דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l

ויבא נח וגו’ אל התיבה מפני מי המבול (ז, ז)
רש”י: אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבא המבול, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים. (רש”י)
הקשה מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה:איך ניתן להבין את דברי חז”ל הללו, והרי התורה מעידה “נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלקים התהלך נח”, ואיך אפשר לומר עליו שהיה מקטני אמנה? האם איננו מאמין בבירור שהקב”ה הוא כל יכול וביכולתו להביא מבול על העולם?

אכן כוונת הדברים היא, ודאי ידע נח שביכולת ה’ להביא מבול על כל יושבי העולם ולכלותם במימיו, אלא שכל כך היה בטוח בחסדי הקב”ה וברחמיו, עד כי קשה היה לו להאמין שהקב”ה יאבד את עולמו, ואף שנתחייבו דור המבול בכך, לא האמין נח שהקב”ה ישתמש במידת הדין נוראה שכזו, וזהו שאמרו “נח מקטני אמנה היה” שלא האמין שהקב”ה יעניש את בריותיו בעונש נורא כזה, להפוך את העולם כולו למים, ולהשמיד כל בשר מעל פני האדמה, ובטוח היה כי בסופו של דבר תגבר מידת החסד והרחמים של הקב”ה על מידת הדין.

הוסיף מרן רה”י: לפי ביאור זה יתיישב ענין תמוה וקשה, כאשר בזמן מלחמת העולם השניה, כשעלה הכורת הנאצי ימ”ש על יהדות אירופה, למרות כל הסימנים הברורים על האסון הממשמש ובא, היו כמה מגדולי התורה שלכאורה לא השתדלו להנצל מעמק הבכא, למרות שהיה באפשרותם להשתדל ולהציל את נפשם. ההסבר בזה, הם לא האמינו שה’ הרחום וחנון יביא פורענות איומה כל כך על עמו ישראל. הם חשבו כי ודאי יתגברו חסדי ה’ ורחמיו שלא תהיה גזירת כליה על היהודים יושבי המדינות שהיו תחת הכיבוש של הצוררים ימ”ש, ולכן לא נקטו בפעולות הצלה שהיה בידם לעשות.

שיחות מוסר, עמ’ כב – מנחת רפאל

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה
י”א במרחשון תשע”ב
הדאגה לתלמידים בעת מלחמה
בימי מלחמת המפרץ הראשונה שרר מתח גדול מפחד שהצורר מבגדד ישלח טילים עם ראשי נפץ כימיים וביולגיים לארץ ישראל. בארץ חילקו מסכות מגן מיוחדות ואף הנחו את התושבים בהוראות שונות.

ביום הראשון למלחמה, כשנשמעה אזעקה, החלה היסטריה וכל אחד הזדרז לעשות את ההשתדלות שכוחות הביטחון אמרו לעשות, להיכנס לחדר אטום וללבוש את המסכות.

כששמע מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה את האזעקה, הייתה דאגתו נתונה לבני הישיבה. כיוון שבאותם ימים לא גר קרוב לישיבה, התקשר מיד לגיסו הגאון הרב נחמן ליוואוויץ שיבלט”א, שגר סמוך אליו, וביקש שיקח אותו לישיבה. כאשר הגיעו לישיבה, מרן רה”י הסתובב בכל החדרים האטומים לוודא שכולם בסדר. החדרים היו אטומים, ומרן לא יכל להיכנס. הוא דפק בכל חדר, בכל מקום שאלו בחרדה, “מי זה?” כי חששו שמישהו לא הספיק להיכנס, ועל פי ההוראות אסור היה לפתוח. מרן רה”י ענה להם: “אמרו תהילים”.

תלמידים שלמדו בישיבה אמרו שאין לתאר איזה רוגע השרתה עובדת הגעתו לישיבה להיות עם התלמידים בזמן מצוקתם. רבים מהם היו בני חו”ל, שמצאו את עצמם במצב של מתח וחרדה, הרחק מהוריהם ומשפחתם. והנה ראש הישיבה, במקום להימצא עם בני משפחתו, בא לדאוג לשלומם.

