דברי רבותינו
Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l
די מחסורו אשר יחסר לו (טו, ח)
אשר יחסר לו – אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין (כתובות סז:).
צ”ב, הרי אין לך שגעון גדול מזה שיצטרך אדם עבד לרוץ לפניו, וכי באדם שנטרפה עליו דעתו עסקינן, שזקוק הוא שירוצו לפניו?
לא ולא! במשוגע אין דין “אשר יחסר לו” להשלים את שגעונותיו. על כרחך מדובר באדם בריא בנפשו.
אך צ”ב, כיצד מגיע אדם לטירוף שכזה? וביותר צ”ע רב, במעשה שהביאה הגמ’, עני בן טובים זה הרי ודאי ידע שהלל הזקן, נשיא ישראל, הוא שרץ לפניו ולא סתם עבד מן השוק, ואם דעתו היתה צלולה, איך יתכן שנתן לו להתבזות כך לפניו רק כדי לספק את שגעונו שירוץ עבד לפניו?
אלא ברור הדבר שאותו אדם היה בר דעת לחלוטין, אך רדיפת הכבוד הנוראה הטריפה אותו עד שהוזקק לשגעונות שכאלו!
אך עדיין צ”ב, איך הותר להלל הנשיא לזלזל כ”כ בכבודו, הרי אמרו בגמ’ (ב”מ ל.) זקן ואינו לפי כבודו פטור, ומדוע לא חשש הלל על כבוד התורה? ואין לומר שנהג הלל לפנים משורת הדין, שהרי דעת הרא”ש (שם, סי’ כא) שכיון שפטרה התורה את הזקן אסור לו לזלזל בכבודו, משום שמזלזל בכבוד התורה במקום שאינו חיוב.
הביאור הוא, פיקוח נפש ישנו כאן. ידע הלל הזקן שבן טובים זה, אם לא יהיה לו עבד לרוץ לפניו עלול הוא לבוא לידי פיקוח נפש. בלי הכבוד הזה עלול הוא למות.
רואים אנו אפוא עד היכן מגיע טירופו של אדם ברדיפה אחר הכבוד, עד כדי פיקוח נפש!
מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה
דברי הימים
Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel Levinshtein, zt”l
“הירידה” של המשגיח באלול
סיפר הגה”צ רבי שלמה ברעוודא זצ”ל: זכיתי לראות את מרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לוינשטיין זצללה”ה בתקופה שבה הגיעה ישיבת מיר, בנסי ניסים, לארה”ב אחר מלחה”ע השניה.
ראיתי אותו בחודש אלול. לא יאמן כי יסופר.. – כמלך בגדוד! מסביבו ארבע מאות תלמידי חכמים, חריפים ובקיאים מופלגים, ששתו בצמא כל מילה שיצאה מפיו. פניו היו כמו של מלאך. הוא כמעט שלא הסתכל מחוץ לארבע אמותיו, גם לא בתוך הישיבה!
יום אחד הגיע לתפילת שחרית לבוש בקיטל הלבן. כשנשאל לפשר הדבר, הסביר: ”אני מרגיש שעם הגיעי לארה”ב נחלשתי ברגשותיי! אינני מרגיש כבעבר את אימת ימי הדין! החלטתי ללבוש את הקיטל, הדומה לתכריכים של מת, כדי להזכיר לעצמי את יום המיתה, ועי”ז להתחזק באימת הדין”.
יום אחד, זעק רבינו זעקה אדירה באמצע שיחה: ”אל תלמדו ממני! אל תסתכלו עלי! אני כבר השתניתי בארה”ב. אינני שוב כבעבר!” בזמן שזעק הוא היה אפוף בלהט קודש, פניו הפיקו יראת שמים עצומה, מראהו כמלאך ה’ צב-אות, מוקף באריות שבחבורה שהקשיבו בדבקות לדבריו, ובכ”ז הרגיש בעצמו ”ירידה”… מן השמים זכיתי לראות דבר שכזה… זה חרוט בנפשי עד עצם היום הזה, עכ”ד.
בשבילי הלכה
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
ראה
איסור יחוד
כתיב כי יסיתך אחיך בן אביך בסתר לאמר, ודרשו מזה איסור יחוד איש ואשה. ובסוף קדושין אמרו אם בעלה בעיר לית לן בה, וכפשוטו הכוונה דמותר, אבל ברש”י כתב דאינו לוקחה. וע’ חכמ”א קכ”ו ו’ ובבינת אדם דלפי רש”י אין היתר בעלה בעיר. ולכא’ לפי רש”י יאסור בעלה בעיר גם בב’ נשים.
