דברי רבותינו

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel Levinshtein, zt”l

אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה (ז,א)
מתוך שיחה שמסר מרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לוינשטיין זצללה”ה בשנת תש”ב בשנחאי:

החיים עם התורה הם בלי גבול, ויכול ליהנות מהם אף כשהוא יחידי בעולם ובבריאה. ויש עונג מהחכמה כשמעמיק ורואה הבינה שבכל חלקי הטבע. לעומת זה, הבלי עוה״ז אין בהם ממש, ואחר יגיעה ועמל רב משיג רק בורות נשברים שלא יכילו המים, ואף בכל שמחה מעורבים עצב ותוגה.

בפרט בזמננו, אנו רואים איך שמהכל נעשה עפר ואפר, ומיגיעה ועמל של עשרות שנים נעשה אבק פורח, ואיך שכל העולם ממש בלי שום רגש חיים, ואין כבר זכר לשמחה ותענוג מעסקי עוה״ז, כי אין יודעים על איזה עולם חיים.

המצב הזה עבורנו מעורר גדול, לראות האמת שרק התורה היא מקור חיים, ולא ישוו כל תענוגי עוה״ז להרגשת השמחה שיש כשאנו מבינים או רואים דבר חכמה ממעיינות החכמה של התורה הקד’.

מצבנו הנוכחי הוא חסד גדול מהשי״ת שנכיר באמת, לא צריך עכשיו הרבה חכמה כדי להכיר באמת.

גם הרקע לכך שדור המבול חיו באדישות, ואף אחד מהם לא העלה בדעתו להידבק בנח ולהימלט עמו לתיבה, נעוץ באוירת זחיחות הדעת והבטחון העצמי המופרז ששררו קודם המבול, באותו דור של שאננות שנהנה מאפשרויות בלתי מוגבלות בענייני החומר.

חז״ל מספרים שהיו זורעים פעם אחת לארבעים שנה, ובפסיעה אחת היו עוברים אלפי מילים, בשעה אחת מטיילים בכל העולם, ועוקרים ארזים משרשיהם, אריות ונמרים ממללים בידם כזבובים, ומחולי וצרות לא ידעו, והיו חיים מאות שנים. להם היה מקום גדול לטעות בעוה״ז, ולא יכלו לוותר על טובה רבה כזו. ורק נח לבדו הכיר באמת.

כל זה מלמדנו איך יש להתבונן על תקופות של צרות הכלל, חרדה וזעזועים עולמיים. חסד גדול מהשי״ת בעדנו, במצב הקשה והמר של החיים בזמננו, כדי שגם אנו בשכלנו הקל והקט נבין שהתורה היא המקור מים חיים.

דברי הימים

פולמוס הפושקע’ס (ט)
מכתב ששלח מרן רה”י הגרא”ב קמאי זצוק”ל למרן הגאון רבי שמואל סלנט זצוק”ל בירושלים ביום ג’ כ”ז בתמוז תר”ס, כעשר שנים לאחר שמרן הגאון רי”א ספקטור זצוק”ל [שנלב”ע בשנת תרנ”ו] הבהיר כי תקנת איסור קביעת הפושקעס אינו חל על ישיבת מיר:

הננו מוכרחים לגלות צערנו לפניו. הן זה כעשרים שנה אשר מרוב המצוקה ממשא ה חזקת התלמידים בהישיבה הק׳ דפה נאלצנו לדרוש עצות מרחוק, וב״ה כי עפ״י הרצאת דברים מכמה גאוני הזמן עלה בידינו לקבוע ע״י הרבנים השדרי”ם השלוחים מאתנו במדינת אינגלאנד ואמריקא, פאקסעס לתכלית נרצה הזה, וכמעט חלק גדול מהכנסת הישיבה הננו מקבלים מזה. ולפני איזה שנים, כאשר יצא האיסור מהגאונים שנאספו בוילנא מבלי לחדש באקסעס לבד עבור רמב״ן השגתי היתר ע״ז מכ׳׳ב הרבנים הגאונים דמדינתנו, ובראשם הגאון הצדיק מוהרי״א זצללה״ה כי תוקף האיסור אשר אסרו לא נכלל בזה הישיבה הג’ דפה ועי”ז זכינו ב״ה בשלום. עתה שמענו כי הרב השד״ר השלוח מהדר״ג הר״ר… נ״י נוסע במדינת אנגלאנד ומהרס ומקעקע את כל הבאקסעס שלנו שנקבעו בעמל ובהוצאה רבה בכל עיר. ועוד יותר יעשה, כי כל הנמצא בהבאקסעס שלנו, הוא מקבל הכסף הנמצא, ואין לתאר את גודל החלול השם מזה, כי בכל עיר ועיר יצא ההבערה ללהב, זה אוסר וזה מתיר, ושם שמים מתחלל, ועזרת הישיבה מתמוטט. לכן הנני לגלות זה להדר״ג, אשר בטוחים אנחנו בצדקתו הרבה, כי יקדם את פני הרעה, לכתוב להרב השד״ר הנ”ל כי לא יוסיף לעשות זר מעשהו, ולא ירבה מחלוקת, וחה׳׳ש ר״ל, כי כל ענין וענין עומד וזוכה בשלו ואין שום צדקה מגעת בחברתה, בשגם הלא יש לנו מאותם הגאונים שאסרו הבאקסעס לצדקה אחרת, הן המה בעצמם המתירים לנו והננו בטוחים בצדקת לבב הדר”ג כי יחוש לכבוד תורתנו הק׳, לבל נהי׳ ח”ו מורדפים ומעונים ביותר, כי די לנו המחסור אשר הננו סובלים בלעדי זאת ועוד יבואו לגלגל עלינו חדשים ולבטל את יסוד הישיבה העומדת לתלפיות ואשר ממנה תצא תורה בישראל זה רבות בשנים. אנא אנא יטיב נא הדר׳׳ג לכתוב להרב השד”ר שלו ולהזהירו באלף הזהרות, לבל יגע בהזולת ואדרבה יהי׳ לצוותא טובה להרב השד׳׳ר … נ”י השלוח מאתנו ואיש את אחיו יעזורו ויאמרו חזק ובזה יתרבה כבוד שמים. ונזכה לראות בהרמת קרן התורה ולומדיה והרמת קרן כלל ישראל המצפה לנוחם.

אליהו ברוך, ר”מ דפ”ק הנ”ל

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

נח

ערות עכו”ם

ופניהם אחרנית וערות אביהם לא ראו, וצ”ע כפל הלשון. וע’ אלשיך שהלכו אחורנית, ולא בעינים סגורות, שלא רצו שפניהם יראו את הערוה.

וזהו דכתיב ופניהם אחרנית וערות אביהם לא ראו, ולכא’ מאי קמ”ל, אלא מפרש הטעם ופניהם אחרנית, כי, וערות אביהם לא ראו, אפילו הפנים לא ראוהו.

(ולכא’ לפי דבריו יש להוסיף לשיטות דלא מהני עצימת עינים לפני הערוה, וה”ה ערוה של איש).

וע’ מהרש”א מגילה כ”ח ע”א אסור להסתכל בפני הרשע.

ולפי האלשיך א”ש טפי מה שאמרו בברכות כ”ה ע”ב אמר ר’ יהודה עכו”ם ערום אסור לקרות ק”ש כנגדו וכו’ עכו”ם איצטריכא ליה מהו דתימא הואיל וכתיב בהו אשר בשר חמורים בשרם אימא כחמור בעלמא הוא קמ”ל דאינהו נמי איקרו ערוה דכתיב וערות אביהם לא ראו. ולדבריו, יליף בין מלשון “ערות” ובין מעיקר הענין שלא ראו ערותו מחמת השכינה.

ובעיקר גמ’ הנ”ל ע’ עמק יהושע מר’ יהושע פאלק פ’ נח איך הוכיחו מנח הרי נולד מהול ולא דמי לשאר גוים אשר בשר חמורים, ותי’ כי א”כ אמאי הקפידו וערות אביהם לא ראו, אלא ע”כ לא ידעו שהוא מהול, ומ”מ נזהרו.

וע”ש בגמ’ בפי’ חפץ ה’ מבעל אוה”ח שהק’ אמאי לא יליף מקרא קמא. אך לפי עמק יהושע א”ש כי אין ראיה מקרא קמא שראה ערות אביו אלא דוקא מהא דלא ראו.

ובעיקר קו’ אלשיך, ע’ ב”ר ל”ו ו’ על קו’ זו ממשמע שנאמר וילכו אחורנית איני יודע שערות אביהם לא ראו, אלא מלמד שנתנו ידיהם על פניהם והיו מהלכין לאחוריהם. וע’ מהרז”ו שמירה על שמירה. וכעי”ז מזרחי. (אבל דברי דוד פי’ בב”ר עפ”י רש”י, וקאי על ב’ זמנים. ולא משמע כן המשך לשון המדרש דנקט ידיהם ואח”כ אחורנית).

(ורש”י הק’ על כפל לשון וילכו אחורנית, ואח”כ ופניהם אחורנית, ותי’ דאחר שחזרו אחורנית, והגיעו לנח, סובבו גופם אבל אז פניהם אחורנית. ולא דן רש”י על כפל של ופניהם אחרנית וערות אביהם לא ראו).

(וכתבו המפרשים דלפי המדרש א”ש טעם אחר במה שאמרו בב”ב נ”ז לענין דרכא אחרינא רשע הוא, וכפי’ רשב”ם ואפילו בעצימת עינים).

מֵי נח

Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l

״כי מי נח זאת לי״ (ישעיהו נד,ט), ואמרו חז״ל (זהר על הפסוק בא אתה וכל ביתך אל התיבה, בראשית ז,א) שנקרא המבול על שמו, לפי שכשנודע לו שינצל הוא ובניו, לא התפלל על בני דורו שלא יבא עליהם המבול. והנה נח מסר נפשו לקיום העולם, כמו שאמרו חז״ל (תנחומא נח אות ט): ״א״ר לוי, כל אותן י״ב חדש לא טעם טעם שינה, לא נח ולא בניו, שהיו זקוקים לזון את הבהמה ואת החיה ואת העופות וכו׳׳׳, ועי׳ בפירוש האוה״ח הק׳ (בראשית ט,ג) שהותר לנח לאכול בשר בעלי חיים הואיל וטרח ויגע בהם בתיבה, וכל זה מורה על גודל מסירות נפשו של נח לקיום העולם, ובכל זאת לא התפלל על בני דורו, ותמוה מאד מדוע לא התפלל?

והנה אפשר היה לבאר, עפ״י מה שאמרו חז״ל (בראשית רבה פמ״ט יג, והובא ברש״י בראשית יח,לב) וז”ל: ״למה עשרה [היינו: מדוע לא התפלל אברהם להצלת סדום אם יהיו בסדום פחות מעשרה צדיקים), כבר נשתייר בדור המבול שמונה ולא נתלה לעולם בזכותם״. ולכך לא התפלל אברהם על פחות מעשרה צדיקים, כי ידע שתפילתו לא תתקבל, ולמד זאת מנח שפחות מעשרה צדיקים אינם מגינים על דורם, ומטעם זה באמת גם נח עצמו לא התפלל.

אלא, שאם זה היה טעמו של נח שלא התפלל, יש להתפלא, מפני מה נקראו מי המבול ״מי נח״ על שלא התפלל, והרי טעמו עמו, שידע שתפילתו לא תועיל. ומוכח מכאן, שאעפ״כ היה צריך להתפלל, ואם כן קשה לאידך גיסא, למה אברהם אבינו לא התפלל.

ונראה בביאור הדברים, דהנה אמרו חז”ל: “ג׳ היו באותה עצה, בלעם יעץ, איוב שתק, יתרו ברח, בלעם שיעץ – נהרג בחרב, איוב ששתק – נידון ביסורים, יתרו שברח – זכה ומבני בניו ישבו בלשכת הגזית״ (סוטה יא,א). והנה, הדבר ברור שאין לדמות כלל את חטאו של איוב לחטאו של בלעם שיעץ, ובכל זאת כשנתבונן נראה לכאורה, שעונשו היה גדול מעונש בלעם, שהרי בלעם נענש במיתה, ואילו איוב נידון ל״יסורי איוב״, שהם קשים לאין ערוך יותר ממיתה, וכמו שמצינו בחז״ל (כתובות לג,ב): “אלמלי נגדוהו לחנניה מישאל ועזריה הוו פלחו לצלמא״, הרי שאע״פ שמסרו את נפשם למיתה, בכל זאת לא היו יכולים לעמוד ביסורים, וא״כ רואים אנו לכאורה, כי עונש היסורים גדול הוא מעונש מיתה, ועל אחת כמה וכמה יסורי איוב, שאין אח ודוגמא ליסורים אלו, וכיון שחטאו של איוב היה קטן לאין ערוך מחטאו של בלעם, מפני מה נענש ביסורים שהם לכאורה עונש חמור יותר מעונשו של בלעם שנענש במיתה.

כבר ביארנו פעמים רבות [עי’ “שיחות מוסר” מאמר כט], כי מכאן למדים אנו את גודל ערכם של ה״חיים״, שעליהם אמר הכתוב, ״מה יתאונן אדם חי״ (איכה ג,לט), ופירש״י (קידושין פ,ב): ״מה יתרעם אדם על כל הקורות הבאים עליו, אחר החסד שנעשה עמו בזאת שניתנו לו חיים״. וביארנו בארוכה, שכיון שאדם מרגיש את גודל החסד שנעשה עמו בזאת שניתנו לו חיים, שוב אין לו מקום להתאונן על יסורים, כי לנוכח האושר הגדול שיש ב״חיים״,אין מורגשים כלל היסורים. משל למה הדבר דומה? לאדם שנפלה בגורלו זכיה גדולה, ובאותה שעה נקף אצבעו, האם ירגיש בשעת אושר זו צער או כאב?! כך גם צריך להיות יחסו של האדם אל היסורים.

לכן ע״פ האמת, עם כל יסוריו של איוב, עונשו של בלעם גדול יותר. כי איוב, עם כל יסוריו – חי הוא! ומה יתאונן אדם חי, די לו שהוא חי. ואילו בלעם איבד את החיים ועונשו גדול מאוד. ואם כי לאדם עצמו קשים היסורים יותר מן המיתה, וכמו שאמרו חז״ל שאילו היו מייסרים את חנניה מישאל ועזריה היו עובדים לצלם, אולם במהותו, עונש מיתה גדול הוא לאין שיעור מעונש היסורים, וזהו שאמר דוד המלך ע״ה: “יסר יסרני י־ה ולמות לא נתנני” (תהלים קיח,יח).

ואמרו חז״ל (דברים רבה פי״א י): ״באותה שעה אמר משה לפני הקב”ה, רבונו של עולם אם אין אתה מכניס אותי לארץ ישראל, הניח אותי בעוה״ז ואחיה ולא אמות וכו’, אמר משה לפני הקב״ה אם אין אתה מכניס אותי לארץ ישראל, הנח אותי כחיות השדה, שהם אוכלים עשבים ושותים מים וחיין ורואים את העולם, כך תהא נפשי כאחת מהן. א״ל רב לך וכו’״. והנה, משה רבינו ידע מה רב חלקו הצפון לו לעולם הבא, וידע גם ידע כמה יהיה קרוב לד׳ בעוה״ב, וכמו שאמרו חז״ל (דברים רבה שם): ״א״ל הקב״ה, נשמה צאי אל תאחרי, ואני מעלה אותך לשמי השמים העליונים, ואני מושיבך תחת כסא כבודי, אצל כרובים שרפים וגדודים וכו’״, ואעפ״כ לא רצתה הנשמה לצאת, כדאיתא שם, והיאך נבין שגם לאחר שאמר לו הקב״ה ״ואני מושיבך תחת כסא כבודי״, בכל זאת לא רצתה הנשמה לצאת, אתמהה.

אלא שהם הם הדברים שנתבארו בגודל ערכם של החיים, החיים חשובים היו למשה יותר מאשר להיות בעוה״ב תחת כסא הכבוד, ולכך לא רצתה הנשמה לצאת. הטעם בזה, כי בעולם הזה ישנה אפשרות להתקרב לד׳, אפשרות אשר אינה קיימת בעוה״ב, כי בעולם הזה אדם העוצם עיניו ומתפלל – הרי הוא עומד לפני מלך מלכי המלכים – ״שויתי ד׳ לנגדי תמיד״, ואילו בעוה״ב שואלים המלאכים זה לזה: ״איה מקום כבודו״. ובזה מבואר גם מה שאמרו חז״ל: ״יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה״ז יותר מכל חיי עולם הבא” (אבות פ״ד מי״ז).

ולכך ביקש משה: ״הניח אותי בעוה״ז ואחיה ולא אמות וכו׳״, כי הגם שידע את רום ערכו, וידע את רוב האושר הצפון לו בעולם הבא, אע״פ כן העדיף להיות בעוה״ז מכיון שידע את גודל ערך החיים. וגם מה שביקש משה להיות כחיה ועוף, יש לפרש שלא נתכוין שיהא לו שכל ודעת כשל בעלי חיים, אלא שנתכוין שתשאר לו דעת האדם, והיינו דעת של משה רבינו, אלא שיהיו כוחותיו מוגבלים ומצומצמים, ולא יראה יותר ממה שבעל חיים רואה בעוה״ז, ואף על חיים כאלו נאמר ״יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה״ז יותר מכל חיי העוה״ב״.

