דברי רבותינו

ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התבה מפני מי המבול (ז,ז)
רש”י: אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבא המבול, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים.

אומר מרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לוינשטיין זצללה”ה
: עלינו להתייגע ולהבין מאמר חז”ל זה. הרי נח היה “איש צדיק תמים” – צדיק במעשיו ותמים בלבו. ואחר ששמע את הציווי מהקב”ה לבנות תיבה, טרח מאה ועשרים שנה בבנייתה, וא”כ איך יתכן שאעפ”כ כאשר היה צריך להיכנס לתיבה לא נכנס עד שדחקוהו המים, ומשום כך נקרא “מקטני אמנה”?

וביאר מרן  המשגיח זצוק”ל: למדים אנו מכאן שקשה מאוד להיות מאמין! אין זה מן הדברים הקלים.

אמונה אינה צומחת מאליה, רק ע”י יגיעה והתבוננות רוכשים שייכות לאמונה. יש באמונה דרגות רבות, וכדברי חז”ל “נח מקטני אמנה היה”, לא נאמר עליו שהיה “ממחוסרי אמנה”, אלא “מקטני אמנה”. ואין זה מן הדברים הפשוטים.

דברי הימים

Kamai, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Rebbi Avrohom Tzvi zt"l

האריה האחרון בעולם!
סיפר הגאון רבי אלעזר שמחה ווסרמן זצ״ל מתקופת פעילותו להצלת שארית הפליטה מידי הצורר הנאצי ימ”ש, לצד הגאון רבי אברהם קלמנוביץ’ זצ״ל, נשיא הישיבה ויו”ר ‘ועד ההצלה’ בארה”ב בתקופת השואה.

לילה אחד חיכינו יחד לקבל סכום כסף כדי להעבירו לתלמידי ישיבת מיר, אשר שהו באותה תקופה בגלותם המפורסמת בשנחאי. השעה הייתה כבר שעת לילה מאוחרת, שתים-שלש לפנות בוקר, והכסף בושש מלהגיע.

כאשר סוף סוף הגיע הכסף, הביע הגר”א קלמנוביץ’ את רצונו לצאת תיכף ומיד אל סניף הדואר המרכזי כדי להפקיד את הכסף עבור בני הישיבה בשנחאי. הצטרפתי אליו למסע הלילי לעבר סניף הדואר. כאשר ישבנו והמתנו לתורנו במשרדי הדואר, פניתי אליו בשאלה: “מה הדחיפות הרבה, מדוע לא ניתן היה להמתין עם הפקדת הכסף עוד כמה שעות בודדות, רק עד הבוקר?”

ענה לי הגר”א קלמנוביץ’ זצ”ל: בתיאור המבול אומרת התורה “וימח את כל היקום אשר על פני האדמה, מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים וימחו מן הארץ, וישאר אך נח ואשר אתו בתיבה”, ופירש”י: “אך נח – יש אומרים שאיחר מזונות לארי והכישו”. ומבואר במדרש שפעם אחת איחר נח בהבאת מזונות לארי ומחמת זה הכיש אותו הארי. ונשאלת השאלה, כיצד לא התבייש הארי להכישו? כל התנהגותו של האריה מעידה על חוסר הכרת הטוב, הרי כל שאר האריות שבעולם נמחו במי המבול ורק הוא ניצל בזכותו של נח, והוסיף נח וטרח ופרנס אותו במשך י״ב חודש בתיבה, וכפי הנראה לא איחר יותר מאותה פעם בהבאת המזונות לארי, וכי לא יכל האריה להמתין פעם אחת למזונו?

אלא עלינו לדעת שהאריה בתיבה של נח לא היה אריה רגיל, הוא היה האריה האחרון בעולם! נצר אחרון לזן נכחד של כפירי אריות, וממנו עתיד היה לקום כל הדור הבא. ובכן, את האוכל של האריה האחרון בעולם אסור לאחר אפילו פעם אחת! לשריד אחרון יש מעמד מיוחד במינו ויש להתייחס אליו בהתאם.

