דברי רבותינו
Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l
ויבא נח וגו’ אל התיבה מפני מי המבול (ז, ז)
רש”י: אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבא המבול, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים. (רש”י)
הקשה מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה:איך ניתן להבין את דברי חז”ל הללו, והרי התורה מעידה “נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלקים התהלך נח”, ואיך אפשר לומר עליו שהיה מקטני אמנה? האם איננו מאמין בבירור שהקב”ה הוא כל יכול וביכולתו להביא מבול על העולם?
אכן כוונת הדברים היא, ודאי ידע נח שביכולת ה’ להביא מבול על כל יושבי העולם ולכלותם במימיו, אלא שכל כך היה בטוח בחסדי הקב”ה וברחמיו, עד כי קשה היה לו להאמין שהקב”ה יאבד את עולמו, ואף שנתחייבו דור המבול בכך, לא האמין נח שהקב”ה ישתמש במידת הדין נוראה שכזו, וזהו שאמרו “נח מקטני אמנה היה” שלא האמין שהקב”ה יעניש את בריותיו בעונש נורא כזה, להפוך את העולם כולו למים, ולהשמיד כל בשר מעל פני האדמה, ובטוח היה כי בסופו של דבר תגבר מידת החסד והרחמים של הקב”ה על מידת הדין.
הוסיף מרן רה”י: לפי ביאור זה יתיישב ענין תמוה וקשה, כאשר בזמן מלחמת העולם השניה, כשעלה הכורת הנאצי ימ”ש על יהדות אירופה, למרות כל הסימנים הברורים על האסון הממשמש ובא, היו כמה מגדולי התורה שלכאורה לא השתדלו להנצל מעמק הבכא, למרות שהיה באפשרותם להשתדל ולהציל את נפשם. ההסבר בזה, הם לא האמינו שה’ הרחום וחנון יביא פורענות איומה כל כך על עמו ישראל. הם חשבו כי ודאי יתגברו חסדי ה’ ורחמיו שלא תהיה גזירת כליה על היהודים יושבי המדינות שהיו תחת הכיבוש של הצוררים ימ”ש, ולכן לא נקטו בפעולות הצלה שהיה בידם לעשות.
שיחות מוסר, עמ’ כב – מנחת רפאל
דברי הימים
Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l
מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה
י”א במרחשון תשע”ב
הדאגה לתלמידים בעת מלחמה
בימי מלחמת המפרץ הראשונה שרר מתח גדול מפחד שהצורר מבגדד ישלח טילים עם ראשי נפץ כימיים וביולגיים לארץ ישראל. בארץ חילקו מסכות מגן מיוחדות ואף הנחו את התושבים בהוראות שונות.
ביום הראשון למלחמה, כשנשמעה אזעקה, החלה היסטריה וכל אחד הזדרז לעשות את ההשתדלות שכוחות הביטחון אמרו לעשות, להיכנס לחדר אטום וללבוש את המסכות.
כששמע מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה את האזעקה, הייתה דאגתו נתונה לבני הישיבה. כיוון שבאותם ימים לא גר קרוב לישיבה, התקשר מיד לגיסו הגאון הרב נחמן ליוואוויץ שיבלט”א, שגר סמוך אליו, וביקש שיקח אותו לישיבה. כאשר הגיעו לישיבה, מרן רה”י הסתובב בכל החדרים האטומים לוודא שכולם בסדר. החדרים היו אטומים, ומרן לא יכל להיכנס. הוא דפק בכל חדר, בכל מקום שאלו בחרדה, “מי זה?” כי חששו שמישהו לא הספיק להיכנס, ועל פי ההוראות אסור היה לפתוח. מרן רה”י ענה להם: “אמרו תהילים”.
תלמידים שלמדו בישיבה אמרו שאין לתאר איזה רוגע השרתה עובדת הגעתו לישיבה להיות עם התלמידים בזמן מצוקתם. רבים מהם היו בני חו”ל, שמצאו את עצמם במצב של מתח וחרדה, הרחק מהוריהם ומשפחתם. והנה ראש הישיבה, במקום להימצא עם בני משפחתו, בא לדאוג לשלומם.
