דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם (כה, יא)
צ”ב: מדוע ייחס הכתוב את פנחס עד אהרן הכהן, בשלמא בפסוק זה שהוא אחר שקינא את קנאת ה’ והתחילו מבזין אותו, אפ”ל שייחסוהו לאהרן כדי לכבדו, אך בפס’ לעיל (כה, ז) “וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן” שהוא קודם מעשה הקנאות, מדוע ייחסה אותו כבר התורה לאהרן הכהן?

מידתו של אהרן הייתה ‘אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה’. על ידי אהבת הבריות שהייתה בו היה מקרב אותם לתורה (כמבואר ברע”ב אבות א,יב). ונראה שבאה התורה ללמדנו שפנחס הגיע לדרגת קנאי משום שהייתה בו מידת אהרן ‘אוהב את הבריות ומקרבן לתורה’. משום שלולא מידת השלום ואהבת הבריות יש חשש שיעשה את מעשה הקנאות מתוך שנאה ואכזריות ואין זו קנאות אמת. רק מי שאוחז במדרגת השלום ואהבת הבריות ראוי להיות קנאי.

ביום הזיכרון של מרן ראש הישיבה הגאון הרב אליעזר יהודה  פינקל זצללה”ה, יש להתבונן מה היה כוחו הגדול עד שזכה ונתגלגלה בידו הזכות העצומה לבנות את הישיבה הקדושה. מחד היה תקיף מאוד. ומאידך, התמסר לכל אחד מבני הישיבה כאילו הוא בנו. קשה להבין זאת, דרך בני אדם שאדם תקיף הוא תקיף בכל ענין, ואדם שהוא רך מטבעו, הרי זה לכל אחד ואחד.

אמנם במעשה פנחס התחדש שאין בכך כל סתירה. אדרבה, רק משום אהבת ישראל שבערה בו והמסירות שמסר עצמו לכל אחד מישראל, יכול היה לאזור כגבר חלציו, ולקנאות את קנאת ה’ בתקיפות נוראה.

זה היה סוד כוחו הגדול של ראש הישיבה זצוק”ל. רק מחמת אהבתו העצומה לכל אחד מבני הישיבה, יכול היה לקרבם, להכות על קודקודם, ולתבוע בכל תוקף מכל אחד ‘גדל’!

מתוך שיחתו של מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה

לרגל יום י”ט בתמוז יום הזיכרון למרן ראש הישיבה הגאון הרב אליעזר יהודה  פינקל זצללה”ה

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Eliezer Yehuda Finkel, zt”l

“הגיע זמנו לדעת ש”ס!”
מרן ראש הישיבה הגאון הרב אליעזר יהודה  פינקל זצללה”ה

סיפר פעם מעשה שממנו למד את מושגיהם של גדולי ישראל על שקיעות בתורה וידיעתה.

כך מופיע המעשה בהקדמה לספר “אולם המשפט” של הגאון הצדיק רבי יוסף זונדל הוטנר זצוק”ל רבה של איישישוק:

הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל סיפר, כי בהיותו בחור בן שבע עשרה שנה בערך למד זמן קצר בראדין. וביקר אצל הגאון המחבר [הגאון רבי יוסף זונדל הוטנר זצ”ל] באיישישוק (הסמוכה לראדין) יחד עם דודו שהיה מחשובי העיר. כשנכנסו לביתו של הגאון רבי יוסף זונדל מצאוהו רכון על גמרא, ענה להם שלום והזמינם לשבת מבלי להפסיק מלימודו ומבלי להרים את ראשו מהספר.

לאחר דומיה ארוכה ענה ואמר הדוד על רבי אליעזר יהודה פינקל שהוא לומד בראדין ויודע ש״ס. בשמעו שהאורח הצעיר יודע ש״ס, הרים הגאון רבי יוסף זונדל את עיניו מהספר, הסתכל על האורח ושאל: בן כמה הוא? וכשהשיב שהוא בן שבע עשרה, ענה ואמר: אם כן — מאי רבותא, אכן כבר הגיע זמנו לדעת ש״ס!

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

פינחס

מלך שמחל על כבודו

ביקשו בנות צלפחד ירושת אביהם ואמרו למשה והוא לא היה בתוך העדה ופי’ במשך חכמה שאמרו כן דאילו היה בתוך עדת קרח היה דינו כמו מורד במלכות דנכסיו למלך.

וכן מבואר בזבחים ק”ב ע”ב אמר עולא בקש משה מלכות ולא נתנו לו דכתיב אל תקרב הלום ואין הלום אלא מלכות שנא’ מי אנכי ה’ אלקים כי הביאותני עד הלום. מתיב רבא ר’ ישמעאל אומר יבמה מלך. אמר רבא לו ולזרעו קאמר. וחזינן דמשה עצמו היה מלך.

והקשה בס’ המקנה מהא דאמרו במכילתא ר”פ יתרו ומשה היכן היה היה עומד ומשמש עליהם והלא מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול.

והמקנה תי’ שם דיסוד הדין דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ילפינן לה מהא דכתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, וכתב רש”י בכתובות י”ז ע”א דהיינו מדריבה שימות הרבה, וכתב המקנה בביאור הדברים דהואיל ודינא הוא לשום עלינו מלך א”כ בשעה שיהיה כבודו מחול הלא מיקרי כאילו בשעה זו אין כאן מלך וא”כ יש כאן ביטול המצוה לשים עלינו מלך וריבה הכתוב שימות הרבה שלא יהיה זמן הפסק שאין בו שימת מלך, משא”כ לענין כבוד  וא”כ בשעה שהרב מוחל על כבודו אפי’ ייקרא הדבר כאילו כעת אין כאן רב מ”מ מה בכך דהלא אין מצוה לשום ולמנות עלינו רב. וזהו דוקא ברב אבל במלך שנתרבו שימות הרבה א”כ א”א שיהיה זמן שבטל מהאי שימה כשלא ינהג דין כבוד במלך. אך כל זה נוהג דוקא מכי תבואו אל הארץ אבל מלכות משה היה לפני כניסתם לארץ וממילא לית בה האי דינא דשום תשים ולכן יכול משה למחול על כבודו.

וכעין דבריו מפורש בש”מ כתובות י”ז בכוונת רש”י וז”ל דכל שעה שמוחל על כבודו הרי כאילו הסיר עצמו ממלך וצריך אתה להשימו עליך מחדש עכ”ל, וע”ע פנ”י ברכות ד’.

פנחס קנאי בן קנאי

Hagaon Harav Refoel Partzovitz Shlita

פרשת פינחס – פנחס קנאי בן קנאי – משבטו של לוי
פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי וגו’ (במדבר כה, יא). וכתב רש”י מדברי הגמרא (סנהדרין פ”ב ע”ב), לפי שהיו השבטים מבזים אותו הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לע”ז והרג נשיא שבט בישראל לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן, עכ”ל. ובגמ’ שם לעיל מיניה איתא על הפסוק ויעמוד פנחס ויפלל, בקשו מלאכי השרת לדוחפו, אמר להן הניחו לו קנאי בן קנאי הוא וכו’ וכתב רש”י וז”ל: “בן קנאי משבט לוי שקינא במעשה דינה דכתיב הכזונה יעשה את אחותינו”.

ומשמעות הדברים היא דמה שהיו השבטים מבזים אותו, היתה כוונתם שסברו שבמעשיו לא היתה קנאות בשלימות, דהרי היה נכד של עובד ע”ז, וא”כ אולי גם בענין שפיכות דמים היה לו השפעה לרעה מיחוסו זה, ושוב מעשהו אינו מעשה קנאות לשם שמים בשלימות, ולזה בא הכתוב ויחסו אחר אהרן, שלא היה לו שום השפעה אחרת, וכיון שכן שוב היתה קנאותו בשלימות, וזהו שאמרו שם בגמ’ שביקשו לדוחפו שסברו שאין מעשהו מעשה קנאות בשלימות, ואמר להם הניחו לו שהוא קנאי בר קנאי, דהיינו שיסוד קנאותו הוא כנכדו של לוי שהיה קנאי לד’ במעשה שכם.

ורק דהדברים צ”ב דהרי מצינו שיעקב אבינו הוכיח את שמעון ולוי על מעשה שכם, באומרו בפרשת ויחי, ארור אפם כי עז וגו’ דהיינו שלא היתה קנאותם באופן הרצוי, וא”כ מה כוונת הגמ’ קנאי בר קנאי, ובזה צריך לבאר דאכן ממעשה פנחס גופא מוכח דמעשה לוי בשכם היה קנאות ראויה, ומכוחו היה פנחס קנאי לד’, וזהו קנאה בר קנאה, וא”כ יעקב אבינו הוכיחם משום שסבר שלא היתה קנאותם לש”ש בשלימות, דלדעתו היה מעורב במעשיהם רגשי נקמה על כבוד אביהם וביתו, אך במשך הדורות נתברר ששבט לוי הם קנאים לד’ כדחזינן במעשה העגל, ויסוד קנאותם הוא מזקנם לוי, א”כ נתברר שקנאותו של לוי היה לש”ש.

