דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l

ושעיר עזים אחד לחטאת לה’ (כח, טו)

מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו לה’, אמר הקב”ה שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח (חולין ס, ב).

צ”ב, למה צריך לכפרה זו, והרי הלבנה כדין נענשה על שביקשה למעט את החמה ואמרה אין שני מלכים משמשים בכתר אחד (חולין, שם)?

בגמ’ (סנהדרין מב, א) הפליגו חז”ל בגודל עניינה של ברכת קידוש לבנה: “א”ר אחא בר חנינא א”ר אסי א”ר יוחנן, כל המברך על החדש בזמנו כאילו מקבל פני שכינה וכו'”, “תנא דבי רבי ישמעאל, אילמלא לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהן שבשמים כל חודש וחודש דיים”. ופירש”י: “אילו לא זכו למצוה אחרת אלא לזו, שמקבלין פני שכינה פעם אחת בחודש”.

ובשעת קידוש לבנה, שהיא שעת קבלת פני אבינו שבשמים, תקנו חז”ל להתפלל “למלאות פגימת הלבנה ולא יהיה בה שום מיעוט”. מוכח שאכן ענין גדול וחשוב יש במילוי פגימת הלבנה.

ביאר מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה, בפרשת בריאת המאורות כתוב (בראשית א, יד) “יהי מאורות ברקיע השמים”, וכתב בעל הטורים: “מארת חסר, שלא נברא להאיר אלא השמש, והירח לא נברא אלא כדי שלא יעבדו לחמה אם תהיה יחידה”.

מבואר שהשמש היא יצירה כה נשגבה ומיוחדת, עד שאם תשלוט לבדה יהיה מקום לטעות ולחשוב שהיא אלוה, ח”ו. ואמנם לבריאה לא היה כלל צורך בירח, אך כדי למנוע את הטעות נבראה הלבנה שאורה היה כאור החמה ממש וכל תפקידה היה למנוע טעות, שלא יעבדו לחמה.

אולם לאחר שנתמעטה הלבנה, הרי שיש מקום לטעות, ובעיניי ראיתי בתקופה בה שהינו עם בני הישיבה ביפן, כאשר מידי בוקר בשעת הזריחה, מאות אלפי אנשים נופלים אפיים ארצה בסגדם לשמש.

זו תפילתנו בשעת קבלת פני אבינו שבשמים: “למלאות פגימת הלבנה”, מבקשים אנו לסלק את מקום הטעות מן העולם, שיהיה אור הלבנה כאור החמה ממש, ויכירו וידעו עובדי החמה כי אין ממש בעבודה זרה שלהם.

ועל ענין זה הצריך ה’ להביא כפרה כביכול, על שנתמעטה הלבנה ונוצר מקום טעות ומכשול בעולם.

דברי הימים

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel Levinshtein, zt”l

הדרך לתקן את פרצת רמיסת השבת היא אחת

היה פעם שבקשו למחות על פעילות התחבורה הציבורית הפועלת בעיר חיפה תוך רמיסת קדושת השבת.

מארגני המחאה תכננו הפגנת המונים ברחובה של עיר ונגשו אל מרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לווינשטיין זצללה”ה על מנת שיאפשר לבני הישיבה לשבות בחיפה ולהצטרף למחאה.

בדבריהם הדגישו המארגנים שכמה ישיבות כבר הבטיחו את השתתפות תלמידיהן.

שאל אותם מרן המשגיח זצ”ל: מבקשים אתם למחות או לתקן את המצב?

ענו המארגנים: לכתחילה, ודאי שאנו רוצים לתקן את המצב, אך אם אי אפשר לתקן, אז

לכל הפחות למחות על רמיסת קדושת השבת.

נענה מרן המשגיח זצ”ל ואמר: אם רצונכם לתקן את המצב, הרי הדרך היא אחת, אם השבת תשמר אצלנו טוב יותר, ממילא תגיע השפעתה עד חיפה ותגדור את פרצותיה.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

