דברי רבותינו
Maran Rosh Hayeshiva V'Av Bais Din Mir Hagaon Rebbi Eliyahu Baruch Kamai Ztvk"l
את השלחן את כל כליו ואת לחם הפנים (לט,לו)
במשנה בסוכה (נה:): “בחילוק לחם הפנים בעצרת אומר לו הילך מצה הילך חמץ”. מכאן מקשה הגמ’ (שם נו.) על רב שסובר שמצוות היום קודמת למצווה תדירה, דלדבריו כאשר מחלקים לכוהנים את המנחות בחג השבועות, היה צריך להקדים את שני הלחם שהם מצוות היום ללחם הפנים התדיר, אך מלשון המשנה משמע שהיו מקדימים את המצה, שהיא לחם הפנים, לפני שני הלחם שהם חמץ.
הקשה בעמודי אור (סי’ לו): בגמ’ (ברכות לט:) נאמרה הלכה שיש להקדים ולברך על הגדול ולפטור את הקטן, א”כ יש להקדים את לחם הפנים שהיה עשוי משני עשרונים כל אחד, לפני שני הלחם שהיו מעישרון כל אחד, אע”פ שבדר”כ הלכה שמצוות היום עדיפה על מצווה תדירה כדעת רב?
תירץ מרן ראש הישיבה ואב”ד מיר הגאון רבי אליהו ברוך קמאי זצוק”ל: במשנה (מנחות) איתא שאת שני הלחם היו מנפים בי”ב נפות ואת לחם הפנים בי”א נפות. נמצא ששני הלחם היו נקיים יותר מלחם הפנים. א”כ ע”פ ההלכה (מג”א או”ח קסח,סק”ז) שיש להקדים בברכה פת נקיה לפת קיבר, מובן שהיו צריכים להקדים את שני הלחם הנקיים יותר לפני לחם הפנים. אך אעפ”כ הקדימו את לחם הפנים התדיר, א”כ מובן מה שמקשה הגמ’ מכאן על שיטת רב דמצוות היום קודמת.
דברי הימים
Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel Levinshtein, zt”l
אשרי לדור שהקטנים שומעים אל הגדולים
בחודש אדר תש״א הגיעה ישיבת מיר לעיר קובה אשר במדינת יפן וקנתה שביתה במקום הזה כשישה חודשים. מיד הותקן מקום לתורה ולתפלה ונאמרו בו שעורים ושיחות כבשנים כתיקונם. (אע”פ ששום סידורים לעניינים גשמיים, כגון בית התבשיל לא הותקן.)
מרן המשגיח הגה”צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצוק״ל לא היה בדעה שתלמידי הישיבה צריכים לעזוב את יפן קבוצות קטנות (לקנדא או לארה״ב). הוא ראה בפיצול כזה סכנה לשלמותה הרוחני, ומכיון שלא היו בידינו אשרות כניסה יחד בזמן קצר, וממשלת יפן לא רצתה לתת אישור להמשיך להתגורר בארצה, התעוררה הבעיה האם רצוי לנסוע זמנית לסין — לשאנכי העיר, ולחכות עד שיותן אפשרות לנסוע יחד למקום מובטח יותר.
נימוק נוסף היה לרבינו לעזוב את העיר קובה בגלל הספק שיש במקום זה על יום השבת, אמר: ההשגחה הכניסה אותנו למקום שאין אנו יודעים בבירור מתי הוא יום השבת. מאוד העיק עליו ענין זה. באחת השבתות הופיע לתפלת שחרית כשתפלין על ראשו, קבע שיום השבת יתקיים ביום המחרת, היינו ביום ראשון אחריו. בקול מלא רגש ומחנק דרש אחרי התפלה על נושא זה ועמד על הגמ׳ “אשרי לדור שהקטנים שומעים אל הגדולים”, ובאותו מעמד הכריז על שבת למחרתו, כדעת מרן החזון איש זצ״ל.