ומעתה מבואר דבפ’ וזאת הברכה בברכת משה רבינו לשבט לוי, אמר האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע, ופרש”י: כשחטאו בעגל ואמרתי מי לד’ אלי, נאספו אלי כל בני לוי וציויתים להרוג את אבי אמו שהוא מישראל או את אחיו מאמו וכו’, והיינו שמשה שיבח את בני לוי בקנאותם לד’ במעשה העגל, שלא נמנעו מלהרוג את החוטאים ואף שהיה אבי אמו או אחיו מן האם, וקנאות זו מקורה בלוי ושורש קנאות זו היא לש”ש, ולכן אף שיעקב אבינו לא בירך את לוי משום מעשה שכם, אך לדורות הוברר שקנאותו היתה לש”ש בשלימות, והוא היה השורש לקנאותם של בני לוי בעגל ולקנאותו של פנחס, שכולם היו לש”ש, ולכן שבט לוי נתברך ע”י משה רבינו.

ומקור לדברים הוא מדברי הספרי פ’ וזאת הברכה (הובא בילקוט רמז תתקנ”ה), וללוי אמר למה נאמר, לפי ששמעון ולוי שתו בכוס אחד שנא’ ארור אפם כי עז, משל לשנים שלוו מן המלך, אחד פרע למלך ואחד לא דיו שלא פרע אלא חזר ולוה, כך שמעון ולוי לוו בשכם כענין שנא’ ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה, לוי פרע מה שלוה במדבר, שנא’ ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר מי לד’ אלי, וחזר והלוה את המקום בשיטים, שנא’ פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, שמעון לא דיו שלא פרע, אלא חזר ולוה שנא’ ושם איש ישראל המוכה, עכ”ל הספרי.

ודברי הספרי צ”ב דקשה לפרשם כפשוטם, ונראה בכוונת הדברים, דמעשה שכם בשעתו לא היה נראה מעשה ראוי, ודימו זה חז”ל להלואה, ושבט לוי פרע ע”י קנאות שבט לוי בעגל שהיה לשם שמים, ועוד חזר והלוה בקנאותו של פנחס שהיה לש”ש, וא”כ יוצא דגם מעשהו של לוי היה לש”ש, וזה הכוונה דנפרע החוב דנתברר שהיה מעשהו של לוי לש”ש.

ולא כן שמעון שמעשהו בשכם נשאר כקנאות שלא לש”ש, דהרי בשיטים חטא שבטו בזנות, וא”כ מעשה שיטים היתה הוכחה שקנאותו של שמעון לא היה לש”ש לקנא לד’ על עבירת הזנות של שכם, דלו היה קנאתו על עבירת הזנות אזי לא היו צאצאיו נכשלים בזה, וא”כ יוצא דמעשהו של שמעון בשכם לא היה לש”ש, כי אם כנקמה על כבוד יעקב וביתו, ולכן גם משה רבינו לא בירך את שמעון.

 
בין המצרים – כל דור שלא נבנה ביהמ”ק בימיו כאילו נחרב בימיו
כתב הרמב”ם (בפ”ה תעניות מהל’ א’): “יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו'”, עכ”ל.

ומבואר כאן בדברי הרמב”ם דהסיבות שהביאו לחורבן הבית שהיו המעשים הרעים שעשו אבותינו, אותן סיבות קיימות גם כעת, ומה שלא לא נבנה בית המקדש כעת הוא מפני שגם כעת יש את אותן הסיבות, וזהו שכתב זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה שגרם להם ולנו אותם הצרות, וזהו חידוש, שהרי היה מקום לומר שאף שכעת לא עושים מעשים רעים שיגרמו לחורבן, מ”מ לא הגענו למצב שנזכה לבנין מחודש, וע”ז כתב הרמב”ם דלא כן הוא, דאם לא נבנה אזי הטעם הוא שיש כאן מצב המחייב חורבן, דהיינו שמעשינו הם כמעשה אבותינו שגרם להם ולנו אותם הצרות שהמקדש חרב.

ולדברי הרמב”ם יתבארו יותר דברי חז”ל (ירושלמי יומא פ”א ה”א), שכל דור שלא נבנה ביהמ”ק בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו, ותהיה הכוונה שאם לא נבנה אזי מוכח שאנחנו במצב של עבירות המחייב חורבן כדברי הרמב”ם, וא”כ יוצא דאם לא נבנה אזי כאילו נחרב, דהרי אם היה כעת בית המקדש היה נחרב, דלו לא היינו במצב זה שמחייב חורבן הרי היה נבנה, וממילא דנחשב מצבינו כעת כאילו נחרב.

ודברי הרמב”ם אלו מחייבים אותנו להתבונן בדברי חז”ל בטעם שנחרבו הבתים, דהרי חטאינו היום הם כאותם החטאים שגרמו לחורבן, וא”כ עלינו לדעת היטב את סיבות החורבן שנדע ממה לשוב. ובקצרה נזכיר בזה, דהרי מחד גיסא איתא בגמ’ יומא (דף ט’ ע”ב), דבית ראשון נחרב על ג’ עבירות, ומאידך איתא בגמ’ נדרים (דף פ”א ע”א) מפני מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי, וכפי’ הר”ן שם שלא למדו תורה לשמה, וכבר הקשו דיש כאן סתירה בין המאמרים. וליישב זה יש לפרש בשני אופנים, או דנימא דאם היו לומדים תורה לשמה היתה זכות התורה מגינה עליהם שלא יבא החורבן ואף שהיה סיבה לחורבן, או באופן אחר יש לפרש עפ”י דברי הספורנו בפרשת האזינו, שכתב על הפסוק וישמן ישורון ויבעט, דכשיש רפיון בתופשי התורה גורם זה שהמון העם נוטשים את ד’, וא”כ הרפיון של תופשי התורה גורם שהמון העם יהיה במצב של ג’ עבירות.

והמורם מדברים אלו להתבונן דמוטל על בני התורה כיום להתחזק בלימוד התורה לשמה, וכן להתרחק מהתענוגים הגשמיים כדברי הספורנו בפרשת האזינו, שעי”ז תמנע סיבת החורבן.

וכן מוטל להתבונן בסיבת חורבן בית שני, דמחד גיסא ידועים דברי הגמ’ ביומא (דף ט’ ע”ב), שבית שני נחרב על שנאת חינם, וא”כ מוטל עלינו להתחזק בענין זה, אך יותר מכך חזינן דבגמ’ ב”מ (דף ל’ ע”ב) איתא לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין, והקשו שם תוס’ דהרי בגמ’ יומא איתא מפני שנאת חינם, ותירצו דהא והא גרמא, ודבריהם צ”ב, וכבר פירשו דהכוונה דלו היו נוהגין לפנים משורת הדין אזי לא היו מגיעים לשנאת חינם, דהגורם הראשון הוא דאין אחד שמוכן לוותר, ובסוף מתגלגל הדבר לשנאת חינם, אך לו היה אחד נוהג לפנים משורת הדין ומוותר לחבירו, אזי לא היו מגיעים בסוף למצב של שנאה, וא”כ המוטל עלינו הוא לא רק להתרחק משנאת חינם, כי אם לראות לנהוג לפנים משורת הדין, ועי”ז ימנע מצב של שנאת חינם.

ומעתה יתבארו סוף דברי הרמב”ם שם שכתב שנאמר והתוודו את עונם ואת עון אבותם, וכוונת הרמב”ם לבאר את הפסוק דצריך להתוודות על עון אבותם, דכיון דיוצא מהדברים דחטאינו שעליהם צריכים אנו להתודות הם אותם החטאים של אבותינו, אזי יש ענין בוידוי על עבירות אלו להזכיר שזה גם עון אבותם, וזה הוא תוספת בהוידוי על חטאינו, שהרי אנו יודעים שחטאים אלו של אבותינו גרמו לחורבן, ובכל זאת לא שיפרנו את המעשים אלא נשארנו והמשכנו את חטאי אבותינו, וגרם זה שהמשיך החורבן, וזהו תוספת בהוידוי גם על חטאינו, בזה שמזכירים שאבותינו גם חטאו כמו חטאינו, ומזה נגרם החורבן, ומ”מ אף שידענו את סיבת החורבן שהיו עבירות אלו, בכל זאת נשארנו באותם החטאים, ויהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו.