דברי רבותינו

נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו (טו,י)

פירש”י: נתון תתן לו- אפילו מאה פעמים.

הרמב”ם (פיהמ”ש אבות ג,טו) חידש דמי שיש לו אלף זהובים לצדקה, עדיף שיתן אלף נתינות של זהוב אחד, מנתינה אחת של אלף זהובים לעני אחד, משום שבריבוי נתינות לצדקה תתעורר אצלו מידה טובה של נתינת צדקה פעמים רבות, משא”כ בנתינה אחת של אלף זהובים תתעורר אצלו מידת הנתינה רק פעם אחת.

עפי”ז פי’ מורנו הגאון הרב אליהו ברוך פינקל זצללה”ה: “נתון תתן לו- אפילו מאה פעמים”, דיש לאדם להעדיף ריבוי נתינות על פני נתינה אחת, ועי”ז יזכה להמשך הפסוק “ולא ירע לבבך בתתך לו” – היינו שתשתרש אצלו מידת הנתינה ויתן בהרחבת הלב.

בהקדמה לספרו “פותח שער” כותב הגרא”ב זצ”ל דברים לזכר אביו, הגאון הרב משה פינקל זצוק”ל, ובתוך דבריו ז”ל: “מידת הנתינה היתה מדתו העיקרית, כל ימיו עמל ומסר נפשו לתת לאחרים, ולעצמו לא נטל ולא כלום, לא כבוד ולא שררה, לא ממון ולא טובת הנאה, וכל מאוויו כל ימי חייו, היה רק להיטיב עם אחרים, מבלי לצפות לשום תשלום וגמול, ועל אף היותו במקום פרסום גדול כ”כ, הצליח להצניע את עצמו, ולהסתתר מאחורי הפרסום, עד שהיה עושה עצמו כמי שאינו.

וכל כך היה בורח מכל ענייני העולם הזה, ומכל הנאות העוה”ז, עד שלא נהנה אפילו באצבע קטנה לא מן ההנאות הגשמיות ולא מן ההנאות הרוחינות כגון כבוד וכדו’, ובצורה כל כך מופלגת שמלבד מה שנדיר למצוא הנהגה כזו בדורינו, הרי אפילו רחוק למצוא אחד שיבין הנהגה כזו. וכך בצורה מופלאה היה עושה עצמו כשיריים, והיה אוהב תמיד לתת מתן בסתר, משום שאז הנותן נחשב כמי שאינו”.

דברי הימים

Hagaon Harav Moshe Finkel zt''l

הגאון הרב משה פינקל זצוק”ל

כ”ח באב תשס”ד

הגאון הרב משה פינקל זצוק”ל היה קושר קשר מיוחד עם כל אחד מבני הישיבה הקד’. כל תלמיד מתלמידי הישיבה היה חרוט על לבו ומורנו זצ”ל היה זוכרו גם שנים ארוכות לאחר שעזב את הישיבה. הוא אף השתדל לשמור קשר עם רבים מבוגרי הישיבה. גם לאחר שנים ארוכות, כאשר היה פוגש תלמיד מהישיבה, היה מתעניין בכנות בשלומו, במעשיו ובמשפחתו.

סיפר אחד מאברכי הישיבה, הרב מ.ז.ק. שליט”א: “פעם נזדמן לי ללמוד עם אחד מנכדיו של הגר”מ פינקל זצ”ל בביתו. בסיום לימודנו שאל הגר”מ לשמי ולמשפחתי. לאחר שציינתי בפניו את שמי ומשפחתי, מיד שאלני האם חמי למד בישיבה הקד’ בשנים האלו והאלו? כמו”כ הוא התעניין בשלום סבי שאף הוא היה מתלמידי הישיבה, וזכר אפילו באיזה שנים הוא למד בישיבה הקד’.

יש לציין, הוסיף האברך, כי מדובר היה עשרות שנים לאחר לימודיהם בישיבה. הייתה זו התעניינות מיוחדת, לא היה מעורב בה שמץ של חיטוט וללא כל ניסיון לדלות פרטים נסתרים. זו היתה התעניינות מלאה באנושיות ואמתיות, לבביות ואכפתיות, אנושיות שידעה להלך בין הטיפות, כזו שרוצה רק להשתתף בלב שלם, התעניינות של נפש הבאה מעולם האצילות.

בשנה האחרונה לחייו היה מאושפז בבית החולים במצב קשה. הרופאים כבר לא נתנו לו בדל של תקוה. באחד הימים הובא אליו רופא בכיר שיבדוק ויטפל בו. מיד אמר לו הגר”מ זצ”ל: “זכורני שלפני כך וכך שנים למד בנך בישיבה, האם נכון הדבר?” הרופא שידע כי הובא לטפל בחולה הנתון בימיו האחרונים לחייו, נדהם לשמוע עד כמה בני הישיבה חרוטים היטב במוחו, כך שאף במצב קשה כל כך, לא משו זיכרונותיהם ממנו לרגע.

תנצב”ה

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

נמצא אחד מעדים קרוב או פסול

ע’ מכות ו’ ע”א נמצא אחד מעדים קרוב או פסול עדות כולם בטלה. וע”ש אמר ר’ יוסי וכו’ רבי אומר אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות ואימתי בזמן שהתרו בהן אבל בזמן שלא התרו בהן מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש. ובגמ’ מק’ אלא מעתה הרוג יציל, ופירש”י שהקו’ לר’ יוסי דס”ל אפילו לא התרו בו פוסל. ובתוס’ הק’ לר’ יוסי איך מצינו ידינו ורגלינו בגיטין שיש שם קרובים ותי’ דגם לר’ יוסי אינו פוסל אלא אם מעיד בב”ד, ואף שהק’ הגמ’ הרוג יציל הלא תי’ במקיימי דבר הכתוב מדבר והיינו דוקא אם מעיד בב”ד. ומה שהק’ רבי מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש, היינו אם ראו והעידו בב”ד. (ור’ יוסי אינו חושש לקו’ זו). אבל רש”י פי’ תי’ הגמ’ במקיימי דבר הכתוב מדבר ולא בעושי דבר, אבל פוסל אפילו אינו מעיד בב”ד לר’ יוסי, ואפילו אינו מכוין להעיד דחולק בזה על רבי.

