דברי רבותינו

Moreinu Hagaon Harav Eliyahu Baruch Finkel, zt”l

ותקרבנה בנות צלפחד וגו’ למשפחות מנשה בן יוסף. (כז,א)

פירש רש”י: “לומר לך יוסף חיבב את הארץ שנאמר (שמות יג, יט) והעליתם את עצמותי וגו’, ובנותיו חיבבו את הארץ שנאמר (פסוק ה) תנה לנו אחוזה”.

וכן מבואר עוד לעיל מיניה על הפסוק “ובאלה לא היה איש וגו'” (כו, סד), ופירש רש”י: “אבל על הנשים לא נגזרה גזירת המרגלים. לפי שהן היו מחבבות את הארץ. האנשים אומרים (במדבר יד, ד) נתנה ראש ונשובה מצרימה, והנשים אומרות תנה לנו אחוזה, לכך נסמכה פרשת בנות צלפחד לכאן”.

הקשה מורנו הגאון הרב אליהו ברוך פינקל זצללה”ה: צריך להבין, מה הראיה שבנות צלפחד חיבבו את הארץ, שמא חיבבו את הממון ומשום כך ביקשו נחלה?

וביאר, על כרחך מחיבוב הארץ הוא ששאלו ולא מחיבוב הממון, שהרי מיום שמת אביהן ועד עתה עברו כמעט ארבעים שנה [שלמ”ד צלפחד מקושש היה, הרי היה זה בשבת השניה לצאתם ממצרים, ולמ”ד שמן המעפילים היה, היה זה בשנה השניה לצאתם ממצרים, אחר חטא המרגלים.] ואעפ”כ לא באו בנות צלפחד אל משה רבינו לבקש לרשת את נכסי אביהן, כגון ממונו שהיה לו מביזת מצרים ומביזת הים וכו’, אלא רק כעת בזמן שעמדו לפני כניסתם לארץ כשמשה רבינו עסק בחלוקת הארץ, באו הן לתבוע נחלה בארץ, הרי מכאן ראיה כי לא תאות הממון עמדה לנגד עיניהן אלא שהיו מחבבות את הארץ.

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Eliezer Yehuda Finkel, zt”l

אוהב את הבריות ומקרבן לתורה

סיפר הגאון הרב מענדל אטיק זצ”ל, מראשוני תלמידי הישיבה בירושלים, מעשה נפלא המבטא את מידת האהבה וההקרבה העצומה של מרן ראש הישיבה הגאון הרב אליעזר יהודה  פינקל זצללה”ה למען בני הישיבה ועלייתם הרוחנית:

היינו קבוצת תלמידים ירושלמיים שהגענו ללמוד בישיבת מיר, שהוקמה באותם ימים בביהמ”ד בשכונת ‘אחוה’ בירושלים, והנה אחד מהצעירים מלומדי הישיבה התנהגותו הייתה שלא כפי הראוי לבן ישיבה, וכבר החל לסור מן הדרך, השמועות אמרו שהלה נסחף אל אחת מהמחתרות שפעלו בשנים ההן והפילו חללים רבים מקרב צעירי הציבור החרדי בארץ.

ניגשנו קבוצת לומדים מופלגים אל ראש הישיבה ודרישתנו בפינו שאם לא מסלקים את הבחור המקולקל מהישיבה, אזי אנחנו כולנו עוזבים לאלתר את הישיבה, וצריך להבין שמדובר היה אז בתחילת התהוות הישיבה בירושלים. למרות האיום המפורש ענה להם ראש הישיבה בנחת: “אתם יכולים לעזוב!” ולמול עיניהם הנדהמות הסביר: “אתם, הרי אף אם תעזבו את הישיבה הלא ודאי תמצאו ישיבה אחרת שתשמח לקבל קבוצה כה מובחרת, אבל אותו בחור, באם אזרוק אותו מהישיבה מי יקבל אותו? והוא אף עלול להידרדר לגמרי”.