מי שראה מעמד זה זכה לראות כחה של יראה ומוסר בדקדוק ההלכה למעשה.
החלטה זו לנסוע לשאנכי היתה קשורה בפיק״נ דרבים, כיון שמלחמת יפן וארה״ב עמדה בשער ממש. רבים העידו שבימי המלחמה העולמית הראשונה היה רעב גדול בשאנכי, עד שאנשים אכלו עכברים.
התעורר ויכוח והיו שטענו שאילו היינו שומעים בקול הנהלת הישיבה לא היינו יוצאים ממדינת ליטא הרוסית. כי דעת מרן המשגיח לא הייתה נוחה מהשתדלות למען היציאה (ולהביע רצון לשלטונות שאנו רוצים לעזוב) אע״פ שלא התערב בדבר זה בפועל.
נשתמר אצלי בזכרוני משפט אחד משיחה אחת שמסר בתקופה זו, וכה אמר: אם מישהו עשה דבר עקום והדבר הצליח, לא נהפך העקום למישור. דבר עקום נשאר תמיד עקום. אלא כשיש רצון ד׳ גם דבר לא ישר מצליח. עכ״ד. (לא ה”רבות מחשבות” מצליחות אפילו כשהן רבות, רק “עצת ד׳ היא תקום”).
מתוך קובץ ביאורים להרה”ג ר’ שלום צבי שפירא, תלמיד הישיבה
בשבילי הלכה
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
פקודי
אומן קונה בשבח כלי
אלה פקודי המשכן וכו’ ובצלאל בן אורי בן חור עשה את כל אשר צוה ה’ את משה. והנה ע’ סנה’ ס”ט ע”ב שבצלאל היה בן י”ג דכתיב איש איש ממלאכתו. והטעם פי’ הגרי”ז משום אומן קונה בשבח כלי (ב”ק צ”ט), וקטן א”א למסור לציבור (וע’ מנחות כ”א ע”ב).
והנה בפנ”י גיטין כ’ ע”א וכ”ב ע”ב הק’ איך קטן יכתוב גט והרי אומן קונה בשבח כלי וא”א לו להקנות מה שקנה. וקנין הבעל בגט מעכב מה”ת. (ע’ ב”ש ק”כ ב’).
ובקצות ש”ו ד’ בסופו תי’ דאינו קונה אלא עד שיתן לו שכרו ואינו אלא כקנין משכון, ופורע לו בע”כ ובטל קנינו. וכ”כ שם הקצות בעושה בחנם אין אומן קונה כלל. והקצות לא הביא אלא הפנ”י כ”ב ע”ב, אבל בפנ”י כ’ ע”א (מובא בגליון רע”א בחו”מ שם) כתב בקושייתו דאין לתרץ דעושה בחנם דמוכיח מגמ’ דגם בחנם אומן קונה (וראייתו הוא ראיה דגם כשפורע עדיין אומן קונה ע”ש ראייתו, ושפיר הקשה). וכן בנתיבות נקט דגם בחנם אומן קונה.
ובנתיבות שם תי’ קו’ הפנ”י דאם הקלף ודיו של בעה”ב הוי כצמר וסממנים של בעה”ב דבכה”ג אין אומן קונה. וכ”כ פ”ת אהע”ז ק”כ ז’ בשם תורת גיטין והוא הנתיבות לשיטתו. אך בטבעת החשן הק’ על הנתיבות ותו”ג, דלא דמי לצמר וסממנים דא”צ אלא לחברם, והבעה”ב נותן הכל, אבל בגט לא די בכתיבה אלא צריך כתיבה לשמה וזה רק האומן עושה וא”כ אומן קונה. (ונ”מ בין תי’ הקצות ונתיבות לקו’ פנ”י, דלקצות באמת אומן קונה עד שישלם לו בעה”ב שכרו, וא”כ בכל גט צריך לשלם לסופר קודם נתינת הגט. וע’ בזה פ”ת אהע”ז ק”כ ב’ אם צריך להקנות לבעל השבח, כשלא שילם עדיין).