בהמשך המלחמה, אירע פעם שרבינו אמר שיעור בין מנחה למעריב בליל שבת, כאשר בבית המדרש ישבו כמה מרבני הישיבה ומאות מבני הישיבה. לפתע החלה אזעקה וכולם נסו למצוא מחסה בחדרים האטומים. רבינו עמד ועקב לראות שכולם נכנסו לחדרים, והחל לעבור ולראות במנוחת נפש ורגיעה שכולם מסודרים.
בשבילי הלכה
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
נח
מצוות בני נח
כתב הרמב”ם סוף פ”ח מהלכות מלכים הלכה י’ וכן צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח וכל מי שלא יקבל יהרג והמקבל אותם הוא הנקרא גר תושב וכו’.
וע’ בח”ס חו”מ ריש סי’ קפ”ה בשם הרמב”ם פ”י ממלכים דמצוה להודיע לו ז’ מצות ב”נ. ולכא’ כוונתו להרמב”ם הנ”ל בפרק ח’. ובאמת ברמב”ם לא כתב להורותם אלא לכוף עליהם לעשות כדינם, ואולי כ”ז שאין יודעים שאני, אכן נראה דחיוב הרמב”ם אינו מדין אפרושי מאיסורא ומעונש שלהם אלא חיוב לכופם בקיום המצוות ובכלל זה גם חיוב להורות להם דיניהם.
ויש לדון לפי הרמב”ם אי חיוב ישראל לכוף על כל מצוה של ז’ מצוות בני נח, או דוקא שיקבלו כולם שיהיו גר תושב, אבל כל שלא יהיה גר תושב אין חיוב על ישראל לכוף על מצוה פרטי. ויותר מזה, דבהמשך הרמב”ם משמע דלא נקרא קבלה אא”כ קיבל עליו כי ה’ צוה בו, וכל שכופה לבן נח שאינו מאמין אין ישראל חייב בזה.
וע’ ריטב”א בע”ז י”ד דאין דין אפרושי מאיסורא בבן נח. (וע’ מנח”ש ח”ב ע”ט לענין ספינן לבני נח, אפילו באופן דאין דין לפני עור).
וע’ ספהמ”צ עשה ג’ וז”ל שציונו באהבתו יתעלה שנחשוב ונתבונן במצוותיו ומאמריו ופעולותיו עד שנשיגהו ונהנה בהשגחתו בתכלית ההנאה, וזאת היא האהבה המחויבת וכו’ וכבר ביארנו שזאת המצוה גם כוללת שנהיה קוראים לבני אדם כולם לעבודתו יתעלה וכו’ עכ”ל, ויש לעיין אי בכלל זה גם לקרב גוים שיעשו ז’ מצוות בני נח.
והנה בעיקר דברי הרמב”ם הנ”ל הוסיף שם בהלכה י”א כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעוה”ב והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב”ה בתורה והודיענו ע”י משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם עכ”ל. ומפורש ברמב”ם שאם עשאן מפני הכרע הדעת אינו גר תושב אף שמקיים המצוה. וכן דייק להדיא בשו”ת שו”מ מהדו”ת ח”א סי’ נ”א מדברי הרמב”ם הנ”ל. וכן דייק גם בעונג יו”ט סי’ י”ט. ויותר מזה דייק באו”ש פי”ד מאיסו”ב ה”ז דכוונת הרמב”ם שאם לא עשאן משום צווי ה’ למשה לא הוי גר תושב. וכ”כ הגרי”ז פ’ ואתחנן. וכן ביאר באמרי בינה טריפות סי’ ז’.
מעלת ארץ ישראל
Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l
חיזוק לבני הישיבה בזמן מלחמה (פרשת דברים)
“פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים ארץ הכנעני והלבנון עד הנהר הגדול נהר פרת” (דברים א, ז). ופירש”י: “עד הנהר הגדול – מפני שנזכר עם ארץ ישראל, קראו גדול. משל הדיוט אומר: ‘עבד מלך מלך, הדבק לשחור וישתחוו לך, קרב לגבי דהינא ואידהן’“.
