דברי רבותינו

Partzovitz, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nachum zt”l

וישאר אך נח (ח, כג)
רש”י: ומדרש אגדה, היה גונח וכוהה דם מטורח הבהמות והחיות. ויש אומרים שאיחר מזונות לארי והכישו, ועליו נאמר (משלי יא, לא) הן צדיק בארץ ישולם.

הקשה מרן ראש הישיבה הגאון הרב נחום פרצוביץ זצללה”ה: הנה יש לתמוה, מדוע נענש נח שהכישו ארי על פעם אחת יחידה ובודדת שאיחר להביא מזונות לארי, והרי ידוע שנח מסר את נפשו על הברואים בתיבה, ומטעם זה הותרה לו אכילת בעלי חיים לאחר המבול, וכן איתא בחז”ל ששם בן נח אמר לאברהם ‘שינה לא נתנו לעינינו כל שנת המבול’, א”כ מדוע נענש כך על פעם אחת שאיחר לתת מזונות לארי?

וביאר: מכאן מוכח שחיוב עשיית חסד הוא אינו כענין מידת חסידות, אלא הוא חיוב גמור, ואם אין איש אחר שיוכל לעשות את החסד, הרי האדם מחוייב בו בחיוב גמור עד כדי מסירות נפש, וכיון שבזמן המבול בתוך התיבה לא היו כי אם נח ובניו, הרי שהם נתחייבו לעשות חסד ולזון את כל הבריות בחיוב גמור, לכן אפילו על פעם אחת ויחידה שאיחר נח במזונותיו של הארי, הוא נענש על כך.

מאידך, אף שהיו חייבים לזון את בעלי החיים שבתיבה, מכל מקום כיון שעל ידם התקיימו כל הברואים, לכן הותרה להם אכילתם כשיצאו מן התיבה.

בנין נחום

דברי הימים

Finkel, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Eliezer Yehuda zt”l

הודאה על נס הצלת הצלת הישיבה
שתי ישיבות קבע הקב”ה לישראל שיהיו הוגים בתורה יומם ולילה, ואותם שתי ישיבות לא ראו שבי ולא שמד ולא שלט בהן לא יוון ולא אדום (מדרש תנחומא פרשת נח)

דברי המדרש שנאמרו בשעתם על ישיבות סורא ופומבדיתא, הינם בגדר “מעשי אבות סימן לבנים” ביחס להצלתה המופלאה של הישיבה בשלמותה בימי הזעם של מלחמת העולם הראשונה והשניה ורצף הלימוד שבה כבר למעלה ממאתיים שנה.

וכך כותב מרן ראש הישיבה הגאון הרב אליעזר יהודה  פינקל זצללה”ה בהקדמה לספרו ‘דברי אליעזר’ אודות ניסי הצלתה של הישיבה בשנות השואה הנוראה:

“…והודאה מיוחדת “ברוך הטוב והמטיב” על נסי השי”ת בזמן המלחמה האחרונה – שהצילנו יחד עם הישיבה הקדושה בשנת תש”א, ומגיא ההריגה בליטא – רוסיא נמלטנו למקומות מבטחים. הצלתנו זאת – היתה רצופה שלשלת של ניסים גלוים ונסתרים לאין חקר, ובחוש ראינו את השגחתו של נותן התורה שהבטיחנו – שלא תשכח מפי זרעו. וכמעט כל אשר לא עזב את הישיבה הקדושה בעתות נידודיה – ניצול עמה.

וגם בגלות הישיבה לארצות רחוקות ובמצבים הקשים ביותר – המשיכו והגבירו תלמוד תורתם ביתר שאת, וזכו שמשם יתד ופינה להרבצת תורה ולהרמת קרן התורה והיראה, בארץ ובחו”ל, ונתקיים בהם והיה המחנה הנשאר לפליטה”.