וע”ש בפ”ת ק”כ ב’ בשם שו”ת מנחת עני דא”צ להקנות השבח לבעה”ב דאין האומן קונה כאן, דכיון דכותב בשליחותו א”כ הוי האומן שליח, והבעה”ב קונה בשבח כלי. וע’ טבעת החשן בשם עונג יו”ט ולבוש מרדכי על ב”מ, דבגט דאין לו כלום במה שיהא קנוי לו, א”כ אין אומן קונה.
וע’ חלקת יואב חו”מ ט”ז שכ’ ליישב קו’ הפנ”י דכיון דאם הקטן קונה הגט א”א להקנותו ואינו גט ואין כאן שבח כלי, ממילא אינו קונה השבח כלל.
ונמצא לענין גט יש שיטות אלו – לקצות תולה אם שילם (או עשה בחנם), לנתיבות אין אומן קונה משום דקלף ודיו של בעה”ב, למנחת עני אין קונה משום שעשה בשליחותו, ולעונג יו”ט אין קונה משום דאין לו כלום מזה, ולחלקת יואב הקטן אינו קונה כיון שאז א”א לו להקנות.
ומעתה נתנה ראש במה שאמר הגרי”ז לענין בצלאל בעשיית המשכן. והנה לקצות דבעושה בחנם אינו קונה, א”כ לא קנה בצלאל. וכן לפי מנחת עני אין קונה כיון שעשה בשליחות. וכן לפי החלקת יואב במשכן אם היה בצלאל קטן לא היה חסרון אומן קונה, דבכה”ג לא היה קונה כלל כיון שהוא קטן. ולפי נתיבות, דוקא בגט אין קונה דקלף צריך דיו, ושאני מעצים דאומן עושה תיבה, וא”כ במשכן קנה בצלאל. ולפי עונג יו”ט, יש לדון אם יש לבצלאל איזה ענין שיהא המשכן שלו, ולכא’ בודאי ירצה שיהא שלו, והוא יתן לגבוה, וא”כ אומן קונה. וא”כ לפי הנתיבות ועונג יו”ט, מובן דברי הגרי”ז.
נדבת המשכן
Hagaon Harav Tzvi Partzovitz Shlita
בריש פ’ תרומה בסדר תרומת המשכן זהב וכסף ונחושת וכו’ ובסוף מנה אבני שוהם ואבני מילואים לאפוד ולחושן, ותמה באור החיים דהרי בפשטות מנאם לפי סדר – חשיבותם וכמו זהב וכסף ונחושת, וא”כ למה מנה לאבני שוהם ואבני מילואים באחרונה, והרי הם אבנים יקרות, וכתב שם משום שהרי הנשיאים הם שהביאו את אבני השוהם והרי בחז”ל איתא שיש תביעה עליהם שנתעצלו בנדבת המשכן, וע”כ מנאם באחרונה, ועוד כתב שכיון שאי’ בחז”ל שהעננים הם שהביאום מרחוק ולא הי’ טרחה בהבאתם ע”כ מנאם באחרונה, ויש להעיר דמה ענין זה למה שלא מנאם לפי סדר חשיבותן. ויעוי’ בספר שיחות מוסר.
והנה בפ’ ויקהל אי’ בקרא והמלאכה היתה דים והותר, ובאו”ח אי’ שנעשה נס, שאע”פ שהי’ נדבה יותר מהצורך, בכ”ז נעשה נס ונכלל הכל במשכן, וזה לגודל חיבתו, אכן עדין לכאורה זהו נס שלא לצורך. וצ”ב.
והנה אי’ במדרש בשעה שאמר הקב”ה למשה על עסקי המשכן, אמר רבש”ע וכי יכולים הם לעשותו, א”ל הקב”ה אפי’ אחד מהם יכול שנאמר מאת איש אשר ידבנו לבו, והנה משה אמר שכל ישראל אינם יכולים לעשותו, והקב”ה אמר שאפי’ אחד מהם יכול, ומה הכוונה בזה.
והביאור נראה שזה, דהנה בריש שיר השירים נאמר אפריון עשה לו שלמה עמודיו כסף רפידתו זהב תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים, וזה קאי על המשכן, והיינו שתוך המשכן עשוי ורצוף באהבה מבני ישראל, והיינו דהשראת השכינה היתה ע”י ה”רצוף אהבה”, כי כמים הפנים אל הפנים, כן באהבתו השרה שכינתו בתוכנו [וגם שאהבה בגי’ אחד], יש לדעת מהו הך רצוף אהבה, ונראה דהנה בס’ ברכת פרץ לפרשת ויקרא כ’ דעל כן הקרבנות באים ע”י נדבה וכאמור נדיב לב – עולות, ומשום דקיום החובה הוא מיסודה של יראה, אכן מה שאדם נותן בנדבה הרי השרש לזה הוא אהבה, וכנראה דבזה יש יותר נחת רוח שנעשה רצונו, ומעתה פשוט דכוונת תוכו רצוף אהבה הוא לנדבת בני ישראל, שבזה תוכו רצוף אהבה, וזהו שאמר הקב”ה אפילו אחד מהם שנאמר מאת איש אשר ידבנו לבו, והיינו שבנדבה יכולים הם לעשותו.
והרי פשוט דמכיון שהנדבה היא שכביכול בנתה את המשכן, הרי פשוט שמכיון שהנדבה שהיתה באבני שוהם היתה מועטת יותר ע”כ נמנתה באחרונה, או משום שהי’ זה טרחה מועטת או משום שהנשיאים הם שהביאום. וכדברי האו”ח, וע”כ נעשה נס שנכלל כל התרומה במשכן, כי הענין לכלול את כל ה”נדבת לב” במשכן.
והנה, בתנא דבי אליהו איתא ומפני מה נטמן המשכן עד היום הזה, מפני שעשאוהו הכשרים בנדבת ליבם, וקשה לפני הקב”ה להפסיד כל מה שעשו הכשרים בנדבת ליבם, ולעתיד לבא יבא הקב”ה להשרות שכינה כמידה הראשונה, ומכאן נלמד מעלת חשיבות הנדבה, ולא עוד שכנראה בזה יהי’ השראת השכינה לעתיד לבא, ומכיון שהנדבה טמונה במשכן, נטמן המשכן עד היום הזה.
והנה נאמר בפ’ ויקהל והנשיאים הביאו את אבני השוהם ויעו’ בתרגום יונתן שהם העננים שהביאום עד מחנה ישראל, ומשם הביאום הנשיאים עד לאוהל – מועד, והנה מה שהי’ הנשיאים צריכים לטרוח ולהביאם, והרי לכאורה הי’ יכולים העננים להביאום עד המשכן עצמו, הרי פשוט כי הענין בזה שיהי’ מעורב נדבת בני ישראל גם בהבאת אבני שוהם, ועוד יותר שכיון שהנשיאים אמרו שהם יביאו את מה שיחסר, וע”כ מכיון שאבני השוהם הם שהיו חסרים ע”כ הביאום הנשיאים, ואולי יש להוסיף עוד שהנה בפשטא – דקרא הא נאמר שהנשיאים הם שהביאו את אבני שוהם, והא לכאורה העננים הם שהביאום, ונראה שבנדבת – הלב שנדבו את אבני שוהם ואבני מילואים, ע”י זה עצמו נעשה נס והביאו העננים את אבני השוהם, והיינו כי המשכן נבנה ע”י נדבת בני ישראל, וגם מה שהעננים הביאו את האבני שוהם, הי’ זה ע”י נדבת הנשיאים.
