דברי רבותינו

Maran Hasaba M'Slobodka zt"l

החדש הזה לכם ראש חדשים (שמות יב, ב)
ראש חדש ניסן היום. על חודש זה אמר ה׳ למשה (שמות יב,ב) ״החדש הזה ‘לכם’ ראש חדשים”. ה׳ נתן את המועדים וראשי חדשים בידי ישראל, ואפי’ כשמלאכי השרת שואלים מתי יום הדין, אומר להם נראה למטה, לפי היום שיעשו יקבע יום כיפור.

אם כן, נבראה כאן בריאה חדשה שהיא גדולה יותר מהבריאה הקודמת, נתנו לישראל את הזמן. ו״החודש הזה לכם- ראשון הוא לחדשי השנה״. ראשון הוא לכל הזמנים.

איך לחודש חשוב זה העולם קוראים ״בין הזמנים״?

בניסן מונח ה”יסוד״ לאלול, כי הוא ראשון לחדשי השנה, לפיו נעשה ר״ה. א”כ בניסן צריכים להגביר חיילים בתורה.

בזמן הזה ״החשך יכסה ארץ״, אם יפול אחד אין מי שיקימנו. ביום סומא מהלך ומגשש במקלו לכל צד, אם יסטה מהדרך, אפילו שהוא אינו רואה אחרים רואים אותו ויחזירוהו לדרך. אך בלילה כשאף אחד אינו רואה מי יחזירו לדרך? כך בזה”ז, אם יפול אחד אין מי שישיבו. בזמן הזה צריכים להגביר חיילים באור התורה כדי שאור התורה יאיר לנו בכל המקומות!

״לכל בני ישראל היה אור במושבתם״ – אין חידוש שהיה להם אור בגושן, החידוש שהיה להם אור במושבתם של המצרים, באפילה הנוראה.

והתורה אשר היא כולה ״אור״, אור כזה ישפיע עלינו בכל מקום. במקומות המכוסים בחושך הנורא. אפילו שם אור התורה יאיר לנו.

לקבל תורה קדושה כזו היה דבר קשה, משה עלה למרום והייתה לו מלחמה עם שרפים ואופנים וחיות הקודש. ולא די שהם לא שרפוהו אלא הוא ניצח אותם. ואיך זה?

פשוט שלפי שמסר נפשו עליה, ״לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי״, לכן זכה וקיבל את תורת ה׳.

בלימוד בזמן כזה, בשעה שהעולם בטלים, ״מסירות נפש״ כזו תועיל לנו, שלא נצטרך למסור נפש על חטאים, כי נמסור נפשנו בלימודינו.

יש שני מיני נפילות, נפילה קטנה שמרגיש האדם כי נפל, ויש נפילה גדולה, אז אינו מרגיש בכאב גופו עד שיעבור זמן, ואז רואים שנתרסקו אבריו. כך כשאדם חוטא, העבירה משליכה אותו הרבה, משמים לארץ, זמן רב עובר מהנפילה ולא מרגישים בה, אך האם מחמת ״האי הרגש״ אין נפילה?

כעת אנו בזמן נורא, חושך ונפילה, צריכים אנו ללמוד, ואור התורה יאיר לנו, ונצליח אז בכל מעשינו.

מתוך שיחות הסבא מסלבודקה

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l

ושמרתם את המצוות
במכילתא (בא, ט) אמרו חז”ל: “ושמרתם את המצות – רבי יאשיה אומר אל תקרי כן אלא ושמרתם את המצוות, כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצווה, אלא אם בא מצווה לידך עשה אותה מיד”. ע”פ דברי המכילתא ביאר מרן רה”י הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה כי על האדם לתת את דעתו שלא לאבד את הרגעים המסוגלים להצלחה בלימוד התורה.

כך סיפר מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה בשם אביו, על בחור בישיבת וואלוזיין, שהתעלה והיה לגדול הבקיאים בישיבה, משום מעשה שהיה. פעם אחת באמצע הסעודה בישיבה, נשאל בחור זה על ענין כלשהו המפורש בדברי התוספות, ולא ידע להשיב. הבחור נשבר בקרבו, ומרוב צער קם מן השולחן מבלי לגמור את סעודתו ומבלי לברך את ברכת המזון, הלך לאחד מבתי המדרש והסתגר שם במשך שבע שנים תמימות תוך שהוא שב וחוזר על כל הש״ס ביגיעה עצומה. בעקבות מעשה זה קנה הבחור בקיאות נפלאה בש״ס והוסיף לגדול ולהתעלות עד שנעשה לאחד מגדולי ישראל.

כשנודע דבר המעשה לראש הישיבה הגאון הרב חיים מוואלוז’ין זצללה”ה אמר: אמנם בחור זה נהג שלא כדין, משום שהיה עליו לברך את ברכת המזון במקום סעודתו לפני שיצא. אך מאידך, אילו היה ממתין עד לאחר שיברך את ברכת המזון, כבר היה חולף אותו רגע של התעוררות רוחנית נפלאה, ושוב לא היה קם ומתמסר לעסוק בתורה בהתמדה גדולה כזאת במשך שבע שנים, והיה נשאר בדרגתו הקודמת.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

פקודי

בענין מאה ברכות

נצטוו לעשות מאת אדנים, ומשמע שיש חשיבות לזה שהיו מאה. וע’ בעל הטורים כנגדם תקנו מאה ברכות בכל יום.

והנה בעיקר תקנת מאה ברכות בכל יום כתיב מה ה’ שואל מעמך כי אם ליראה. וע’ מנחות מ”ג שדרשו כאילו כתיב מאה ה’ שואל מעמך, שיאמר מאה ברכות ביום.

וע’ טור וב”י מ”ו ג’ בשם במדב”ר י”ח כ”א שהיו מתים מישראל מאה אנשים בכל יום, ובא דוד ותקן להם מאה ברכות ועצר המגפה. וע’ שמואל ב’ פרק כ”ג. וע’ ב”ח סי’ מ”ו דהסכנה גם בזה”ז ולכן התקנה   לדורות.

והנה דנו הפוסקים אם א”א להגיע למאה אם יש מעלה ברבוי ברכות, וע’ בני ראם ל”ג. ולכא’ נראה דאי משום הגמ’ הרי כל הענין במאה, וע’ מהרש”א מנחות, אבל אי משום סכנה של המתים הרי כל ברכה מציל א’

ועוד נחלקו לענין ברכה ארוכה, ע’ ב”י דהוי כמו ברכה א’ וע’ שבו”י דחשיב כב’. ונראה דאי משום גמ’ הרי העיקר להגיע למאה וכדעת שבו”י, וחומרא דב”י הוא לפי מעשה דדוד דלא הוי חיוב בעלמא אלא הגנה

וע’ בב”ח דמהני עונה אמן לברכות הש”צ, נגד מבי”ט. ואולי אמן מהני רק לענין חיוב הגמ’ אבל לא לענין להציל בכל ברכה לעצמו, ומה”ט החמיר הרא”ש לכתחלה. וכן משמע בב”ח סי’ מ”ו.

וע’ מנורת המאור ומנהיג שהקשו כיון שכבר תיקן משה ויש רמז בתורה, מה תיקן דוד, ולפי הנ”ל א”ש. ונ”מ לענין אמן או ברכה ארוכה. ויש לעיין בדברי בעל הטורים של מאה אדנים, אי קאי על תקנת משה כי אם ליראה או על תקנת דוד משום הודאה.

ומצינו ביו”כ ועוד דיוצא בדיעבד ע”י אין כאלקינו שיש בו רמז לכל ברכות שמו”ע. ויש שכתבו שלא לסמוך על זה כל יום כי בזה יוצא רק תקנת דוד ומיתה, וה”ה כל מאה שבחים, ואין מקיים עיקר דין של מאה ברכות כי אם ליראה.

וע’ ב”י כתב דיוצא עם מעין שבע עוד ברכה ובמג”א הק’ משאר חזרת הש”צ ותי’ כי רק כופל השמו”ע. ונראה לפי מג”א לא מהני שומע כעונה, ולפי ב”י בעי מאה ענינים ורק מעין שבע יש ענין חדש.

וכתבו האחרונים דתקנת דוד הוא דין ביום להכיר מאה טובות מה’. ולכן כתב הרמב”ם שיקיים דוקא בברכות אלו, ולכן כתבו ראשונים דתיקנו ברכות השחר משום מאה ברכות, ולכן נחלקו אי מצרף ברכת המצוות, ולכן חידשו לענין שבת דאפשר לקיים בפירות. וכ”ז חידוש של תקנת דוד, משא”כ עיקר החיוב של מאה ברכות דכתיב כי אם ליראה.