וכך הוא בענייננו, בחורי הישיבות והרמי”ם שנמצאים עכשיו בגלות בשנחאי הם ‘האריות האחרונים’ של עולם התורה. מהם יקום דור חדש של לומדי התורה, ולפיכך אסור לחכות לשלוח להם את הכסף אפילו שעות ספורות בלבד.

בשבילי הלכה

Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita

נח

טריפה אינה חיה

בזבחים קט”ז ע”א אמרו מנין למחוסר אבר שנאסר לבני נח אמר קרא אתך בדומין לך. ומקשה הגמרא ודילמא נח גופיה טריפה הוה ומתרץ תמים כתיב ביה. ודילמא תמים בדרכיו צדיק כתיב ביה, ודילמא תמים בדרכיו צדיק במעשיו, ומתרץ אי ס”ד דנח גופיה טריפה הוה מי קאמר ליה לנח דכוותך עייל שלמים לא תעייל.

וכתבו תוס’ וז”ל ודילמא נח גופיה טריפה הוה, וא”ת והלא חי אחרי כן ג’ מאות שנה וי”ל דשמא לא היה בכח ובריאות כראוי לו וסוגיין כמ”ד טריפה חיה. ור”ת היה רגיל לחלק בין טריפות דאדם לטריפות דבהמה משום דאדם אית ליה מזלא. וקשה דבריש אלו טריפות מייתי ראיה מאיוב אטריפות דבהמה עכ”ל.

והנה בשו”ת הרשב”א ח”א צ”ח האריך דא”א לטריפה לחיות כלל ואם ראינו שהוא חי אין לנו לדחות דברי חז”ל ועדיין אסור הוא. אכן ביש”ש חולין פ”ג סי’ פ’ כתב ע”ז וז”ל שלפעמים אחד מאלף יבא הענין שטריפה חיה וחכמים לא נתנו כלל אלא כל שכמוה חיה אינה טריפה אבל לא נתנו כלל שכמוה חיה שבודאי כשרה ומשו”ה לא מכשירים בשהוי אלא בספק טריפה. גם החכמים שבאו להביא ראיה מהנהו עובדי שחיה יותר מי”ב חודש אלא להוציא מכלל טריפות דבר שנפל עליו מחלוקת א”כ שפיר בא להביא ראיה שאין נמנה בכלל טריפות וכו’ וכן כל הני שבא להביא ראיות על איזה טריפה שלא היה נראה להם להיות נמנין בכלל הטריפות ורצו להכשירה אבל בודאי מה שמוסכם כבר שהוא טריפה אפילו יבא שיחיה אין זו סתירת דברי חכמים הקדושים כלל עכ”ל.

ולכא’ מבואר מקושיית תוס’ דסברי כדעת הרשב”א דטריפה אינה חיה היינו דא”א בשום אופן, דאילו לפי היש”ש הלא משכחת לה אחד מאלף ואין ראיה ממה שנח חי אח”כ שלא היה טריפה, וכמו שכתב היש”ש גופיה דטריפה שחי שנה או יותר מ”מ אסור הוא דזהו דין טריפה. ואולי י”ל כמו שהקשה הגמרא בנטלה המרה מאיוב ופי’ היש”ש משום שיש מחלוקת אם נחשב טריפה בזה, כמו”כ י”ל דקושיית תוס’ בנח דכיון דמסופק הגמרא אם היה טריפה יש להוכיח דלא היה טריפה כיון דחי אח”כ.

אכן בגיטין נ”ו ע”ב אמרו בטיטוס שנכנס יתוש במוחו וניקר במוחו ז’ שנים. וכתבו תוס’ וז”ל לא נעשה טרפה בכך דדרך חוטמו נכנס ולא ניקב הקרום, ועוד יש חילוק בין טריפות דאדם לבהמה כדפרישית בפרק קמא דערובין עכ”ל. ומזה משמע דפשיטא להו לתוס’ כדעת הרשב”א דטריפה אינה חיה היינו דא”א בשום אופן. (וכ”כ במראות הצובאות י”ז סקקכ”ג ד”ה אמנם בדעת התוס’, וכמדומני שכ”כ בפר”ח סי’ נ”ז סק”נ בדעת התוס’).