אכן ע’ באבי עזרי פכ”ב מאיסו”ב ביאר דגם לרש”י עצמו מותר בב’ נשים דלא אסר רש”י אלא משום איסור דאורייתא דאינו תולה על חשש ביאה, ואילו ב’ נשים הוא רק איסור דרבנן מחשש ביאה, והרי מודה רש”י דבעלה בעיר אין חשש ביאה. (ומיישב בזה קו’ תוס’ מרב ביבי, ונראה כוונתו דאף דבעלה בעיר אסור ביחוד מ”מ בההיא מעשה עדיין לא היה מצב של יחוד אלא דאנו חוששים שמא ירד ויהא יחוד, ומצד איסור תורה הוא תולה על מציאות של יחוד, ויש לסמוך דכיון דבעלה בעיר לא ירד להתייחד ולכן אין לחוש).
והא דמותר בקרוב או בבהמה היינו משום דעריות אלו אין חשד ולכן א”א ללמוד מהקרא דאיירי שאינו קרוב ויש חשד אבל שאר עריות שנחשדו לעולם אסור כי האיסור אינו תולה על חשד ואסור גם בבעלה בעיר.
ולכא’ ראיה לאבי עזרי מאיסור יחוד גם בזקן שא”א בביאה, ועמש”כ במק”א ממעשה דוד ואבישג.
וע”ש הגהות החזו”א שהקשה עליו מנדה דמחלקים באותו ערוה בין בעל ולא בעל, וגם הקשה מלשון הרמב”ם ושו”ע שכתבו שדבר זה גורם וכו’, וגם הקשה דא”כ הגמרא דמביא קרא לא שייך למשנה דאיירי המשנה באיסור דרבנן בב’ נשים. ומה שהקשה באבי עזרי דעל איסור דאורייתא לא שייך לומר שלא יבא לאיסור, תי’ החזו”א דכל איסור יחוד היינו יחוד המביא לאיסור וכיון דאינו מביא לאיסור לא הוי יחוד שאסרה תורה כלל.
ולכא’ עוד יש להקשות מפתח פתוח לרה”ר אמאי מותר לפי אבי עזרי. אך י”ל דזה בודאי לא חשיב יחוד כלל. (ואולי תולה אם פירושו שאפשר לראותם או מחשש שמא יפתח ויכנס).
ולענין היתר יחוד עם קטן פחות מבן ט’ שנה לכא’ צ”ל דלא חשיב ערוה כלל, ועדיין צ”ע. מיהו עדיין יש לעיין ממה דמותר בשעת אנינות שאין יצה”ר כמפורש בגמרא.
וע’ אבי עזרי דתוס’ סנה’ ל”ז הקשו אע”ג דסוגה בשושנים איך מתיר איסור דאורייתא, והק’ על תוס’ דהרי אין הפסוק מתיר אלא קמ”ל דאין מה לחוש, ותי’ דכוונת תוס’ דאיסור דאורייתא לא שייך לביאה. ולפי”ז תי’ תוס’ דיש לה היתר, אין כוונתם דלכן יש לו פת בסלו אלא דלכן הוי ערוה שאינו חמור כ”כ וא”א ללמוד מערוה דאמו. (וצ”ל לדבריו דמ”מ לא דמי לאשת אח ואחות אשה דאף דלפעמים אין להם היתר מ”מ הוי עריות דחמירי, ולפי פשטות תוס’ פשיטא דלא ק’ משם כי אינו בידו להתיר). (ולדבריו לכא’ יוצא דתוס’ בסנה’ ל”ז חולקים על תוס’ בקדושין שהקשו על רש”י).
