דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nachum Partzovitz, zt”l

וישאר אך נח (ח, כג)
רש”י: ומדרש אגדה, היה גונח וכוהה דם מטורח הבהמות והחיות. ויש אומרים שאיחר מזונות לארי והכישו, ועליו נאמר (משלי יא, לא) הן צדיק בארץ ישולם.

הקשה מרן ראש הישיבה הגאון הרב נחום פרצוביץ זצללה”ה: הנה יש לתמוה, מדוע נענש נח שהכישו ארי על פעם אחת יחידה ובודדת שאיחר להביא מזונות לארי, והרי ידוע שנח מסר את נפשו על הברואים בתיבה, ומטעם זה הותרה לו אכילת בעלי חיים לאחר המבול, וכן איתא בחז”ל ששם בן נח אמר לאברהם ‘שינה לא נתנו לעינינו כל שנת המבול’, א”כ מדוע נענש כך על פעם אחת שאיחר לתת מזונות לארי?

וביאר: מכאן מוכח שחיוב עשיית חסד הוא אינו כענין מידת חסידות, אלא הוא חיוב גמור, ואם אין איש אחר שיוכל לעשות את החסד, הרי האדם מחוייב בו בחיוב גמור עד כדי מסירות נפש, וכיון שבזמן המבול בתוך התיבה לא היו כי אם נח ובניו, הרי שהם נתחייבו לעשות חסד ולזון את כל הבריות בחיוב גמור, לכן אפילו על פעם אחת ויחידה שאיחר נח במזונותיו של הארי, הוא נענש על כך.

מאידך, אף שהיו חייבים לזון את בעלי החיים שבתיבה, מכל מקום כיון שעל ידם התקיימו כל הברואים, לכן הותרה להם אכילתם כשיצאו מן התיבה.

בנין נחום

דברי הימים

האריה האחרון בעולם!
סיפר הגאון רבי אלעזר שמחה ווסרמן זצ״ל מתקופת פעילותו להצלת שארית הפליטה מידי הצורר הנאצי ימ”ש, לצד הגאון רבי אברהם קלמנוביץ’ זצ״ל, נשיא הישיבה ויו”ר ‘ועד ההצלה’ בארה”ב בתקופת השואה.

לילה אחד חיכינו יחד לקבל סכום כסף כדי להעבירו לתלמידי ישיבת מיר, אשר שהו באותה תקופה בגלותם המפורסמת בשנחאי. השעה הייתה כבר שעת לילה מאוחרת, שתים-שלש לפנות בוקר, והכסף בושש מלהגיע.

כאשר סוף סוף הגיע הכסף, הביע הגר”א קלמנוביץ’ את רצונו לצאת תיכף ומיד אל סניף הדואר המרכזי כדי להפקיד את הכסף עבור בני הישיבה בשנחאי. הצטרפתי אליו למסע הלילי לעבר סניף הדואר. כאשר ישבנו והמתנו לתורנו במשרדי הדואר, פניתי אליו בשאלה: “מה הדחיפות הרבה, מדוע לא ניתן היה להמתין עם הפקדת הכסף עוד כמה שעות בודדות, רק עד הבוקר?”

ענה לי הגר”א קלמנוביץ’ זצ”ל: בתיאור המבול אומרת התורה “וימח את כל היקום אשר על פני האדמה, מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים וימחו מן הארץ, וישאר אך נח ואשר אתו בתיבה”, ופירש”י: “אך נח – יש אומרים שאיחר מזונות לארי והכישו”. ומבואר במדרש שפעם אחת איחר נח בהבאת מזונות לארי ומחמת זה הכיש אותו הארי. ונשאלת השאלה, כיצד לא התבייש הארי להכישו? כל התנהגותו של האריה מעידה על חוסר הכרת הטוב, הרי כל שאר האריות שבעולם נמחו במי המבול ורק הוא ניצל בזכותו של נח, והוסיף נח וטרח ופרנס אותו במשך י״ב חודש בתיבה, וכפי הנראה לא איחר יותר מאותה פעם בהבאת המזונות לארי, וכי לא יכל האריה להמתין פעם אחת למזונו?

