דברי רבותינו

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yeruchem Levovitz, zt”l

אשר צוה ה’ את משה (לב, כב)

אשר צוה אותו משה אין כתיב כאן אלא כל אשר צוה ה’ את משה, אפילו דברים שלא אמר לו רבו הסכימה דעתו למה שנאמר למשה בסיני. כי משה צוה לבצלאל לעשות תחילה כלים ואח”כ משכן, אמר לו בצלאל מנהג עולם לעשות תחילה בית ואח”כ משים כלים בתוכו, אמר לו כך שמעתי מפי הקב”ה, אמר לו משה בצל א-ל היית כי בוודאי כך צוה לי הקב”ה, וכן עשה המשכן תחילה ואח”כ עשה כלים (רש”י).

הקשה מרן המשגיח הגאון הרב ירוחם ליוואויץ זצללה”ה, לכאורה מה הדקדוק הגדול בסדר עשיית המשכן, ומאי נפקא מינה אם הקדימו דבר לרעהו או איחרוהו, הלא סוף כל סוף הוקם המשכן עם כל כליו?

אלא, רואים אנו מכאן את חשיבות הסדר, בכל מעשה ומעשה סדר הדברים הוא לעיכובא, מעשה הנעשה שלא בזמנו אין בו כל קדושת המעשה. ענין הסדר היה יסוד מוסד במעשה המשכן, ולפיכך בא הכתוב ומעיד כי בצלאל עשה את כל אשר צוה ה’ – כפי הסדר, ולו היה עושה שלא כפי הסדר, לא היה במעשהו כלום, ולא היה מתקדש בקדושת המשכן.

כך גם עבודת האדם צריכה להיות בדרך בנין, האדם צריך לבנות את עצמו, וכשם שכשבונים בנין, יוצקים קודם את היסודות, ואח”כ בונים את הכתלים והתקרות עד גמר הגג שמלמעלה, אבל אם לא יעשה כסדר הבניה, אלא יתחיל את בניית הבנין מלמעלה ויניח את הגג, הנה רוח סערה כי תבא, הרי יפול מיד כל מה שבנה יחד עם הגג ששם מלמעלה.

כמו כן עבודת תיקון האדם צריכה להיבנות בסדר הראוי, בתחילה עליו לבנות את היסודות ואחרי כן יוסיף את הדרגות הגבוהות יותר, ולבסוף יבנה את המעלות הכי עליונות, כמילי דחסידותא וכדומה. אך אם יהפוך האדם את “הקערה על פיה”, הנה רסיסים רסיסים יפלו ממנו, ולבסוף ישאר ריק ונקי מכל.

(דעת תורה, עמ’ ש”נ, דעת תורה ח”ו קונ’ גלויי דעת עמ’ רנ”ה)

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

הקמת משכן התורה בברכפלד

שאיפתו הטהורה של מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה להרבות תורה לא ידעה גבול. גם בהיותו ראש הישיבה הגדולה בארץ ובעולם, חפץ לבו להקים עוד ‘מקום תורה’.

בשאיפתו זו בדק מקום אחר מקום האם מתאים להגשמת חזונו. בשנת תשנ”ח הציע ר’ מאיר ברכפלד ז”ל לתת שטח להקמת ישיבה בשכונה החדשה ‘אחוזת ברכפלד’ שהוקמה אז במודיעין עילית. מרן רה”י קיבל בהתלהבות את המקום ומיד ניגש למלאכה. ראשית הוצבו קרוואנים במקום ומרן זצ”ל פתח בו כולל אברכים שיהווה בסיס לישיבה. מיד לאחר מכן, בשאיפתו הגדולה, לא המתין מרן זצ”ל לתחילתו של זמן חדש ובט”ז בסיון שלח קבוצה של 17 בחורים ופתח את ישיבת “מיר ברכפלד”.

מרן זצ”ל גייס את כל מרצו וכוחותיו להקמת הישיבה והחל לדאוג לרישום שיעור א’. לשם כך ערך כנסים לראשי ישיבות קטנות בירושלים ובבני ברק, שם דיבר בלהט על חזונו להקים ישיבה מפוארת שממנה תצא תורה. בתוך דבריו אמר בלהט: הרי אתם יודעים שב”ה לא חסרה לי ישיבה ולא חסרים לי תלמידים, וכוחות אין לי. מדוע א”כ אני פותח עוד ישיבה? משום שאני רוצה להרבות תורה בישראל! אני מבקש מכל אחד מכם לסייע לי בזה.