פינחס

ובני קרח לא מתו

ע’ קדושין ל”א ע”ב מעשה אבימי שביקש אביו לשתות וכשהגיע לאביו כבר ישן אביו ועמד והרכין עצמו על אביו והמתין, ועד שנתעורר אביו זכה לפרש הפסוק מזמור לאסף. וע”ש תוס’ “אך יש במדרש שאסף אמר שירה על שטבעו בארץ שעריה, משל לשפחה שהלכה לשאוב מים מן הבאר ונפל כדה לבאר והיתה מצטערת ובוכה עד שבאתה שפחת המלך לשאוב ובידה כלי של זהב ונפל אותו כלי שם התחילה הראשונה לשורר ואמרה עד עכשיו לא הייתי סבורה שיוציא שום אדם כדי שהוא של חרס מן הבאר שאינו נחשב ועכשיו מי שיוציא אותו של זהב יוציא כדי עמו, כך בני קרח שהיו בלועים כשראו שטבעו בארץ שעריה אמרו שירה אמרו מי שיוציא השערים יוציא גם אותנו לכך אמר אסף מזמור (תהלים ע”ט) שהוא ממשפחת קרח”.

(ומקור מדרש זה בתנא דב”א בסדר אליהו רבא פרק ל’ ע”ש עם שנוים. וע’ רש”ש שהעיר דשם לא אמרו כתוס’ “בני קרח שהיו בלועים וכו יוציא גם אותנו” אלא מי שיבנה ירושלים יעלה את אבי אבא).

(וע’ רש”ש דצ”ל שחששו על אביהם כי הם לא ירדו לגיהנום, וכן נקט המהרש”א שם שפי’ דזכה לזה אבימי בזכות כיבוד אב לומר פירוש בענין זה של כבוד אביהם. ובעיקר הגמ’ ע’ פרי צדיק קדושת שבת ז’ דשכר כיבוד אב הצלחה בת”ת, ופי’ כי מכבד זוכה לכבוד ואין כבוד אלא תורה).

וצ”ע מה שייכות השערים ובני קרח כאילו ירדו למקום אחד, ועוד מהיכי תיתי שאמרו “מי שיוציא השערים יוציא גם אותנו” והרי אין כאן חשש של טרחא להוצאת בני קרח כמו במשל שהוא ענין של טרחא.

והנה ידוע מה שאומרים במוסף יו”ט והראנו בבנינו ושמחנו בתיקונו, וצ”ע כפל לשון, ופי’ מהריל”ד עפ”י רש”י סוכה מ”א ע”א דמקדש לעתיד לא יבנו אלא יבא משמים, ומצד שני הוכיחו שאנחנו נעשה בהמ”ק, ותי’ כי עיקר בהמ”ק יבא משמים אבל תיקון השערים יעשו בנ”י, וזה לשון והראנו בבנינו ושמחנו בתיקונו. ובהמשך שם אומרים והשב כהנים לעבודתם ולוים לשירם ולזמרם, וצ”ע ההמשך, ויש שכתבו עפ”י תוס’ הנ”ל שהצלת בני קרח עם השערים, ולכן לוים לשירם.

ליום הזיכרון השישים למרן רה"י הגאון הרב אליעזר יהודה פינקל זצללה"ה

Hagaon Harav Tzvi Partzovitz Shlita

‘נאמר בהיכל הישיבה הקד

איתא בס’ דרך עץ החיים (להרמח”ל) יעמוד אדם בכל יום ויבקש בלבו מה עשו הראשונים שכה חשק ה’ בהם, מה עשה משה רבינו ע”ה מה עשה דוד משיח ד’, ויעלה בשכלו מה טוב לאדם לעשות כן גם הוא וטוב לו.

ובאמת ביום הזכרון לראש הישיבה הסבא זצ”ל יש להתבונן מה עשה שכה חשק ה’ בו, שהרי זכה להעמיד את הישיבה הק’ באירופא בשנים לפני מלחמת העולם, בימי תפארתה הגדולים, ומכחו ובזכותו היתה הישיבה עולה כפורחת בגלות שנחאי, וגם זכה וחפץ ה’ עלה בידו ליסד ולהקים את מרכז התורה בירושלים עד כי יבא שילה, מה עשה שכח חשק ה’ בו.

והנה בהלוויה לפני שישים שנה קרא עליו חתנו ראש הישיבה הגר”ח זצ”ל את דברי חז”ל על שמשון שאמר בתפילתו לפני שהפיל את הבית ואמר שמשון “אמצני אך הפעם, עשרים שנה שפטתי את ישראל ולא אמרתי לאחד מכם העבר לי מקל ממקום למקום”, והנה שמשון הזכיר את שהי’ שופט ישראל עשרים שנים, והוסיף ואמר “ולא אמרתי לאחד מכם העבר לי מקל ממקום למקום”, והיינו שאם הי’ נוטל משהו ל”עצמו” כי אז אינו יכול לבקש “אמצני אך הפעם”, כי ה”נוטל לעצמו ואפי’ משהו” זה משהו אחר, עכ”ד. ונתכוין לענין של שלימות המעשה, ואמר זאת “שישים שנה היה ראש ישיבה ולא נטל לעצמו כלום”.