(ויש להעיר לדבריו מאחותו דמותר ביחוד ופי’ רש”י סנה’ ס”ד משום דאנשי כנה”ג ביטלו ליצה”ר, וע’ רש”ש ופנ”י בכוונת רש”י בקדושין פ”א באחותו, וע”ש דעיקר היתר יחוד בתו המפורש בקרא הוא דוקא בתו ולא אחותו, וכן מפורש בפנ”י פ’ ע”ב ופ”א ע”ב, ותיקשי לפי האבי עזרי דמ”מ נשאר קו’ תוס’ איך מתיר איסור דאורייתא. וע’ תוס’ הרא”ש קדושין פ”א כי איסור יחוד הוא רק אם יש יצה”ר, (וע’ לעיל בשם חזו”א), אבל לפי אבי עזרי ק’. (וע”ש תוס’ הרא”ש דמ”מ כיון דאחותו לא דמי כ”כ לכן אסור בקביעות, וקצ”ע א”כ איך נלמוד כלל להתיר עראי באיסור דכתיב בתורה).
והביאו מהיראים ראיה לפי’ אבי עזרי בתוס’ דהיתר הגמ’ מסוגה בשושנים הוא לענין איסור דרבנן והיתר תוס’ דלא דמי לאמו הוא לענין דאורייתא.
ושוב הביאו מהרא”ש סוף נדה בקיצור הל’ נדה שכתב “כי התורה אסרה ייחוד של כל העריות וגם נדה היא בכרת כשאר עריות, אלא שהדבר קשה ליזהר מייחוד אשתו נדה, ומצאו רמז מן המקרא להתיר ייחוד נדה ודרשו סוגה בשושנים וכו'”, וע’ בתועפות ראם פי’ ברא”ש כעין היראים דמה שכתב “שהדבר קשה ליזהר מייחוד אשתו נדה” הוא רק טעם אמאי לא אסרו מדרבנן, ומבואר דיש לדון כאן משום דאורייתא ומשום דרבנן. אכן אין מכאן ראיה ליסוד האבי עזרי.
אכן באמת לכא’ יש להביא ראיה מהרא”ש לאבי עזרי, דהרי מדויק ברא”ש דאף דכתיב סוגה בשושנים משום שיש לו פת בסלו או משום שכבר בעל מ”מ אינו שמירה מעולה ולא התירו אלא משום שהדבר קשה ליזהר, וא”כ הניחא לענין דרבנן אבל לענין דאורייתא הרי צריך שמירה מעולה, וע”כ דלענין דאורייתא א”צ שמירה אלא דמותר מטעם אחר דלא דמי לאמו. (אכן ק’ כי הבאנו לעיל מתוס’ הרא”ש באחותו דלא משמע כאבי עזרי).
אכן עדיין קשה לשון הרא”ש דמשמע דקאי על איסור יחוד דאורייתא, וכמו שהעיר שם בד”ס על התועפות ראם.
הן הן נוראותיו
Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Eliezer Yehuda Finkel Shlita
אנו נכנסים לימי האלול, שהם הכנה לימים הקדושים והנשגבים הנקראים “הימים הנוראים”. כל העולם כולו עומד על יסוד אחד, שהוא בעצם שנים שהם אחד, מצות אהבה ומצות יראה. הרמב”ם מונה אותם שנים, הרס”ג מנה רק מורא. בכל אופן יראת שמים זו מצות עשה, כך מוסכם בכל מוני המצוות. העיקר הזה נשנה המון פעמים בתורה, ‘את ה’ אלוקיך תירא ואותו תעבוד’, וכל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה, כמש”כ ועתה ישראל מה ה’ אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה. ‘את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם’, זה הראשית וזה התכלית, ראשית חכמה יראת ה’ ועקב ענוה יראת ה’, ואם אין חכמה אין יראה וכן להיפך. זה המבחן של האדם וזה הכלי קיבול, ובזה האדם שונה מכל הבריאה. בזה יש לו זכות קיום וזו התכלית שאיתה ישרוד לעולם, שמעבר למחיצות הגוף, המעלה של משיח מלכנו זאת המעלה האחרונה העליונה והריחו ביראת ה’. לא עושים בגרות ע”ז, זה לא נלמד בשום אוניברסיטה, בזה האדם ניכר, אדם שיש לו יראת ה’ זה ניכר על פניו, למען תהיה יראת ה’ על פניכם לבלתי תחטאו, יר”ש זה דבר שאפשר להריח אותו.
