורה אלא למשה ולזרעו וכשם שהפסולת ניתנה לו שתהא שלו כך גם התורה ניתנה לו והיא שלו אלא שמרע”ה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל נתן להם את הכל בלי להשאיר אצלו מאומה. מסרה ליהושע, מסרה בשלימות, הכל – כל מה שקיבל מהקב”ה הכל מסר לכלל ישראל. ועליו אמר הכתוב ‘טוב עין הוא יבורך’. וזה בעצם סוד הברכה, כלומר – כשמקבל מהקב”ה, הרי כל מה שמקבל הוא על מנת למסור לאחרים וזאת המידה טובה, העין טובה שיש לו, שכל מה שמקבל נותן ואינו משאיר דבר לעצמו. נותן הכל.

וזו היא ממידותיו של הקב”ה נותן הכל לכלל ישראל ובעצם לכל העולם כולו.

במנחות נ”ג דרשינן ‘יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים’. ‘יבא טוב’ – זה משה דכתיב ‘ותרא אותו כי טוב הוא’. ‘ויקבל טוב’ – זו תורה דכתיב ‘כי לקח טוב נתתי לכם’. ‘מטוב’ – זה הקב”ה דכתיב ‘טוב ה’ לכל’. ‘לטובים’ – אלו ישראל דכתיב ‘היטיבה ה’ לטובים’.

טוב זה הקב”ה ‘טוב ה’ לכל’ – המידה של טוב המידה של שפע המידה של למסור הכל בשלימות, ואתה מחיה את כולם, הכל ממידת הטוב מ’טוב עין הוא יבורך’.

ויסוד הדבר הוא שזה מה שהקב”ה נותן לך שפע, המידה הזו של טוב נמסרת הלאה מידי הקב”ה והאדם בעצמו נהיה טוב. ונמצא שהביאור הוא שטוב עין הוא יבורך – הוא יברך, הוא מבורך בעצמו הוא בכח לברך אחרים.

שני הדברים: הכח לברך הלאה והכח של טוב עין שנתן של עצמו לאחרים. מכח זה הוא מבורך והוא יכול להמשיך ולברך הלאה את האחרים. הוא מקור הברכה זה שהוא מקבל ובזה שהוא נותן הלאה לאחרים. ואמר בזה אאזמו”ר זצ”ל שברכה הוא מלשון בריכה. שבזה מונח כל השפע והטוב, וכדי להעביר מהבריכה מהמקור ולהשפיע הלאה לשם כך צריך צינור, המעביר ממקום אחד למשנהו. אבל אם בעיקולי ופישורי נסתם הצינור והמים לא עוברים. קורים כאן שני דברים, גם עצם מה שהמים נשארים במקומם. וגם שהצינור מאבד את מציאותו בתור צינור בזה שאינו מעביר שהרי כל מציאותו ומעלתו היא בזה שמוביל ממקום למקום.

הקב”ה שהוא מקור הטוב נותן הכל. השפע צריך לעבור דרך צינור לכלל ישראל, אבל אם הוא לוקח לעצמו ואינו נותן לזרום הלאה הרי מקלקל הוא בזה את הצינור, ואז הכל נעצר ואין את ההשפעה שצריכה להיות.

‘טוב עין הוא יבורך’ זה שני הדברים: טוב עין מברך והוא עצמו מבורך, בזה שברוב טובו הוא מקבל בשביל להשפיע לאחרים. במה דברים אמורים, רק כאשר הדברים נמסרים כנתינתם בשלימות כמו שניתנו מידי הקב”ה וכרצונו, אבל אם יש לו לאדם בתוך זה גם חשבונות לעצמו, אזי יש בזה קלקול והכל נעצר ומתקלקל ואין כאן צינור.

בספר דעת תבונות מביא על השאלה שנשאל למה רצה הקב”ה לברוא הנבראים. וכתב לבאר שם שכוונת ה’ יתברך בהבריאה היא כי הקל ית”ש הוא תכלית הטוב וודאי ואמנם חוק הטוב הוא להיטיב, חוק הטוב זהו המציאות של טוב, לעשות טוב. זהו מה שרצה ית”ש לברוא נבראים כדי שיוכל להיטיב להם. זו התכלית שלשמה ברא הקב”ה את העולם והעמיד אותנו בעולמו בכדי שיוכל להיטיב עמנו.