מעלת ארץ ישראל
“הנהר הגדול נהר פרת” – “לפי שהוזכר עם ארץ ישראל קראו גדול”. עוד מצינו שנאמר בו (בראשית ב, יד): “והנהר הרביעי הוא פרת”, ופירש”י (שם): “הוא פרת – החשוב על כולם, הנזכר על שם ארץ ישראל”. והיינו, שאף שנהר פרת לא היה בארץ ישראל כלל, ואף שהיה הנהר הקטן ביותר שלפיכך הוזכר במקרא אחרון, מכל מקום קראו הכתוב ‘הנהר הגדול’ משום שנזכר עם ארץ ישראל. מעתה, כל שכן שכל דבר העומד בארץ ישראל עצמה הרי חשיבותו גדולה ועצומה.
וכן מצינו את מעלת ארץ ישראל לענין לימוד תורה. לימוד תורה המתקיים בארץ ישראל יש בו סייעתא דשמיא מיוחדת יותר מכל מקום אחר, וכפי שדרשו חז”ל (ויקר”ר פי”ג, פ”ה) על הכתוב (בראשית ב, יב): “וזהב הארץ ההיא טוב” – “מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל ואין חכמה כחכמת ארץ ישראל”. וכן נאמר (מיכה ד, ב): “כי מציון תצא תורה ודבר ה’ מירושלים”, ומבואר בגמרא (ברכות סג, ב) שהיינו ארץ ישראל. ועד כדי כך מצינו ביונה הנביא שזכה לנבואה, וברח תרשישה בכדי שלא תשרה עליו הנבואה כמבואר ברש”י (יונה א, ג), והיינו כי רק בארץ ישראל זוכים למעלת התורה והנבואה. וזכינו בזמנינו לראות זאת בחוש, היאך מכל העולם מגיעים במסירות נפש דוקא לארץ ישראל בכדי ללמוד תורה.
את מעלת ארץ ישראל רואים במקומות רבים בתורה, וכמו בענין בנות צלפחד שביקשו נחלה בארץ ישראל, והאריך הכתוב ליחסן עד יוסף כפי שנאמר (במדבר כז, א): “ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר וגו’ למשפחת מנשה בן יוסף”, לפי שיוסף חיבב את הארץ וביקש (בראשית נ, כה): “והעליתם את עצמותי מזה”, והשמיע בזה הכתוב שבנות צלפחד ביקשו נחלה בארץ ישראל מפני שחיבבוה. התורה הק’ מעידה עד כמה קדושה וגדולה חיבת ארץ ישראל, שמטעם זה הכתוב מייחס את בנות צלפחד עד יוסף. וכל זה רק משום חביבות ארץ ישראל.
מטעם זה, ארץ ישראל נקנית בייסורין, וכפי ששנינו (ברכות ה, א): “שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על-ידי יסורין, אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא”, שכיון שמעלת ארץ ישראל כל כך גדולה, היא אינה באה לאדם בחינם, כאבן חסרת ערך המתגלגלת ברחוב, אלא על ידי ייסורין.
אף אומות העולם יודעות את חשיבותה של ארץ ישראל ואת הזכות הגדולה לישב בה, ולכן מכל העולם רוצים רק לכבוש את ארץ ישראל, ובמשך כל הדורות קמו עליה מכל האומות ונלחמו לכובשה כפי שאנו רואים בתקופה האחרונה, היאך בני ישמעאל מתאספים מכל המדינות הסמוכות וזורקים קטיושות ופצצות על ארץ ישראל, ומוכנים לסכן עצמם ולמסור עצמם לשם כך, העיקר לזכות בעוד חלק בארץ ישראל.
אנחנו, בני ישיבת מיר לא צריכים לפחד כלל. ברוך ה’ אלפי בני הישיבה שמגיעים לכאן מכל העולם ולומדים בהתמדה ויגיעה עצומה נמצאים במקום שמור ובטוח, שהרי כוח התורה מגנא ומצלא, ובודאי לא צריכים לחשוש.
קדושת ארץ ישראל וקדושת התורה – אחת היא
והנה, אף לישיבות הקדושות שבחוצה לארץ יש דין של קדושת ארץ ישראל משום ששורה בהם השכינה כמבואר בגמרא (ברכות ח, א): “מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד”, והיינו, בכל בית מדרש הנמצא בכל מקום שיהיה, שורה השכינה, וקדושתו היא כקדושת ארץ ישראל ששורה בה השכינה. נמצא לכאורה שקדושת ארץ ישראל וקדושת התורה, אחת היא. ובמקום שמתקיימת בו קדושת התורה, שורה קדושת ארץ ישראל. אך פשוט שיש לזה תנאי, והיינו שינהגו בבית המדרש בקדושה יתירה כפי הראוי למקום ששורה בו השכינה, הן בדיבור והן במעשים, ובפרט בענין הכנסת הדברים האסורים לבית המדרש…רק מקום שמתרומם ומתקדש בקדושת התורה, חשוב כארץ ישראל בכל מקום ומקום.