רואים אנשים רחוקים מאוד מכל זיק של יהדות, גויים גמורים, כשנפגשו עם עמוד יראה נרתעו ונפלו אחור. כשהח”ח נפגש עם מלך פולין לבטל גזירה בקשו לתרגם את דברי הח”ח, אמר המלך אין צורך אין צורך זה אומר יותר מכל המילים. הנאצים ימ”ש נבהלו כשראו את הבריסקער רב יושב בעגלה פשוטה, לקחו לר’ יושע בער שעון זהב ותיכף החזירוהו לו כשראו את זיו פני הגרי”ז, וכהנה מעשים הרבה. ‘אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזימו רעד נמוגו כל יושבי כנען’, הבולשביקים הקפואים נמסו כשראו את הסטייפלר מפחד מהשבת יותר מאשר סטאלין, אני לא יכול להסביר את זה, כל מי שזכה להיכנס לקיטון הצר, לקודש הקדשים, איפה שהסטייפלר למד אחז אותו אימה ופחד, מכל החוגים מכל הרמות הכל נמס שם.
ומי מדבר על הבריסקער רב, הרב שך שאל אותו פעם האם זה לא מוגזם איך שהבנים שלו רועדים ממנו, כשראה את ר’ דוד עומד לפני אביו עם ידיו על לבו באימה ופחד ופוסע לאחוריו, ענה לו הגרי”ז זה כאין וכאפס לפחד שהיה לנו מהגר”ח. כמדומה הגרח”ע אמר על הגרי”ז שכבר 500 שנה(!) לא היתה כזו יראה. כשהחזו”א יצא את ביתו של הגרי”ז, פנה לאחוריו ואמר רואים שהשכינה שורה כאן, יש יר”ש בבית הזה.
למעלה בקודש על הגר”ח, שמעתי מר’ חיים ברים זצוק”ל ששמע מיהודי שראה את הגר”ח שבכל פעם שהיה שומע שם שמים ממישהו אחר היו כל ורידי הפנים שלו אדומים ועומדים להתפקע. ומי מדבר על הבית הלוי שהיה כל חודש מניח את ידיו בעופרת רותחת 500 מעלות חום לראות אם נשרף כדי למדוד את היר”ש שלו, היה פ”א שטיפה נחרך, פחד. ואין לנו מושגים במהרי”ל דיסקין שהיה גר מול הכותל המערבי ומעולם (חוץ מפעם ראשונה) לא פתח את הוילון לראות את הכותל מרוב פחד.
מה זה הסוגיא של יראה? בתפילת השל”ה מובא משפט ‘ויעבדוך באהבה ויראה פנימית, לא יראה חיצונית’, מה גרוע ביראה חיצונית, לפחות שיהיה יראה חיצונית? גם הגר”א השמיט את המלה ‘ובגלוי’ בתפילת ‘לעולם יהא אדם יר”ש בסתר ובגלוי’. כפי הנראה, אש אין לה קיום רק אם היא גחלת פנימית, כשיוצאת החוצה היא לא מחזיקה הרבה זמן. כשנתפס רק כדבר חיצוני זה נכבה מיד. חז”ל אומרים שהקב”ה הראה ליעקב ג’ בתים ושני חורבנות, ‘אכן יש ה” זה בית ראשון, ‘ואנכי לא ידעתי’ זה חורבנו, ‘מה נורא המקום הזה’ זה בית שני, ‘אין זה’ זה חורבנו, ‘כי אם בית אלקים’ זה בית שלישי. למתבונן, בית ראשון אכן יש הויה שפע של רחמים עצומים, אח”ז ו”אנכי” לא ידעתי- אותו אנכי של גילוי שכינתו ית’ ‘ואנכי לא אשכחך’. בית שני נבנה במתכונת שונה לגמרי, אחר שכבר נותק ה’אנכי’ חידש יעקב מדת ‘נורא’ והכל הצטמצם בכלים ששמם יראה, אבל ליראה יש שני פנים, מחד הרוממות הדביקות וצמצום האור, מאידך האש ששורפת לעוברי בריתו. החורבן של מדת ‘נורא’ הוא חורבן גמור, כשיעקב אמר “אין זה”- אין יותר אותו, “ארון” הפך ל”נורא”. אבל זה לא תכלית אלא אמצעי, דוקא מתוך החורבן תצמח הגאולה, אדרבה ה’אין זה’ הוא חלק בלתי נפרד מ’כי אם’. ‘בית אלקים’ הכונה יראה טהורה בלי שום חיצוניות, זה התרגום המילולי של ‘בית אלקים’- יראה פנימית. היה מצב שירמיה לא אמר ‘נורא’, הכונה שהמדה הזו לא היתה שלטת ח”ו, אבל אנשי כנה”ג גילו שאדרבה עצם העובדה שאנו ככבשה בין שבעים זאבים’ הן הן גבורותיו הן הן נוראותיו.
