דברי רבותינו

די מחסורו אשר יחסר לו (טו, ח)
אשר יחסר לו – אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין (כתובות סז:).

צ”ב, הרי אין לך שגעון גדול מזה שיצטרך אדם עבד לרוץ לפניו, וכי באדם שנטרפה עליו דעתו עסקינן, שזקוק הוא שירוצו לפניו?

לא ולא! במשוגע אין דין “אשר יחסר לו” להשלים את שגעונותיו. על כרחך מדובר באדם בריא בנפשו.

אך צ”ב, כיצד מגיע אדם לטירוף שכזה? וביותר צ”ע רב, במעשה שהביאה הגמ’, עני בן טובים זה הרי ודאי ידע שהלל הזקן, נשיא ישראל, הוא שרץ לפניו ולא סתם עבד מן השוק, ואם דעתו היתה צלולה, איך יתכן שנתן לו להתבזות כך לפניו רק כדי לספק את שגעונו שירוץ עבד לפניו?

אלא ברור הדבר שאותו אדם היה בר דעת לחלוטין, אך רדיפת הכבוד הנוראה הטריפה אותו עד שהוזקק לשגעונות שכאלו!

אך עדיין צ”ב, איך הותר להלל הנשיא לזלזל כ”כ בכבודו, הרי אמרו בגמ’ (ב”מ ל.) זקן ואינו לפי כבודו פטור, ומדוע לא חשש הלל על כבוד התורה? ואין לומר שנהג הלל לפנים משורת הדין, שהרי דעת הרא”ש (שם, סי’ כא) שכיון שפטרה התורה את הזקן אסור לו לזלזל בכבודו, משום שמזלזל בכבוד התורה במקום שאינו חיוב.

הביאור הוא, פיקוח נפש ישנו כאן. ידע הלל הזקן שבן טובים זה, אם לא יהיה לו עבד לרוץ לפניו עלול הוא לבוא לידי פיקוח נפש. בלי הכבוד הזה עלול הוא למות.

רואים אנו אפוא עד היכן מגיע טירופו של אדם ברדיפה אחר הכבוד, עד כדי פיקוח נפש!

מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה

דברי הימים

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel Levinshtein, zt”l

“הירידה” של המשגיח באלול
סיפר הגה”צ רבי שלמה ברעוודא זצ”ל: זכיתי לראות את מרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לוינשטיין זצללה”ה בתקופה שבה הגיעה ישיבת מיר, בנסי ניסים, לארה”ב אחר מלחה”ע השניה.

ראיתי אותו בחודש אלול. לא יאמן כי יסופר.. – כמלך בגדוד! מסביבו ארבע מאות תלמידי חכמים, חריפים ובקיאים מופלגים, ששתו בצמא כל מילה שיצאה מפיו. פניו היו כמו של מלאך. הוא כמעט שלא הסתכל מחוץ לארבע אמותיו, גם לא בתוך הישיבה!

יום אחד הגיע לתפילת שחרית לבוש בקיטל הלבן. כשנשאל לפשר הדבר, הסביר: ”אני מרגיש שעם הגיעי לארה”ב נחלשתי ברגשותיי! אינני מרגיש כבעבר את אימת ימי הדין! החלטתי ללבוש את הקיטל, הדומה לתכריכים של מת, כדי להזכיר לעצמי את יום המיתה, ועי”ז להתחזק באימת הדין”.

יום אחד, זעק רבינו זעקה אדירה באמצע שיחה: ”אל תלמדו ממני! אל תסתכלו עלי! אני כבר השתניתי בארה”ב. אינני שוב כבעבר!” בזמן שזעק הוא היה אפוף בלהט קודש, פניו הפיקו יראת שמים עצומה, מראהו כמלאך ה’ צב-אות, מוקף באריות שבחבורה שהקשיבו בדבקות לדבריו, ובכ”ז הרגיש בעצמו ”ירידה”… מן השמים זכיתי לראות דבר שכזה… זה חרוט בנפשי עד עצם היום הזה, עכ”ד.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

ראה

איסור יחוד

כתיב כי יסיתך אחיך בן אביך בסתר לאמר, ודרשו מזה איסור יחוד איש ואשה. ובסוף קדושין אמרו אם בעלה בעיר לית לן בה, וכפשוטו הכוונה דמותר, אבל ברש”י כתב דאינו לוקחה. וע’ חכמ”א קכ”ו ו’ ובבינת אדם דלפי רש”י אין היתר בעלה בעיר. ולכא’ לפי רש”י יאסור בעלה בעיר גם בב’ נשים.