והנה בספורנו אי’ דבר חידוש, שלא הי’ אפשר לנדוב דבר אחד, ולהחליפו באחר ולכוללו בבנין המשכן אלא הי’ צריכים לבנות המשכן ממה שנדבו, והיינו שתנאי בבנין – המשכן, שיהי’ כלו עשוי מנדבת בני ישראל ממש וזה כנ”ל. והנה בחז”ל אי’ עוד שמנין הי’ להם עצי שיטים, מהארזים שנטע יעקב. והק’ בט”ז דמה שאלה היא זו מנין להם ארזים, והרי יכולים הי’ לקנותם מנכרים עוברים ושבים, ואמר האמרי אמת בזה, דמכיון שהי’ צריכים לבנותו מנדבת – לב הרי הי’ צריכים העצי שיטים להיות נעשים ע”י ישראל, וע”כ לא הי’ יכולים לקנותם מנכרים, וע”כ הקשו מנין להם אבנים, והנה עוד יותר יעוי’ במדרש פ’ ויגש, שנראה שיעקב הקדישם, וכנראה דבזה הי’ נתינה כבר בנטיעת העצי שיטים.
והנה אין לשער מעלת נדיבות ומה גודל שכרה, ויש ללמוד זה ממעשה דרבי פרידא, שהרי לכאורה יש לעיין, דעל כל השנים שלמד עם התלמיד ארבע מאות פעם, לא נאמר שיצאה בת קול ליתן לו שכר אכן בפעם אחת שלמד עמו שמונה מאות פעם על זה יצאת בת קול ששכרו הוא שהוא ובני דורו יכנסו לג”ע, או שיאריך ימים ויחיה ד’ מאות שנים, ולכאו’ מה ישווה מעשה שנעשה פעם – אחת, למעשה הנעשה בתמידות לאורך זמן, אכן פשוט הוא דבשו”ע של רבי פרידא הנה ארבע מאות זה כביכול חובה לפי דרגתו, אכן בפעם הזאת שנתעלה והוסיף על הרגלו עוד, הרי זה בבחינת נדבה, ולא עוד, אלא שלכאורה היה לו מקום של פטור, דהרי התלמיד הוא דאזיק אנפשיה והוא שהסירו – דעת וגרם לו שאינו יכול להבין תלמודו, ובכל זה נתגבר ונהג בנדבת הלב ולמד עמו ח’ מאות פעמים, וע”ז הי’ שכרו.
[ויש להוסיף דהנה יש להבין איך יכול הי’ רבי פרידא להכניס את בני דורו לגן – עדן, ונראה דהנה מצינו שרבי מאיר זיכה את אחר שעלה עשן מקברו של אחר, וכדאי’ בחגיגה טז, והיינו שבכח ה”תלמיד” לזכות את הרב, והנה מצינו עוד, שדוד המלך בכל פעם שאמר על אבשלום “בני” עלה מדריגה מגיהנום, והיינו שבכח ה”רב” לזכות את התלמיד.
ונראה שעיקר כחו של ר’ פרידא שהיה “נושא בעול”, וזה הי’ סוד טרחתו ללמד את התלמיד, כי נשא בעול עמו, ולא יכול הי’ לראות שאין הוא יכול ללמוד תורה, והרי כן גם הי’ “נושא בעול” בזה שאמר שהנו בוחר שהוא ובני דורו יכנסו לג”ע, ועל – אף שהי’ בידו להאריך ימיו ד’ מאות – שנה – ונראה עוד שבכח ב”נושא בעול” לזכות את השני, וכשם שאדם יכול לפעול לעצמו, כן יכול לפעול לאחרים, אם הוא “נושא בעול” עמם, והם אצלו כנפשו].