כ”כ התרגלנו, כ”כ נאטם ליבנו. אם אדם מלפני 80 שנה, אפי’ לפני 30 שנה, יקום לתחיה ויראה איך העולם חי, זה נורא ואיום. רואים עולם הולך נגד עצמו, עולם שנאבק על עוד גרגר של תאוה וכבוד, עולם מוצף ריקנות, כולו חוץ. פני הדור כפני הכלב, הכל חיצוני, שום תוכן, שום מקום נקי. לחמניה א”א לקנות בלי קנאה תאוה וכבוד, זה לא סיפורים, אין שום פנים. נערים פני זקנים ילבינו, הבושה חלה על הפנים ועז פנים לגיהנום. ובכל זאת אנחנו קיימים, ותמיד במרכז העניינים. לעצור רגע ולהתבונן בנס הזה, בטראגדיות שכל יום מביא איתו, אין מלה אחרת נורא נורא נ-ו-ר-א.
מי שלא שייך לזה לא מבין מה זה, סוד ה’ ליראיו- יראה לשון ראיה. יראה זה לא היקש שכלי, זה ראיה חושית. א”א לגלות רק למי שנכנס בסוד הדבר, כדרך שבא ליראות כך בא לראות. המשגיח ר’ יחזקאל לוינשטיין זצ”ל אמר שההצלחה תמיד בדבר מכוסה, ואין לך יותר מכוסה ממידות ויר”ש. צריכים הרי ללמוד את זה, המשגיח ר’ ירוחם זצ”ל אמר שהחכמה היא שפת הנפש, היראה שפת הגוף, הגוף לא מבין חכמות, הוא לא מכיר חוץ מעצמו. אתה יכול לחשוב על חסד, כל היום ללמוד תורה, לא תהיה בעל חסד מזה. היראה מרסנת את האדם, יתכן אדם בלי אמונה אבל לפחות יראה טבעית, אם לא זה ‘והרגוני’. עמלק נתבע על “ולא ירא אלקים”. על גדר קטן שזוכה להתגדר בו זו התעלות גדולה, מי שמרסן פליטת פה, איזה לה”ר, איזה כעס, מיד יבחין בהרחבת הדעת פנימית כזו, זה צריך תרגול והתמדה, ‘דע מה למעלה ממך ואי אתה בא לידי עבירה’. וידוע לשון הרמב”ם פ”ב מיסוה”ת “והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים וכו’ מיד הוא אוהב ומשבח וכו’, ומיד הוא נרתע לאחוריו, ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה וכו’ לפני תמים דעות”. ובחינוך איתא “שמתוך ההתבוננות בתורה תתיישב האהבה בהכרח”, ושניהם מקורם בחז”ל וזו לא סתירה. אדם יכול לטייל באתרים נפלאים ובהתפעלות עצומה מהנוף ומיופי הבריאה, ולהישאר אריסטו, אם הוא לא מכוון לעצמו ומתעורר מה אני בעצם לפני תמים דעים. שנים שומעים דרשה, אחד אומר איזה יופי של הברקות, השני מרגיש הוא מתכוין אלי- זה יר”ש.
ובכ”ז יש דרגות שונות ביראה, יש יראת הרוממות ויש יראת העונש. הרמב”ם מגדיר את המצוה יראת העונש, יראה אמיתית לא תתכן בלי תורה. החזו”א עמד והתבונן 20 דקות על פרח והתעלף, רעק”א הגיע לבקר את ה’נתיבות’ וכיבדו את רעק”א בעליה לתורה ב’שלישי’ והתעלף, כשהגר”א היה ילד נגע בקליפת תפוז בשבת והתעלף, וכשראה את זה שוב התעלף עד שאמו אכלה את זה. שמעתי מהרה”ג ר’ יהודה סגל זצוק”ל שאמר לבחור שאיחר זמן ק”ש “איך לא קבלת התקף לב?” באמת כך.
