דברי רבותינו

Levinshtein, Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel zt”l

אלה פקודי המשכן (לח, כא)
מקשה הרמב”ן למה כפלה התורה כמה פעמים את כל מעשה המשכן, ומבאר שהטעם הוא להראות בזה את מעלת העוסקים בו ושכרם, וכענין מה שאמרו חז”ל “יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים”.

הנה כמה הלכות בתורה אנו למדים מהיקש או רמז, ועל מלאכת המשכן האריכה התורה בשתי פרשיות שלמות בתורה, כל זה מראה לנו גודל החביבות שיש להקב”ה למלאכת המשכן.

ועיקרו של המשכן הוא קדש הקדשים ובו האמה על אמה שבה מונחות שתי לוחות התורה, ומצינו במדרש רבה: משל למלך שהשיא בתו לבן מלך ורצה בן המלך לילך אתה לארצם, אמר לו המלך בתי שלי איני יכול לפרוש ממנה, לומר לך אל תטלנה איני יכול לפי שהיא אשתך, אלא זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר הקב”ה לישראל נתתי לכם את התורה, לפרוש הימנה איני יכול וכו’, אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר “ועשו לי מקדש”.

רואים אנו שיכולים ליקח את בת המלך, שהיא התורה שלומדים, להוציאה לארצו, דהיינו לרצונו ולחפציו הגשמיים והארציים, אבל אין זה תורה באמת, כי הקב”ה אמר איני יכול לפרוש ממנה, אורייתא וקב”ה וישראל חד הוא. וא”א להיות תורה רק אצל מי שעושה בלבו דירה להקב”ה, ודירה זו היא רק ע”י תיקון המידות, כי “תועבת ה’ כל גבה לב”. שקר אינו סובל, חנף לא יבא לפניו, וכן כל המידות הרעות מרחיקים אותו ממנו ית’. מי שרוצה להיות בן תורה מוכרח לתקן עצמו, להדמות אליו ית’, וזה עשיית המשכן מקום ל”ושכנתי בתוכם”, והוא הוא מה שחביב ביותר.

מרן המשגיח הגה”צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצוק”ל

יד יחזקאל ויקהל פקודי

דברי הימים

Levinshtein, Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel zt”l

אשרי לדור שהקטנים שומעים אל הגדולים
בחודש אדר תש״א הגיעה ישיבת מיר לעיר קובה אשר במדינת יפן וקנתה שביתה במקום הזה כשישה חודשים. מיד הותקן מקום לתורה ולתפלה ונאמרו בו שעורים ושיחות כבשנים כתיקונם. (אע”פ ששום סידורים לעניינים גשמיים, כגון בית התבשיל לא הותקן.)

מרן המשגיח הגה”צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצוק״ל לא היה בדעה שתלמידי הישיבה צריכים לעזוב את יפן קבוצות קטנות (לקנדא או לארה״ב). הוא ראה בפיצול כזה סכנה לשלמותה הרוחני, ומכיון שלא היו בידינו אשרות כניסה יחד בזמן קצר, וממשלת יפן לא רצתה לתת אישור להמשיך להתגורר בארצה, התעוררה הבעיה האם רצוי לנסוע זמנית לסין — לשאנכי העיר, ולחכות עד שיותן אפשרות לנסוע יחד למקום מובטח יותר.

נימוק נוסף היה לרבינו לעזוב את העיר קובה בגלל הספק שיש במקום זה על יום השבת, אמר: ההשגחה הכניסה אותנו למקום שאין אנו יודעים בבירור מתי הוא יום השבת. מאוד העיק עליו ענין זה. באחת השבתות הופיע לתפלת שחרית כשתפלין על ראשו, קבע שיום השבת יתקיים ביום המחרת, היינו ביום ראשון אחריו. בקול מלא רגש ומחנק דרש אחרי התפלה על נושא זה ועמד על הגמ׳ “אשרי לדור שהקטנים שומעים אל הגדולים”, ובאותו מעמד הכריז על שבת למחרתו, כדעת מרן החזון איש זצ״ל.

מי שראה מעמד זה ״זכה לראות כחה של יראה ומוסר בדקדוק ההלכה למעשה״.

החלטה זו לנסוע לשאנכי היתה קשורה בפיק״נ דרבים, כיון שמלחמת יפן וארה״ב עמדה בשער ממש. רבים העידו שבימי המלחמה העולמית הראשונה היה רעב גדול בשאנכי, עד שאנשים אכלו עכברים.