***

אכן נראה לבאר את טעם עונשו הגדול של איוב באופן אחר, והוא עפ״י מה שביארנו פעמים רבות, שמהות ה״יסורים״ ותכליתם, אינם רק עונש על החטא, אלא ללמד ולהורות לאדם שחטא, וזהו הענין של ״מידה כנגד מידה״, שע״י כך יוכל האדם לאמוד מהו חטאו [והארכנו בזה במאמר יז].

והנה, טעמו של איוב ששתק, יש לומר, כי ידע שלא יועיל מאומה אם ימחה. והראיה מיתרו שברח ולא מחה, והרי שלא היה בידו לעכב ולכן ברח, וכך גם איוב, משראה שאין הוא יכול למנוע מאומה – שתק, וע״ז באו עליו יסורי איוב להורות לו על טעותו, וכמו שביאר הרב מבריסק זצ״ל, שהמתייסר ביסורים זועק מחמת יסוריו, והגם שיודע הוא כי אין בצעקתו להושיע לו במאומה, עם זאת טבע האדם הוא כי מי שכואב לו צועק, והשותק – על כרחך שאין כואב לו, ועל כן באו היסורים להורות לאיוב כי הצרות של כלל ישראל לא היו אצלו כיסוריו שלו, שאם היה מרגיש בצרתם כשם שמרגיש הוא ביסוריו, היה זועק ומוחה, אף שיודע שמחאתו לא תועיל כלום.

ונוסיף, שלכך ניתנו לו יסורים נוראים כאלו ״יסורי איוב״, להורות עד כמה צריך היה להרגיש את צרת כלל ישראל, שהיה עליו לזעוק זעקה גדולה כל כך, כמו זו היוצאת מ״יסורי איוב״.

והנה מצינו בחז״ל, כי טעם היסורים שניתנו לאיוב היו בשביל לנסותו, וכדאיתא בב״ב (טו,ב) שהשטן ביקש לנסותו – להראות שאינו כאברהם אבינו, יעו״ש. ואין זה סתירה למה שאמרו חז״ל שהיסורים באו לו כעונש על ששתק, כי ״משפטי ד׳ אמת צדקו יחדיו״ (תהלים יט,י), וביסוריו היה גם מן העונש על ששתק וגם מן הנסיון, ואם לא היה מגיע לו עונש מר שכזה על ששתק, כי אז לא היו באים עליו היסורים בכדי לנסותו בלבד.

וכן הוא ממש במי המבול, כי בודאי טעמו של נח שלא התפלל על דורו היה משום שידע שתפילתו לא תתקבל, כי אין התפלה מועלת אם יש פחות מעשרה צדיקים, ואף על פי כן נקראים מי המבול על שמו ״מי נח״, כי הגם שתפילתו לא היתה מועילה בכ״ז היה לו להתפלל, כי אם היה כואב לו על אבדן העולם וחורבנו, כי אז היה מתפלל וזועק לד’ לבל יחרב העולם, הגם שידע שאין תפילתו מועלת. ומשלא התפלל, הרי שלא היה ״כואב״ לו כראוי אבדן העולם, ולכך נקראים מי המבול – ״מי נח״.

ומה שאמרו חז״ל, שהטעם שאברהם אבינו לא התפלל על פחות מעשרה צדיקים הוא מפני שלמד זאת מנח, אחר שנח נתבע על זה, כיצד למד ממנו? אולם לאמור, התביעה לא היתה משום שאילו היה מתפלל היו נמנעים מי המבול, אלא על זה גופא שלא צעק והתפלל, ואילו אברהם אבינו, שהרבה גם הרבה להתפלל על אנשי סדום, עד שהוצרך להתנצל על רוב תפילותיו כאמור: ״אל נא יחר לד׳ ואדברה אך הפעם וגו׳״ (בראשית יח,לב), שוב לא היתה מוטלת עליו חובת התפילה אלא אם היא תתקבל. והוא ע״ד מה שאמרו חז״ל בביאור דברי הקב״ה למשה רבינו: ״רב לך אל תוסף״ (דברים ג,כו) – שלא יאמרו הרב כמה קשה, והתלמיד כמה סרבן ומפציר״ (רש״י שם בשם ספרי), שכיון שלא תועיל התפילה אין לו להתפלל יותר מדי. ומשלמד מנח שלא תועיל תפילתו, לא הוסיף להתפלל, ודי לו בתפילותיו הרבות שהתפלל עד אז.