ויש להוסיף עוד, דהנה בחז”ל (מכילתא) עמש”נ בקרא “ויהי ידיו אמונה, בידו אחת שלא קיבל מישראל כלום, ובידו השניה אמר לפני הקב”ה רבש”ע על ידי הוצאת את ישראל ממצרים, ועל ידי קרעת את הים ועל ידי עשית להם ניסים ונפלאות וכך על ידי תעשה להם ניסים ונפלאות בשעה זו”.

“כאשר ירים משה את ידו”, זהו ידו אחת שהוציא את ישראל ממצרים, וכנגדה ידו אחת שלא קיבל מישראל כלום, וזהו ידיו אמונה, וזה ה”מעמיד” לוהיה כי ירים משה את ידו וגבר ישראל.

וזה הפי’ בדברי חז”ל, שמשון הגיבור זוכה ל”אמצני אך הפעם” על ידי שני הדברים כאחת, על ידי “עשרים שנה שפטתי את ישראל” וגם “ולא אמרתי לאחד מכם העבר לי מקל ממקום למקום”, ואף הראש ישיבה זצ”ל לא קיבל מישראל כלום”.

ויש להזכיר את שאמר הגאון רבי אליעזר פלצ’ינסקי זצ”ל כשאני רואה את גדלות הישיבה והצלחתה היום, אני יודע ומבין את זה, כי אני ראיתי בעיני איך שהראש ישיבה שלח את בחירי תלמידיו ליקח תורה מהגאב”ד מבריסק, וידע שכשיחזרו לאחר תקופה למיר, שוב תהי’ הנהגתם באופן אחר, כפי שאכן כך היה, כשחזרו אח”כ למיר, ובכל זאת הוסיף ושלח והכל כדי להועיל להם להוסיף תורה ולהגדיל תורה, ובזכות מעשה זה כל הסייעתא דשמיא פה.

וגם נזכיר את שאמר הגאון רבי שלמה וולבא זצ”ל, שכשבא הראש ישיבה לאביו, הסבא מסלבודקא זצ”ל, ובא ליטול עצה האם לקחת את הגה”צ רבי ירוחם זצ”ל להיות משגיח במיר, וידוע שהסבא זצ”ל אמר לו שעליו לדעת כי אם רבי ירוחם יבא כי אז הכל יהיה ר’ ירוחם זצ”ל, ואמר הראש ישיבה זצ”ל שזה על דעת כן, ואמר לו הסבא זצ”ל אם כן אדרבא תביא את ר’ ירוחם, ואכן כך הוה. וכפי שראיתי במיר “הכל היה סביב ר’ ירוחם”. והוסיף הגר”ש וולבא: ולא עוד, אלא

שבערב ימים טובים, לעת שהראש ישיבה רצה לתת “חלוקה” לבחורים ליום טוב, אמר שיש לתת את החלוקה על ידי רבי ירוחם כדי “לחזק את המעמד של רבי ירוחם”. מבהיל הרעיון.

זה ממש “לא נטל מישראל כלום”, ולא עוד, אלא שהגאון רבי ארי’ פינקל זצ”ל, סיפר בשם הרה”ג ר’ שמשון רפאל ווייס שפעם לעת משבר כספי משהגיע לא”י לעזור לישיבה הקד’ והנה הוא רואה שרבינו זצ”ל נותן כסף עבור שטיקעל תורה לתלמיד חכם שלא היה מלומדי הישיבה כמנהגו מאז, אמר לו והרי המצב בהישיבה הק’ הינו מצב קשה, ואמר לו “וכי כך לימדתי אותך “הישיבה שלי, הישיבה לא שלי”? הכל אותו דבר! אין הבדל! ואכן לא נטל לעצמו כלום. אין כזה מושג “הישיבה שלי”.

ב. ואולי יש להוסיף עוד בזה אי’ בתנד”א (פכ”ה) מפני מה נטמן במשכן עד היום הזה, כי קשה לפני הקב”ה להפסיד מה שעשאוהו הכשרים בנדבת לבם, ולעתיד לבא יבא הקב”ה וישרה שכינתו כמידה הראשונה.