התעורר ויכוח והיו שטענו שאילו היינו שומעים בקול הנהלת הישיבה לא היינו יוצאים ממדינת ליטא הרוסית. כי דעת מרן המשגיח לא הייתה נוחה מהשתדלות למען היציאה (ולהביע רצון לשלטונות שאנו רוצים לעזוב) אע״פ שלא התערב בדבר זה בפועל.

נשתמר אצלי בזכרוני משפט אחד משיחה אחת שמסר בתקופה זו, וכה אמר: אם מישהו עשה דבר עקום והדבר הצליח, לא נהפך העקום למישור. דבר עקום נשאר תמיד עקום. אלא כשיש רצון ד׳ גם דבר לא ישר מצליח. עכ״ד. (לא ה”רבות מחשבות” מצליחות אפילו כשהן רבות, רק “עצת ד׳ היא תקום”).

מתוך קובץ ביאורים להרה”ג ר’ שלום צבי שפירא, תלמיד הישיבה

בשבילי הלכה

Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita

פקודי

במצות בנין בית הכנסת

בערכין ה’ ע”ב דכתיב לא לכם ולנו לבנות, ולכן אין לקבל מעכו”ם לבנות בית המקדש. וע’ רמב”ם פ”ח ממתנו”ע ה”ח דאין לקבל לבדק הבית, אבל אפשר לקבל לבהכ”נ. וע’ שד”ח בהכ”נ מ”ט דכוונת הרמב”ם דאין לקבל לבנין בהכ”נ אלא לקניית מטלטלין, אבל בח”ס יו”ד רכ”ה כתב דמותר לבנין בהכ”נ, וכן משמע בפרישה רנ”ט י”ב. (ובפ’ ויקהל כתיב קחו “מאתכם” וע’ זוהר לא מערב רב. וע’ עץ הדעת טוב).

(וע’ דרשות ח”ס ח”ב דף ש”מ ב’ נ”מ בין בהמ”ק א’ וב’ ובהמ”ק שלישי כי בשנים הראשונים נעשו ע”י גוים ואף ששלמה שילם להם, ולכן מודה על בהכ”נ החדש צוקרמנדל שנבנה מתחילה ע”י ישראל).

והנה בעלמא אסור לקבל צדקה מגוים משום ביבוש קצירה כי מכפר על חטאם ודוחה הגאולה. וע’ רמ”א יו”ד רנ”ד ב’ ואו”ח קנ”ד י”א דבהכ”נ מותר כמו שמקבלים קרבנות מעכו”ם. וע’ ש”ך רנ”ד ד’ דלענין בהכ”נ ובהמ”ק אין כאן משום ביבוש קצירה, וכן מבואר בערכין ה’ ע”ב ששאלו אמאי כתיב לא לכם ולנו לבנות, וע”ש מה שתירצו, וע’ ש”ך כי רק צדקה מכפר, ולא קרבנות או בנין בהכ”נ.

(ומה שכתב דצדקה מכפר, ע’ ב”ב ד’ פרוק, וכן אמרו צדקה תציל ממות, וע’ אבות דר”נ מציל מטביעה בים, וע’ זוהר פ’ בהר מציל מנחש ועוד, וע’ ב”ב י”א בבנימין הצדיק שהיה חולה, וע’ שבת קנ”ו ע”ב בנחש).

מיהו אף דשרי לקבל עבור בהכ”נ, מ”מ ברמב”ם דאסור לייעץ לו לקיים מצוה משום לא תחנם. וע’ משנה”ל ח”ה קע”ח במבקש ממנו בהכ”נ אמאי אין כאן משום לא תחנם כרמב”ם הנ”ל.

וע’ קול אריה י”ד במבקש ממנו בהכ”נ דאין כאן לא תחנם כי עושה לתועלת עצמו, אך הק’ ע”ז מדניאל ובבא. ובאמת כבר כתב בזה בקול אריה כיון דעיקר כוונת דניאל ובבא לעשות להם כפרה, לכן הוי לא תחנם אף דלמעשה ישראל נהנה.