אלא עלינו לדעת שהאריה בתיבה של נח לא היה אריה רגיל, הוא היה האריה האחרון בעולם! נצר אחרון לזן נכחד של כפירי אריות, וממנו עתיד היה לקום כל הדור הבא. ובכן, את האוכל של האריה האחרון בעולם אסור לאחר אפילו פעם אחת! לשריד אחרון יש מעמד מיוחד במינו ויש להתייחס אליו בהתאם.

וכך הוא בענייננו, בחורי הישיבות והרמי”ם שנמצאים עכשיו בגלות בשנחאי הם ‘האריות האחרונים’ של עולם התורה. מהם יקום דור חדש של לומדי התורה, ולפיכך אסור לחכות לשלוח להם את הכסף אפילו שעות ספורות בלבד.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

נח

טריפה אינה חיה

בזבחים קט”ז ע”א אמרו מנין למחוסר אבר שנאסר לבני נח אמר קרא אתך בדומין לך. ומקשה הגמרא ודילמא נח גופיה טריפה הוה וכו’. וכתבו תוס’ וז”ל ודילמא נח גופיה טריפה הוה, וא”ת והלא חי אחרי כן ג’ מאות שנה וי”ל דשמא לא היה בכח ובריאות כראוי לו וסוגיין כמ”ד טריפה חיה. ור”ת היה רגיל לחלק בין טריפות דאדם לטריפות דבהמה משום דאדם אית ליה מזלא. וקשה דבריש אלו טריפות מייתי ראיה מאיוב אטריפות דבהמה עכ”ל.

ומה שהביאו תוס’ דאדם אית ליה מזלא, הנה מצינו כן בב”ק ב’ ע”ב מאי שנא גבי אדם דכתיב כי יגח ומאי שנא גבי בהמה דכתיב כי יגוף ומשני אדם דאית ליה מזלא כתיב כי יגח בהמה דלית ליה מזלא כתיב כי יגוף. אכן ברש”י שם פי’ שיש לו דעת לשמור את גופו. אכן מצינו עוד בשבת נ”ג ע”ב לענין קמיע דמקשה הגמ’ ומי איכא מומחה לאדם ואינו מומחה לבהמה ומשני אין אדם דאית ליה מזלא מסייע ליה. והתבו”ש ל”א ו’ הביא דכוונת ר”ת עפ”י גמ’ הנ”ל בשבת.

והנה נחלקו לענין טריפה וחי באמת שנה אם זה ראיה דאינו טריפה ומותר לאכול. ודעת הרשב”א דטריפה אינה חיה היינו דא”א בשום אופן, אבל לפי היש”ש משכחת לה אחד מאלף ואין ראיה ממה שחי שנה. ולכא’ מתוס’ מבואר דפשוט להו כדעת הרשב”א. וכן בגיטין נ”ו ע”ב אמרו בטיטוס שנכנס יתוש במוחו וניקר במוחו ז’ שנים. וכתבו תוס’ וז”ל לא נעשה טרפה בכך דדרך חוטמו נכנס ולא ניקב הקרום, ועוד יש חילוק בין טריפות דאדם לבהמה כדפרישית בפרק קמא דערובין עכ”ל. ומזה משמע דפשיטא להו לתוס’ כדעת הרשב”א דטריפה אינה חיה היינו דא”א בשום אופן. (וכ”כ במראות הצובאות י”ז סקקכ”ג ד”ה אמנם בדעת התוס’, וע”ש לענין עגונה). ולשיטה זו הקשו תוס’ מטיטוס ותירצו כמ”ש ר”ת דשאני אדם מבהמה דאדם אית ליה מזלא. וכתב ע”ז החזו”א דכוונת הראשונים דאדם מקבל רפואה יותר מבהמה.

טומאת החטא

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

“וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ” וברש”י, “אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן” (בראשית ו, יב).