הכנה לחודש הגאולה

בתנחומא ויקהל אות ג’ “ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה’ בשם” זש”ה “ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם”, מהו כן, בשעה שאמר הקב”ה למשה בהר על מלאכת המשכן הראהו כל כלי וכלי האיך לעשות, שנאמר “וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה”, והיה משה סבור שהוא יעשה את המשכן שאמר לו “ועשית את הקרשים ועשית שלחן ועשית וכו”, כך כל מלאכת המשכן כיון שסידר לו כל דבר ודבר אמר משה רבש”ע מי יעשה כל זאת? א”ל “ראה קראתי בשם בצלאל”, כשירד משה אמר להם לישראל כך אמר לי הקב”ה לעשות לו משכן קרשים ומזבח ושלחן, אמרו לו מי יעשה כל זאת? אמר להם בצלאל, התחילו ישראל מרננין על משה ואמרו לא אמר הקב”ה לעשות את המשכן ע”י בצלאל אלא משה עצמו ממנה אותו על שהוא קרובו, משה מלך, ואהרון אחיו כהן גדול, ובניו סגני כהונה, אלעזר נשיא הלוי, בני קהת נושאי המשכן, וזה שליט על מלאכת המשכן, כל הגדולה הזו מבקש משה לכוון, אמר להם משה אני לא עשיתי כלום מדעתי אלא הקב”ה אמר והוא מראה להם ראו קרא ה’ בשם בצלאל, לקיים מה שנאמר “ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם”, הוי ומצא חן ושכל טוב זה בצלאל שאמר הקב”ה ראו קרא ה’ בשם, “ואדם” אלו ישראל.

בשמות רבה פ”מ אות ב’: דָּבָר אַחֵר, “קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל”, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא “רְאֵה קָרָאתִי”, אַתָּה מוֹצֵא כְּשֶׁעָלָה משֶׁה לַמָּרוֹם הֶרְאָה לוֹ הקב”ה כָּל כְּלֵי הַמִּשְׁכָּן וְאָמַר לוֹ כָּךְ וְכָךְ עֲשֵׂה “וְעָשִׂיתָ מְנֹרַה, וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן, וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ” כָּךְ כָּל מַעֲשֵׂה הַמִּשְׁכָּן. בָּא משֶׁה לֵירֵד סָבוּר שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אוֹתוֹ, קָרָא לוֹ הקב”ה אָמַר לוֹ משֶׁה מֶלֶךְ עֲשִׂיתִיךָ אֵין דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת דָּבָר, אֶלָּא גּוֹזֵר וַאֲחֵרִים עוֹשִׂים, אַף אַתָּה אֵין לְךָ רְשׁוּת לַעֲשׂוֹת דָּבָר אֶלָּא אֱמֹר לָהֶם וְהֵם עוֹשִׂין, וְלֹא אָמַר לוֹ לְמִי יֹאמַר, אָמַר משֶׁה לְמִי אֹמַר, אָמַר לוֹ אֲנִי מַרְאֶה לָךְ, וּמֶה עָשָׂה הקב”ה הֵבִיא לוֹ סִפְרוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן וְהֶרְאָה לוֹ כָּל הַדּוֹרוֹת שֶׁהֵן עֲתִידִין לַעֲמֹד מִבְּרֵאשִׁית עַד תְּחִיַּת הַמֵּתִים, דּוֹר וָדוֹר וּמְלָכָיו, דּוֹר וָדוֹר וּמַנְהִיגָיו, דּוֹר וָדוֹר וּנְבִיאָיו. אָמַר לוֹ כָּל אֶחָד וְאֶחָד הִתְקַנְתִּיו מֵאוֹתָהּ שָׁעָה, וְכֵן בְּצַלְאֵל מֵאוֹתָהּ שָׁעָה הִתְקַנְתִּיו, הֱוֵי: “רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל”.

ובתנחומא ו’: “ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה” שכבר היתה בו חכמה ללמדך שאין הקב”ה ממלא חכמה אלא למי שיש בו כבר, מטרונה אחת שאלה את ר’ יוסי בר חלפתא מהו שכתוב “יהב חכמתא לחכימין”, לטפשים היה צ”ל? אמר לה בתי אם יבואו אצלך שנים, אחד עשיר ואחד עני, והן צריכים ללוות ממך ממון למי מהם תלווי? אמרה לו לעשיר, אמר לה למה? א”ל שאם יחסר יהיה לו ממון שיפרע אבל עני אם יאבד מעותי מהיכן יפרע? אמר לה ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר, כך אם היה הקב”ה נותן חכמה לטפשים היו יושבין במבואות המטונפים וכו’ ואין מתעסקים בה, אלא נתנה הקב”ה לחכמים ושיהיו יושבים בביכ”נ ובביהמ”ד ועוסקים בה, לכך כתיב “ואמלא אותו” מלא מי שהיה בו כבר חכמה וכו’, כמו החנווני שבא אדם ליקח ממנו יין או שמן וכו’, כשהחנווני פיקח מריח בכלים אם היה של יין נותן יין וכו’, והקב”ה כשרואה באדם שיש בו רוח חכמה ממלאו…

מדרש רבה ויקהל פמ”ח אות ד’: וְכָל הַשֶּׁבַח הַזֶּה מִנַּיִן לוֹ, מִשֵּׁבֶט יְהוּדָה, וּמֵהֵיכָן זָכָה לְכָל הַחָכְמָה הַזֹּאת, בִּזְכוּת מִרְיָם, שֶׁנֶּאֱמר “וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים”, וּמָה הָיוּ הַבָּתִּים, בֵּית הַכְּהֻנָּה וּבֵית הַמַּלְכוּת. יוֹכֶבֶד נָטְלָה כְּהֻנָּה וּמַלְכוּת, אַהֲרֹן כֹּהֵן גָּדוֹל, משֶׁה מֶלֶךְ, וּמִרְיָם נָטְלָה חָכְמָה, שֶׁהֶעֱמִידָה בְּצַלְאֵל וְיָצָא מִמֶּנּוּ דָּוִד שֶׁהָיָה מֶלֶךְ, שֶׁנֶּאֱמר “וְדָוִד בֶּן אִישׁ אֶפְרָתִי”, שֶׁבָּא מִן מִרְיָם שֶׁנִּקְרֵאת אֶפְרָת. בְּג’ דְבָרִים הַלָּלוּ נִבְרָא הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמר “ה’ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה, בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ”. וּבג’ דְבָרִים הַלָּלוּ נַעֲשָׂה הַמִּשְׁכָּן, שֶׁנּאמר “וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אלקים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת”. וּבִג’ דְבָרִים הַלָּלוּ נִבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנאמר “בֶּן אִשָּׁה אַלְמָנָה הוּא מִמַּטֵּה נַפְתָּלִי וגו’ וַיִּמָּלֵא אֶת הַחָכְמָה וְאֶת הַתְּבוּנָה וְאֶת הַדַּעַת”. וְכֵן כְּשֶׁיַּעֲמֹד הקב”ה לִבְנוֹתוֹ לֶעָתִיד לָבוֹא, בִּג’ דְבָרִים הַלָּלוּ נִבְנֶה, שֶׁנאמר “בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת וּבִתְבוּנָה יִתְכּוֹנָן”.

דָּבָר אַחֵר, “וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ” כָּל הַחָכְמָה הַזּוֹ מִנַּיִן, מִן הקב”ה רוּחַ אלקים. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב “אָכֵן רוּחַ הִיא בֶאֱנוֹשׁ”, וְכָל הַבִּינָה שֶׁהָיְתָה בִּבְצַלְאֵל מִשֶּׁל שַׁדַּי הִיא, הֱוֵי: “וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלקים, בְּחָכְמָה, שֶׁהָיָה חָכָם בַּתּוֹרָה. וּבִתְבוּנָה, שֶׁהָיָה מֵבִין בַּהֲלָכָה. וּבְדַעַת, שֶׁהָיָה מָלֵא דַעַת בְּתַלְמוּד. אָמַר הקב”ה לְיִשְׂרָאֵל, בָּעוֹלָם הַזֶּה הָיְתָה רוּחִי נוֹתֶנֶת בָּכֶם חָכְמָה, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא רוּחִי מְחַיָּה אֶתְכֶם, שֶׁנאמר “וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם”.

דָּבָר אַחֵר, “רְאוּ קָרָא ה’ בְּשֵׁם” הֲדָא הוּא דִכְתִיב “הִנֵּה אָנֹכִי בָּרָאתִי חָרָשׁ”, זֶה בְּצַלְאֵל. נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם, חָטְאוּ יִשְׂרָאֵל בָּאֵשׁ, שֶׁנאמר “וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה”, בָּא בְּצַלְאֵל וְרִפֵּא אֶת הַמַּכָּה, מָשָׁל לְתַלְמִידוֹ שֶׁל רוֹפֵא שֶׁנָּתַן רְטִיָּה עַל מַכָּה אַחַת וְנִתְרַפֵּאת, וְהָיוּ מְקַלְּסִין אוֹתוֹ, אָמַר לָהֶם רַבּוֹ קַלְּסוּ לִי שֶׁלִּמַּדְתִּיו. כָּךְ הָיוּ הַכֹּל אוֹמְרִים בְּצַלְאֵל בְּחָכְמָתוֹ וּבִתְבוּנָתוֹ עָשָׂה אֶת הַמִּשְׁכָּן, אָמַר הקב”ה אֲנִי הוּא שֶׁבְּרָאתִיו וְלִמַּדְתִּיו, שֶׁנאמר “הִנֵּה אָנֹכִי בָּרָאתִי חָרָשׁ”, לְפִיכָךְ אָמַר משֶׁה: רְאוּ קָרָא ה’ בְּשֵׁם.

בתנחומא אות י”ג: “ויעש בצלאל את הארון עצי שיטים” – לפי שגלוי היה לפני מי שאמר והיה העולם שישראל חוטאים בשיטים, לכך תיקן להם הקב”ה שיטים לכפר על מעשה שיטים. ויצף אותו זהב טהור, אלו התלמידים בני תורה כי כמו שמתכבד העץ בזהב יותר, יותר מתכבדים התלמידים בתורה שהיא בתוך ליבם, וכמו שיאמרו אנשים זהב טהור כך מטהר התורה, ליבן וכיליותן של תלמידי חכמים שכך כתיב, הנחמדים מזהב ומפז רב.

מדרש רבה אות ו’ אָמַר לוֹ בְּדֹק אוֹתָן שֶׁיַּעֲשׂוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן, מַה כְּתִיב בְּאוֹתָהּ קַלְקָלָה: פָּרֲקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, וּמַה הֵבִיאוּ נְזָמִים, וּכְשֶׁעָשׂוּ הַמִּשְׁכָּן עָשׂוּ אוֹתוֹ נְדָבָה, וּמַה כְּתִיב: “כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם טַבַּעַת וְכוּמָז” בִּנְזָמִים חָטְאוּ וּבִנְזָמִים נִתְרַצֶּה לָהֶם, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת עַל יְדֵי הוֹשֵׁעַ “וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי”, אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הקב”ה כָּתַבְתָּ “כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר”, הֲרֵי הֵבִיאוּ חֲמִשָּׁה: חָח, וָנֶזֶם, טַבַּעַת, עָגִיל, וְכוּמָז.

שמ”ר פנ”ב אות ב’ “תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר” מְדַבֵּר בְּמשֶׁה, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הקב”ה לַעֲשׂוֹת לוֹ מִשְׁכָּן, מִיָּד אָמַר משֶׁה לְיִשְׂרָאֵל “וְיִקְחוּ לִי תְרוּמָה”, הָיָה משֶׁה עוֹשֶׂה בַּמִּשְׁכָּן וְהָיוּ לֵיצָנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים אֶפְשָׁר שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עַל יְדֵי בֶּן עַמְרָם.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים הָיָה עוֹסֵק בַּמִּשְׁכָּן, שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים עֲשָׂאוּהוּ וּשְׁלשָׁה חֳדָשִׁים קִפְּלוּהוּ, אַף עַל פִּי כֵן הָיוּ מְלִיצִין אַחֲרָיו וְאוֹמְרִים הֲרֵי נַעֲשָׂה, לֹא הָיָה משֶׁה אוֹמֵר שֶׁיַּשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ אֶצְלֵנוּ. והקב”ה נִתְכַּוֵּן לְהַעֲמִיד הַמִּשְׁכָּן בַּחֹדֶשׁ שֶׁנּוֹלַד בּוֹ יִצְחָק אָבִינוּ, לֹא עָשָׂה אֶלָּא כְּשֶׁהִגִּיעַ אוֹתוֹ הַחֹדֶשׁ אָמַר הקב”ה לְמשֶׁה בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן תָּקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן, אוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ: “תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר” אוֹתָם שֶׁמְּלִיצִים אַחַר משֶׁה, לֹא עָשָׂה, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁאָמַר הָאלקים לְמשֶׁה שֶׁיָּקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן הִתְחִילוּ טוֹעֲנִין אוֹתוֹ וּבָאִין כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִמְּלַאכְתּוֹ, שֶׁנאמר “וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל משֶׁה”.

ארבעה שלבים של הגאולה היו ביציאת מצרים “והוצאתי והצלתי וגאלתי אתכם” [שמות ו’], ותכליתם היה “ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים”, ולאחר שקיבלו את התורה ובנו את המשכן השכינה שורה בישראל, “וידעתם כי אני ד’ אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים”.