והנה הרי ידוע שמרן הקה”י זצ”ל אמר שמעיקר מה שהצליח בתורה הי’ מלימוד בימי בין הזמנים, וכבר נודע שמה שזכה אביו של בעל ה”אבני נזר” לבן שכמותו, הי’ שלמד תורה בעת סעודת פורים, וכ”ז משכר של מעשה הנראה בנדבה, [וכנראה שגם מש”א חז”ל תורה שלמדתי באף היא שעמדה לי הוי גם משום זה הטעם] והנה כל דברים אלו שנכתבו נוגע לכל אחד ואחד מעמנו, באשר לכל -אחד יש מצבים שונים, יש זמנים שבו רבים הקשיים, ולעיתים אף קשה לאדם לקיים את סדר – היום שלו כראוי, קשה להתרכז בלימוד התורה ובתפילה, וכן יש זמנים של “חלישות הדעת” הגורמת לרפיון גדול, אכן יש לדעת שמאידך גיסא, אם מתנשא האדם ומתגבר ועל -אף הכל הנו מתחזק בתורה בתפילה ובחסד ביתר – שאת, הרי כל זה בבחינת “נדבה” אין שיעור לזכותו, וכן שכרו הרבה מאד, זה הדבר שצריך לעמוד מול עינינו בכל עת.
Parsha Preview
Harav Hagaon Elimelech Reznick Shlita
Incremental Transformation
Parashas Pekudei
Harav Hagaon Elimelech Reznik Shlita
This week’s parashah describes the completion of the building of the Mishkan. The Rishonim, citing Toras Kohanim, explain that on each of the seven days of miluim Moshe Rabbeinu dismantled the Mishkan and rebuilt it, until the eighth day of the miluim, when the Mishkan was established for good. Rashi describes this process in Parashas Nasso, in relation to the passuk וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן.
Many Rishonim ask the following question. At the end of Parashas Tzav, where the Torah discusses the halachos that applied during the days of miluim, it says, וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים. This is a lav barring Aharon and his sons from leaving the entrance of the Ohel Moed during these seven days. Two pesukim later, the Torah says, וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים, which is a mitzvas asei to stay at the entrance to the Ohel Moed for those seven days. Considering that the Mishkan was dismantled on each of these seven days, however, how could Aharon and his sons stay at the Ohel Moed? It no longer existed!
The Ibn Ezra indicates that this might be a machlokes midrashim. Some Rishonim, such as Tosafos (Succah 43b) and Chizkuni, say that תֵּשְׁבוּ doesn’t mean constantly, 24 hours a day. Rather, it means that they should dwell there primarily. They certainly did not have to sleep there, since a person may not sleep in the Ohel Moed. Accordingly, Moshe Rabbeinu dismantled the Mishkan at night, when there was no requirement to stay at the entrance to the Ohel Moed. [See the Ramban in Parashas Pekudei for another answer.]
A New Face
I would like to present the approach of the Chasam Sofer, who explains that Moshe Rabbeinu was able to rebuild the Mishkan every day of the miluim without actually taking it down, so there was never a situation where there was no Mishkan.
The halachah during the days of the miluim was that there should be a new Mishkan each day. Presumably, this would mean that the Mishkan had to be dismantled and then rebuilt. But the Gemara (Shabbos 112b) presents a set of halachos that yield an intriguing solution for bypassing the need to dismantle the Mishkan entirely. The Mishnah states: כל כלי בעלי בתים, שיעורן ברימונים, meaning that a kli that is tamei of a homeowner — not a merchant — becomes tahor if it has a hole the size of a pomegranate, since it is no longer considered a kli kibul. Even if someone fixes the hole, the kli remains tahor, since it is no longer the old kli. If, however, the hole is smaller than a pomegranate, then it is still called a kli, and it remains tamei.
The Gemara then cites a question posed by Chizkiyah: Let’s say a tamei utensil had a hole the size of an olive, and it was closed up, after which another olive-sized hole opened, and was closed up, and so on. Eventually, the broken-and-fixed individual holes would add up to the size of a pomegranate, but there was never any point when the kli developed a pomegranate-sized hole. What is the halachah? Does the kli become tahor or not?
R’ Yochanan responded that the kli would indeed become tahor, citing, as evidence, the example of a tamei sandal, which becomes tahor if both of the straps on the side broke. The halachah is that even if one strap breaks and is repaired, and then the other one breaks and is repaired, the sandal becomes tahor. Therefore, says R’ Yochanan, we see that if parts of a kli break in succession, even though they were never broken at the same time, the broken areas can be combined to render the utensil tahor. Therefore, if a kli contains repaired holes that, over time, add up to the size of a pomegranate, then it is considered a new kli — פָּנִים חֲדָשׁוֹת בָּאוּ לְכָאן — and is tahor.
When Chizkiyah heard this insight from R’ Yochanan, he praised him effusively, saying, “You are not a person, you’re a malach.”
Dismantling Without Breaking
Applying this insight to the Mishkan, the Chasam Sofer explains that after Moshe Rabbeinu erected the Mishkan the first day, he did not dismantle it, but merely lifted each of the kerashim and returned it to its place. The Mishkan itself was never taken apart, but since each of the kerashim that gave it its structure was removed and replaced, the Mishkan was considered to have been built anew. So there was never a moment when no Mishkan existed, and therefore, there was always an entrance to the Ohel Moed.
This resolves the Rishonim’s question of how it was possible for Moshe Rabbeinu to rebuild the Mishkan each day, while at the same time ensuring that the halachah of וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִי should be observed.
What a beautiful vort from the Chasam Sofer — and it only gets better.
A New You
The Chasam Sofer adds that when Chizkiyah praised R’ Yochanan for this insight by calling him a malach, he was conveying a deep concept.
When a person is born, he is a poshuteh mentch, and his avodah is to shteig, to grow, to be misgaber, and to change. The change he makes should not be to make himself just a little bit better, but to become a new person, like a malach, so that his neshamah is in control of his guf. The point is not just to do things better, or become a little bigger — it’s to become aפָּנִים חֲדָשׁוֹת .
R’ Yochanan had already grown to the point where he was practically a malach. “Now I know how you got there,” Chizkiyah told him. “You are living this vort of פָּנִים חֲדָשׁוֹת בָּאוּ לְכָאן.”
A person does not always appreciate the importance of each little component of his avodah — each tefillah, for instance. How much do I grow from this, a person might wonder. Will I really change from this? It’s not going to make a difference in the big picture. And so we leave things on the side, or we start things and don’t finish them, or we neglect the sedarim we committed to. We’ll miss a daf yomi shiur, or a few days of the zman here and there. But R’ Yochanan recognized that every little effort adds up.
Even if you don’t see the change now, and you’re not a new person yet, each aspect of your avodah combines to turn you into a new person, just as the lifting of each keresh of the Mishkan separately caused the entire Mishkan to be considered a new structure, even though nothing had really changed. One keresh, and the next, and the next, and suddenly, it’s a new Mishkan. Similarly, if you have a kli that’s tamei, and you wonder how you can purify it — you can’t possibly make a hole the size of a pomegranate! You know what? Make a small hole, the size of an olive. Then fix that hole, and make another small hole, and then another. When you finish, it will be a brand-new kli!
R’ Yochanan became a malach Hashem through “זיכוך אחר זיכוך,” says the Chasam Sofer. Each avodah that he did refined him a bit more, until he became totally purified, to the level of an angel.
A person can look in the mirror every day and see no change; he can look at his behavior and see no difference. Yet all of a sudden, at the end of a zman in which he put in the effort each day to grow, he can look back and say, “I’m a different person.”
We should all be zocheh to strengthen our avodah and be deserving of the praise of פָּנִים חֲדָשׁוֹת בָּאוּ לְכָאן.