נמצינו למידים, שלא רק בני האדם השחיתו את דרכן אלא כל הבריאה כולה השחיתה דרכה, אף הבהמות והחיות, וכן מצינו במדרש רבה (בר”ר כח, ח) “רבי עזריה בשם רבי יהודה בר סימון אמר הכל קלקלו מעשיהן בדור המבול, הכלב היה הולך אצל הזאב והתרנגול היה מהלך אצל הטווס הדא הוא דכתיב ‘כי השחית כל בשר’ השחית ‘כל אדם’ אין כתיב אלא ‘כי השחית כל בשר’. רבי לוליאני בר טברין בשם רבי יצחק אמר אף הארץ זינתה [להצמיח את שאינו מינה] היו זרעין לה חטין [זורעים לה חיטים] והיא מפקא זונין [הצמיחה גרעינים שחורים שאינם ראויים למאכל] אילין זונייא רבה מן דרא דמבולא אינון [ואלו הזונים שגדלים בין החיטים שלנו התחילו כבר מדור המבול]” הרי שכל הבריאה כולה השחיתה דרכה ואף הצמחים.

והדברים תמוהים, היאך אפשר להעניש  בהמה וצמחים על שעברו עבירה הלא אינם בעלי בחירה. עוד יש להבין, מדוע שינו בעלי החיים את טבעם לזנות עם אלו שאינם בני מינם, ובפרט על הארץ שהיא גוש עפר דומם קשה, היאך אפשר לומר עליה שהיא זינתה.

טומאה העבירות מזיקה לכל הסובבים

וביאר הגאון רבי אליהו לאפיאן זצ”ל (לב אליהו, מאמר “החטא וקלקולו”), על פי מה שאירע בנעוריו כאשר למד בישיבת לומז’א, והיה שם בעיר בית חולים ישן שהיה בנוי מעצים עבים, ובתקופה זו נתגלה שחולים ששכבו שם זמן מרובה חלו במחלות שלא היו חולים בהם מעולם, לשמע זאת רבתה המהומה בעיר, שכן לא היה ידוע מהו מקור מחלות אלו. לאחר שהביאו למקום את טובי הפרופסורים מהעיר וורשא, וישבו אלו לתהות היטב על פשר הדבר, הסיקו שכיון שבית החולים קיים מקדמת דנא, בודאי נדבקו בכתליו חיידקים שונים מכל מחלות החולים שחסו בו ברבות השנים, וזהו מקור המחלות שתקפו את החוסים בו כעת. וכיון שכך לא נותרה בידיהם הברירה, אלא להרוס את בנין בית החולים תוך כדי שהם הוציאו את עציו, אבניו ועפרו על מנת לשורפם מחוץ לעיר, עד שלא נותר מהם מאומה.

מעתה, אם במחלות הגוף מצינו שיש בכח החיידקים הדבוקים בקירות הבית להזיק לדורי דורות, כל שכן במחלות רוחניות שיש בכח הטומאה הנוצרת מחמת העבירות להשפיע כחיידקים המתפשטים באויר ולהזיק את כל הסובבים. ומטעם זה פשוט, שבית שלא נשמרה בו טהרת המשפחה או שחיללו בו את השבת, נבראים בו נגעים גדולים ונבלעים בין קירותיו מחלות רוחניות, ומוטב לאדם להיזהר ולהימנע מלהיכנס לבית זה על מנת שלא יכנסו בו ממחלות הדבוקות בו, אם מעט אם רב.

וכן שנינו (נגעים פי”ב, מ”ו) לגבי נגע הנראה בקיר השותפין, “מכאן אמרו, אוי לרשע אוי לשכנו, שניהן חולצין, שניהן קוצעין, שניהן מביאין את האבנים”, והיינו שאף שלכאורה לשכן עצמו אין שייכות כלל לבית המנוגע ולחטאים שנעשו בו, מכל מקום נידון הבית ואבניו, שמא נכנסה בו טומאת העבירות דרך הכותל המשותף ביניהן. וזהו מה ששנינו באבות (פ”א,  מ”ז) “ניתאי הארבלי אומר, הרחק משכן רע”, ופשוט שאין כוונתו לומר שעל השכן לרשע להתרחק ממנו  בדיבורים ובמעשים שהרי זה בכלל דברי המשנה (שם) “ואל תתחבר לרשע”, אלא כוונתו לומר שעליו להתרחק ממנו ממש, ואפילו שלא יהיה ביניהם קיר משותף!