אכן ע’ באבי עזרי פכ”ב מאיסו”ב ביאר דגם לרש”י עצמו מותר בב’ נשים דלא אסר רש”י אלא משום איסור דאורייתא דאינו תולה על חשש ביאה, ואילו ב’ נשים הוא רק איסור דרבנן מחשש ביאה, והרי מודה רש”י דבעלה בעיר אין חשש ביאה. (ומיישב בזה קו’ תוס’ מרב ביבי, ונראה כוונתו דאף דבעלה בעיר אסור ביחוד מ”מ בההיא מעשה עדיין לא היה מצב של יחוד אלא דאנו חוששים שמא ירד ויהא יחוד, ומצד איסור תורה הוא תולה על מציאות של יחוד, ויש לסמוך דכיון דבעלה בעיר לא ירד להתייחד ולכן אין לחוש).

והא דמותר בקרוב או בבהמה היינו משום דעריות אלו אין חשד ולכן א”א ללמוד מהקרא דאיירי שאינו קרוב  ויש חשד אבל שאר עריות שנחשדו לעולם אסור כי האיסור אינו תולה על חשד ואסור גם בבעלה בעיר.

ולכא’ ראיה לאבי עזרי מאיסור יחוד גם בזקן שא”א בביאה, ועמש”כ במק”א ממעשה דוד ואבישג.

וע”ש הגהות החזו”א שהקשה עליו מנדה דמחלקים באותו ערוה בין בעל ולא בעל, וגם הקשה מלשון הרמב”ם ושו”ע שכתבו שדבר זה גורם וכו’, וגם הקשה דא”כ הגמרא דמביא קרא לא שייך למשנה דאיירי המשנה באיסור דרבנן בב’ נשים. ומה שהקשה באבי עזרי דעל איסור דאורייתא לא שייך לומר שלא יבא לאיסור, תי’ החזו”א דכל איסור יחוד היינו יחוד המביא לאיסור וכיון דאינו מביא לאיסור לא הוי יחוד שאסרה תורה כלל.

ולכא’ עוד יש להקשות מפתח פתוח לרה”ר אמאי מותר לפי אבי עזרי. אך י”ל דזה בודאי לא חשיב יחוד כלל. (ואולי תולה אם פירושו שאפשר לראותם או מחשש שמא יפתח ויכנס).

ולענין היתר יחוד עם קטן פחות מבן ט’ שנה לכא’ צ”ל דלא חשיב ערוה כלל, ועדיין צ”ע. מיהו עדיין יש לעיין ממה דמותר בשעת אנינות שאין יצה”ר כמפורש בגמרא.

וע’ אבי עזרי דתוס’ סנה’ ל”ז הקשו אע”ג דסוגה בשושנים איך מתיר איסור דאורייתא, והק’ על תוס’ דהרי אין הפסוק מתיר אלא קמ”ל דאין מה לחוש, ותי’ דכוונת תוס’ דאיסור דאורייתא לא שייך לביאה. ולפי”ז תי’ תוס’ דיש לה היתר, אין כוונתם דלכן יש לו פת בסלו אלא דלכן הוי ערוה שאינו חמור כ”כ וא”א ללמוד מערוה דאמו. (וצ”ל לדבריו דמ”מ לא דמי לאשת אח ואחות אשה דאף דלפעמים אין להם היתר מ”מ הוי עריות דחמירי, ולפי פשטות תוס’ פשיטא דלא ק’ משם כי אינו בידו להתיר). (ולדבריו לכא’ יוצא דתוס’ בסנה’ ל”ז חולקים על תוס’ בקדושין שהקשו על רש”י).

(ויש להעיר לדבריו מאחותו דמותר ביחוד ופי’ רש”י סנה’ ס”ד משום דאנשי כנה”ג ביטלו ליצה”ר, וע’ רש”ש ופנ”י בכוונת רש”י בקדושין פ”א באחותו, וע”ש דעיקר היתר יחוד בתו המפורש בקרא הוא דוקא בתו ולא אחותו, וכן מפורש בפנ”י פ’ ע”ב ופ”א ע”ב, ותיקשי לפי האבי עזרי דמ”מ נשאר קו’ תוס’ איך מתיר איסור דאורייתא. וע’ תוס’ הרא”ש קדושין פ”א כי איסור יחוד הוא רק אם יש יצה”ר, (וע’ לעיל בשם חזו”א), אבל לפי אבי עזרי ק’. (וע”ש תוס’ הרא”ש דמ”מ כיון דאחותו לא דמי כ”כ לכן אסור בקביעות, וקצ”ע א”כ איך נלמוד כלל להתיר עראי באיסור דכתיב בתורה).