אמנם נראה, כי למרות הקדושה החופפת על מקומות התורה בחוצה לארץ כפי שהתבאר, מכל מקום קדושת ארץ ישראל גדולה יותר, משום שהיא קדושה בעצמותה, וכן מתבאר בדברי הגמרא (נדרים כב, א) בעולא שעלה לארץ ישראל כשנלווים אליו שני בני חוזאי, וקם אחד מהם ורצח את חבירו, והקשתה הגמרא, כיצד גבר עליו כעסו עד כדי רציחה, הלא רק על הנמצאים בבבל נאמר (דברים כח, סה): “ונתן ה’ לך לב רגז” ולא הנמצאים בארץ ישראל. וביארה הגמרא, שבאותה השעה הם עדיין לא עברו את עבר הירדן. וביאר זאת הר”ן (שם, ד”ה ההוא): “ועבר הירדן לא נתקדש להבאת העומר ולמקצת קדושות”, ומבואר שאף ששרתה הקדושה בעבר הירדן מחמת מגורי השבטים, מכל מקום עדיין אין קדושה זו כקדושת ארץ ישראל עצמה. והיינו כי קדושת ארץ ישראל היא בעצם, ושורה במקומות הנחשבים כארץ ישראל לכל דבר וענין.
עד כדי גדולה קדושת עיקר הארץ, שיש בה בכדי להציל את הרוצח ממעשה הרציחה. הרי זה דבר מבהיל, אדם הרוצה לקום ולרצוח את חבירו כבר אינו בכלל ‘אדם’, ויש בו כבר את כל הרצון והכח לזה שאם אינו נמצא בארץ ישראל קם על חבירו והורגו, ורק הימצאותו בתוך ארץ הקודש היא זו המונעת אותו מלשפוך דם! כמה גדול כח ארץ ישראל.
*
מרן ראש הישיבה זצוק”ל סיים את שיחתו בדברים אלו:
אנו מצויים כעת בעיצומה של מלחמה שמתרחשת בצפון ארץ ישראל. אך אל לנו לטעות, אין זו מלחמה על צפון ארץ ישראל בלבד, אלא היא מלחמה על כל יושבי ארץ ישראל! עוד עלינו לדעת, ארץ ישראל אינה נמצאת בערים ירושלים ובני ברק בלבד, אלא היא כוללת את כל שאר הישובים שבארץ, כגון: צפת, חיפה וכרמיאל וכו’, ובכלל קדושת ארץ ישראל הם, ואם יש מלחמה בצפון ארץ ישראל אזי צריכים אנו – היושבים בירושלים להרגיש בצערם, ולחוש כאילו המלחמה היא על כל ארץ ישראל! אם לא נרגיש בצערם של יושבי הצפון, נהיה חסרים במעלת ‘נושא בעול עם חבירו’. האנשים שם שרויים בצרה, יושבים במקלטים בפחד ובחוסר רוגע, יש ביניהם נפגעים בנפש וברכוש, ואנחנו יושבים בשקט ובשלווה, הייתכן?!
המציאות הזאת שלא נופלים קטיושות בירושלים אינה פוטרת אותנו מלהשתתף בצערם של יושבי הצפון והנמצאים בחזית המלחמה, אין זה הצער שלהם בלבד, כי אם גם צערנו שלנו. גם אנחנו צריכים להתפלל מעומק הלב ולהרגיש מה שאחינו בארץ ישראל מרגישים במקום המלחמה. זכורני במלחמת ששת הימים, אחרי ההפצצה הראשונה, היה פחד מות, כל בני הישיבה ירדו למקלט, התפללו ואמרו תהילים, והיתה הצעקה יוצאת מן הלב. כך עכשיו, כולנו צריכים להרגיש בתוך המלחמה ולהתפלל מעומק הלב לישועת ה’, כפי שעושה אדם השרוי בצרה.
ואין זה חיוב על הכלל, אלא יש חיוב פרטי על כל אחד ואחד להיות ‘נושא בעול עם חבירו’. יתירה מכך, איתא בחז”ל (שבת קו, א): “אחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה”, כשיש מלחמה בארץ ישראל, כל תושבי הארץ הם בכלל חבורה אחת, כגוף אחד. וכל אחד היושב בארץ ישראל צריך להרגיש חלק מבני החבורה היושבים בצרה, ולדאוג ולבחון את עצמו אם מרגיש כמו אותם אלו היושבים במקלטים וסובלים. ואדרבה, יש עלינו תביעה יתירה בענין זה, שהרי אנחנו יכולים לשבת וללמוד בשקט, ויש בכוחינו לסייע יותר, שהרי יש לנו יישוב הדעת גדול יותר, ואנחנו יכולים להתפלל ממעמקי הלב.
והנה, היו כאלו שהציעו שבזמן צרה כזאת צריכים לבטל את בין הזמנים. אך האמת, שהעיסוק בנושא זה הוא מעצת יצר הרע בלבד, שכן עניין זה הוא דבר כללי הנוגע לכולם, ואחד או שניים שדנים בזה ממילא לא ישפיעו על הכלל. וטבעו של אדם שאינו רוצה לדון בדבר המחייבו להתחזק בעצמו, אלא נוח לו לדון בנושא כללי הנוגע לכולם. ובפרט, שאין כל נפק”מ אם יבטלו את בין הזמנים או לא, שהרי תמיד אנו מחוייבים ללמוד ולעסוק בתורה, ומה מקום יש לדון כעת אם יהיה אפשר לטייל או לא, הלא זה אינו נוגע לעכשיו?! השאלה היחידה שאמורה להעסיק כל יחיד ויחיד היא, אם הוא מרגיש שהוא זמן מלחמה.
עלינו לזכור כי מידת הרחמנות היא אחת מהמעלות של בני ישראל (קידושין ד, א), ומעתה כל אחד מאיתנו צריך לכל הפחות, להרגיש בלבו את זמן המלחמה, להתחזק בדברים הצריכים חיזוק באופן פרטי, ובפרט להזהר מלהתבטל ח”ו אפילו רגע אחד מלימוד התורה, ובחור שמתבטל מלימוד התורה ומתעסק בדברים בטלים הרי זו אכזריות נוראה, והוא מגלה בעצמו שחסר הוא בהרגשת הלב, ואינו חלק מכלל ישראל, וחובה עלינו להוכיחו בדרך אהבה שיתחזק ולא ירפה מלימוד תורה. הנידון היחיד שצריך להיות הוא איך מתחזקים, ולא אם לבטל את בין הזמנים!
ב”ה הציבור הולך ומתחזק, ולמרות זאת, כל אחד מאיתנו צריך לחפש עוד ועוד אופנים איך להתחזק בלימוד התורה. בימים האחרונים נכנסו אלי כמה בחורים לדבר בלימוד, והתרגשתי מאוד, שברוך השם יש בישיבה כל כך הרבה בחורים למדנים ומחדשים, ואין במה להתבייש. דבר זה גופא מחייב אותנו להמשיך לשקוד, ולהתחזק ביתר עוז, בלימוד התורה הקדושה. עוד אבקש, להתארגן ביניכם לחבורות חבורות על מנת להוסיף ולהרבות בחיזוק התורה, וכל אחד ואחד מאיתנו צריך להיות אחראי שבית המדרש יהיה מלא בלומדים תדיר, ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק.
דברי חיזוק
Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Eliezer Yehuda Finkel Shlita
דברי חיזוק לרגל המצב בארץ ישראל
מתוך שיחה שנמסרה לבני חו”ל בישיבה במוצאי יו”ט שני – שמחת תורה
אשריכם בני חוץ לארץ שזכיתם לשהות בימים הקדושים בישיבה הקדושה, אשריכם שאתם זכיתם להתחיל את הזמן כמו שצריך, מה שבטוח בטוח, מי יודע מה יהיה, שלא נדע מצער, אבל כשנמצאים ביחד בעת צרה זה מחבר בקשר מאד חזק, אנחנו בעת צרה והקב”ה מטלטל את כל הארץ, יש כאן רגשות מעורבים שדווקא בימי החג המשמחים הקב”ה שפך קיתון על פנינו, וראינו איזה קדושה איזה טוהר היה בהקפות עצמם.
אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים
אשרי עין ראתה זאת כמה בני התורה דבוקים חבוקה ודבוקה בך, הקב”ה שומר ישראל בעיקר בעת צרה, הקב”ה איתנו בהשגחה יתירה, עמו אנוכי בצרה, צריך להתחזק באמונה שאין שום כוח שאין שום דבר, אין משהו שהוא סתם, כל דבר מכוון, לכל דבר יש מטרה מכוונת, צריך להתחזק בעת הזאת לעמד על המשמר, כי באמת בני התורה הם המגינים האמיתים, ראינו את זה בחוש אם ה’ לא ישמר עיר שווא שקד שומר, אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים, ואדרבה כשרואים בחוש שאף אחד אין בידו להושיע זה מחזק את האמונה, הרבה יותר קל להתחזק באמונה כשרואים שאף אחד לא יכול לעזור ואין לנו שיור רק התורה הזאת, וזאת ההגנה האמיתית.
להתחזק בקדוש השבת
הישיבה מצידה משתדלת בכל כוחה לעשות כל השתדלות נצרכת שחלילה בני התורה לא יהיו במצב של סכנה וחרדה, ואדרבה הישיבה הקדושה מלומדת בניסים, וזה המקום הבטוח שיש בעולם, והלוואי הלוואי שנזכה שכל בני הישיבה יבואו מחוץ לארץ, כמה זה יתן עז לאלקים ושמירה עליונה על כל הארץ, ואוי למי שנפקד בשעת מלחמה ואומר שלום עלי נפשי ושרירות לבי אלך, להוציא בחור מהישיבה בזמן הזה זה כמו לקחת את הגנרל מהמלחמה, אנחנו לא יודעים מה בדיוק רוצים משמים אבל לא חסר סיבות, כל המצב הרוחני ודאי שצריך תיקון, אנחנו בחבלי משיח, ממש בשלב האחרון, אבל כבר עורר המשגיח שליט”א בשם בעל הערוך לנר שכל אחד צריך להתחזק בקדושת השבת, כשראש השנה חל בשבת ומדת הדין מתוחה זה יכול להיות או השנים הטובות ביותר או להפך כמו שהיה בכל ההיסטוריה של עם ישראל.
הקדמת תחילת הזמן
לכן ודאי כל חיזוק בשמירת שבת יש מה להגן כי השבת היא מקור הברכה, כפי שאנחנו אומרים כל שבת ופרוש עלינו סוכת שלומך, הסוכה זו שמגינה ומצילה במיוחד יש פרישת שלום חוץ ממה שהיא פורשת על כל ישראל יש פרישת שלום מיוחדת על ירושלים, ירושלים עיר הקודש ארץ הקודש, עיני השם ה’ אלוקיך בה מראשית השנה עד אחרית השנה, זה לא מתקיים באופן טבעי הארץ דורשת, היא דורשת את קיום התורה האמיתי, ולכן בהוראת גדולי שהורו לפתוח את הישיבה כבר מחר, יום שני, שחלילה חלילה לא יסתובבו ברחובות בעת כזאת, זה סכנה וזה חילול השם נורא, ולכן סידרנו סדר לימוד שיחזק את קדושת השבת בשבוע זה, יהיה סדר לימוד כל הישיבה בחורים אברכים יחד, עכשיו עומדים ללמוד כתובות, הזדמנות עכשיו ללמוד את הסוגיא של אינו מתכון דף ה’, ובסדר ב’ הלימוד יהיה בשו”ע תחילת הלכות שבת, עינינים של כבוד שבת.
אין שמירה כתורה
כהוראת שעה ניתן השבוע להחזיק פלפון בבית מדרש פלפון פתוח כדי שלא יהיה פחדים, כמובן שלא בבית מדרש, וחשוב מאד להרגיע את ההורים משום שמרחוק זה נשמע יותר מפחיד, ועדיף לא לשמוע נייעס ולהיות שקוע בתורה, ובאמת גדולי ישראל ככה הם גדלו, הראש ישיבה ר’ נחום בשנחאי, וכן בששת הימים, והיה שקוע בסוגיא, וכן הראש ישיבה ר’ חיים, וכך אצל מורינו ר’ חיים קמיל, וכן אבא זצ”ל, ובודאי צריך להתחזק בתפילה כי כל תפילה עוזרת, וצריך להצטער בצערם של ישראל, אבל להתחזק וללחום מלחמתה של תורה, ולא להרפות ולא להתרפות, לא להתיאש, בן תורה הוא בבת עינו של הקב”ה, רק השבוע כשעקפו על תפרח ועל עוד ישוב שומר שבת, רואים בחוש את השמירה, הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל, כשהקול קול יעקב אז הידים לא ידי עשו, ה’ אורי וישעי ממי אירא, ה’ מעוז חיי ממי אפחד, אם תחנה עלי מחנה לא ירא לבי, אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח, בזאת התורה.
Parsha Preview
Harav Hagaon Meir Wahrsager Shlita
Our Mabul
Parashas Noach
Harav Hagaon Meir Wahrsager Shlita
In Parashas Noach we find many ideas that are very relevant to Klal Yisrael’s current situation. The passuk (Yeshayah 54:9) says כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי, calling the Mabul “the waters of Noach.” R’ Chaim Shmuelevitz, in Sichos Mussar, cites from the Zohar that the reason the Mabul is attributed to Noach is that he didn’t daven enough to save his generation from the Mabul. R’ Chaim famously explains that although Noach had a reason for not davening — he knew that his tefillos would not be accepted — he still should have cried out, because when something hurts you, you cry out, even if it’s the plight of someone else. Yes, they were sinners, but it was nevertheless Noach’s responsibility to daven for them, so much so that in a certain sense the Mabul is attributed to him.
This is obviously very pertinent to us at this time, when a large portion of Klal Yisrael is in danger — some in imminent danger, and others in indirect danger. It’s a serious eis tzarah, and we have a tremendous responsibility to be nosei b’ol. We find this idea in Parashas Noach as well, for Chazal say that Noach and his family could not engage in marital relations in the teivah. When destruction is unleashed in the world, people have to be nosei b’ol, and there are certain dinim that apply.
We also find that the teivah needed a tzohar. Rashi interprets this in two ways, the first being that it was a window, like a skylight. This carries an important message for us as well. The teivah was meant to be a sealed, secluded place, a refuge from the sinfulness of the outside world and the destruction being wrought upon it. In the teivah, Noach was shut off, so that he could create something new and different, something disconnected from everything else in the world. Perhaps the message of the tzohar-window is that you can’t be totally disconnected. I don’t know whether Noach was actually able to see out of this window, but it served as an opening connecting him to the outside, indicating that he could not be completely distracted from what was going on outside. Even though he, the tzaddik, was protected and kept apart, he was not allowed to take his focus completely off what was happening around him.
Rashi’s other interpretation of tzohar is that it was a precious stone that shone and illuminated the teivah. Perhaps these two explanations are interrelated. When someone sees out of his dalet amos and widens his perception, and even though he is in a state of comfort and safety and is not sinning, he is able to connect to the people who are hurting, who are carrying the middas hadin, that is actually a state of light.
On the other extreme of the spectrum, in Parashas Bo, the Torah describes Makkas Choshech as a state in which people could not see one another: לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו. Darkness is when you don’t see the other person. In contrast, what brings light is when there’s a window open to acheinu Bnei Yisrael. Even when you’re secluded, like Noach, the ability to see others is what brings light.
This is the achrayus of so many of us, especially those in America, who are not in immediate danger, even if they may have relatives in danger. It’s very easy to get caught up in your dalet amos. At the beginning there was an outpouring of concern, and there is still an outpouring, but as time goes on, people get used to the situation and the concern wears off. We have to remember to be nosei be’ol; it’s the achrayus of Klal Yisrael, and this is what will bring light into our world.
A Time for Change
Our responsibility to be nosei b’ol in this situation has two aspects. In the first aspect, Klal Yisrael as a whole is shining, and that is the chizuk that people are taking on themselves: the tefillos, the learning, the chessed. Practically every night there are tefillah gatherings in all the neighborhoods, and the amount of learning is unbelievable. Husbands, wives, and bachurim gave up their bein hazmanim, while baalei batim are learning more than ever before. What people are doing for the soldiers is also incredible. This is what people feel they can do for Klal Yisrael, and these are ways of being directly nosei b’ol.