וסיים הגאון הרב מענדל אטיק: כמובן שאחרי שראינו את התקיפות של ראש הישיבה נשארנו כולנו בישיבה, וגם אותו בחור נשאר בישיבה, ולאחר מכן היטיב את דרכיו ולימים נעשה לאילנא רברבא.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

פינחס

סמיכה של זקנים

כתיב וסמכת את ידך עליו. וכתב הרמב”ם פ”ד מהל’ סנה’ ה”א וז”ל ומשה רבינו סמך יהושע ביד וכו’ וכן השבעים זקנים משה רבינו סמכם וכו’ ואותן הזקנים סמכו לאחרים ואחרים לאחרים ונמצאו הסמוכים איש מפי איש עד בית דינו של יהושע ועד בית דינו של משה רבינו עכ”ל.

וע’ גרי”ז פ’ יתרו שכתב וז”ל צ”ע למה נקט הרמב”ם דוקא השבעים זקנים והלא כבר מתחלה מנה שרי אלפים ושרי מאות שהם היו סנהדראות לשבטים כמבואר בסנה’ דף ט”ז והיו דנין גם דיני נפשות כדכתיב בקרא כל הדבר הגדל יביאו אליך וגו’ ודרשינן בסנה’ דף ט”ז דר”ל דבריו של גדול דהיינו דיני נפשות של כ”ג, וא”כ הרי בע”כ היו סמוכין מפי משה, ובין כולם היו שבעת ריבוא ושמונת אלפים ושש מאות כמבואר בסנה’ דף  י”ח יעו”ש, וא”כ הרי היו יכולין כולם לסמוך גם לאחרים כדין סמוך מפי סמוך, ולמה נקט הרמב”ם דוקא יהושע ושבעים זקנים וצ”ע. ואולי י”ל דכיון דבאותה שעה לא נאמרה עוד הפרשה דאספה לי וגו’ רק משה בעצמו במקום שבעים ואחד הוה קאי, ע”כ ממילא דלא היתה סמיכתן רק על ענינים שדינן בכ”ג ולא על ענינים שדינן בסנהדרין של ע”א, והרמב”ם מיירי מסמיכה הנוהגת לדורות המועלת גם לישב בסנהדרין של ע”א, וזהו דקחשיב רק סמיכת זקנים ויהושע וצ”ע בזה עכ”ל.

ומבואר בפשיטות בדברי הגרי”ז דסמיכת שבעים זקנים שסמך משה היה להם דין ב”ד של ע”א, ומקורו במשנה ריש סנה’ “מנין לגדולה שהיא של ע”א שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל ומשה על גביהן”. והגרי”ז חידש דדיינים שעשה משה עד אותו שעה לא נסמכו לדון כדין ב”ד של ע”א. ולכא’ כן משמע בגמ’ דף ט”ז שהביא הגרי”ז בהא דכתיב בקרא כל הדבר הגדל יביאו אליך וגו’ ודרשינן דר”ל דבריו של גדול דהיינו דיני נפשות של כ”ג, ומבואר שהם לא היו דנים כב”ד של ע”א. (והגרי”ז הביא משם דשאר דיני נפשות הם היו דנים).

וע”ע גרי”ז פ’ בהעלתך עה”פ לשום את משא כל העם הזה עלי וכתב שם וז”ל נראה הביאור בזה משום דבאמת הרי כבר היו סנהדראות לשבטים אלא דבענינים הנוגעים לכל ישראל צריכים דוקא ב”ד של ע”א, ומשה רבינו במקום ע”א קאי, וזהו שאמר את משא כל העם הזה עלי, דבענינים הנוגעים לכל ישראל הרי זה מוטל רק עליו בלבד, והתשובה ע”ז היתה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, דנתמנו אז ב”ד של ע”א (כמבואר כן בריש סנהדרין), ולהם שייך כל הענינים האלו, וכדמסיים ונשאו אתך במשא העם ולא תשא אתה לבדך, שלא יהיה הוא בעצמו במקום ע”א עכ”ל. והוא כדבריו בפ’ יתרו דדיינים שעשה משה עד אותו שעה לא נסמכו לדון כדין ב”ד של ע”א.