וישאר אך נח - בחיוב גמילות חסדים

Partzovitz, Hagaon Harav Refoel Shlita

וישאר אך נח ואשר אתו בתיבה (בראשית ז, כג), והביא רש”י מדברי המדרש, וי”א שאיחר מזונות לארי והכישו, ועליו נאמר הן צדיק בארץ ישולם, וכוונת המדרש שהיתה תביעה על נח על איחור זה, ונענש ע”ז, ושמעתי מכ’ אאמו”ר זצ”ל להקשות, שהרי ידוע מדברי חז”ל שנח מסר נפשו על הברואים בתיבה, ומטעם זה הותר לו אכילת הבע”ח כשיצאו מן התיבה, וא”כ מ”ט נתבע ונענש נח על איחור בודד שאיחר לתת מזונות לארי (וראיתי בס’ אור הצפון שנתעורר לענין זה, וכתב דחזינן עד היכן מגיע דקדוק על חוט השערה שהקב”ה מדקדק עם חסידיו, יעו”ש). ואמר אאמו”ר זצ”ל דחזינו מזה דחיוב עשיית חסד אינו כענין מידת חסידות אלא חיוב גמור ואם יש מצב שאי אפשר שייעשה ע”י אחרים אזי הוי חיוב גמור עד מסירות נפש וגם על איחור בודד מגיע עונש, ולכן בתיבה שלא היו כי אם נח ובניו אזי נתחייבו לזון את כל הבריאה משום חיוב עשית חסד וגם על איחור פעם אחת נענשו, ומאידך אף שהיו חייבים לזון את הבע”ח מ”מ כיון שעל ידם נתקיימו כל הברואים לכן הותר להם אכילתם, עכ”ד.

ובהאי ענינא יש להזכיר את דברי רבינו יונה בשערי תשובה, שגם שם רואים כעין יסוד זה, שכתב (בשער שלישי אות י”ג בתו”ד) וז”ל: “כי חייב אדם לטרוח בדרישת טוב לעמו, ולשקוד בעמל נפשו על תקנת חבירו אם דל ואם עשיר, וזאת מן החמורות ומן העיקרים הנדרשים מן האדם, שנאמר הגיד לך אדם מה טוב ומה ד’ דורש מעמך כי אם עשות משפט ואהבת חסד”, עכ”ל. ומבואר בדבריו שאדם צריך לעמול על גמילות חסדים, ועמל זה צריך שיהיה בשקידה דהיינו באופן תמידי, וכתב על כל זה שזהו מן החמורות והעיקרים, וזהו סיוע לדברי אאמו”ר.

גם ידועים דברי רבי איצל’ה מוולז’ין בהקדמת נפש החיים שכתב בשם הגר”ח “שזה כל האדם לא לעצמו נברא, רק להועיל לאחריני בכל אשר ימצא בכוחו לעשות”, ומימרא זו היא ג”כ על דרך כל הנ”ל.

ורק דיש להתבונן בענין זה, דחזינן בדברי המסילת ישרים בפי”ט בביאור חלקי החסידות שכתב בתוך דבריו וז”ל: “והנה גמילות חסדים הוא עיקר גדול לחסידים, כי חסידות עצמו נגזר מחסד וכו'”, ואח”כ הביא המסילת ישרים מאמרי חז”ל, וביארם שאם עושה חסד עם הבריות יעשו עמו חסד וימחלו לו עונותיו, וכתב עוד שאף שמשורת הדין לא מגיע לו שיצדק בדין, מ”מ העושה חסד יקבל חסד, ויעו”ש.

ולכאורה משמעות דבריו דעשיית חסד הוי מילתא דחסידות, ולכן נוהגים עמו בחסד, וכל זה הוא שלא כדרך שכתבנו עפ”י דברי הרבינו יונה, אך יתכן לפרש דאין סתירה בין דברי הרבינו יונה ודברי המסילת ישרים, דאף דיש חיוב גמור לעשות חסד, וכדברי הרבינו יונה דזהו מן החמורות, מ”מ יש כאן מידה כנגד מידה, דכיון שעושה חסד אף למי שאין מגיע לו שיעשו לו חסד, אזי ינהגו עמו משמים ויעשו עמו חסד אף שאין מגיע לו שיצדק בדין, וכדברי המסילת ישרים.