But I think there’s a second aspect of this achrayus that does not receive enough attention, and that might even be our primary responsibility — although it’s hard to say anything definitively, since we don’t really know. My feeling, however, is that we can try to discern the message Hashem is sending to us, and perhaps the point is that He wants our teshuvah. Chizuk is wonderful, but this tzarah will eventually come to an end — hopefully all the suffering will disappear in the blink of an eye, with Moshiach’s coming — and what happens when it ends? Let’s say you’ll have thirty days that you davened, perhaps even with an atzeres tefillah every night. Is that all Hashem wants? That we should daven for thirty days and then revert to the way we davened before that? Learning extra sedarim, or sacrificing bein hazmanim, is a big zechus, but it’s also a temporary undertaking, as is the current outpouring of chessed.
Teshuvah is a change. Teshuvah happens when someone examines his conduct and his behavioral patterns and makes a real, lasting change. If Hakadosh Baruch Hu brought this tzarah upon us — a massacre the likes of which we haven’t experienced since the Holocaust — it means He is trying to accomplish something with it.
This tzarah struck on Shemini Atzeres, which is the last of the days of teshuvah, the end of the sequence that began in Elul and continued with Rosh Hashanah, Yom Kippur, and Succos. Hakadosh Baruch Hu seems to be telling us that we have not done enough teshuvah.
Teshuvah is different from chizuk. Chizuk is for a limited time, while teshuvah is change. Last week, when I walked out of the Mir, I saw a typical sight: two Israelis, not bnei yeshiva, got into a honking match as they were each crawling up the street in front of Beis Yeshayah and there was not enough for both to pass. All of a sudden, something remarkable happened — perhaps it had something to do with the times; one of them backed up and let the other one go.
That’s not chizuk. It’s changing your way. And that’s teshuvah.
Digging Deep
Everyone’s talking about being mis’chazek in shemiras Shabbos and learning Hilchos Shabbos. That’s a great thing. But let’s take the example of a person who doesn’t always accept Shabbos early. Accepting Shabbos early is a behavior, and it’s very hard to change an entrenched pattern of behavior. To do that is teshuvah. It’s something you can’t change in a day, and it requires a lot of introspection and planning. But to make such a dent in that kind of behavior is a much deeper change, and it’s something I think we can access during a time of tzarah like this, even more so than on Rosh Hashanah and Yom Kippur, when we don’t always see the din and feel the pachad. This charon af that was poured on us is palpable, and in this situation we can access deeper parts of ourselves that we can’t reach in other times.
Let’s try to search for areas where we can make real change. If there are people that you have a grudge against for years, now is the time to change that. It’s time to change the way you talk, to change your behavior, to change your appreciation for Torah, to change your level of bitachon. Many of us haven’t grown in our level of bitachon since we were in ninth grade, and bitachon is something so relevant now. So many people have to make decisions about whether to go learn in a place of sakanah, and while these are questions for rabbanim, even the process of weighing the options requires a certain amount of bitachon. A Yid who is consumed 24/7 with being safe and being safe and being safe, and that’s his overarching value in life, is missing bitachon. I’m not saying that a person should put himself in danger, but there’s no bitachon in that way of thinking either.
Some people are missing bitachon, and that’s okay — we all have to shteig and improve. Sometimes, shteiging means digging deep into yourself and recognizing that maybe your bitachon is not holding where it should be, and you have to pull out a Shaar Habitachon and work on it.
That’s an example of teshuvah.
I don’t want to get mired in the details, but the point is that our achrayus right now — our mei Noach — is that along with pouring out our hearts in tefillah and learning more and doing extra chessed, we have to know that Hashem is asking for teshuvah. We ask Hashem, וְהַחֲזִירֵנוּ בִתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ, and each Yid, in his own life, has to pinpoint the areas in which he has drifted away from a focus on Hakadosh Baruch Hu. We just finished the period of וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה’, and Hashem wants us to come back lifnei Hashem, to turn towards Him and find the areas that need change. This is something I think we can do; it’s our achrayus in the current situation.
We should all be zocheh, with Hashem’s help, to do teshuvah and to be nosei b’ol, and all of Klal Yisrael should merit וְהַחֲזִירֵנוּ בִתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ.
Gut Shabbos, and besuros tovos.