וע’ רע”א סי’ רי”א שהקשה דהרי הניסת הוא קרוב כמפורש בקרא כי יסיתך אחיך, וא”כ נמצא א’ קו”פ בשעת מעשה. ובסי’ רי”ב הביא תי’ חתן בנו דמשכחת לה בעדות מיוחדת שהניסת לא ראה העדים ואפילו היה כשר היה פסול לדיני נפשות ואז אין דין נמצא א’ קו”פ. (וגם רע”א הסכים לזה אלא דדן אם באמת בכה”ג אין דין נמצא א’ קו”פ). ולכא’ לפי”ז צ”ל דקושיית הגמרא הרוג יציל (וע”ז הקשה רע”א בסי’ רי”א), היינו במקום שלא הכמינו העדים, אך קשה מנלן דהרוג לא איירי בכה”ג כמו מסית. (ודוחק לומר דכוונת הגמ’ דמסתבר שההרוג רואה העדים יותר מהניסת). ולכן משמע מקושיית הגמרא דלא מסתבר לאוקמי קרא בכה”ג וא”כ איך תי’ כן רע”א. ואולי צ”ל דעיקר קרא דהרוג משכחת לה בכה”ג,  וקושיית הגמרא היא ממעשים שבכל יום, אבל במסית שהוא בנו אולי אה”נ אין חיובו אלא בכה”ג. (אך נראה פשוט דכל תי’ רע”א דוקא משום דבמסית מכמינין לו עדים ולא עיינתי).

ובשו”מ רביעאה ח”א נ”ו תי’ קו’ רע”א דמסית שאני, דאמרו בסנה’ ס”ז ע”א דמכמינין לו עדים דהוי עדות מיוחדת ופסול לדיני נפשות וגם אין מצטרף לפסול. (ונראה דמה”ט הוסיף השו”מ דקיי”ל דמסית לעולם מכמינין לו עדים, ולכן י”ל דבזה איירי קרא, ולא קשה מקושיית הגמרא שהקשו הרוג יציל). (וכעי”ז הביא במרגליות הים בשם ס’ תכלת מרדכי, וביאר בזה כוונת הקרא כי יסיתך אחיך וכו’ בסתר דכיון דאיירי באחיך שהוא קרוב ע”כ צ”ל בסתר דהיינו דין מכמינין עדים).

קדשים תהיו

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Aaron Chodosh, zt”l

וכן בקדושים תהיו, למה? כי אני ה’ אלקיכם. וברמב”ן בת”כ פי’: כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים.

וכן איתא בגמ’ ביומא (פו,א): היכי דמי קידוש ה’, אביי אמר כדתניא ואהבת את ה’ אלהיך שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש ת”ח ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו אשרי אביו שלמדו תורה אשרי רבו שלמדו תורה, אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.

ובילקוט שמעוני (דברים תתצ”א): בנים אתם לה’ אלקיכם – ר’ יהודה אומר בנים אתם לה’ אלקיכם – בזמן שאתם נוהגין מנהג בנים. ר’ מאיר אומר בין כך ובין כך קרויין בנים, שנאמר: בנים סכלים המה, ואומר: בנים לא אמון בם. ואומר: זרע מרעים בנים משחיתים. ואומר: והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני א-ל חי, מאי ואומר וכו’, תלמוד לומר: בנים לא אמון בם וכו’, תלמוד לומר: במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני א-ל חי.

וכן איתא בגמ’ (ב”ב י.): שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את ר”ע אם אלקיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסם, א”ל כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם, א”ל [אדרבה] זו שמחייבתן לגיהנם, אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו והלך אדם אחד והאכילו והשקהו כששמע המלך לא כועס עליו, ואתם קרוין עבדים שנאמר כי לי בני ישראל עבדים, אמר לו ר”ע אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו והלך אדם אחד והאכילו והשקהו כששמע המלך לא דורון משגר לו ואנן קרוין בנים דכתיב בנים אתם לה’ אלקיכם.

ויש עוד דרגא, איתא בגמ’ ב”מ פג. רבה בר בר חנן תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא, שקל לגלימייהו, אתו אמרו לרב אמר ליה הב להו גלימייהו אמר ליה דינא הכי אמר ליה אין למען תלך בדרך טובים, יהיב להו גלימייהו אמרו ליה עניי אנן וטרחינן כולה יומא וכפינן ולית לן מידי אמר ליה זיל הב אגרייהו א”ל דינא הכי אמר ליה אין וארחות צדיקים תשמור.

וכבר אמר ראש הישיבה זצ”ל שישיבת מיר היא משפחה, משפחת מיר. ועוד יותר, התלמידים נקראים בנים, וע”כ זה מחייב הנהגה אחרת כראוי, שיוכלו לומר ראו פלוני שלמד תורה בישיבת “מיר” כמה נאים דרכיו, ואשרי אביו שלמדו תורה אשרי רבו שלמדו תורה וכו’.

צריכים אנו להידבק במידותיו של הקב”ה, במידות טובות ובגמילות חסדים, כך נרגיש בע”ה אחים, וממילא גם ל”הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד”.