וביאר בזה אאזמו”ר דאין זה כמו שאנו רגילים להבין ולפרש שרצונו ית”ש להיטיב עם בריותיו הוא, הכל למעננו. לכבודנו ולהנאתנו, שהרי כל העולם כולו נברא בשבילי, וכאילו שהיה יכול לוותר ולומר אי אפשי בהטבות אלו. שבאמת שגגה גדולה היא וחלילה לחשוב כן. אלא הפירוש בזה הוא ש’חוק הטוב הוא להיטיב’, זה המציאות של טוב, וטוב ה’ לכל. המידה של טוב הוא להיטיב. היינו הטבה מוחלטת ומושלמת בלא הגבלה, לא מצד המקבל כלל, אלא נתינה לעצמו בשביל הנותן, שנותן משום שהוא רוצה לתת לאחר וזהו גופא התכלית שהאדם יהא נותן לזולתו נתינה לשם נתינה, והמקבל שנברא לא בשביל טובתו נברא כדי לקבל מהנותן אלא כדי שיהא לנותן למי לתת, שהרי ‘חוק הטוב הוא להיטיב’, שמוטל על הנותן לתת וזהו מציאותו, שנותן כיון שרצונו לתת, ובהכרח צריך שיהא מי שיקבל הימנו שהרי כך טבע הקב”ה את חוק הבריאה שאם אין מי שמקבל הטוב, אין הטבה שהרי אין למי לתת את ההטבה. אבל באמת ההטבה היא בשביל הנותן שיוכל להיטיב ולא בשביל המקבל. כי על כן נברא מציאות של מקבל ונותן והעיקר שבבריאה הוא לתכלית הנותן, שיהא נותן בתכלית הנתינה והמקבל לשמחתו של נותן נברא כדי שתתקיים מציאות של נותן והוא מהסודות הגדולים של הבריאה מהותו ותכליתו והאדם – בצלם אלוקים ברא אותו להיות גם בו סוד של נותן והדברים עמוקים עיי”ש.

ובדעת תבונות שם הוסיף שבאמת כדי שהמקבל לא יקבל נהמא דכיסופא ולא יהא מתבייש במה שנותנים לו סתם בלא חשבון, אשר על כן צריך שיהא זכאי לקבל הטוב כדי שהקב”ה יוכל להיטיב לו, אבל באמת אין הנתינה מצד שהמקבל ראוי לקבל, אלא מפני מציאותו של הנותן שהרי הקב”ה מצד עצם מציאותו רוצה לתת ולהיטיב עם בריותיו ש’חוק הטוב הוא להיטיב’, אלא ששלימות הנתינה הוא כשהמקבל ראוי לקבל, אבל עיקר התכלית הוא רק מצד נתינת הנותן שיוכל להיות נותן, וקבלת המקבל הוא רק בגדר הכ”ת שהנותן יוכל לעשות המוטל עליו כמבואר.

נמצא שמהלך הדברים כך הוא – ‘כל הנברא בשמי לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו’. כל מה שברא הקב”ה לעצמו ברא, ומה שאנחנו מקבלים ממנו ההטבה הוא רק משום ש’חוק הטוב הוא להיטיב’, שזהו מצדו יתברך, שהוא רוצה להיטיב עמנו מצד עצם מציאותו, ואינו משום שרצונו להיטיב עם בריותיו למעננו לכבודנו ולהנאתנו, אלא שמצד עצם מציאותו הוא מיטיב משום ש’חוק הטוב הוא להיטיב’. וזהו גם היסוד של ‘טוב עין הוא יבורך’ שאת ההטבה שמקבלים מהקב”ה עיקר מטרתו הוא שנוכל לנהוג בו בטובת עין ולהיטיב עמו לאחרים ועי”ז להיות מבורך, כדרך שהקב”ה לוקח את הטוב ומיטיב עמו שהרי ‘חוק הטוב הוא להיטיב’ וזהו עיקר מטרת קבלת הטוב מאתו יתברך כדי שנוכל להיטיב עמו לאחרים טוב עין הוא יבורך.

ובאמת כשנתבונן בבריאה שברא הקב”ה בעולמו, הרי כל הנבראים לא נבראו לעצמם כלל אלא בכדי להיטיב ולשמש את הבריאה כולה, מבחינת טוב עין הוא יבורך. וכגון השמש שתפקידה להאיר ולחמם את העולם כולו, ואינה משארת כלום לעצמה, שהרי אין שום תכלית בשמש כלפי השמש עצמה. וכן הגשם וכדו’ הכל נברא רק כדי לשמש את העולם ולתת הכל בלא להשאיר כלום לעצמם.