בהמשך המלחמה, אירע פעם שרבינו אמר שיעור בין מנחה למעריב בליל שבת, כאשר בבית המדרש ישבו כמה מרבני הישיבה ומאות מבני הישיבה. לפתע החלה אזעקה וכולם נסו למצוא מחסה בחדרים האטומים. רבינו עמד ועקב לראות שכולם נכנסו לחדרים, והחל לעבור ולראות במנוחת נפש ורגיעה שכולם מסודרים.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

נח

מצוות  בני נח

כתב הרמב”ם סוף פ”ח מהלכות מלכים הלכה י’ וכן צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח וכל מי שלא יקבל יהרג והמקבל אותם הוא הנקרא גר תושב וכו’.

וע’ בח”ס חו”מ ריש סי’ קפ”ה בשם הרמב”ם פ”י ממלכים דמצוה להודיע לו ז’ מצות ב”נ. ולכא’ כוונתו להרמב”ם הנ”ל בפרק ח’. ובאמת ברמב”ם לא כתב להורותם אלא לכוף עליהם לעשות כדינם, ואולי כ”ז שאין יודעים שאני, אכן נראה דחיוב הרמב”ם אינו מדין אפרושי מאיסורא ומעונש שלהם אלא חיוב לכופם בקיום המצוות ובכלל זה גם חיוב להורות להם דיניהם.

ויש לדון לפי הרמב”ם אי חיוב ישראל לכוף על כל מצוה של ז’ מצוות בני נח, או דוקא שיקבלו כולם שיהיו גר תושב, אבל כל שלא יהיה גר תושב אין חיוב על ישראל לכוף על מצוה פרטי. ויותר מזה, דבהמשך הרמב”ם משמע דלא נקרא קבלה אא”כ קיבל עליו כי ה’ צוה בו, וכל שכופה לבן נח שאינו מאמין אין ישראל חייב בזה.

וע’ ריטב”א בע”ז י”ד דאין דין אפרושי מאיסורא בבן נח. (וע’ מנח”ש ח”ב ע”ט לענין ספינן לבני נח, אפילו באופן דאין דין לפני עור).

וע’ ספהמ”צ עשה ג’ וז”ל שציונו באהבתו יתעלה שנחשוב ונתבונן במצוותיו ומאמריו ופעולותיו עד שנשיגהו ונהנה בהשגחתו בתכלית ההנאה, וזאת היא האהבה המחויבת וכו’ וכבר ביארנו שזאת המצוה גם כוללת שנהיה קוראים לבני אדם כולם לעבודתו יתעלה וכו’ עכ”ל, ויש לעיין אי בכלל זה גם לקרב גוים שיעשו ז’ מצוות בני נח.

והנה בעיקר דברי הרמב”ם הנ”ל הוסיף שם בהלכה י”א כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעוה”ב והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב”ה בתורה והודיענו ע”י משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם עכ”ל. ומפורש ברמב”ם שאם עשאן מפני הכרע הדעת אינו גר תושב אף שמקיים המצוה. וכן דייק להדיא בשו”ת שו”מ מהדו”ת ח”א סי’ נ”א מדברי הרמב”ם הנ”ל. וכן דייק גם בעונג יו”ט סי’ י”ט. ויותר מזה דייק באו”ש פי”ד מאיסו”ב ה”ז דכוונת הרמב”ם שאם לא עשאן משום צווי ה’ למשה לא הוי גר תושב. וכ”כ הגרי”ז פ’ ואתחנן. וכן ביאר באמרי בינה טריפות סי’ ז’.