והביאו מהיראים ראיה לפי’ אבי עזרי בתוס’ דהיתר הגמ’ מסוגה בשושנים הוא לענין איסור דרבנן והיתר תוס’ דלא דמי לאמו הוא לענין דאורייתא.

ושוב הביאו מהרא”ש סוף נדה בקיצור הל’ נדה שכתב “כי התורה אסרה ייחוד של כל העריות וגם נדה היא בכרת כשאר עריות, אלא שהדבר קשה ליזהר מייחוד אשתו נדה, ומצאו רמז מן המקרא להתיר ייחוד נדה ודרשו סוגה בשושנים וכו'”, וע’ בתועפות ראם פי’ ברא”ש כעין היראים דמה שכתב “שהדבר קשה ליזהר מייחוד אשתו נדה” הוא רק טעם אמאי לא אסרו מדרבנן, ומבואר דיש לדון כאן משום דאורייתא ומשום דרבנן. אכן אין מכאן ראיה ליסוד האבי עזרי.

אכן באמת לכא’ יש להביא ראיה מהרא”ש לאבי עזרי, דהרי מדויק ברא”ש דאף דכתיב סוגה בשושנים משום שיש לו פת בסלו או משום שכבר בעל מ”מ אינו שמירה מעולה ולא התירו אלא משום שהדבר קשה ליזהר, וא”כ הניחא לענין דרבנן אבל לענין דאורייתא הרי צריך שמירה מעולה, וע”כ דלענין דאורייתא א”צ שמירה אלא דמותר מטעם אחר דלא דמי לאמו. (אכן ק’ כי הבאנו לעיל מתוס’ הרא”ש באחותו דלא משמע כאבי עזרי).

אכן עדיין קשה לשון הרא”ש דמשמע דקאי על איסור יחוד דאורייתא, וכמו שהעיר שם בד”ס על התועפות ראם.

הן הן נוראותיו

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Eliezer Yehuda Finkel Shlita

אנו נכנסים לימי האלול, שהם הכנה לימים הקדושים והנשגבים הנקראים “הימים הנוראים”. כל העולם כולו עומד על יסוד אחד, שהוא בעצם שנים שהם אחד, מצות אהבה ומצות יראה. הרמב”ם מונה אותם שנים, הרס”ג מנה רק מורא. בכל אופן יראת שמים זו מצות עשה, כך מוסכם בכל מוני המצוות. העיקר הזה נשנה המון פעמים בתורה, ‘את ה’ אלוקיך תירא ואותו תעבוד’, וכל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה, כמש”כ ועתה ישראל מה ה’ אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה. ‘את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם’, זה הראשית וזה התכלית, ראשית חכמה יראת ה’ ועקב ענוה יראת ה’, ואם אין חכמה אין יראה וכן להיפך. זה המבחן של האדם וזה הכלי קיבול, ובזה האדם שונה מכל הבריאה. בזה יש לו זכות קיום וזו התכלית שאיתה ישרוד לעולם, שמעבר למחיצות הגוף, המעלה של משיח מלכנו זאת המעלה האחרונה העליונה והריחו ביראת ה’. לא עושים בגרות ע”ז, זה לא נלמד בשום אוניברסיטה, בזה האדם ניכר, אדם שיש לו יראת ה’ זה ניכר על פניו, למען תהיה יראת ה’ על פניכם לבלתי תחטאו, יר”ש זה דבר שאפשר להריח אותו.

רואים אנשים רחוקים מאוד מכל זיק של יהדות, גויים גמורים, כשנפגשו עם עמוד יראה נרתעו ונפלו אחור. כשהח”ח נפגש עם מלך פולין לבטל גזירה בקשו לתרגם את דברי הח”ח, אמר המלך אין צורך אין צורך זה אומר יותר מכל המילים. הנאצים ימ”ש נבהלו כשראו את הבריסקער רב יושב בעגלה פשוטה, לקחו לר’ יושע בער שעון זהב ותיכף החזירוהו לו כשראו את זיו פני הגרי”ז, וכהנה מעשים הרבה. ‘אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזימו רעד נמוגו כל יושבי כנען’, הבולשביקים הקפואים נמסו כשראו את הסטייפלר מפחד מהשבת יותר מאשר סטאלין, אני לא יכול להסביר את זה, כל מי שזכה להיכנס לקיטון הצר, לקודש הקדשים, איפה שהסטייפלר למד אחז אותו אימה ופחד, מכל החוגים מכל הרמות הכל נמס שם.

ומי מדבר על הבריסקער רב, הרב שך שאל אותו פעם האם זה לא מוגזם איך שהבנים שלו רועדים ממנו, כשראה את ר’ דוד עומד לפני אביו עם ידיו על לבו באימה ופחד ופוסע לאחוריו, ענה לו הגרי”ז זה כאין וכאפס לפחד שהיה לנו מהגר”ח. כמדומה הגרח”ע אמר על הגרי”ז שכבר 500 שנה(!) לא היתה כזו יראה. כשהחזו”א יצא את ביתו של הגרי”ז, פנה לאחוריו ואמר רואים שהשכינה שורה כאן, יש יר”ש בבית הזה.

למעלה בקודש על הגר”ח, שמעתי מר’ חיים ברים זצוק”ל ששמע מיהודי שראה את הגר”ח שבכל פעם שהיה שומע שם שמים ממישהו אחר היו כל ורידי הפנים שלו אדומים ועומדים להתפקע. ומי מדבר על הבית הלוי שהיה כל חודש מניח את ידיו בעופרת רותחת 500 מעלות חום לראות אם נשרף כדי למדוד את היר”ש שלו, היה פ”א שטיפה נחרך, פחד. ואין לנו מושגים במהרי”ל דיסקין שהיה גר מול הכותל המערבי ומעולם (חוץ מפעם ראשונה) לא פתח את הוילון לראות את הכותל מרוב פחד.

מה זה הסוגיא של יראה? בתפילת השל”ה מובא משפט ‘ויעבדוך באהבה ויראה פנימית, לא יראה חיצונית’, מה גרוע ביראה חיצונית, לפחות שיהיה יראה חיצונית? גם הגר”א השמיט את המלה ‘ובגלוי’ בתפילת ‘לעולם יהא אדם יר”ש בסתר ובגלוי’. כפי הנראה, אש אין לה קיום רק אם היא גחלת פנימית, כשיוצאת החוצה היא לא מחזיקה הרבה זמן. כשנתפס רק כדבר חיצוני זה נכבה מיד. חז”ל אומרים שהקב”ה הראה ליעקב ג’ בתים ושני חורבנות, ‘אכן יש ה” זה בית ראשון, ‘ואנכי לא ידעתי’ זה חורבנו, ‘מה נורא המקום הזה’ זה בית שני, ‘אין זה’ זה חורבנו, ‘כי אם בית אלקים’ זה בית שלישי. למתבונן, בית ראשון אכן יש הויה שפע של רחמים עצומים, אח”ז ו”אנכי” לא ידעתי- אותו אנכי של גילוי שכינתו ית’ ‘ואנכי לא אשכחך’. בית שני נבנה במתכונת שונה לגמרי, אחר שכבר נותק ה’אנכי’ חידש יעקב מדת ‘נורא’ והכל הצטמצם בכלים ששמם יראה, אבל ליראה יש שני פנים, מחד הרוממות הדביקות וצמצום האור, מאידך האש ששורפת לעוברי בריתו. החורבן של מדת ‘נורא’ הוא חורבן גמור, כשיעקב אמר “אין זה”- אין יותר אותו, “ארון” הפך ל”נורא”. אבל זה לא תכלית אלא אמצעי, דוקא מתוך החורבן תצמח הגאולה, אדרבה ה’אין זה’ הוא חלק בלתי נפרד מ’כי אם’. ‘בית אלקים’ הכונה יראה טהורה בלי שום חיצוניות, זה התרגום המילולי של ‘בית אלקים’- יראה פנימית. היה מצב שירמיה לא אמר ‘נורא’, הכונה שהמדה הזו לא היתה שלטת ח”ו, אבל אנשי כנה”ג גילו שאדרבה עצם העובדה שאנו ככבשה בין שבעים זאבים’ הן הן גבורותיו הן הן נוראותיו.

כ”כ התרגלנו, כ”כ נאטם ליבנו. אם אדם מלפני 80 שנה, אפי’ לפני 30 שנה, יקום לתחיה ויראה איך העולם חי, זה נורא ואיום. רואים עולם הולך נגד עצמו, עולם שנאבק על עוד גרגר של תאוה וכבוד, עולם מוצף ריקנות, כולו חוץ. פני הדור כפני הכלב, הכל חיצוני, שום תוכן, שום מקום נקי. לחמניה א”א לקנות בלי קנאה תאוה וכבוד, זה לא סיפורים, אין שום פנים. נערים פני זקנים ילבינו, הבושה חלה על הפנים ועז פנים לגיהנום. ובכל זאת אנחנו קיימים, ותמיד במרכז העניינים. לעצור רגע ולהתבונן בנס הזה, בטראגדיות שכל יום מביא איתו, אין מלה אחרת נורא נורא נ-ו-ר-א.

מי שלא שייך לזה לא מבין מה זה, סוד ה’ ליראיו- יראה לשון ראיה. יראה זה לא היקש שכלי, זה ראיה חושית. א”א לגלות רק למי שנכנס בסוד הדבר, כדרך שבא ליראות כך בא לראות. המשגיח ר’ יחזקאל לוינשטיין זצ”ל אמר שההצלחה תמיד בדבר מכוסה, ואין לך יותר מכוסה ממידות ויר”ש. צריכים הרי ללמוד את זה, המשגיח ר’ ירוחם זצ”ל אמר שהחכמה היא שפת הנפש, היראה שפת הגוף, הגוף לא מבין חכמות, הוא לא מכיר חוץ מעצמו. אתה יכול לחשוב על חסד, כל היום ללמוד תורה, לא תהיה בעל חסד מזה. היראה מרסנת את האדם, יתכן אדם בלי אמונה אבל לפחות יראה טבעית, אם לא זה ‘והרגוני’. עמלק נתבע על “ולא ירא אלקים”. על גדר קטן שזוכה להתגדר בו זו התעלות גדולה, מי שמרסן פליטת פה, איזה לה”ר, איזה כעס, מיד יבחין בהרחבת הדעת פנימית כזו, זה צריך תרגול והתמדה, ‘דע מה למעלה ממך ואי אתה בא לידי עבירה’. וידוע לשון הרמב”ם פ”ב מיסוה”ת “והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים וכו’ מיד הוא אוהב ומשבח וכו’, ומיד הוא נרתע לאחוריו, ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה וכו’ לפני תמים דעות”. ובחינוך איתא “שמתוך ההתבוננות בתורה תתיישב האהבה בהכרח”, ושניהם מקורם בחז”ל וזו לא סתירה. אדם יכול לטייל באתרים נפלאים ובהתפעלות עצומה מהנוף ומיופי הבריאה, ולהישאר אריסטו, אם הוא לא מכוון לעצמו ומתעורר מה אני בעצם לפני תמים דעים. שנים שומעים דרשה, אחד אומר איזה יופי של הברקות, השני מרגיש הוא מתכוין אלי- זה יר”ש.

ובכ”ז יש דרגות שונות ביראה, יש יראת הרוממות ויש יראת העונש. הרמב”ם מגדיר את המצוה יראת העונש, יראה אמיתית לא תתכן בלי תורה. החזו”א עמד והתבונן 20 דקות על פרח והתעלף, רעק”א הגיע לבקר את ה’נתיבות’ וכיבדו את רעק”א בעליה לתורה ב’שלישי’ והתעלף, כשהגר”א היה ילד נגע בקליפת תפוז בשבת והתעלף, וכשראה את זה שוב התעלף עד שאמו אכלה את זה. שמעתי מהרה”ג ר’ יהודה סגל זצוק”ל שאמר לבחור שאיחר זמן ק”ש “איך לא קבלת התקף לב?” באמת כך.

יש לזכור, בישיבה עוד יש סדר מוסר. מתחתנים, קורסים תחת הנטל ונכנסים לשיגרה, אברכים חושבים שא”צ מוסר, זו טעות גמורה. כשלא עולים אז יורדים, ויש יצה”ר עצום שנלחם בזה. אסיים בדברי החזו”א, למה אין היום רעק”א, כשרונות וגאונים כאלו? אלא שבאמת כן יש, אבל יר”ש כמוהו אין! פחד. ‘ובכן אמרו לאלקים מה נורא מעשיך’, ‘והאר עינינו בתורתך ודבק ליבנו במצוותיך ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך’.