דבריו הכנים והנכוחים עשו רושם עמוק על ראשי הישיבות והם שלחו ממיטב תלמידיהם לישיבה החדשה. כך נפתח שיעור א’ עם 45 בחורים מצויינים, וכך הוקמה הישיבה המעטירה “מיר ברכפלד”.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

פקודי

מאה ברכות

ע’ בעל הטורים ל”ח כ”ז מאת אדנים, כנגדם תקנו מאה ברכות בכל יום. ופי’ יחיאל כי הברכות הם יסוד החיים וכמו אדנים למשכן. ויש להוסיף, ושכנתי בתוכם, בתוך כל א’, ויסוד של המשכן הפנימי של האיש הוא מאה ברכות. וכמו המשכן עומד על האדן, כך קדושת הישראל עומד על הכרה שה’ אדון הכל. ועמש”כ בענין שם ה’ ואדון הכל.

וע’ זוהר פ’ פקודי ח”ב ר”מ ע”ב אות שפ”ח בחיוב של אדנים כי הם היסוד של המשכן, ומבטלים כח הסטרא אחרא. ולפי”ז א”ש טפי דברי בעה”ט.

וע’ ס’ עובדות והנהגות לבית בריסק ח”ב עמ’ שמ”א, על הגרי”ז בחליו היה מונה המאה ברכות כמ”ש הרמב”ם פ”ז מתפילה הט”ז ומונה אותם. וכ”כ תשו”ה ח”ב קכ”ט בשמו. וע’ אבודרהם עמ’ ל’.

וע’ בפניני משמר הלוי ח”ז סי’ תט”ו על הגרי”ז שעלה כל שבת למפטיר משום מאה ברכות, אבל ביו”כ עלה ללוי כי בלא”ה אין לו מאה ברכות. (וכעי”ז אילת השחר פ’ עקב בשם הגרי”ז). אבל ע’ ס’ שאלת רב, ששאל רוטשילד מהגרח”ק, עמ’ של”ב דיתכן שיש מעלה לברך צ”ט אפילו לא יוכל לברך מאה.

וע’ ס’ בני ראם ח”א מר’ אברהם גנחובסקי סי’ ל”ג אי חייב להרבות בברכות כשלא יגיע למאה ברכות וע”ש בדברי מג”א ושל”ה ביו”כ.

ומצד שני, במברך יותר ממאה ברכות, ע’ אבודרהם עמ’ כ”ט הרי זה משובח, וכן דייקו משו”ע שכתב לפחות מאה ברכות, ויותר מפורש בלבוש המוסיף יוסיף ע”ז. אכן ע’ שערי אורה דמשמע דיש ענין במאה בדיוק.

הכנה לחודש הגאולה

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Aaron Chodosh, zt”l

הכנה לחודש הגאולה

א. בתנחומא ויקהל אות ג’ “ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה’ בשם” זש”ה “ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם”, מהו כן, בשעה שאמר הקב”ה למשה בהר על מלאכת המשכן הראהו כל כלי וכלי האיך לעשות, שנאמר “וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה”, והיה משה סבור שהוא יעשה את המשכן שאמר לו “ועשית את הקרשים ועשית שלחן ועשית וכו”, כך כל מלאכת המשכן כיון שסידר לו כל דבר ודבר אמר משה רבש”ע מי יעשה כל זאת? א”ל “ראה קראתי בשם בצלאל”, כשירד משה אמר להם לישראל כך אמר לי הקב”ה לעשות לו משכן קרשים ומזבח ושלחן, אמרו לו מי יעשה כל זאת? אמר להם בצלאל, התחילו ישראל מרננין על משה ואמרו לא אמר הקב”ה לעשות את המשכן ע”י בצלאל אלא משה עצמו ממנה אותו על שהוא קרובו, משה מלך, ואהרון אחיו כהן גדול, ובניו סגני כהונה, אלעזר נשיא הלוי, בני קהת נושאי המשכן, וזה שליט על מלאכת המשכן, כל הגדולה הזו מבקש משה לכוון, אמר להם משה אני לא עשיתי כלום מדעתי אלא הקב”ה אמר והוא מראה להם ראו קרא ה’ בשם בצלאל, לקיים מה שנאמר “ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם”, הוי ומצא חן ושכל טוב זה בצלאל שאמר הקב”ה ראו קרא ה’ בשם, “ואדם” אלו ישראל.

בשמות רבה פ”מ אות ב’: דָּבָר אַחֵר, “קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל”, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא “רְאֵה קָרָאתִי”, אַתָּה מוֹצֵא כְּשֶׁעָלָה משֶׁה לַמָּרוֹם הֶרְאָה לוֹ הקב”ה כָּל כְּלֵי הַמִּשְׁכָּן וְאָמַר לוֹ כָּךְ וְכָךְ עֲשֵׂה “וְעָשִׂיתָ מְנֹרַה, וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן, וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ” כָּךְ כָּל מַעֲשֵׂה הַמִּשְׁכָּן. בָּא משֶׁה לֵירֵד סָבוּר שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אוֹתוֹ, קָרָא לוֹ הקב”ה אָמַר לוֹ משֶׁה מֶלֶךְ עֲשִׂיתִיךָ אֵין דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת דָּבָר, אֶלָּא גּוֹזֵר וַאֲחֵרִים עוֹשִׂים, אַף אַתָּה אֵין לְךָ רְשׁוּת לַעֲשׂוֹת דָּבָר אֶלָּא אֱמֹר לָהֶם וְהֵם עוֹשִׂין, וְלֹא אָמַר לוֹ לְמִי יֹאמַר, אָמַר משֶׁה לְמִי אֹמַר, אָמַר לוֹ אֲנִי מַרְאֶה לָךְ, וּמֶה עָשָׂה הקב”ה הֵבִיא לוֹ סִפְרוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן וְהֶרְאָה לוֹ כָּל הַדּוֹרוֹת שֶׁהֵן עֲתִידִין לַעֲמֹד מִבְּרֵאשִׁית עַד תְּחִיַּת הַמֵּתִים, דּוֹר וָדוֹר וּמְלָכָיו, דּוֹר וָדוֹר וּמַנְהִיגָיו, דּוֹר וָדוֹר וּנְבִיאָיו. אָמַר לוֹ כָּל אֶחָד וְאֶחָד הִתְקַנְתִּיו מֵאוֹתָהּ שָׁעָה, וְכֵן בְּצַלְאֵל מֵאוֹתָהּ שָׁעָה הִתְקַנְתִּיו, הֱוֵי: “רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל”.

ובתנחומא ו’: “ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה” שכבר היתה בו חכמה ללמדך שאין הקב”ה ממלא חכמה אלא למי שיש בו כבר, מטרונה אחת שאלה את ר’ יוסי בר חלפתא מהו שכתוב “יהב חכמתא לחכימין”, לטפשים היה צ”ל? אמר לה בתי אם יבואו אצלך שנים, אחד עשיר ואחד עני, והן צריכים ללוות ממך ממון למי מהם תלווי? אמרה לו לעשיר, אמר לה למה? א”ל שאם יחסר יהיה לו ממון שיפרע אבל עני אם יאבד מעותי מהיכן יפרע? אמר לה ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר, כך אם היה הקב”ה נותן חכמה לטפשים היו יושבין במבואות המטונפים וכו’ ואין מתעסקים בה, אלא נתנה הקב”ה לחכמים ושיהיו יושבים בביכ”נ ובביהמ”ד ועוסקים בה, לכך כתיב “ואמלא אותו” מלא מי שהיה בו כבר חכמה וכו’, כמו החנווני שבא אדם ליקח ממנו יין או שמן וכו’, כשהחנווני פיקח מריח בכלים אם היה של יין נותן יין וכו’, והקב”ה כשרואה באדם שיש בו רוח חכמה ממלאו…

ב. מדרש רבה ויקהל פמ”ח אות ד’: וְכָל הַשֶּׁבַח הַזֶּה מִנַּיִן לוֹ, מִשֵּׁבֶט יְהוּדָה, וּמֵהֵיכָן זָכָה לְכָל הַחָכְמָה הַזֹּאת, בִּזְכוּת מִרְיָם, שֶׁנֶּאֱמר “וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים”, וּמָה הָיוּ הַבָּתִּים, בֵּית הַכְּהֻנָּה וּבֵית הַמַּלְכוּת. יוֹכֶבֶד נָטְלָה כְּהֻנָּה וּמַלְכוּת, אַהֲרֹן כֹּהֵן גָּדוֹל, משֶׁה מֶלֶךְ, וּמִרְיָם נָטְלָה חָכְמָה, שֶׁהֶעֱמִידָה בְּצַלְאֵל וְיָצָא מִמֶּנּוּ דָּוִד שֶׁהָיָה מֶלֶךְ, שֶׁנֶּאֱמר “וְדָוִד בֶּן אִישׁ אֶפְרָתִי”, שֶׁבָּא מִן מִרְיָם שֶׁנִּקְרֵאת אֶפְרָת. בְּג’ דְבָרִים הַלָּלוּ נִבְרָא הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמר “ה’ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה, בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ”. וּבג’ דְבָרִים הַלָּלוּ נַעֲשָׂה הַמִּשְׁכָּן, שֶׁנּאמר “וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אלקים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת”. וּבִג’ דְבָרִים הַלָּלוּ נִבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנאמר “בֶּן אִשָּׁה אַלְמָנָה הוּא מִמַּטֵּה נַפְתָּלִי וגו’ וַיִּמָּלֵא אֶת הַחָכְמָה וְאֶת הַתְּבוּנָה וְאֶת הַדַּעַת”. וְכֵן כְּשֶׁיַּעֲמֹד הקב”ה לִבְנוֹתוֹ לֶעָתִיד לָבוֹא, בִּג’ דְבָרִים הַלָּלוּ נִבְנֶה, שֶׁנאמר “בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת וּבִתְבוּנָה יִתְכּוֹנָן”.

דָּבָר אַחֵר, “וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ” כָּל הַחָכְמָה הַזּוֹ מִנַּיִן, מִן הקב”ה רוּחַ אלקים. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב “אָכֵן רוּחַ הִיא בֶאֱנוֹשׁ”, וְכָל הַבִּינָה שֶׁהָיְתָה בִּבְצַלְאֵל מִשֶּׁל שַׁדַּי הִיא, הֱוֵי: “וָאֲמַלֵּא

אֹתוֹ רוּחַ אֱלקים, בְּחָכְמָה, שֶׁהָיָה חָכָם בַּתּוֹרָה. וּבִתְבוּנָה, שֶׁהָיָה מֵבִין בַּהֲלָכָה. וּבְדַעַת, שֶׁהָיָה מָלֵא דַעַת בְּתַלְמוּד. אָמַר הקב”ה לְיִשְׂרָאֵל, בָּעוֹלָם הַזֶּה הָיְתָה רוּחִי נוֹתֶנֶת בָּכֶם חָכְמָה, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא רוּחִי מְחַיָּה אֶתְכֶם, שֶׁנאמר “וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם”.

דָּבָר אַחֵר, “רְאוּ קָרָא ה’ בְּשֵׁם” הֲדָא הוּא דִכְתִיב “הִנֵּה אָנֹכִי בָּרָאתִי חָרָשׁ”, זֶה בְּצַלְאֵל. נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם, חָטְאוּ יִשְׂרָאֵל בָּאֵשׁ, שֶׁנאמר “וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה”, בָּא בְּצַלְאֵל וְרִפֵּא אֶת הַמַּכָּה, מָשָׁל לְתַלְמִידוֹ שֶׁל רוֹפֵא שֶׁנָּתַן רְטִיָּה עַל מַכָּה אַחַת וְנִתְרַפֵּאת, וְהָיוּ מְקַלְּסִין אוֹתוֹ, אָמַר לָהֶם רַבּוֹ קַלְּסוּ לִי שֶׁלִּמַּדְתִּיו. כָּךְ הָיוּ הַכֹּל אוֹמְרִים בְּצַלְאֵל בְּחָכְמָתוֹ וּבִתְבוּנָתוֹ עָשָׂה אֶת הַמִּשְׁכָּן, אָמַר הקב”ה אֲנִי הוּא שֶׁבְּרָאתִיו וְלִמַּדְתִּיו, שֶׁנאמר “הִנֵּה אָנֹכִי בָּרָאתִי חָרָשׁ”, לְפִיכָךְ אָמַר משֶׁה: רְאוּ קָרָא ה’ בְּשֵׁם.