והנה הגאון ר’ שמואל זצ”ל בס”ז אבן ציון עמ’ תרי”ט הביא מגמ’ י”ג ע”א א”ל אביי לרב יוסף מיסמך סבי בשלשה מנלן, אילימא מדכתיב ויסמוך את ידיו עליו אי הכי תסגי בחד וכ”ת משה במקום ע”א קאי אי הכי ליבעי ע”א, קשיא. ופירש”י וז”ל דמשה במקום ע”א קאי לפי שהיה ראש להם ושקול ככולם עכ”ל. ולכא’ קשה משם לביאור הגרי”ז. ובפשטות היה נראה דאין זה אלא דס”ד הכי בגמ’ וה”ק וכ”ת דאף אחר פרשת אספה לי משה במקום ע”א קאי.

אך ר’ שמואל זצ”ל פי’ שם דבאמת יש לדייק דשם בדף י”ג פירש”י דמשה במקום ע”א קאי לפי שהיה ראש להם ושקול ככולם ולקמן ט”ז ע”ב גבי אין מעמידין סנהדראות אלא בע”א אמרו מנא לן כדאשכחן במשה דאוקי סנהדראות ומשה במקום ע”א קאי, ופירש”י דאוקי משה סנהדראות בעצת יתרו ומשה היה שופט ודיין ע”פ הדיבור ושקול כסנהדרי גדולה שבירושלים עכ”ל. ולכן פי’ ר’ שמואל דבאמת אחר ההיא מעשה לא היה לו דין של ע”א אלא דמ”מ ס”ד דבעי ראש הסנהדרין של ע”א וכעין מה שמצינו לעיל דף ה’ דבעי סמיכה ע”י נשיא, וכל מה דמהני סמיכת ב”ד הוא משום שזה ברשות הנשיא וכאילו נקיט רשותא מהנשיא, והיינו משום דבזה באמת ליכא כלל דין ב”ד של ע”א רק דבעי סמיכת ראש הסנהדרין.

בקנאו את קנאתי

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh Finkel, zt”l

״זאת קומתך דמתה לתמר״
מובא במדרש רבה על הפסוק בשיר השירים (ז, ח) ״זאת קומתך דמתה לתמר״, שנבוכדנצר העמיד צלם וגזר שמכל אומה ואומה יבואו שלשה וישתחוו לצלם. וגם מישראל שלח לקרוא לשלשה – חנניה מישאל ועזריה, וברור היה לכל, שמי שלא ישתחווה בזמן שינתן הסימן, יזרק לכבשן האש שהיה מוכן קודם לכן, וישרף מיד. והלכו לדניאל ושאלוהו אם להשתחוות לצלם. [ומבואר בתוס׳ (ע״ז ג.) שהצלם לא היה ע״ז גמורה, אלא רק אנדרטא שהיה נראה כאילו המשתחוה לה עובד ע״ז];

אמר להם דניאל, הנה הנביא לפניכם לכו אצלו, הלכו להם מיד אצל יחזקאל, אמר להם כבר מקובל אני מישעיה רבי (ישעיה כו) חבי כמעט רגע עד יעבור זעם. אמרו לו אם כן יאמרו שכל האומות ובכללם ישראל השתחוו לצלם. רוצים אנו להיות שם ולא להשתחוות כדי שיאמרו שכל האומות השתחוו מלבד ישראל שלא השתחוו. אמר להם המתינו לי עד שאמלך בגבורה. אמר לפני הקב”ה רבש”ע חנניה מישאל ועזריה מבקשים ליתן נפשם על קדושת שמך, מתקיים אתה עליהם או לא. אמר לו איני מתקיים עליהם. …באותה שעה בכה יחזקאל וקונן והילל בעצמו ואמר ווי לשונאי ישראל אבדה שארית יהודה, שלא נשתייר מיהודה אלא אלו בלבד, והיה בוכה והולך. כיון שהגיע אמרו לו מה אמר לך הקב”ה, אמר להם אינו מתקיים עליכם. אמרו לו בין מתקיים בין שאין מתקיים אנו נותנין נפשותינו על קדושת שמו. ותיכף מיד כשיצאו מלפני יחזקאל, נגלה הקב״ה ואמר לו, יחזקאל מה אתה סבור שאיני מתקיים עליהם, מתקיים אני עליהם בודאי, אלא הנח להם ולא תאמר להם כלום, כדי שיהיו מהלכים בתומתם.

וביאור הענין, שאם הקב״ה היה עונה כבר בתחלה שהוא יצילם, היו הולכים על מנת שינצלו, ואז לא היו נצולים, כיון שהקב״ה אינו עושה נס לשנות הטבע, ואש זה אש, ורק לאחר שיחזקאל אמר להם שהקב״ה לא יצילם, והם הלכו בין יתקיים עליהם ובין לא יתקיים עליהם, אז התחדש שודאי יצילם, ולכן לא נתגלה להם, כדי שילכו במסירות נפש ובזכות זו ינצלו.

וזהו שנא׳ ״זאת קומתך דמתה לתמר״ – שכל אומות העולם באו שלשה שלשה להשתחוות על פניהם, והם עמדו כמו תמר, שהוא עץ גבוה – ״כתמר יפרח״, ולא נכנעו, כדי לקדש שמו יתברך ברבים.
המוסר עצמו לכבוד שמים זוכה להרבות כבוד שמים
והנה מובא בגמ׳ (פסחים קיח.) התפלה שבקשו קודם שירדו לכבשן האש, והם פסוקי הלל הגדול;

״לא לנו ד׳ לא לנו״ אמר חנניה, ״כי לשמך תן כבוד״ אמר מישאל, ״על חסדך ועל אמיתך״ אמר עזריה. וזהו שאמרו שלשתם – ״לא לנו ד׳ לא לנו״ – אין אנו מבקשים בזכותנו, ״כי לשמך תן כבוד״ – אנו מבקשים כבוד שמים, ואמנם אם נשרף יהיה קידוש ד׳, אבל בקשתינו היא כבוד שמים, שיראו את גדלך ואת כבודך, שאין טבע כלל לא אש ולא גבורים אלא הכל בדבר ד׳, וזו כל בקשתנו ״לשמך תן כבוד״, ועזריה המשיך ואמר ״על חסדך ועל אמיתך״, כי בחסד ד׳ שתעשה אתנו, תתגלה האמת שהקב״ה אין עוד מלבדו, וזה יהיה כבודך, ועל כך אנחנו מבקשים, כיון שזה למעלה למעלה מקידוש ד׳, וכל רצוננו כבוד שמים.

והוסיפו עוד ואמרו; ״למה יאמרו הגויים איה אלקיהם״ – כי אם הקב״ה שותק ואינו מציל את הצדיקים, חסר בכבוד שמים, ואף שיש בזה קידוש השם, כשיהודי מוסר נפשו בשביל הקב״ה, אבל חסר בכבוד שמים; ״למה יאמרו הגויים״, הרי בידו הכל, כל אשר חפץ עשה, ומדוע לא עמד לישראל בעת צרה, כל זה אמרו בירידתם לכבשן.

ומשעלו מכבשן האש, אמרו ביניהם את הפסוקים (תהילים קיז)  ״הללו את ד׳ כל גויים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו״, – כל הגויים ראו את כוחו של הקב״ה, את גבורתו ואת חסדו. וחתמו “ואמת ה’ לעולם”, וכבוד ד׳ שהיה אז בעולם, לא היה כמותו.

וזהו הטעם שהם זכו לזה, מפני שהלכו ליתן נפשם על קידוש השם.

וכן מצינו עוד שם שדרש ר׳ שמעון השלוני;

בשעה שהפיל נבוכדנצר הרשע את חנניה מישאל ועזריה לתוך כבשן האש, עמד יורקמו שר הברד לפני הקב״ה, אמר לפניו רבונו של עולם ארד ואצנן את הכבשן ואציל את הצדיקים הללו מכבשן האש. אמר לו גבריאל אין גבורתו של הקב״ה בכך, שאתה שר ברד והכל יודעים שהמים מכבים את האש, אלא שאני שר של אש ואקרר מבפנים ואקדיח מבחוץ, אמר לו הקב״ה רד. לך מגיע להציל אותם, שכך הקב״ה הבטיחו כשרצה להציל את אברהם מהכבשן. באותה שעה פתח גבריאל ואמר ״ואמת ד׳ לעולם״. הקב״ה אמת והבטחתו אמת.

וזו ההבטחה של הקב”ה לגבריאל שיזכה להביא כבוד שמים לעולם, שהכל יראו את גבורתו וכחו וממשלתו של הקב״ה, על האש ועל המים ועל כל הנבראים, כיון שהוא רצה להרבות כבוד שמים, ולכן הוא שזכה להביא כבוד שמים על ידי בני בניו של אברהם, חנניה מישאל ועזריה.
שכרו של המוסר עצמו לכבוד שמים
וכן מצינו בשכרו של פנחס “בקנאו את קנאתי״ (במדבר כה) – ״לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, תחת אשר קנא לאלוקיו ויכפר על בני ישראל״, ומבואר בתרגום יונתן, שזהו שכרו שיחיה לעולם, והוא יהיה מבשר הגאולה.

ומבאר הספורנו את הפסוק – ״השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם״ – שעשה נקמתי לעיני כולם, כדי שבראותם זה ולא ימחו, יכופר על אשר לא מיחו בפושעים, ובזה השיב את חמתי מעליהם.

החטא של עם ישראל היה בכך שלא מיחו בחוטאים, ולכן נגזרה עליהם כליה. מפני שהחוטא מבזה כבוד ד׳, וכשרואים חילול כבוד שמים ולא מוחים, סימן הוא שלא איכפת, ולכן דינם חמור מאוד, בשווה לחוטאים עצמם. וכנגד זה כשראו את נקמת קנאת ד׳ ושותקים ומרוצים בכך שהמבזה כבוד שמים בחוצפה כזאת בא על עונשו, מראים הם שאיכפת להם כבוד שמים, ורוצים בנקמה, ובכך מתכפר להם.

ופנחס שמסר את נפשו, [ששבט שמעון רצה לפגוע בו, וירד מלאך המות ונגף בהם], ועל ידו נעשה כבוד שמים עצום בכל ישראל, זכה להיות מבשר הגאולה, להחזיר כבוד שמים לעולם כולו.
״שהכל ברא לכבודו״
כבוד שמים זהו למעלה מקידוש ד׳ – ״שהכל ברא לכבודו״, זהו התכלית של כל הבריאה כולה. ואמנם קידוש ד׳ הוא המצוה הגדולה ביותר, שאדם חייב למסור את נפשו במקום שיש בו דין זה של ״בכל נפשך״, על ג׳ עבירות ועל כל מצוה בפני עשרה מישראל, ואפי׳ על מנהג אערקתא דמסאנא בשעת השמד. אך כבוד שמים עולה על הכל, מי שקינא קנאת ד׳ והולך במסירות נפש, זוכה לכבד את ד׳ בחייו, כי הוא מגיע לתכלית הבריאה כבוד שמים.

כבוד שמים זהו כל תכלית הבריאה כולה, ופנחס בן אלעזר שהביא כבוד שמים בקנאו את קנאתי ״בתוכם״, שכל ישראל הסכימו עם המעשה שלו, ולפיכך זכה שיחיה לעולם, והוא שיבשר על הגאולה, את כבוד שמים הגדול והנורא, בניסי הגאולה העתידה שיהיו גדולים יותר מניסי מצרים.
“אין כבוד אלא תורה”
“אין כבוד אלא תורה” (אבות פ״ו מ״ג), מי שלומד תורה ונותן את השנים היפות שלו לתורה, ומקדיש את כל חייו לתורה, זה כבוד שמים הגדול, ולו מגיע הכבוד. העמל בתורה להבין ולהשכיל בדבריו, במצותיו, בחוקותיו, במשפטיו, במוסריו, ובדרכיו. זהו כבוד שמים.

ומי שחפץ באמת בכבוד שמים, רוצה שיתרבה כבוד שמים מכולם, וכשרואה אצל אחרים שכבוד שמים במקצת ירוד חס ושלום, על ידי מיעוט תורה ומיעוט תפילה, מיעוט זריזות לתורה ולתפילה, הנהגה שלא נאותה לבן תורה, שכל זה הרי אינו כבוד שמים, ומי שבכל לבו ונפשו רוצה כבוד שמים, משפיע ומעורר אחרים, להרים ולעודד את הירוד, ולחזק את החלש, – כמה כבוד שמים הוא מביא וגורם, איזה שכר מוכן לו, שהכל ברא לכבודו, והוא עוסק בכבוד ה’.

ולא רק שהקב״ה נותן לו את כל הכבוד, – “כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות” (אבות פ״ד מ״ו), כל העולם מכבד אותו, וזוכה שהכבוד שלו יהיה נצחי, העולם הבא כולו כבוד, לכל צדיק וצדיק יש חופה (ב״ב עה.), והחופה הוא כבוד גדול שעין לא ראתה אלוקים זולתיך, אי אפשר לתאר ואי אפשר לשער, למעלה למעלה מהשגתינו, כל הכבוד והיקר והעונג, שיש לצדיקים בעולם הבא.
העוסק בכבוד שמים יזכה לגאולה
היום שאנחנו בגלות, נתונים ללעג ולקלס למכה ולחרפה, והשכינה בגלות, וכבוד שמים מחולל בגויים, מה אנחנו מבקשים על הגאולה, בעיקר על כבוד שמים, על כבוד השכינה הקדושה, על כבוד עם ישראל. ומי שבאמת דואג לכבוד הקב״ה, לכבוד התורה, הרי הוא יזכה לראות את הגאולה, את פנחס זה אליהו, שיביא את כבוד ד׳ יתברך הגדול והנורא, לעיני כל ישראל, וודאי שמי שעוסק בכבוד שמים יזכה לראות בכל זה.

כולנו נתחזק ונחזק אחרים, נרים ונעודד אחרים לכבוד שמים, שאין כבוד אלא תורה, והתפילה והחסד כל העמודים האלה הם כבוד שמים. ונזכה כולנו לראות בגאולה השלימה, בשוב ד׳ ציון, ״ונגלה כבוד ד׳ וראו כל בשר יחדיו כי פי ד׳ דיבר״, ומבאר הנפש החיים, שיתגלה כי לא רק ״הוא צוה ונבראו״, אלא בדבריו הוא גם מקיים את כולם, ובדבורו שולט בכל הנבראים, כמו שראינו במצרים, ״כי אין כמוני בכל הארץ״, ״למען תדע״, ויראו כל זה בגאולה העתידה, יותר ממה שראינו במצרים, עד שכבר לא יספרו ניסי מצרים אלא מהניסים החדשים של הגאולה העתידה, ומי יבשר זאת – אליהו שהביא כבוד שמים, הוא זה שיבשר על כבוד ד׳, ונגלה כבוד ד׳, וראו כל בשר יחדיו כי פי ד׳ דיבר.

מתוך הספר “הר יראה” על ענייני גלות וגאולה