וכן כשנצטוינו במצות החסד והטבה וכדומה, הרי שחוץ מעצם המצוה שמחויבים לעשות בשביל האחר, הרי הקב”ה נתן באדם את הכח לחשוב ולדאוג על זולתו, להיטיב לו ולתת לו הכל, ולא לקחת לעצמו, כל מה שמקבל האדם הוא רק בשביל לתת לזולתו. וע”ז אמר ר”ע זה כלל גדול בתורה ‘ואהבת לרעך כמוך’ וכבר עמד בזה הרמב”ן דהפלגה היא כי לא יקבל לב האדם שיאהוב את חבירו כאהבתו את נפשו, ועוד שכבר בא רבי עקיבא ולימד (ב”מ ס”ב א) דחייך קודמין לחיי חבירך, [גבי שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם מתים, ואם שותה אחד מהן מגיע לישוב. דמחוייב הוא לשתות בעצמו אפילו שהשני ימות]. אלא מצות התורה שיאהב חבירו בכל ענין כאשר יאהב את נפשו בכל הטוב, עיי”ש.

וכוונת דבריו שהאדם מחוייב להגיע למצב שהוא שווה בשווה עם חבירו עד שאין לו כלום יותר מהאחר, להשתוות שווה בשווה עם האחר בלא שום הבדל. ולכן הוצרך ר”ע ללמד שמצד הדין ד’וחי אחיך עמך’ מחוייב האדם לדאוג לחייו קודם לחיי חבירו אבל לולי הך ריבוי באמת מצד החיוב דואהבת לרעך כמוך, לא היה צריך להיות לו שום עדיפות על חבירו ואולי חבירו היה צריך להינצל, דהרי כשם שהוא צריך לחיות גם חבירו צריך לחיות. דבחיוב ואהבת לרעך כמוך נאמר שאין כזה מושג של לעצמו כלל יותר מלאחרים.

ומרגלא בפומיה דאאזמו”ר דיש מצוות שבין אדם למקום ויש מצוות שבין אדם לחברו, אבל לא מצאנו מצוות שהם בין אדם לעצמו. ומשום שהכל נוגע או למקום או לחברו. אבל לעצמו אין כזה מציאות כלל. כל מה שהקב”ה ברא הוא רק לזולתו ואין כלל מציאות של לעצמו, והוא נותן הכל בשפע גדול, בשפע של טוב, ‘ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית’ הכל מועבר במידה הזו של טוב, טוב ה’ לכל, טוב בשפע בשלימות, ו’חוק הטוב הוא להיטיב’ בלי גבול ‘טוב עין הוא יבורך’ שמחוייב האדם ללכת בדרכו של הקב”ה ולהיות טוב שבמציאותו הוא הטבה לאחרים בלא מחשבה לעצמו כלל, ואשר על כן ממילא כן הוא במציאות, שכל הטוב שהאדם מקבל הרי אינו מקבל לעצמו כלום אלא רק להיטיב לזולתו ומשום שמ’חוק הטוב הוא להיטיב’.

וכבר אמרו באבות (פ”ב י”ב) ‘וכל מעשיך יהיו לשם שמים’ ובוודאי שאין הביאור בזה רק שצריך בכל דבר עשייה ‘לשמה’ ‘לשם מצוה’, אלא שזהו כל מטרת עשייתו של האדם, שבכל עשייתו המטרה אינה כדי לדאוג לעצמו כלל, ומעשיו אינם מכוחו, וצריך להכיר שהכל מאתו יתברך, וצריך לקחת הטבה זו ולהעבירה לזולתו, שזהו תכלית ההטבה כמבואר.

האדם אינו אלא צינור שע”י מובלת ההטבה לזולתו. כלל ישראל הם הצינורות של הכח, של המאגר של טוב וחסד. כל מה שיש בעולם המאגר הגדול שהקב”ה ‘טוב ה’ לכל’ במאגר הזה הכניס הקב”ה אותנו שאנו הצינורות ותפקידנו לקחת הכל ולהעבירו בצורה נקיה ומסודרת דרך הצינור כדי שיגיע לזולתנו שהוא התכלית להגיע לשלימות שהקב”ה חפץ, וכמו שנתבאר שאם אין אנו מעבירים את הטוב בשלימותו הרי מלבד שיש בזה פגיעה בצינור שאינו מעביר את ההטבה ומאבד את כוחו ואת תכליתו, הרי שיש בזה פגיעה גם במאגר שהוא הטוב שאינו בא אל תכליתו ואינו מיטיב, שזהו כמבואר התכלית של הטוב שהטביע הקב”ה בעולמו ‘שחוק הטוב הוא להיטיב’ והוא אינו נותן לזה להתקיים.

האדם – יציר כפיו של הקב”ה, בחיר העולם בחכמה בדעת ובתבונה, וכשנולד הרי הוא חסר ישע מצד עצם מציאותו ואינו יכול לעשות לעצמו מאומה ואם לא יחוסו עליו, לא יהיה לו קיום אפילו רגע אחד. והרי שכל חיות ומציאות האדם הוא רק מהמציאות שזולתו מסייע בידו ומחייהו וכן מה שהוא מסייע לאחרים. התלות והקשר הזה מצויים רק אצל בני אדם, לעומת זאת אצל בעלי חיים אין קשר כזה, אפילו הדאגה לצאצאיהם מוגבלת היא רק לתחילת חייהם אבל אין לזה המשך. ומשום שבעלי חיים מצד עצם מציאותם דאגתם לעצמם בלבד, אבל האדם מצד עצם מציאותו חי את חייו רק לזולתו ולא לעצמו כלל וזהו תכלית בריאתו. ובזה צריכים אנו להתעורר ולדון בכל דבר האם מתקיים בנו מציאות זו לדאוג להיטיב לזולתו בלבד, או שמא ח”ו דואגים אנו לעצמנו כשאר הבע”ח, והרי ‘חוק הטוב הוא להיטיב’ ועיקר תכלית האדם הוא להיטיב עם זולתו.

זהו גם הביאור במה שאמרו (אבות פ”ד כ”א) ‘הקנאה התאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם’. שהרי לדברינו בעולם המתוקן הבא אל תכליתו שהכל לזולתו אין מקום לקנאה תאוה וכבוד כי קנאה זה עבור עצמו ותאוה זה עבור עצמו וכן הכבוד הוא עבור עצמו, ולכן אין להם קיום בעולם, שהרי תכלית העולם הוא רק בשביל לתת לאחרים, ולא לתת לעצמו כלום.

והנה תכלית הטוב להיטיב לזולתו אינו רק בגשמיות שהרי גם ברוחניות מצינו שזהו העיקר. דמצינו במדרש (ב”ר חיי שרה פרשה ס”א) י”ב אלף תלמידים היו לר”ע מעכו ועד אנטפריס וכולם בפרק אחד מתו, למה שהיתה עיניהם צרה אלו באלו ובסוף העמיד שבעה, וכו’ א”ל בני הראשונים לא מתו אלא שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם, עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה.

עיניהם צרו אלו באלו, היינו שהיה לימוד מתוך צרות עין שלא היו מוכנים לשתף לימודם ביחד, כל אחד למד לעצמו ולא דאג לזולתו, והיו ממלאים רק מעכו ועד אנטפריס אבל לא את כל א”י. וע”ז אמר להם ר”ע תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם, וכשעשו כן ולא נהגו בצרות עין והיה דעתם עבור האחר ולא לעצמם, עמדו ומלאו את כל א”י תורה, ומשום שהסוד של טוב עין הוא יבורך הוא שאין הגבלה, והריבוי הוא בלי גבול ובלי תכלית ולכך יכול להתמלא כל א”י תורה.

הרי שגם בגשמיות וגם ברוחניות יש את היסוד זה שהאדם אין לו לעצמו ולא כלום, כל מה שיש לו אינו שלו אלא שהקב”ה נותן לו כדי שיוכל לתת הלאה, וזה ממידותיו של הקב”ה, ‘טוב עין’ טוב זו מידה של ריבוי מידה של שלימות ומידה של שפע, ועד כמה שאדם מקבל והוא מבין שהוא מקבל – אז הוא ‘טוב עין הוא יבורך’. הוא מקבל את כח של יבורך של הברכה ויש לו את הכח להעביר את הברכה לזולתו שזהו כמבואר התכלית שהרי ‘חוק הטוב הוא להטיב’.

דבר זה היה נר לרגלי אאזמו”ר זצוק”ל, והרבה לדבר ולחזק בענין זה כמה וכמה פעמים. עתה כאשר אנו מתאספים ביום הזכרון לזכרו, שומה עלינו להתחזק ולהשריש בתוכנו ענין גדול זה, ברוחניות ובגשמיות. ומלבד מה שיהיה בזה תועלת גדולה לכל אחד ואחד, הרי שיהיה זה בוודאי לכבודו ולזכותו, יהי זכרו ברוך.

נכתב ע”י אחד השומעים