בתנחומא אות י”ג: “ויעש בצלאל את הארון עצי שיטים” – לפי שגלוי היה לפני מי שאמר והיה העולם שישראל חוטאים בשיטים, לכך תיקן להם הקב”ה שיטים לכפר על מעשה שיטים. ויצף אותו זהב טהור, אלו התלמידים בני תורה כי כמו שמתכבד העץ בזהב יותר, יותר מתכבדים התלמידים בתורה שהיא בתוך ליבם, וכמו שיאמרו אנשים זהב טהור כך מטהר התורה, ליבן וכיליותן של תלמידי חכמים שכך כתיב, הנחמדים מזהב ומפז רב.

מדרש רבה אות ו’ אָמַר לוֹ בְּדֹק אוֹתָן שֶׁיַּעֲשׂוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן, מַה כְּתִיב בְּאוֹתָהּ קַלְקָלָה: פָּרֲקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, וּמַה הֵבִיאוּ נְזָמִים, וּכְשֶׁעָשׂוּ הַמִּשְׁכָּן עָשׂוּ אוֹתוֹ נְדָבָה, וּמַה כְּתִיב: “כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם טַבַּעַת וְכוּמָז” בִּנְזָמִים חָטְאוּ וּבִנְזָמִים נִתְרַצֶּה לָהֶם, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת עַל יְדֵי הוֹשֵׁעַ “וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי”, אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הקב”ה כָּתַבְתָּ “כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר”, הֲרֵי הֵבִיאוּ חֲמִשָּׁה: חָח, וָנֶזֶם, טַבַּעַת, עָגִיל, וְכוּמָז.

ג. שמ”ר פנ”ב אות ב’ “תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר” מְדַבֵּר בְּמשֶׁה, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הקב”ה לַעֲשׂוֹת לוֹ מִשְׁכָּן, מִיָּד אָמַר משֶׁה לְיִשְׂרָאֵל “וְיִקְחוּ לִי תְרוּמָה”, הָיָה משֶׁה עוֹשֶׂה בַּמִּשְׁכָּן וְהָיוּ לֵיצָנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים אֶפְשָׁר שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עַל יְדֵי בֶּן עַמְרָם.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים הָיָה עוֹסֵק בַּמִּשְׁכָּן, שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים עֲשָׂאוּהוּ וּשְׁלשָׁה חֳדָשִׁים קִפְּלוּהוּ, אַף עַל פִּי כֵן הָיוּ מְלִיצִין אַחֲרָיו וְאוֹמְרִים הֲרֵי נַעֲשָׂה, לֹא הָיָה משֶׁה אוֹמֵר שֶׁיַּשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ אֶצְלֵנוּ. והקב”ה נִתְכַּוֵּן לְהַעֲמִיד הַמִּשְׁכָּן בַּחֹדֶשׁ שֶׁנּוֹלַד בּוֹ יִצְחָק אָבִינוּ, לֹא עָשָׂה אֶלָּא כְּשֶׁהִגִּיעַ אוֹתוֹ הַחֹדֶשׁ אָמַר הקב”ה לְמשֶׁה בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן תָּקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן, אוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ: “תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר” אוֹתָם שֶׁמְּלִיצִים אַחַר משֶׁה, לֹא עָשָׂה, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁאָמַר הָאלקים לְמשֶׁה שֶׁיָּקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן הִתְחִילוּ טוֹעֲנִין אוֹתוֹ וּבָאִין כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִמְּלַאכְתּוֹ, שֶׁנאמר “וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל משֶׁה”.

ארבעה שלבים של הגאולה היו ביציאת מצרים “והוצאתי והצלתי וגאלתי אתכם” [שמות ו’], ותכליתם היה “ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים”, ולאחר שקיבלו את התורה ובנו את המשכן השכינה שורה בישראל, “וידעתם כי אני ד’ אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים”.

והמצווה הראשונה שנצטוו ישראל כעם הוא “קידוש החודש”, “והיה היום הזה לכם לזכרון”, אבל מי קובע מתי יחול יום זה? בית דין, והקב”ה קובע “החודש הזה לכם ראש חודשים, הראשון לחודשי השנה” והוא חודש ניסן.

בתשרי נברא העולם ועד יצי”מ הוא היה החודש הראשון, אבל אחרי יציאת עם ישראל ממצרים חודש ניסן הוא החודש הראשון, כי בחודש הזה עם ישראל נבנה, שהם נהיו “עם ישראל”.

במדרש רבה פט”ו כ”ג: לֹא נָתַתִּי הַתּוֹרָה אֶלָּא לָכֶם, שֶׁנאמר “כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי וגו”… לֹא נָתַתִּי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים אֶלָּא לָכֶם, שֶׁנאמר “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם”, פֶּסַח לָכֶם, שֶׁנאמר “וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת”, הֱוֵי יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶּךָ וְאֵין לְזָרִים אִתָּךְ.

שם א’: כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם אָמַר לָהֶם הקב”ה אֵין לָכֶם חֹדֶשׁ אַחֵר גָּדוֹל מִזֶּה, לְפִיכָךְ נִקְרָא רִאשׁוֹן, שֶׁנאמר “רֹאשׁ חֳדָשִׁים”.

עוד שם: אָמַר לָהֶם אֲנִי וְאַתֶּם מַסְכִּים עַל מַה שֶּׁיִּשְׂרָאֵל גּוֹמְרִין וּמְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה, שֶׁנאמר “אֶקְרָא לֵאלקים עֶלְיוֹן לָאֵל גֹּמֵר עָלָי”, וְכֵן הוּא אוֹמֵר “אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה’ מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ וגו”, אַתֶּם בֵּין בִּזְמַנָּן בֵּין שֶׁלֹא בִּזְמַנָּן, אֵין לִי מוֹעֲדוֹת אֶלָּא אֵלּוּ. אָמַר לָהֶם הקב”ה לְיִשְׂרָאֵל, לְשֶׁעָבַר הָיָה בְּיָדִי, שֶׁנאמר “עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים”, אֲבָל מִכָּאן וָאֵילָךְ הֲרֵי מְסוּרָה בְּיֶדְכֶם בִּרְשׁוּתְכֶם, אִם אֲמַרְתֶּם הֵן, הֵן. אִם אֲמַרְתֶּם לָאו, לָאו. מִכָּל מָקוֹם יְהֵא הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אִם בִּקַּשְׁתֶּם לְעַבֵּר אֶת הַשָּׁנָה, הֲרֵינִי מַשְׁלִים עִמָּכֶם, לְכָךְ כְּתִיב: “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם”.

ד. בגמ’ בר”ה דף ז. “ת”ר באחד בניסן ראש השנה לחדשים ולעיבורין ולתרומת שקלים, מנלן, א”ר יאשיה אמר קרא “זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה” אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה, וגמרי שנה שנה מניסן דכתיב “ראשון הוא לכם לחדשי השנה”, אמר רב יהודה אמר שמואל קרבנות צבור הבאין באחד בניסן מצוה להביא מן החדש, ואם הביא מן הישן יצא אלא שחיסר מצוה.

במשנה במגילה דף כ”ט: ר”ח אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים, אומרת הגמ’ תנן התם באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים, בשלמא על הכלאים דזמן זריעה היא אלא על השקלים מנלן, אמר ר’ טבי אמר רבי יאשיה דאמר קרא “זאת עולת חודש בחדשו”, אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה וכיון דבניסן בעי אקרובי מתרומה חדשה קדמינן וקרינן באחד באדר כי היכי דליתו שקלים למקדש.

נאמר, כשם שחודש אלול הוא הכנה לר”ה וליום כיפור, כך חודש אדר הוא הכנה לחודש ניסן ולחג הפסח והארבע פרשיות האלו, הם סדר העבודה שתקנו חז”ל כהכנה לקראת החג וזה הזמן להתחדשות, שאז עם ישראל נהיה לעם של הקב”ה ביציאת מצרים, וקבלת התורה, ובנין המשכן, וסדר החודשים לשנה ולהקרבת התמיד ממילא על כל אחד להתכונן ולהתחדש בעצמינו ובאמנותינו בבורא כל העולמים ושנזכה לישועות גדולות ולגאולה הקרובה, שבניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל במהרה וימינו אמן.