בשבילי הלכה

Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita

נח

מאבד עצמו לדעת

כתיב ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש ופירש”י השופך דם עצמו.  ופי’ החזקוני דע”כ דהיינו שידרוש ממנו לעוה”ב. וכתב שם בתורה תמימה דמכאן מקור מה שאומרים המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה”ב.

ובתוי”ט ר”פ חלק כתב המקור כמו שאמרו בר”פ חלק דאחיתופל אין לו חלק לעוה”ב ולא אמרו טעם בגמרא אלא משום דכתיב בשמואל ב’ י”ז כ”ג שהרג עצמו וזהו דכתיב ויקבר וימות שמת גם אחר קבורה והיינו בעוה”ב. וכ”כ שם בתפא”י אות י”ב ובשו”ת טוב טעם ודעת רפ”ה. ובלחם שמים על פ’ חלק כתב דמקור שהמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה”ב הוא בתוספתא במס’ שמחות וכבר תמה עליו בתפא”י שלא מצא כן במס’ שמחות. אך פירשו כוונת היעב”ץ למה שאמרו שם בפ”ב המאבד עצמו לדעת וכו’ ר’ ישמעאל  אומר קורין אותו אוי נטלה ומבואר שם דהיינו קללה.

וע’ פנ”י ב”מ נ”ט דמתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעוה”ב, וראיה כי תמר היתה בכלל מאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה”ב והרי יש לה עצה לביישו, ועכצ”ל דגם לביישו אין לו חלק לעוה”ב. (ויש להעיר חדא דרמב”ם כתב דוקא רגיל, ועוד דאם הטעם עמש”כ פ’ וישב בשם פהמ”ש משום נפש גרועה, ולכא’ העושה כן להציל עצמו לא חשיב נפש גרועה).

וע’ יד שאול שמ”ה ה’ שהק’ על הפנ”י מנליה לענין מאבד עצמו לדעת דאין לו חלק לעוה”ב. וע’ שו”ת אבן יקרה נ”ו מה שהשיב בזה לבעל שו”מ עצמו.

וע’ תשובה מאהבה ח”ג שהביא ראיה מגיטין נ”ז ששאלו אם אנו טובעין בים אנו באין לחיי עוה”ב.

וע’ רמב”ם פ”ב מרוצח ה”ב וכן ההורג את עצמו וכו’ שופך דמים הוא ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהן מיתת ב”ד. ומביא שם הלכה ג’ מקרא הנ”ל ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. ויש לדון במה שכתב דחייב מיתה לשמים, ואולי כוונתו כמ”ש התו”ת דאין לו חלק לעוה”ב.

וע’ האלף לך שלמה שכ”א להוכיח שאין לו חלק מע”ז י”ח ע”א בר’ חנינא בן תרדיון שהיה עוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים ושאל לר’ יוסי בן קסמא מה אני לחיי עוה”ב

מֵי נח

Shmulevitz, Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim zt”l

״כי מי נח זאת לי״ (ישעיהו נד,ט), ואמרו חז״ל (זהר על הפסוק בא אתה וכל ביתך אל התיבה, בראשית ז,א) שנקרא המבול על שמו, לפי שכשנודע לו שינצל הוא ובניו, לא התפלל על בני דורו שלא יבא עליהם המבול. והנה נח מסר נפשו לקיום העולם, כמו שאמרו חז״ל (תנחומא נח אות ט): ״א״ר לוי, כל אותן י״ב חדש לא טעם טעם שינה, לא נח ולא בניו, שהיו זקוקים לזון את הבהמה ואת החיה ואת העופות וכו׳׳׳, ועי׳ בפירוש האוה״ח הק׳ (בראשית ט,ג) שהותר לנח לאכול בשר בעלי חיים הואיל וטרח ויגע בהם בתיבה, וכל זה מורה על גודל מסירות נפשו של נח לקיום העולם, ובכל זאת לא התפלל על בני דורו, ותמוה מאד מדוע לא התפלל?

והנה אפשר היה לבאר, עפ״י מה שאמרו חז״ל (בראשית רבה פמ״ט יג, והובא ברש״י בראשית יח,לב) וז”ל: ״למה עשרה [היינו: מדוע לא התפלל אברהם להצלת סדום אם יהיו בסדום פחות מעשרה צדיקים), כבר נשתייר בדור המבול שמונה ולא נתלה לעולם בזכותם״. ולכך לא התפלל אברהם על פחות מעשרה צדיקים, כי ידע שתפילתו לא תתקבל, ולמד זאת מנח שפחות מעשרה צדיקים אינם מגינים על דורם, ומטעם זה באמת גם נח עצמו לא התפלל.

אלא, שאם זה היה טעמו של נח שלא התפלל, יש להתפלא, מפני מה נקראו מי המבול ״מי נח״ על שלא התפלל, והרי טעמו עמו, שידע שתפילתו לא תועיל. ומוכח מכאן, שאעפ״כ היה צריך להתפלל, ואם כן קשה לאידך גיסא, למה אברהם אבינו לא התפלל.

ונראה בביאור הדברים, דהנה אמרו חז”ל: “ג׳ היו באותה עצה, בלעם יעץ, איוב שתק, יתרו ברח, בלעם שיעץ – נהרג בחרב, איוב ששתק – נידון ביסורים, יתרו שברח – זכה ומבני בניו ישבו בלשכת הגזית״ (סוטה יא,א). והנה, הדבר ברור שאין לדמות כלל את חטאו של איוב לחטאו של בלעם שיעץ, ובכל זאת כשנתבונן נראה לכאורה, שעונשו היה גדול מעונש בלעם, שהרי בלעם נענש במיתה, ואילו איוב נידון ל״יסורי איוב״, שהם קשים לאין ערוך יותר ממיתה, וכמו שמצינו בחז״ל (כתובות לג,ב): “אלמלי נגדוהו לחנניה מישאל ועזריה הוו פלחו לצלמא״, הרי שאע״פ שמסרו את נפשם למיתה, בכל זאת לא היו יכולים לעמוד ביסורים, וא״כ רואים אנו לכאורה, כי עונש היסורים גדול הוא מעונש מיתה, ועל אחת כמה וכמה יסורי איוב, שאין אח ודוגמא ליסורים אלו, וכיון שחטאו של איוב היה קטן לאין ערוך מחטאו של בלעם, מפני מה נענש ביסורים שהם לכאורה עונש חמור יותר מעונשו של בלעם שנענש במיתה.

כבר ביארנו פעמים רבות [עי’ “שיחות מוסר” מאמר כט], כי מכאן למדים אנו את גודל ערכם של ה״חיים״, שעליהם אמר הכתוב, ״מה יתאונן אדם חי״ (איכה ג,לט), ופירש״י (קידושין פ,ב): ״מה יתרעם אדם על כל הקורות הבאים עליו, אחר החסד שנעשה עמו בזאת שניתנו לו חיים״. וביארנו בארוכה, שכיון שאדם מרגיש את גודל החסד שנעשה עמו בזאת שניתנו לו חיים, שוב אין לו מקום להתאונן על יסורים, כי לנוכח האושר הגדול שיש ב״חיים״, אין מורגשים כלל היסורים. משל למה הדבר דומה? לאדם שנפלה בגורלו זכיה גדולה, ובאותה שעה נקף אצבעו, האם ירגיש בשעת אושר זו צער או כאב?! כך גם צריך להיות יחסו של האדם אל היסורים.