וכבר ידוע מגדולי הדורות, שבעת שהיו נוסעים מביתם ולנים באכסניא היו מדקדקין לא לישון בחדר אחד עם אדם שלא היו מכירים בו אם הוא ירא שמים אם לאו, ואף שלכאורה לא הייתה להם אליו שייכות כלל, מכל מקום חששו שמא אינו ירא שמים דיו ועלול לטמא במעשיו את אויר החדר ולהינזק ממנו.

הסתכלות בפני רשע – פגם בכח הראיה הרוחני

איתא בגמרא (מגילה כח, א) “אמר רבי יוחנן אסור לאדם להסתכל בצלם דמות אדם רשע”. וביאר זאת המהרש”א (שם) על פי מה שאמרו חכמי הקבלה כי יש בצלם האדם להורות על דמות האדם הרוחנית, אם מעשיו נעשו לצד הטהרה או לצד הטומאה, ולכך אסור להסתכל לצד הטומאה כפי שכתוב (ויקרא יט ד) “אל תפנו אל האלילים”. וביאר זאת הגאון רבי אליהו לאפיאן זצוק”ל, שהנה אין לומר שהראיה היא כח העיניים, והעיניים הם שרואות את כל הקורה מסביב לאדם, אלא הראיה היא מכוחות המח, והעיניים אינם אלא חלונות שדרכם המח רואה. וכפי שבכל חלון שנכנסים דרכו קרני השמש אין לומר שהחלון עצמו מאיר, הוא הדין בראיית עיניים, כח הראייה הוא כח רוחני של מח האדם, והעיניים – עיני הבשר, מעבירות את שראו אל המח, וממילא כאשר מסתכל בפני אדם רשע פוגע בכח הראייה הרוחני שבו ושורה עליו רוח הטומאה. ועלינו לדעת, שאין זו מידת חסידות בעלמא אלא איסור ככל האיסורים, ועינינו הרואות שאדם שאינו מקפיד על כך יעברו במוחו לאחר מכן מחשבות זרות והרהורים רעים, ואף שבודאי יתמה מדוע רודפות אותו מחשבות אלו הלא אין לו שייכות לזה כלל, מכל מקום עליו לדעת שנדבקה בו רוחו הטמאה של אותו רשע שנסתכל בו, וקיבל ממנו חלק ממידותיו הרעות.

פגימת הטומאה – מסירה דרגת הצדיקים

איתא בגמרא (ברכות כט, א) שיוחנן כהן גדול שמש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי. ואינו מובן, הלא מבואר בגמרא (יומא ט, א) שכהן גדול ששימש בבית המקדש ולא היו ראוי לא הוציא שנתו, ומטעם זה רוב הכהנים הגדולים ששמשו בבית שני כשאינם ראויים לא הוציאו שנתם. ומעתה אם יוחנן כהן גדול נכנס לפני ולפנים שמונים שנה ויצא בשלום ללא פגע, בהכרח שהיה צדיק גדול ונשגב, ואיך שלט בו יצר הרע לאחר שמונים שנה להופכו לצדוקי טיפש ורשע. אמנם כבר התבאר לעיל שיש בכח הטומאה הנוצרת מחמת העבירות להשפיע ולהזיק את כל הסובבים כחיידקים המתפשטים באויר, וממילא בתקופת בית שני שהתפשטו הצדוקים בעולם והמרידו את העם נגד הקב”ה ותורתו, פשטה טומאת הכפירה כמגיפה רעה והשפיעה על כל העם לחטוא וגם על האלו הצדיקים ביותר כיוחנן כהן גדול, עד שיצא לתרבות רעה! ומי יודע, בימינו אנו שמגיפת הפריצות והכפירה משתוללת בכל העולם, כמה חללים נפלו שדודים אחר הטומאה הנוראה המתפשטת בכל מקום כאש בשדה קוצים, הרי שאין לתאר ואין לשער את הניסיונות הקשים שיכול אדם לעבור, אך ורק מחמת התפשטות הטומאה בעולם, ולמרות שעל פי מעשיו אין לו שייכות לזה כלל. ופשוט שאדם חייב להרבות בתפילה לפני הקב”ה שיצילהו מרדת שחת, וכפי שאומר דוד המלך בתהילים לב, ו) “על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו”.

אדם החוטא מתקלקל ומקלקל את העולם עמו

והנה ידועים דברי המסילת ישרים (פ”א)  שאם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו,  הוא מתקלקל, ומקלקל העולם עמו, אולם אם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבודת בוראו, הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה יחד עמו, וכפי שמצינו במדרש רבה (קה”ר ז, יג) “בשעה שברא הקב”ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך” הרי שהאדם בחטאו מקלקל את העולם.

ובזה יתבאר הטעם שנגזרה מיתה לכל העולם כעונש לאדם הראשון לאחר אוכלו מעץ הדעת, שהנה לכאורה עונש זה תמוה, אף אם אדם הראשון עצמו חטא מדוע נענש כל העולם לדורותיו בעונש המיתה הלא רק אדם הראשון לבדו חטא, אמנם כבר כתב המסילת ישרים (שם) “שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה’ וליהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא”, ונמצא על פי זה שאדם הראשון קודם החטא שהיה יושב בגן עדן כשגופו קדוש וטהור עד שמלאכי השרת היו מסננין לו יין וצולין לו בשר כמבואר בגמרא (סנהדרין צט, ב), לכאורה הגיע אל תכליתו בעודו בחיים, היינו להתענג על ה’ וליהנות מזיו שכינתו, אולם כיון שחטא בעץ הדעת ונכנסה בו טומאת הנחש, קלקל את עצמו ואת העולם עמו ונעשה חומרי, ולא היה יכול להמשיך ליהנות מזיו שכינתו יתברך בעודו בחייו, וממילא שוב לא היה לו מקום בגן עדן ולכך גורש משם, נמצא שהמיתה שנגזרה על העולם אינה עונש על חטאם, שהרי לא חטאו, אלא כיון  שירד אדם מדרגתו ונטמא בטומאת הנחש ממילא ירדו כל הדורות הבאים אחריו, ואינם יכולים להגיע לתיקונם להתענג אל ה’ אלא לאחר מיתתם שנשמתם נפרדת מגופם החומרי.

מעתה מבוארת היטב ההשחתה שהייתה בדור המבול, שכיון שהתבאר שהאדם בחטאו מתקלקל ומקלקל את העולם עמו, והיינו, שהטומאה שהביא לעולם מתרבה ומשפיעה על כל העולם את טומאתה, נמצא שככל שיגדל החטא תרבה הטומאה בעולם, וממילא אנשי דור המבול שהשחיתו את דרכם וחטאתם עלתה עד למעלה ראש, רבתה טומאתם והשפיעה על כל העולם עד שהחיות, הבהמות, והארץ חטאו, וכל העולם איבד את זכות קיומו, ואפילו עפר הארץ הגשמי.

והנה לכאורה הדברים יכולים לגרום לחלישות הדעת נוראה, שהרי עולה מכל זאת שאין לאדם שליטה בעצמו ח”ו, שהרי אפילו אם יקדש עצמו ויהיה בדרגה של צדיק גמור, תשחיתהו הנהגת הסובבים אותו וכפי שאירע עם יוחנן כהן גדול. אמנם חז”ל כבר הורו לנו  את העצה לזה, וכפי שמצינו בגמרא (סוכה נב, ב) “תנא דבי רבי ישמעאל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח אם ברזל הוא מתפוצץ”, זהו סוד כוחה הגדול של התורה, שיש בידה להתגבר על כל הטומאה של הסטרא אחרא. אולם מתחילה על האדם להכיר בחומרת החטא והשפעתו על כל העולם, וביותר יש לו לידע ולהכיר שרק על ידי לימוד התורה יכול להציל עצמו מהשפעה זו, ולא ללכת שולל אחר יצר הרע שמבקש לסמא את עיניו תוך שהוא נותן בידיו ק”נ תירוצים להכשיר את עשיית החטא.

בעז”ה נזכה לעמל התורה ולהינצל מטומאת החטאים. ואדרבה, ריבוי התורה ועמלה יבערו את החטא וישפיעו על כל סביבותינו מרוב השפעות וברכות התורה.