 מעלת ארץ ישראל

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

חיזוק לבני הישיבה בזמן מלחמה (פרשת דברים)
“פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים ארץ הכנעני והלבנון עד הנהר הגדול נהר פרת” (דברים א, ז). ופירש”י: “עד הנהר הגדול – מפני שנזכר עם ארץ ישראל, קראו גדול. משל הדיוט אומר: ‘עבד מלך מלך, הדבק לשחור וישתחוו לך, קרב לגבי דהינא ואידהן’“.
מעלת ארץ ישראל
“הנהר הגדול נהר פרת” – “לפי שהוזכר עם ארץ ישראל קראו גדול”. עוד מצינו שנאמר בו (בראשית ב, יד): “והנהר הרביעי הוא פרת”, ופירש”י (שם): “הוא פרת – החשוב על כולם, הנזכר על שם ארץ ישראל”. והיינו, שאף שנהר פרת לא היה בארץ ישראל כלל, ואף שהיה הנהר הקטן ביותר שלפיכך הוזכר במקרא אחרון, מכל מקום קראו הכתוב ‘הנהר הגדול’ משום שנזכר עם ארץ ישראל. מעתה, כל שכן שכל דבר העומד בארץ ישראל עצמה הרי חשיבותו גדולה ועצומה.

וכן מצינו את מעלת ארץ ישראל לענין לימוד תורה. לימוד תורה המתקיים בארץ ישראל יש בו סייעתא דשמיא מיוחדת יותר מכל מקום אחר, וכפי שדרשו חז”ל (ויקר”ר פי”ג, פ”ה) על הכתוב (בראשית ב, יב): “וזהב הארץ ההיא טוב” – “מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל ואין חכמה כחכמת ארץ ישראל”. וכן נאמר (מיכה ד, ב): “כי מציון תצא תורה ודבר ה’ מירושלים”, ומבואר בגמרא (ברכות סג, ב) שהיינו ארץ ישראל. ועד כדי כך מצינו ביונה הנביא שזכה לנבואה, וברח תרשישה בכדי שלא תשרה עליו הנבואה כמבואר ברש”י (יונה א, ג), והיינו כי רק בארץ ישראל זוכים למעלת התורה והנבואה. וזכינו בזמנינו לראות זאת בחוש, היאך מכל העולם מגיעים במסירות נפש דוקא לארץ ישראל בכדי ללמוד תורה.

את מעלת ארץ ישראל רואים במקומות רבים בתורה, וכמו בענין בנות צלפחד שביקשו נחלה בארץ ישראל, והאריך הכתוב ליחסן עד יוסף כפי שנאמר (במדבר כז, א): “ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר וגו’ למשפחת מנשה בן יוסף”, לפי שיוסף חיבב את הארץ וביקש (בראשית נ, כה): “והעליתם את עצמותי מזה”, והשמיע בזה הכתוב שבנות צלפחד ביקשו נחלה בארץ ישראל מפני שחיבבוה. התורה הק’ מעידה עד כמה קדושה וגדולה חיבת ארץ ישראל, שמטעם זה הכתוב מייחס את בנות צלפחד עד יוסף. וכל זה רק משום חביבות ארץ ישראל.

מטעם זה, ארץ ישראל נקנית בייסורין, וכפי ששנינו (ברכות ה, א): “שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על-ידי יסורין, אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא”, שכיון שמעלת ארץ ישראל כל כך גדולה, היא אינה באה לאדם בחינם, כאבן חסרת ערך המתגלגלת ברחוב, אלא על ידי ייסורין.

אף אומות העולם יודעות את חשיבותה של ארץ ישראל ואת הזכות הגדולה לישב בה, ולכן מכל העולם רוצים רק לכבוש את ארץ ישראל, ובמשך כל הדורות קמו עליה מכל האומות ונלחמו לכובשה כפי שאנו רואים בתקופה האחרונה, היאך בני ישמעאל מתאספים מכל המדינות הסמוכות וזורקים קטיושות ופצצות על ארץ ישראל, ומוכנים לסכן עצמם ולמסור עצמם לשם כך, העיקר לזכות בעוד חלק בארץ ישראל.