והמצווה הראשונה שנצטוו ישראל כעם הוא “קידוש החודש”, “והיה היום הזה לכם לזכרון”, אבל מי קובע מתי יחול יום זה? בית דין, והקב”ה קובע “החודש הזה לכם ראש חודשים, הראשון לחודשי השנה” והוא חודש ניסן.

בתשרי נברא העולם ועד יצי”מ הוא היה החודש הראשון, אבל אחרי יציאת עם ישראל ממצרים חודש ניסן הוא החודש הראשון, כי בחודש הזה עם ישראל נבנה, שהם נהיו “עם ישראל”.

במדרש רבה פט”ו כ”ג: לֹא נָתַתִּי הַתּוֹרָה אֶלָּא לָכֶם, שֶׁנאמר “כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי וגו”… לֹא נָתַתִּי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים אֶלָּא לָכֶם, שֶׁנאמר “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם”, פֶּסַח לָכֶם, שֶׁנאמר “וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת”, הֱוֵי יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶּךָ וְאֵין לְזָרִים אִתָּךְ.

שם א’: כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם אָמַר לָהֶם הקב”ה אֵין לָכֶם חֹדֶשׁ אַחֵר גָּדוֹל מִזֶּה, לְפִיכָךְ נִקְרָא רִאשׁוֹן, שֶׁנאמר “רֹאשׁ חֳדָשִׁים”.

עוד שם: אָמַר לָהֶם אֲנִי וְאַתֶּם מַסְכִּים עַל מַה שֶּׁיִּשְׂרָאֵל גּוֹמְרִין וּמְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה, שֶׁנאמר “אֶקְרָא לֵאלקים עֶלְיוֹן לָאֵל גֹּמֵר עָלָי”, וְכֵן הוּא אוֹמֵר “אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה’ מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ וגו”, אַתֶּם בֵּין בִּזְמַנָּן בֵּין שֶׁלֹא בִּזְמַנָּן, אֵין לִי מוֹעֲדוֹת אֶלָּא אֵלּוּ. אָמַר לָהֶם הקב”ה לְיִשְׂרָאֵל, לְשֶׁעָבַר הָיָה בְּיָדִי, שֶׁנאמר “עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים”, אֲבָל מִכָּאן וָאֵילָךְ הֲרֵי מְסוּרָה בְּיֶדְכֶם בִּרְשׁוּתְכֶם, אִם אֲמַרְתֶּם הֵן, הֵן. אִם אֲמַרְתֶּם לָאו, לָאו. מִכָּל מָקוֹם יְהֵא הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אִם בִּקַּשְׁתֶּם לְעַבֵּר אֶת הַשָּׁנָה, הֲרֵינִי מַשְׁלִים עִמָּכֶם, לְכָךְ כְּתִיב: “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם”.

בגמ’ בר”ה דף ז. “ת”ר באחד בניסן ראש השנה לחדשים ולעיבורין ולתרומת שקלים, מנלן, א”ר יאשיה אמר קרא “זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה” אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה, וגמרי שנה שנה מניסן דכתיב “ראשון הוא לכם לחדשי השנה”, אמר רב יהודה אמר שמואל קרבנות צבור הבאין באחד בניסן מצוה להביא מן החדש, ואם הביא מן הישן יצא אלא שחיסר מצוה.

במשנה במגילה דף כ”ט: ר”ח אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים, אומרת הגמ’ תנן התם באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים, בשלמא על הכלאים דזמן זריעה היא אלא על השקלים מנלן, אמר ר’ טבי אמר רבי יאשיה דאמר קרא “זאת עולת חודש בחדשו”, אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה וכיון דבניסן בעי אקרובי מתרומה חדשה קדמינן וקרינן באחד באדר כי היכי דליתו שקלים למקדש.

נאמר, כשם שחודש אלול הוא הכנה לר”ה וליום כיפור, כך חודש אדר הוא הכנה לחודש ניסן ולחג הפסח והארבע פרשיות האלו, הם סדר העבודה שתקנו חז”ל כהכנה לקראת החג וזה הזמן להתחדשות, שאז עם ישראל נהיה לעם של הקב”ה ביציאת מצרים, וקבלת התורה, ובנין המשכן, וסדר החודשים לשנה ולהקרבת התמיד ממילא על כל אחד להתכונן ולהתחדש בעצמינו ובאמנותינו בבורא כל העולמים ושנזכה לישועות גדולות ולגאולה הקרובה, שבניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל במהרה וימינו אמן.