בעונש כנען והנחש והאשה והאדם

בעונשים המוזכרים בפרשתנו “ארור כנען”, וכן בפרשת בראשית בעונשי הנחש והאשה והאדם, איתא בגמ’ יומא (דף ע”ה ע”א), תניא אמר ר’ יוסי בא וראה שלא כמידת הקב”ה מידת בשר ודם, בשר ודם מקניט את חבירו יורד עמו לחייו, אבל הקב”ה אינו כן, קילל את הנחש עולה לגג מזונותיו עמו יורד למטה מזונותיו עמו, קילל את כנען אוכל מה שרבו אוכל שותה מה שרבו שותה, קילל את האשה הכל רצים אחריה, קילל את האדמה, הכל ניזונים הימנה.

ונראה להעמיק דבמימרא זו מבואר לא רק דהקב”ה כשמעניש אין יורד לחיי האדם, אלא הכוונה דאין אצל הקב”ה דבר שהוא רע ואין בו טוב, אלא אדרבה יש נקודה של טובה שלא היתה במצב הרגיל, ורק במצב של העונש ישנה לטובה זו, וזהו שאמרו חז”ל שהנחש אף שנתקלל שעפר תאכל ואין לו טעם באכילה, אך מ”מ משום מצבו זה יש לו מזונות בכל מקום ואין צריך לטרוח, וכן בכנען דכיון שהוא עבד שוב אין צריך לדאוג למזונות, דעבד אוכל מה שרבו אוכל, וטובה זו לא היתה לו לולא היה עבד, א”כ יש גם פרט טוב שנתחדש במצבו זה, וכן יש לפרש באשה שנענשה בוהוא ימשול בה, אך משום זה גופא הכל רצין אחריה, וא”כ יש הטבה במצב זה שלא היה לולי זה.

וכן יתכן לפרש גם בעונש האדם “וקוץ ודרדר תצמיח לך”, והכוונה דרק כיון שאין פירות צומחים בלא טורח, אזי שייך שיתפרנס האדם מן האדמה, על ידי שטורח ומגדל פירות, אך לולי “וקוץ ודרדר תצמיח לך” והיה גודל פירות בכל מקום, אזי לא היה שייך להתפרנס מפירות הארץ, וזוהי כוונת “הכל ניזונין הימנה” שיכולים להתפרנס מגידול הפירות. (אך יעויין במהרש”א שמשמע שפירש שלא כדברינו).

וזהו כוונת המימרא שאצל הקב”ה יש תמיד דבר של הטבה ואף במצב של עונש, והטבה זו לא היתה לולי מצב זה, וזהו שלא כמידת בשר ודם שיורד לחייו ועושה לו רע גמור, דאצל בשר ודם יש רע גמור שאין בו טובה כלל, ולא כן מידת הקב”ה.

ולפי יסוד זה נוכל לומר דמה דאיתא בחז”ל שחייב אדם לברך על הרעה, ועיקר כוונת המאמר הוא דגם על הרעה צריך להודות, ומשום כל מה דעביד רחמנא לטב עביד, ולדברינו יש לכלול במאמר חז”ל זה, שחייב אדם להודות על הטובה שנתחדשה במצב של רעה, דכאמור בכל מצב יש טובה שנהיית כעת, ועליה יש חיוב להודות, ואף שהמצב בכללותו הוא רע, מ”מ א”א להתעלם מהפרט של טובה שנהיתה כעת, וחייב להודות על זה.

ועל דרך זה יש מלפרש את הנאמר בברכת מודים “ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת ערב ובוקר וצהרים”, והכוונה דבכל זמן יש טובות שצריך להודות עליהם, ואף בזמן שהוא רע, יש פרט של טובה שלא היה בלא מצב זה, ועל זה ג”כ יש חיוב להודות, וכמש”נ.