יש לזכור, בישיבה עוד יש סדר מוסר. מתחתנים, קורסים תחת הנטל ונכנסים לשיגרה, אברכים חושבים שא”צ מוסר, זו טעות גמורה. כשלא עולים אז יורדים, ויש יצה”ר עצום שנלחם בזה. אסיים בדברי החזו”א, למה אין היום רעק”א, כשרונות וגאונים כאלו? אלא שבאמת כן יש, אבל יר”ש כמוהו אין! פחד. ‘ובכן אמרו לאלקים מה נורא מעשיך’, ‘והאר עינינו בתורתך ודבק ליבנו במצוותיך ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך’.
Parsha Preview
Harav Hagaon Moshe Ahron Friedman Shlita
Make the Right Choice!
Parashas Re’eh
Harav Hagaon Moshe Aharon Friedman Shlita
Parashas Re’eh discusses the topic of ir hanidachas, regarding which the passuk says:וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַה’ אֱלֹקֶיךָ. Rashi explains the words לַה’ אֱלֹקֶיךָ to mean: לשמו ובשבילו. The Mishnah, at the end of Sanhedrin, states that carrying out the mitzvah of wiping out an ir nidachas is on par with bringing a korban:
אם אתם עושין דין בעיר הנדחת מעלה אני עליכם כאילו אתם מעלים עולה כליל לפני. It’s also a fulfillment of וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ.
The Gemara (Sanhedrin 71) cites the following teaching of R’ Eliezer:
כל עיר שיש בה אפילו מזוזה אחת אינה נעשית עיר הנדחת. מאי טעמא, אמר קרא ואת כל שללה תקבץ אל תוך רחבה ושרפת באש, וכיון דאי איכא מזוזה לא אפשר, דכתיב לא תעשון כן לה’ אלקיכם.
If a city contains even one mezuzah, it cannot become an ir hanidachas, because an ir hanidachas has to be destroyed completely, but it’s assur to erase Hashem’s Name, and a mezuzah has Hashem’s Name in it. An ir hanidachas is a place where everyone has strayed so far in worshipping avodah zarah that not a single mezuzah could be found in it.
Rabbi Akiva Eiger, the Minchas Chinuch, and other Acharonim wonder why the principle of עשה דוחה לא תעשה would not apply in this case. The Gemara says, in Yevamos, that in Mishneh Torah, Sefer Devarim, we derive new halachos from smuchin, phrases that are juxtaposed. Since the mitzvah of tzitzis is juxtaposed with the prohibition of shatnez we derive that עשה דוחה לא תעשה, and shatnez in tzitzis is permitted – one may place strings of wool on a linen garment.
Incidentally, we have a mesorah from Rav Asher Arielli shlita that whenever the Rambam discusses a particular sugya you shouldn’t just look up the words of the Rambam that are relevant to that sugya – rather, you should start learning from the beginning of the perek in the Rambam to see the larger context. He quips thatבמשנה תורה דרשינן סמוכין – in the Rambam’s Mishneh Torah you darshen smuchin, seeing what’s before and after the halachah in question in order to fully understand the sugya.
In any event, the Acharonim grapple with the question of why the mitzvas asei ofוְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר does not override the lo saaseh of לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַה’ אֱלֹקֶיךָ. They suggest that a mezuzah contains many Names of Hashem, so destroying a mezuzah would involve numerous lavin, and an asei does not override numerous lavin. Furthermore, they explain, the lav of erasing Hashem’s Name also involves an asei – that of אֶת ה’ אֱלֹקֶיךָ תִּירָא – and an asei does not override a lo saaseh and an asei.
Rav Eliezer’s Exception
The Pardes Yosef offers a different explanation. There is a machlokes between Beis Shammai and Beis Hillel over the principle of עשה דוחה לא תעשה, and Beis Shammai maintains that we do not apply this concept to tzitzis, and that shatnez in tzitzis is forbidden. R’ Eliezer was a Shamuti, a talmid of Beis Shammai, and he is the one who says that a city with even one mezuzah cannot become an ir hanidachas. Since Beis Shammai does not agree with the principle ofעשה דוחה לא תעשה, we cannot destroy an ir hanidachas if it contains even one mezuzah.
There is a problem with this explanation, however, because R’ Eliezer himself, in Maseches Nazir, clearly holds that עשה דוחה לא תעשה. Furthermore, besides the juxtaposition of tzitzis and shatnez being a source of עשה דוחה לא תעשה, the Gemara suggests several other possible sources. In the end, the Gemara rules out each of those other sources, leaving only the juxtaposition of tzitzis and shatnez, which Beis Shammai disagrees with. Interestingly, however, all of the Gemara’s other attempts to find a source for עשה דוחה לא תעשה do work according to Beis Shammai.