ויש להוסיף ביאור, דהנה בתרומת המשכן במנין הסממנים, נמנו זהב כסף ונחושת וכו’ ובסוף כתוב “אבני שהם ואבני מלואים לאפוד ולחושן”, וכבר תמה האוה”ח, והא לכאורה לפי סדר חשיבותם ויקרותם היה לכותבם לאבני שוהם לפני “שמן למאור ובשמים לשמן המשחה” וכתב עפ”י ד’ חז”ל, כי בהבאת אבני שהם ואבני המלואים, היה תביעה על הנשיאים שנתעצלו והביאום באיחור מה, ויש לתמוה דעדיין קשה דמה תשובה היא זו על כך שמנאום לא כסדר חשיבותם.

גם אי’ באוה”ח על מה שנאמר והמלאכה היתה דיים והותר, ואי’ בחז”ל שנעשה נס ואע”פ שהיה בתרומת המשכן יותר מהצורך , בכל זאת הכל נכנס לתוך המשכן שלא כדרך הטבע, ופירש באור החיים כי רצו שכל נדבות כלל ישראל יכנסו למשכן, וגם פה יש להסביר מה הענין בזה.

והפירוש פשוט, שהרי בקרא נאמר בשה”ש אפריון עשה לו שלמה רפידתו זהב וכו’ תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים, וזה קאי על המשכן, ותוכו רצוף אהבה, היינו האהבה של כלל ישראל שהיתה נכללת בנדבת לבם, והיינו, שכמים הפנים אל הפנים כביכול, שכשם שהי’ מצד כלל ישראל אהבה בבנין המשכן בנדבת הלב, כן הקב”ה משרה שכינתו על עמו. והיינו שמבואר בזה שה”נדבה” היא היא שבונה את המשכן.

ועל כן אבני שהם ואבני מילואים נמנו כהסממנים האחרונים, כי בנין המשכן היה ע”י ה”נדבה” ועל כן האחרון לנדבה נמנה לאחרונה.

וזה גם הענין שנעשה נס שכל מה שהביאו ישראל בנדבת לבם הכל נכלל בבנין המשכן, כי מכיון שהנדבה היא שבונה את המשכן, על כן יש לכלול את כל נדבות בני ישראל במשכן. והרי זהו שורש מה שלמדנו שקשה לפני הקב”ה להפסיד מה שעשו הכשרים בנדבת להם, כי הנדבה שהיא שבונה ו”מקיימת” את המשכן.

אף אנו נאמר, הרי כל הנהגת רבינו היתה כולה “נדיבות”, כי אז היה תומך בישיבות אחרות, ואף פה בארץ ישראל היה שולח כסף למקומות תורה אחרים כפי שספר בנו הראש ישיבה הגאון רבי בינוש זצ”ל ,ואף למרחוק לכפר-חסידים היה שולח כסף וידוע כשהחזו”א רצה להקים מוסד וחיפש שותף הרי פשוט שרבינו הוא השותף.

וכל הנהגתו שישב מבוקר עד ליל והאזין לדברי תורה שאמרו אברכים, ולא היה הבדל אצלו בין אברכים מהישיבה לאברכים ממקומות אחרים והיה משלם לכל אחד במטבע הגונה, ולא עוד אלא שלאחרונה נודע שהיה בירושלים בישיבת עץ חיים הרב הגאון ר’ ישעי’ וינוגרד זצ”ל שהיה גם נוהג לשמוע דברי תורה ולשלם על זה, ונודע, שכל זה היה כספים שנתן לו רבינו זצ”ל.

ונזכיר גם שהגאון ר’ ישראל גרוסמן זצ”ל סיפר שבשנים הראשונות אחר הקמת המדינה, שהיה כמה מאנשי ירושלים שסברו לפי השקפתו לא כהנהגת רבינו זצ”ל בכמה ענינים, ומשכך לא רצון לבא לאמר לפניו “תורה”, והיה הגאון ר’ ישראל גרוסמן אומר דברי תורה בשמם, ורבינו זצ”ל לא היה הבדל לפניו, ושלח להם את התמיכה במקום, וכל זאת מההנהגה הזו “לא לקח מישראל כלום” העיקר תורה, וכזו הנהגה של “נדבה”, היא שעמדה ועשתה שלא ישלטו שונאים במעשי ידיהם, ומה שעשו הכשרים בנדבות לבם היה קשה לפני הקב”ה להפסידם.

ע”כ נכתב ע”י אחד השומעים

המשך דברי רבינו יובאו בע”ה בשבועות הבאים