אנחנו, בני ישיבת מיר לא צריכים לפחד כלל. ברוך ה’ אלפי בני הישיבה שמגיעים לכאן מכל העולם ולומדים בהתמדה ויגיעה עצומה נמצאים במקום שמור ובטוח, שהרי כוח התורה מגנא ומצלא, ובודאי לא צריכים לחשוש.
קדושת ארץ ישראל וקדושת התורה – אחת היא
והנה, אף לישיבות הקדושות שבחוצה לארץ יש דין של קדושת ארץ ישראל משום ששורה בהם השכינה כמבואר בגמרא (ברכות ח, א): “מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד”, והיינו, בכל בית מדרש הנמצא בכל מקום שיהיה, שורה השכינה, וקדושתו היא כקדושת ארץ ישראל ששורה בה השכינה. נמצא לכאורה שקדושת ארץ ישראל וקדושת התורה, אחת היא. ובמקום שמתקיימת בו קדושת התורה, שורה קדושת ארץ ישראל. אך פשוט שיש לזה תנאי, והיינו שינהגו בבית המדרש בקדושה יתירה כפי הראוי למקום ששורה בו השכינה, הן בדיבור והן במעשים, ובפרט בענין הכנסת הדברים האסורים לבית המדרש…רק מקום שמתרומם ומתקדש בקדושת התורה, חשוב כארץ ישראל בכל מקום ומקום.

אמנם נראה, כי למרות הקדושה החופפת על מקומות התורה בחוצה לארץ כפי שהתבאר, מכל מקום קדושת ארץ ישראל גדולה יותר, משום שהיא קדושה בעצמותה, וכן מתבאר בדברי הגמרא (נדרים כב, א) בעולא שעלה לארץ ישראל כשנלווים אליו שני בני חוזאי, וקם אחד מהם ורצח את חבירו, והקשתה הגמרא, כיצד גבר עליו כעסו עד כדי רציחה, הלא רק על הנמצאים בבבל נאמר (דברים כח, סה): “ונתן ה’ לך לב רגז” ולא הנמצאים בארץ ישראל. וביארה הגמרא, שבאותה השעה הם עדיין לא עברו את עבר הירדן. וביאר זאת הר”ן (שם, ד”ה ההוא): “ועבר הירדן לא נתקדש להבאת העומר ולמקצת קדושות”, ומבואר שאף ששרתה הקדושה בעבר הירדן מחמת מגורי השבטים, מכל מקום עדיין אין קדושה זו כקדושת ארץ ישראל עצמה. והיינו כי קדושת ארץ ישראל היא בעצם, ושורה במקומות הנחשבים כארץ ישראל לכל דבר וענין.

עד כדי גדולה קדושת עיקר הארץ, שיש בה בכדי להציל את הרוצח ממעשה הרציחה. הרי זה דבר מבהיל, אדם הרוצה לקום ולרצוח את חבירו כבר אינו בכלל ‘אדם’, ויש בו כבר את כל הרצון והכח לזה שאם אינו נמצא בארץ ישראל קם על חבירו והורגו, ורק הימצאותו בתוך ארץ הקודש היא זו המונעת אותו מלשפוך דם! כמה גדול כח ארץ ישראל.

*

מרן ראש הישיבה זצוק”ל סיים את שיחתו בדברים אלו:

אנו מצויים כעת בעיצומה של מלחמה שמתרחשת בצפון ארץ ישראל. אך אל לנו לטעות, אין זו מלחמה על צפון ארץ ישראל בלבד, אלא היא מלחמה על כל יושבי ארץ ישראל! עוד עלינו לדעת, ארץ ישראל אינה נמצאת בערים ירושלים ובני ברק בלבד, אלא היא כוללת את כל שאר הישובים שבארץ, כגון: צפת, חיפה וכרמיאל וכו’, ובכלל קדושת ארץ ישראל הם, ואם יש מלחמה בצפון ארץ ישראל אזי צריכים אנו – היושבים בירושלים להרגיש בצערם, ולחוש כאילו המלחמה היא על כל ארץ ישראל! אם לא נרגיש בצערם של יושבי הצפון, נהיה חסרים במעלת ‘נושא בעול עם חבירו’. האנשים שם שרויים בצרה, יושבים במקלטים בפחד ובחוסר רוגע, יש ביניהם נפגעים בנפש וברכוש, ואנחנו יושבים בשקט ובשלווה, הייתכן?!