לכן ע״פ האמת, עם כל יסוריו של איוב, עונשו של בלעם גדול יותר. כי איוב, עם כל יסוריו – חי הוא! ומה יתאונן אדם חי, די לו שהוא חי. ואילו בלעם איבד את החיים ועונשו גדול מאוד. ואם כי לאדם עצמו קשים היסורים יותר מן המיתה, וכמו שאמרו חז״ל שאילו היו מייסרים את חנניה מישאל ועזריה היו עובדים לצלם, אולם במהותו, עונש מיתה גדול הוא לאין שיעור מעונש היסורים, וזהו שאמר דוד המלך ע״ה: “יסר יסרני י־ה ולמות לא נתנני” (תהלים קיח,יח).

ואמרו חז״ל (דברים רבה פי״א י): ״באותה שעה אמר משה לפני הקב”ה, רבונו של עולם אם אין אתה מכניס אותי לארץ ישראל, הניח אותי בעוה״ז ואחיה ולא אמות וכו’, אמר משה לפני הקב״ה אם אין אתה מכניס אותי לארץ ישראל, הנח אותי כחיות השדה, שהם אוכלים עשבים ושותים מים וחיין ורואים את העולם, כך תהא נפשי כאחת מהן. א״ל רב לך וכו’״. והנה, משה רבינו ידע מה רב חלקו הצפון לו לעולם הבא, וידע גם ידע כמה יהיה קרוב לד׳ בעוה״ב, וכמו שאמרו חז״ל (דברים רבה שם): ״א״ל הקב״ה, נשמה צאי אל תאחרי, ואני מעלה אותך לשמי השמים העליונים, ואני מושיבך תחת כסא כבודי, אצל כרובים שרפים וגדודים וכו’״, ואעפ״כ לא רצתה הנשמה לצאת, כדאיתא שם, והיאך נבין שגם לאחר שאמר לו הקב״ה ״ואני מושיבך תחת כסא כבודי״, בכל זאת לא רצתה הנשמה לצאת, אתמהה.

אלא שהם הם הדברים שנתבארו בגודל ערכם של החיים, החיים חשובים היו למשה יותר מאשר להיות בעוה״ב תחת כסא הכבוד, ולכך לא רצתה הנשמה לצאת. הטעם בזה, כי בעולם הזה ישנה אפשרות להתקרב לד׳, אפשרות אשר אינה קיימת בעוה״ב, כי בעולם הזה אדם העוצם עיניו ומתפלל – הרי הוא עומד לפני מלך מלכי המלכים – ״שויתי ד׳ לנגדי תמיד״, ואילו בעוה״ב שואלים המלאכים זה לזה: ״איה מקום כבודו״. ובזה מבואר גם מה שאמרו חז״ל: ״יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה״ז יותר מכל חיי עולם הבא” (אבות פ״ד מי״ז).

ולכך ביקש משה: ״הניח אותי בעוה״ז ואחיה ולא אמות וכו׳״, כי הגם שידע את רום ערכו, וידע את רוב האושר הצפון לו בעולם הבא, אע״פ כן העדיף להיות בעוה״ז מכיון שידע את גודל ערך החיים. וגם מה שביקש משה להיות כחיה ועוף, יש לפרש שלא נתכוין שיהא לו שכל ודעת כשל בעלי חיים, אלא שנתכוין שתשאר לו דעת האדם, והיינו דעת של משה רבינו, אלא שיהיו כוחותיו מוגבלים ומצומצמים, ולא יראה יותר ממה שבעל חיים רואה בעוה״ז, ואף על חיים כאלו נאמר ״יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה״ז יותר מכל חיי העוה״ב״.

***

אכן נראה לבאר את טעם עונשו הגדול של איוב באופן אחר, והוא עפ״י מה שביארנו פעמים רבות, שמהות ה״יסורים״ ותכליתם, אינם רק עונש על החטא, אלא ללמד ולהורות לאדם שחטא, וזהו הענין של ״מידה כנגד מידה״, שע״י כך יוכל האדם לאמוד מהו חטאו [והארכנו בזה במאמר יז].

והנה, טעמו של איוב ששתק, יש לומר, כי ידע שלא יועיל מאומה אם ימחה. והראיה מיתרו שברח ולא מחה, והרי שלא היה בידו לעכב ולכן ברח, וכך גם איוב, משראה שאין הוא יכול למנוע מאומה – שתק, וע״ז באו עליו יסורי איוב להורות לו על טעותו, וכמו שביאר הרב מבריסק זצ״ל, שהמתייסר ביסורים זועק מחמת יסוריו, והגם שיודע הוא כי אין בצעקתו להושיע לו במאומה, עם זאת טבע האדם הוא כי מי שכואב לו צועק, והשותק – על כרחך שאין כואב לו, ועל כן באו היסורים להורות לאיוב כי הצרות של כלל ישראל לא היו אצלו כיסוריו שלו, שאם היה מרגיש בצרתם כשם שמרגיש הוא ביסוריו, היה זועק ומוחה, אף שיודע שמחאתו לא תועיל כלום.

ונוסיף, שלכך ניתנו לו יסורים נוראים כאלו ״יסורי איוב״, להורות עד כמה צריך היה להרגיש את צרת כלל ישראל, שהיה עליו לזעוק זעקה גדולה כל כך, כמו זו היוצאת מ״יסורי איוב״.

והנה מצינו בחז״ל, כי טעם היסורים שניתנו לאיוב היו בשביל לנסותו, וכדאיתא בב״ב (טו,ב) שהשטן ביקש לנסותו – להראות שאינו כאברהם אבינו, יעו״ש. ואין זה סתירה למה שאמרו חז״ל שהיסורים באו לו כעונש על ששתק, כי ״משפטי ד׳ אמת צדקו יחדיו״ (תהלים יט,י), וביסוריו היה גם מן העונש על ששתק וגם מן הנסיון, ואם לא היה מגיע לו עונש מר שכזה על ששתק, כי אז לא היו באים עליו היסורים בכדי לנסותו בלבד.

וכן הוא ממש במי המבול, כי בודאי טעמו של נח שלא התפלל על דורו היה משום שידע שתפילתו לא תתקבל, כי אין התפלה מועלת אם יש פחות מעשרה צדיקים, ואף על פי כן נקראים מי המבול על שמו ״מי נח״, כי הגם שתפילתו לא היתה מועילה בכ״ז היה לו להתפלל, כי אם היה כואב לו על אבדן העולם וחורבנו, כי אז היה מתפלל וזועק לד’ לבל יחרב העולם, הגם שידע שאין תפילתו מועלת. ומשלא התפלל, הרי שלא היה ״כואב״ לו כראוי אבדן העולם, ולכך נקראים מי המבול – ״מי נח״.

ומה שאמרו חז״ל, שהטעם שאברהם אבינו לא התפלל על פחות מעשרה צדיקים הוא מפני שלמד זאת מנח, אחר שנח נתבע על זה, כיצד למד ממנו? אולם לאמור, התביעה לא היתה משום שאילו היה מתפלל היו נמנעים מי המבול, אלא על זה גופא שלא צעק והתפלל, ואילו אברהם אבינו, שהרבה גם הרבה להתפלל על אנשי סדום, עד שהוצרך להתנצל על רוב תפילותיו כאמור: ״אל נא יחר לד׳ ואדברה אך הפעם וגו׳״ (בראשית יח,לב), שוב לא היתה מוטלת עליו חובת התפילה אלא אם היא תתקבל. והוא ע״ד מה שאמרו חז״ל בביאור דברי הקב״ה למשה רבינו: ״רב לך אל תוסף״ (דברים ג,כו) – שלא יאמרו הרב כמה קשה, והתלמיד כמה סרבן ומפציר״ (רש״י שם בשם ספרי), שכיון שלא תועיל התפילה אין לו להתפלל יותר מדי. ומשלמד מנח שלא תועיל תפילתו, לא הוסיף להתפלל, ודי לו בתפילותיו הרבות שהתפלל עד אז.