הכנה לחודש הגאולה

Chodosh, Maran Hamashgiach Hagaon Harav Aaron zt”l

בתנוחמא ויקהל אות ג’ “ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה’ בשם” זש”ה “ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם”, מהו כן, בשעה שאמר הקב”ה למשה בהר על מלאכת המשכן הראהו כל כלי וכלי האיך לעשות, שנאמר “וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה”, והיה משה סבור שהוא יעשה את המשכן שאמר לו “ועשית את הקרשים ועשית שלחן ועשית וכו”, כך כל מלאכת המשכן כיון שסידר לו כל דבר ודבר אמר משה רבש”ע מי יעשה כל זאת? א”ל “ראה קראתי בשם בצלאל”, כשירד משה אמר להם לישראל כך אמר לי הקב”ה לעשות לו משכן קרשים ומזבח ושלחן, אמרו לו מי יעשה כל זאת? אמר להם בצלאל, התחילו ישראל מרננין על משה ואמרו לא אמר הקב”ה לעשות את המשכן ע”י בצלאל אלא משה עצמו ממנה אותו על שהוא קרובו, משה מלך, ואהרון אחיו כהן גדול, ובניו סגני כהונה, אלעזר נשיא הלוי, בני קהת נושאי המשכן, וזה שליט על מלאכת המשכן, כל הגדולה הזו מבקש משה לכוון, אמר להם משה אני לא עשיתי כלום מדעתי אלא הקב”ה אמר והוא מראה להם ראו קרא ה’ בשם בצלאל, לקיים מה שנאמר “ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם”, הוי ומצא חן ושכל טוב זה בצלאל שאמר הקב”ה ראו קרא ה’ בשם, “ואדם” אלו ישראל.

בשמות רבה פ”מ אות ב’: דָּבָר אַחֵר, “קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל”, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא “רְאֵה קָרָאתִי”, אַתָּה מוֹצֵא כְּשֶׁעָלָה משֶׁה לַמָּרוֹם הֶרְאָה לוֹ הקב”ה כָּל כְּלֵי הַמִּשְׁכָּן וְאָמַר לוֹ כָּךְ וְכָךְ עֲשֵׂה “וְעָשִׂיתָ מְנֹרַה, וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן, וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ” כָּךְ כָּל מַעֲשֵׂה הַמִּשְׁכָּן. בָּא משֶׁה לֵירֵד סָבוּר שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אוֹתוֹ, קָרָא לוֹ הקב”ה אָמַר לוֹ משֶׁה מֶלֶךְ עֲשִׂיתִיךָ אֵין דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת דָּבָר, אֶלָּא גּוֹזֵר וַאֲחֵרִים עוֹשִׂים, אַף אַתָּה אֵין לְךָ רְשׁוּת לַעֲשׂוֹת דָּבָר אֶלָּא אֱמֹר לָהֶם וְהֵם עוֹשִׂין, וְלֹא אָמַר לוֹ לְמִי יֹאמַר, אָמַר משֶׁה לְמִי אֹמַר, אָמַר לוֹ אֲנִי מַרְאֶה לָךְ, וּמֶה עָשָׂה הקב”ה הֵבִיא לוֹ סִפְרוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן וְהֶרְאָה לוֹ כָּל הַדּוֹרוֹת שֶׁהֵן עֲתִידִין לַעֲמֹד מִבְּרֵאשִׁית עַד תְּחִיַּת הַמֵּתִים, דּוֹר וָדוֹר וּמְלָכָיו, דּוֹר וָדוֹר וּמַנְהִיגָיו, דּוֹר וָדוֹר וּנְבִיאָיו. אָמַר לוֹ כָּל אֶחָד וְאֶחָד הִתְקַנְתִּיו מֵאוֹתָהּ שָׁעָה, וְכֵן בְּצַלְאֵל מֵאוֹתָהּ שָׁעָה הִתְקַנְתִּיו, הֱוֵי: “רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל”.

ובתנחומא ו’: “ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה” שכבר היתה בו חכמה ללמדך שאין הקב”ה ממלא חכמה אלא למי שיש בו כבר, מטרונה אחת שאלה את ר’ יוסי בר חלפתא מהו שכתוב “יהב חכמתא לחכימין”, לטפשים היה צ”ל? אמר לה בתי אם יבואו אצלך שנים, אחד עשיר ואחד עני, והן צריכים ללוות ממך ממון למי מהם תלווי? אמרה לו לעשיר, אמר לה למה? א”ל שאם יחסר יהיה לו ממון שיפרע אבל עני אם יאבד מעותי מהיכן יפרע? אמר לה ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר, כך אם היה הקב”ה נותן חכמה לטפשים היו יושבין במבואות המטונפים וכו’ ואין מתעסקים בה, אלא נתנה הקב”ה לחכמים ושיהיו יושבים בביכ”נ ובביהמ”ד ועוסקים בה, לכך כתיב “ואמלא אותו” מלא מי שהיה בו כבר חכמה וכו’, כמו החנווני שבא אדם ליקח ממנו יין או שמן וכו’, כשהחנווני פיקח מריח בכלים אם היה של יין נותן יין וכו’, והקב”ה כשרואה באדם שיש בו רוח חכמה ממלאו…

מדרש רבה ויקהל פמ”ח אות ד’: וְכָל הַשֶּׁבַח הַזֶּה מִנַּיִן לוֹ, מִשֵּׁבֶט יְהוּדָה, וּמֵהֵיכָן זָכָה לְכָל הַחָכְמָה הַזֹּאת, בִּזְכוּת מִרְיָם, שֶׁנֶּאֱמר “וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים”, וּמָה הָיוּ הַבָּתִּים, בֵּית הַכְּהֻנָּה וּבֵית הַמַּלְכוּת. יוֹכֶבֶד נָטְלָה כְּהֻנָּה וּמַלְכוּת, אַהֲרֹן כֹּהֵן גָּדוֹל, משֶׁה מֶלֶךְ, וּמִרְיָם נָטְלָה חָכְמָה, שֶׁהֶעֱמִידָה בְּצַלְאֵל וְיָצָא מִמֶּנּוּ דָּוִד שֶׁהָיָה מֶלֶךְ, שֶׁנֶּאֱמר “וְדָוִד בֶּן אִישׁ אֶפְרָתִי”, שֶׁבָּא מִן מִרְיָם שֶׁנִּקְרֵאת אֶפְרָת. בְּג’ דְבָרִים הַלָּלוּ נִבְרָא הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמר “ה’ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה, בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ”. וּבג’ דְבָרִים הַלָּלוּ נַעֲשָׂה הַמִּשְׁכָּן, שֶׁנּאמר “וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אלקים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת”. וּבִג’ דְבָרִים הַלָּלוּ נִבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנאמר “בֶּן אִשָּׁה אַלְמָנָה הוּא מִמַּטֵּה נַפְתָּלִי וגו’ וַיִּמָּלֵא אֶת הַחָכְמָה וְאֶת הַתְּבוּנָה וְאֶת הַדַּעַת”. וְכֵן כְּשֶׁיַּעֲמֹד הקב”ה לִבְנוֹתוֹ לֶעָתִיד לָבוֹא, בִּג’ דְבָרִים הַלָּלוּ נִבְנֶה, שֶׁנאמר “בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת וּבִתְבוּנָה יִתְכּוֹנָן”.

דָּבָר אַחֵר, “וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ” כָּל הַחָכְמָה הַזּוֹ מִנַּיִן, מִן הקב”ה רוּחַ אלקים. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב “אָכֵן רוּחַ הִיא בֶאֱנוֹשׁ”, וְכָל הַבִּינָה שֶׁהָיְתָה בִּבְצַלְאֵל מִשֶּׁל שַׁדַּי הִיא, הֱוֵי: “וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלקים, בְּחָכְמָה, שֶׁהָיָה חָכָם בַּתּוֹרָה. וּבִתְבוּנָה, שֶׁהָיָה מֵבִין בַּהֲלָכָה. וּבְדַעַת, שֶׁהָיָה מָלֵא דַעַת בְּתַלְמוּד. אָמַר הקב”ה לְיִשְׂרָאֵל, בָּעוֹלָם הַזֶּה הָיְתָה רוּחִי נוֹתֶנֶת בָּכֶם חָכְמָה, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא רוּחִי מְחַיָּה אֶתְכֶם, שֶׁנאמר “וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם”.

דָּבָר אַחֵר, “רְאוּ קָרָא ה’ בְּשֵׁם” הֲדָא הוּא דִכְתִיב “הִנֵּה אָנֹכִי בָּרָאתִי חָרָשׁ”, זֶה בְּצַלְאֵל. נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם, חָטְאוּ יִשְׂרָאֵל בָּאֵשׁ, שֶׁנאמר “וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה”, בָּא בְּצַלְאֵל וְרִפֵּא אֶת הַמַּכָּה, מָשָׁל לְתַלְמִידוֹ שֶׁל רוֹפֵא שֶׁנָּתַן רְטִיָּה עַל מַכָּה אַחַת וְנִתְרַפֵּאת, וְהָיוּ מְקַלְּסִין אוֹתוֹ, אָמַר לָהֶם רַבּוֹ קַלְּסוּ לִי שֶׁלִּמַּדְתִּיו. כָּךְ הָיוּ הַכֹּל אוֹמְרִים בְּצַלְאֵל בְּחָכְמָתוֹ וּבִתְבוּנָתוֹ עָשָׂה אֶת הַמִּשְׁכָּן, אָמַר הקב”ה אֲנִי הוּא שֶׁבְּרָאתִיו וְלִמַּדְתִּיו, שֶׁנאמר “הִנֵּה אָנֹכִי בָּרָאתִי חָרָשׁ”, לְפִיכָךְ אָמַר משֶׁה: רְאוּ קָרָא ה’ בְּשֵׁם.

בתנחומא אות י”ג: “ויעש בצלאל את הארון עצי שיטים” – לפי שגלוי היה לפני מי שאמר והיה העולם שישראל חוטאים בשיטים, לכך תיקן להם הקב”ה שיטים לכפר על מעשה שיטים. ויצף אותו זהב טהור, אלו התלמידים בני תורה כי כמו שמתכבד העץ בזהב יותר, יותר מתכבדים התלמידים בתורה שהיא בתוך ליבם, וכמו שיאמרו אנשים זהב טהור כך מטהר התורה, ליבן וכיליותן של תלמידי חכמים שכך כתיב, הנחמדים מזהב ומפז רב.

מדרש רבה אות ו’ אָמַר לוֹ בְּדֹק אוֹתָן שֶׁיַּעֲשׂוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן, מַה כְּתִיב בְּאוֹתָהּ קַלְקָלָה: פָּרֲקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, וּמַה הֵבִיאוּ נְזָמִים, וּכְשֶׁעָשׂוּ הַמִּשְׁכָּן עָשׂוּ אוֹתוֹ נְדָבָה, וּמַה כְּתִיב: “כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם טַבַּעַת וְכוּמָז” בִּנְזָמִים חָטְאוּ וּבִנְזָמִים נִתְרַצֶּה לָהֶם, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת עַל יְדֵי הוֹשֵׁעַ “וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי”, אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הקב”ה כָּתַבְתָּ “כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר”, הֲרֵי הֵבִיאוּ חֲמִשָּׁה: חָח, וָנֶזֶם, טַבַּעַת, עָגִיל, וְכוּמָז.

שמ”ר פנ”ב אות ב’ “תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר” מְדַבֵּר בְּמשֶׁה, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הקב”ה לַעֲשׂוֹת לוֹ מִשְׁכָּן, מִיָּד אָמַר משֶׁה לְיִשְׂרָאֵל “וְיִקְחוּ לִי תְרוּמָה”, הָיָה משֶׁה עוֹשֶׂה בַּמִּשְׁכָּן וְהָיוּ לֵיצָנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים אֶפְשָׁר שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עַל יְדֵי בֶּן עַמְרָם.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים הָיָה עוֹסֵק בַּמִּשְׁכָּן, שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים עֲשָׂאוּהוּ וּשְׁלשָׁה חֳדָשִׁים קִפְּלוּהוּ, אַף עַל פִּי כֵן הָיוּ מְלִיצִין אַחֲרָיו וְאוֹמְרִים הֲרֵי נַעֲשָׂה, לֹא הָיָה משֶׁה אוֹמֵר שֶׁיַּשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ אֶצְלֵנוּ. והקב”ה נִתְכַּוֵּן לְהַעֲמִיד הַמִּשְׁכָּן בַּחֹדֶשׁ שֶׁנּוֹלַד בּוֹ יִצְחָק אָבִינוּ, לֹא עָשָׂה אֶלָּא כְּשֶׁהִגִּיעַ אוֹתוֹ הַחֹדֶשׁ אָמַר הקב”ה לְמשֶׁה בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן תָּקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן, אוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ: “תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר” אוֹתָם שֶׁמְּלִיצִים אַחַר משֶׁה, לֹא עָשָׂה, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁאָמַר הָאלקים לְמשֶׁה שֶׁיָּקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן הִתְחִילוּ טוֹעֲנִין אוֹתוֹ וּבָאִין כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִמְּלַאכְתּוֹ, שֶׁנאמר “וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל משֶׁה”.

ארבעה שלבים של הגאולה היו ביציאת מצרים “והוצאתי והצלתי וגאלתי אתכם” [שמות ו’], ותכליתם היה “ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים”, ולאחר שקיבלו את התורה ובנו את המשכן השכינה שורה בישראל, “וידעתם כי אני ד’ אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים”.

והמצווה הראשונה שנצטוו ישראל כעם הוא “קידוש החודש”, “והיה היום הזה לכם לזכרון”, אבל מי קובע מתי יחול יום זה? בית דין, והקב”ה קובע “החודש הזה לכם ראש חודשים, הראשון לחודשי השנה” והוא חודש ניסן.

בתשרי נברא העולם ועד יצי”מ הוא היה החודש הראשון, אבל אחרי יציאת עם ישראל ממצרים חודש ניסן הוא החודש הראשון, כי בחודש הזה עם ישראל נבנה, שהם נהיו “עם ישראל”.

במדרש רבה פט”ו כ”ג: לֹא נָתַתִּי הַתּוֹרָה אֶלָּא לָכֶם, שֶׁנאמר “כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי וגו”… לֹא נָתַתִּי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים אֶלָּא לָכֶם, שֶׁנאמר “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם”, פֶּסַח לָכֶם, שֶׁנאמר “וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת”, הֱוֵי יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶּךָ וְאֵין לְזָרִים אִתָּךְ.

שם א’: כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם אָמַר לָהֶם הקב”ה אֵין לָכֶם חֹדֶשׁ אַחֵר גָּדוֹל מִזֶּה, לְפִיכָךְ נִקְרָא רִאשׁוֹן, שֶׁנאמר “רֹאשׁ חֳדָשִׁים”.

עוד שם: אָמַר לָהֶם אֲנִי וְאַתֶּם מַסְכִּים עַל מַה שֶּׁיִּשְׂרָאֵל גּוֹמְרִין וּמְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה, שֶׁנאמר “אֶקְרָא לֵאלקים עֶלְיוֹן לָאֵל גֹּמֵר עָלָי”, וְכֵן הוּא אוֹמֵר “אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה’ מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ וגו”, אַתֶּם בֵּין בִּזְמַנָּן בֵּין שֶׁלֹא בִּזְמַנָּן, אֵין לִי מוֹעֲדוֹת אֶלָּא אֵלּוּ. אָמַר לָהֶם הקב”ה לְיִשְׂרָאֵל, לְשֶׁעָבַר הָיָה בְּיָדִי, שֶׁנאמר “עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים”, אֲבָל מִכָּאן וָאֵילָךְ הֲרֵי מְסוּרָה בְּיֶדְכֶם בִּרְשׁוּתְכֶם, אִם אֲמַרְתֶּם הֵן, הֵן. אִם אֲמַרְתֶּם לָאו, לָאו. מִכָּל מָקוֹם יְהֵא הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אִם בִּקַּשְׁתֶּם לְעַבֵּר אֶת הַשָּׁנָה, הֲרֵינִי מַשְׁלִים עִמָּכֶם, לְכָךְ כְּתִיב: “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם”.

בגמ’ בר”ה דף ז. “ת”ר באחד בניסן ראש השנה לחדשים ולעיבורין ולתרומת שקלים, מנלן, א”ר יאשיה אמר קרא “זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה” אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה, וגמרי שנה שנה מניסן דכתיב “ראשון הוא לכם לחדשי השנה”, אמר רב יהודה אמר שמואל קרבנות צבור הבאין באחד בניסן מצוה להביא מן החדש, ואם הביא מן הישן יצא אלא שחיסר מצוה.

במשנה במגילה דף כ”ט: ר”ח אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים, אומרת הגמ’ תנן התם באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים, בשלמא על הכלאים דזמן זריעה היא אלא על השקלים מנלן, אמר ר’ טבי אמר רבי יאשיה דאמר קרא “זאת עולת חודש בחדשו”, אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה וכיון דבניסן בעי אקרובי מתרומה חדשה קדמינן וקרינן באחד באדר כי היכי דליתו שקלים למקדש.

נאמר, כשם שחודש אלול הוא הכנה לר”ה וליום כיפור, כך חודש אדר הוא הכנה לחודש ניסן ולחג הפסח והארבע פרשיות האלו, הם סדר העבודה שתקנו חז”ל כהכנה לקראת החג וזה הזמן להתחדשות, שאז עם ישראל נהיה לעם של הקב”ה ביציאת מצרים, וקבלת התורה, ובנין המשכן, וסדר החודשים לשנה ולהקרבת התמיד ממילא על כל אחד להתכונן ולהתחדש בעצמינו ובאמנותינו בבורא כל העולמים ושנזכה לישועות גדולות ולגאולה הקרובה, שבניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל במהרה וימינו אמן.