One of those attempts, for instance, is to derive עשה דוחה לא תעשה from nazir, but the Gemara nixes that possibility because of the halachah that a nazir may be matir neder: דשאני נזיר דישנו בשאלה, which makes nazir less stringent than other prohibitions. Yet Beis Shammai holds that a nazir may not be matir neder – לב”ש… אין שאלה בהקדש – in which case we could derive the principle of עשה דוחה לא תעשה from nazir.
Another suggestion in the Gemara is that this principle can be derived from the Korban Tamid, which overrides Shabbos, but the Gemara strikes down that possibility on the grounds that the commandment of the Korban Tamid was given before Mattan Torah. This is only true, however, if the Korban Olah that Bnei Yisrael brought in the Midbar was a Korban Tamid, but Beis Shammai holds that it was actually an Olas Re’iyah. Accordingly, Beis Shammai would see this as a legitimate source for עשה דוחה לא תעשה.
Similarly, the Rishonim in Yevamos discuss whether עשה דוחה לא תעשה can be derived from the combination of nazir and kohen. Tosafos says: וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין, but we know that Shammai Hazaken holds: שני כתובים הבאים כאחד מלמדין.
Accordingly, we would have to invalidate the suggestion that the reason R’ Eliezer did not apply the principle of עשה דוחה לא תעשה to mezuzah and ir hanidachas is because he is a talmid of Beis Shammai.
The Correct Viewpoint
There’s much more to this pilpul, but I want to bring out a mussar haskel from this sugya.
The story is told that in Yerushalayim of old there were two brothers, one a big kana’i, and the other an ohev shalom. A certain gadol said about these two brothers that they each have their own individual path in avodas Hashem, and the difference in their respective approaches is reflected in the following scenario. Imagine, he said, that there was a report about an ir hanidachas somewhere in Eretz Yisrael. If the brother who was a kana’i would hear that there was one mezuzah in the city, he would say, “Oy, so now they’re going to get saved,” and he would go and remove the mezuzah in order to fulfill the mitzvah of wiping out an ir hanidachas. But if the other brother would hear that there is a city that’s an ir hanidachas, he would go and put up mezuzah to save the city.
This concept of one mezuzah saving an entire city is a fundamental idea that is reflected in the opening words of the parashah as well. Many of the Acharonim note that there is a change in subject in the words: רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם – the word רְאֵה is addressed to the singular “you,” while the word לִפְנֵיכֶם is addressed to the plural “you.” The Chasam Sofer explains that this indicates that each person should view the world as if it’s half guilty and half meritorious. If he does an extra mitzvah – one mezuzah, one chessed, one good deed – he sways the entire world to the side of merit, and if he transgresses, he sways the world to the other side. From ir hanidachas we see this clearly: one mezuzah could change the fate of the entire city.
Another way of understanding the words רְאֵה אָנֹכִי is that a person has to view himself with the correct outlook. He has to see himself as a חלק אלו’ ממעל, a representative of
אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ – and not, as the Kotzker said, fall into the category of אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה’ וּבֵינֵיכֶם. Sometimes a person’s anochiyus becomes a barrier between him and Hakadosh Baruch Hu, and to prevent that from happening, a person has to develop hisbatlus and view himself in the right way.
The word רְאֵה has the same gematria as אור and רז, which alludes to the concept that a person should see himself with the correct hashkafah and understand what his true purpose is so that he can make proper decisions. The whole dilemma of whether or not we apply the principle of עשה דוחה לא תעשה is rooted in the dilemma over what you’re not allowed to do and what you’re supposed to do, which is reflected in the passuk: רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. There’s no in between; you have to make a decision.
But we can also explain the words רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה in a different way. Brachah is brachah, but וּקְלָלָה can be interpreted as an acronym for the words:והקרן קיימת לו לעולם הבא. When a person does mitzvos, he enjoys the fruits of his good deeds in this world, but the principal remains intact for Olam Haba. The Torah is telling us that everything is good – on Olam Hazeh you’ll get brachah, and even the klalah is a promise of rewards in Olam Haba.
We should all be zocheh.