המציאות הזאת שלא נופלים קטיושות בירושלים אינה פוטרת אותנו מלהשתתף בצערם של יושבי הצפון והנמצאים בחזית המלחמה, אין זה הצער שלהם בלבד, כי אם גם צערנו שלנו. גם אנחנו צריכים להתפלל מעומק הלב ולהרגיש מה שאחינו בארץ ישראל מרגישים במקום המלחמה. זכורני במלחמת ששת הימים, אחרי ההפצצה הראשונה, היה פחד מות, כל בני הישיבה ירדו למקלט, התפללו ואמרו תהילים, והיתה הצעקה יוצאת מן הלב. כך עכשיו, כולנו צריכים להרגיש בתוך המלחמה ולהתפלל מעומק הלב לישועת ה’, כפי שעושה אדם השרוי בצרה.

ואין זה חיוב על הכלל, אלא יש חיוב פרטי על כל אחד ואחד להיות ‘נושא בעול עם חבירו’. יתירה מכך, איתא בחז”ל (שבת קו, א): “אחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה”, כשיש מלחמה בארץ ישראל, כל תושבי הארץ הם בכלל חבורה אחת, כגוף אחד. וכל אחד היושב בארץ ישראל צריך להרגיש חלק מבני החבורה היושבים בצרה, ולדאוג ולבחון את עצמו אם מרגיש כמו אותם אלו היושבים במקלטים וסובלים. ואדרבה, יש עלינו תביעה יתירה בענין זה, שהרי אנחנו יכולים לשבת וללמוד בשקט, ויש בכוחינו לסייע יותר, שהרי יש לנו יישוב הדעת גדול יותר, ואנחנו יכולים להתפלל ממעמקי הלב.

והנה, היו כאלו שהציעו שבזמן צרה כזאת צריכים לבטל את בין הזמנים. אך האמת, שהעיסוק בנושא זה הוא מעצת יצר הרע בלבד, שכן עניין זה הוא דבר כללי הנוגע לכולם, ואחד או שניים שדנים בזה ממילא לא ישפיעו על הכלל. וטבעו של אדם שאינו רוצה לדון בדבר המחייבו להתחזק בעצמו, אלא נוח לו לדון בנושא כללי הנוגע לכולם. ובפרט, שאין כל נפק”מ אם יבטלו את בין הזמנים או לא, שהרי תמיד אנו מחוייבים ללמוד ולעסוק בתורה, ומה מקום יש לדון כעת אם יהיה אפשר לטייל או לא, הלא זה אינו נוגע לעכשיו?! השאלה היחידה שאמורה להעסיק כל יחיד ויחיד היא, אם הוא מרגיש שהוא זמן מלחמה.

עלינו לזכור כי מידת הרחמנות היא אחת מהמעלות של בני ישראל (קידושין ד, א), ומעתה כל אחד מאיתנו צריך לכל הפחות, להרגיש בלבו את זמן המלחמה, להתחזק בדברים הצריכים חיזוק באופן פרטי, ובפרט להזהר מלהתבטל ח”ו אפילו רגע אחד מלימוד התורה, ובחור שמתבטל מלימוד התורה ומתעסק בדברים בטלים הרי זו אכזריות נוראה, והוא מגלה בעצמו שחסר הוא בהרגשת הלב, ואינו חלק מכלל ישראל, וחובה עלינו להוכיחו בדרך אהבה שיתחזק ולא ירפה מלימוד תורה. הנידון היחיד שצריך להיות הוא איך מתחזקים, ולא אם לבטל את בין הזמנים!

ב”ה הציבור הולך ומתחזק, ולמרות זאת, כל אחד מאיתנו צריך לחפש עוד ועוד אופנים איך להתחזק בלימוד התורה. בימים האחרונים נכנסו אלי כמה בחורים לדבר בלימוד, והתרגשתי מאוד, שברוך השם יש בישיבה כל כך הרבה בחורים למדנים ומחדשים, ואין במה להתבייש. דבר זה גופא מחייב אותנו להמשיך לשקוד, ולהתחזק ביתר עוז, בלימוד התורה הקדושה. עוד אבקש, להתארגן ביניכם לחבורות חבורות על מנת להוסיף ולהרבות בחיזוק התורה, וכל אחד ואחד מאיתנו צריך להיות אחראי שבית המדרש יהיה מלא בלומדים תדיר, ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק.