דברי רבותינו
Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel Levinshtein, zt”l
ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התבה מפני מי המבול (ז,ז)
רש”י: אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבא המבול, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים.
אומר מרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לוינשטיין זצללה”ה
: עלינו להתייגע ולהבין מאמר חז”ל זה. הרי נח היה “איש צדיק תמים” – צדיק במעשיו ותמים בלבו. ואחר ששמע את הציווי מהקב”ה לבנות תיבה, טרח מאה ועשרים שנה בבנייתה, וא”כ איך יתכן שאעפ”כ כאשר היה צריך להיכנס לתיבה לא נכנס עד שדחקוהו המים, ומשום כך נקרא “מקטני אמנה”?
וביאר מרן המשגיח זצוק”ל: למדים אנו מכאן שקשה מאוד להיות מאמין! אין זה מן הדברים הקלים.
אמונה אינה צומחת מאליה, רק ע”י יגיעה והתבוננות רוכשים שייכות לאמונה. יש באמונה דרגות רבות, וכדברי חז”ל “נח מקטני אמנה היה”, לא נאמר עליו שהיה “ממחוסרי אמנה”, אלא “מקטני אמנה”. ואין זה מן הדברים הפשוטים.
דברי הימים
Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Rebbi Avrohom Tzvi Kamai zt"l
האריה האחרון בעולם!
סיפר הגאון רבי אלעזר שמחה ווסרמן זצ״ל מתקופת פעילותו להצלת שארית הפליטה מידי הצורר הנאצי ימ”ש, לצד הגאון רבי אברהם קלמנוביץ’ זצ״ל, נשיא הישיבה ויו”ר ‘ועד ההצלה’ בארה”ב בתקופת השואה.
לילה אחד חיכינו יחד לקבל סכום כסף כדי להעבירו לתלמידי ישיבת מיר, אשר שהו באותה תקופה בגלותם המפורסמת בשנחאי. השעה הייתה כבר שעת לילה מאוחרת, שתים-שלש לפנות בוקר, והכסף בושש מלהגיע.
כאשר סוף סוף הגיע הכסף, הביע הגר”א קלמנוביץ’ את רצונו לצאת תיכף ומיד אל סניף הדואר המרכזי כדי להפקיד את הכסף עבור בני הישיבה בשנחאי. הצטרפתי אליו למסע הלילי לעבר סניף הדואר. כאשר ישבנו והמתנו לתורנו במשרדי הדואר, פניתי אליו בשאלה: “מה הדחיפות הרבה, מדוע לא ניתן היה להמתין עם הפקדת הכסף עוד כמה שעות בודדות, רק עד הבוקר?”
ענה לי הגר”א קלמנוביץ’ זצ”ל: בתיאור המבול אומרת התורה “וימח את כל היקום אשר על פני האדמה, מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים וימחו מן הארץ, וישאר אך נח ואשר אתו בתיבה”, ופירש”י: “אך נח – יש אומרים שאיחר מזונות לארי והכישו”. ומבואר במדרש שפעם אחת איחר נח בהבאת מזונות לארי ומחמת זה הכיש אותו הארי. ונשאלת השאלה, כיצד לא התבייש הארי להכישו? כל התנהגותו של האריה מעידה על חוסר הכרת הטוב, הרי כל שאר האריות שבעולם נמחו במי המבול ורק הוא ניצל בזכותו של נח, והוסיף נח וטרח ופרנס אותו במשך י״ב חודש בתיבה, וכפי הנראה לא איחר יותר מאותה פעם בהבאת המזונות לארי, וכי לא יכל האריה להמתין פעם אחת למזונו?
אלא עלינו לדעת שהאריה בתיבה של נח לא היה אריה רגיל, הוא היה האריה האחרון בעולם! נצר אחרון לזן נכחד של כפירי אריות, וממנו עתיד היה לקום כל הדור הבא. ובכן, את האוכל של האריה האחרון בעולם אסור לאחר אפילו פעם אחת! לשריד אחרון יש מעמד מיוחד במינו ויש להתייחס אליו בהתאם.
וכך הוא בענייננו, בחורי הישיבות והרמי”ם שנמצאים עכשיו בגלות בשנחאי הם ‘האריות האחרונים’ של עולם התורה. מהם יקום דור חדש של לומדי התורה, ולפיכך אסור לחכות לשלוח להם את הכסף אפילו שעות ספורות בלבד.
בשבילי הלכה
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
נח
טריפה אינה חיה
בזבחים קט”ז ע”א אמרו מנין למחוסר אבר שנאסר לבני נח אמר קרא אתך בדומין לך. ומקשה הגמרא ודילמא נח גופיה טריפה הוה ומתרץ תמים כתיב ביה. ודילמא תמים בדרכיו צדיק כתיב ביה, ודילמא תמים בדרכיו צדיק במעשיו, ומתרץ אי ס”ד דנח גופיה טריפה הוה מי קאמר ליה לנח דכוותך עייל שלמים לא תעייל.
וכתבו תוס’ וז”ל ודילמא נח גופיה טריפה הוה, וא”ת והלא חי אחרי כן ג’ מאות שנה וי”ל דשמא לא היה בכח ובריאות כראוי לו וסוגיין כמ”ד טריפה חיה. ור”ת היה רגיל לחלק בין טריפות דאדם לטריפות דבהמה משום דאדם אית ליה מזלא. וקשה דבריש אלו טריפות מייתי ראיה מאיוב אטריפות דבהמה עכ”ל.
והנה בשו”ת הרשב”א ח”א צ”ח האריך דא”א לטריפה לחיות כלל ואם ראינו שהוא חי אין לנו לדחות דברי חז”ל ועדיין אסור הוא. אכן ביש”ש חולין פ”ג סי’ פ’ כתב ע”ז וז”ל שלפעמים אחד מאלף יבא הענין שטריפה חיה וחכמים לא נתנו כלל אלא כל שכמוה חיה אינה טריפה אבל לא נתנו כלל שכמוה חיה שבודאי כשרה ומשו”ה לא מכשירים בשהוי אלא בספק טריפה. גם החכמים שבאו להביא ראיה מהנהו עובדי שחיה יותר מי”ב חודש אלא להוציא מכלל טריפות דבר שנפל עליו מחלוקת א”כ שפיר בא להביא ראיה שאין נמנה בכלל טריפות וכו’ וכן כל הני שבא להביא ראיות על איזה טריפה שלא היה נראה להם להיות נמנין בכלל הטריפות ורצו להכשירה אבל בודאי מה שמוסכם כבר שהוא טריפה אפילו יבא שיחיה אין זו סתירת דברי חכמים הקדושים כלל עכ”ל.
ולכא’ מבואר מקושיית תוס’ דסברי כדעת הרשב”א דטריפה אינה חיה היינו דא”א בשום אופן, דאילו לפי היש”ש הלא משכחת לה אחד מאלף ואין ראיה ממה שנח חי אח”כ שלא היה טריפה, וכמו שכתב היש”ש גופיה דטריפה שחי שנה או יותר מ”מ אסור הוא דזהו דין טריפה. ואולי י”ל כמו שהקשה הגמרא בנטלה המרה מאיוב ופי’ היש”ש משום שיש מחלוקת אם נחשב טריפה בזה, כמו”כ י”ל דקושיית תוס’ בנח דכיון דמסופק הגמרא אם היה טריפה יש להוכיח דלא היה טריפה כיון דחי אח”כ.
אכן בגיטין נ”ו ע”ב אמרו בטיטוס שנכנס יתוש במוחו וניקר במוחו ז’ שנים. וכתבו תוס’ וז”ל לא נעשה טרפה בכך דדרך חוטמו נכנס ולא ניקב הקרום, ועוד יש חילוק בין טריפות דאדם לבהמה כדפרישית בפרק קמא דערובין עכ”ל. ומזה משמע דפשיטא להו לתוס’ כדעת הרשב”א דטריפה אינה חיה היינו דא”א בשום אופן. (וכ”כ במראות הצובאות י”ז סקקכ”ג ד”ה אמנם בדעת התוס’, וכמדומני שכ”כ בפר”ח סי’ נ”ז סק”נ בדעת התוס’).
וישאר אך נח - בחיוב גמילות חסדים
Hagaon Harav Refoel Partzovitz Shlita
וישאר אך נח ואשר אתו בתיבה (בראשית ז, כג), והביא רש”י מדברי המדרש, וי”א שאיחר מזונות לארי והכישו, ועליו נאמר הן צדיק בארץ ישולם, וכוונת המדרש שהיתה תביעה על נח על איחור זה, ונענש ע”ז, ושמעתי מכ’ אאמו”ר זצ”ל להקשות, שהרי ידוע מדברי חז”ל שנח מסר נפשו על הברואים בתיבה, ומטעם זה הותר לו אכילת הבע”ח כשיצאו מן התיבה, וא”כ מ”ט נתבע ונענש נח על איחור בודד שאיחר לתת מזונות לארי (וראיתי בס’ אור הצפון שנתעורר לענין זה, וכתב דחזינן עד היכן מגיע דקדוק על חוט השערה שהקב”ה מדקדק עם חסידיו, יעו”ש). ואמר אאמו”ר זצ”ל דחזינו מזה דחיוב עשיית חסד אינו כענין מידת חסידות אלא חיוב גמור ואם יש מצב שאי אפשר שייעשה ע”י אחרים אזי הוי חיוב גמור עד מסירות נפש וגם על איחור בודד מגיע עונש, ולכן בתיבה שלא היו כי אם נח ובניו אזי נתחייבו לזון את כל הבריאה משום חיוב עשית חסד וגם על איחור פעם אחת נענשו, ומאידך אף שהיו חייבים לזון את הבע”ח מ”מ כיון שעל ידם נתקיימו כל הברואים לכן הותר להם אכילתם, עכ”ד.
ובהאי ענינא יש להזכיר את דברי רבינו יונה בשערי תשובה, שגם שם רואים כעין יסוד זה, שכתב (בשער שלישי אות י”ג בתו”ד) וז”ל: “כי חייב אדם לטרוח בדרישת טוב לעמו, ולשקוד בעמל נפשו על תקנת חבירו אם דל ואם עשיר, וזאת מן החמורות ומן העיקרים הנדרשים מן האדם, שנאמר הגיד לך אדם מה טוב ומה ד’ דורש מעמך כי אם עשות משפט ואהבת חסד”, עכ”ל. ומבואר בדבריו שאדם צריך לעמול על גמילות חסדים, ועמל זה צריך שיהיה בשקידה דהיינו באופן תמידי, וכתב על כל זה שזהו מן החמורות והעיקרים, וזהו סיוע לדברי אאמו”ר.
גם ידועים דברי רבי איצל’ה מוולז’ין בהקדמת נפש החיים שכתב בשם הגר”ח “שזה כל האדם לא לעצמו נברא, רק להועיל לאחריני בכל אשר ימצא בכוחו לעשות”, ומימרא זו היא ג”כ על דרך כל הנ”ל.
ורק דיש להתבונן בענין זה, דחזינן בדברי המסילת ישרים בפי”ט בביאור חלקי החסידות שכתב בתוך דבריו וז”ל: “והנה גמילות חסדים הוא עיקר גדול לחסידים, כי חסידות עצמו נגזר מחסד וכו'”, ואח”כ הביא המסילת ישרים מאמרי חז”ל, וביארם שאם עושה חסד עם הבריות יעשו עמו חסד וימחלו לו עונותיו, וכתב עוד שאף שמשורת הדין לא מגיע לו שיצדק בדין, מ”מ העושה חסד יקבל חסד, ויעו”ש.
ולכאורה משמעות דבריו דעשיית חסד הוי מילתא דחסידות, ולכן נוהגים עמו בחסד, וכל זה הוא שלא כדרך שכתבנו עפ”י דברי הרבינו יונה, אך יתכן לפרש דאין סתירה בין דברי הרבינו יונה ודברי המסילת ישרים, דאף דיש חיוב גמור לעשות חסד, וכדברי הרבינו יונה דזהו מן החמורות, מ”מ יש כאן מידה כנגד מידה, דכיון שעושה חסד אף למי שאין מגיע לו שיעשו לו חסד, אזי ינהגו עמו משמים ויעשו עמו חסד אף שאין מגיע לו שיצדק בדין, וכדברי המסילת ישרים.
בעונש כנען והנחש והאשה והאדם
בעונשים המוזכרים בפרשתנו “ארור כנען”, וכן בפרשת בראשית בעונשי הנחש והאשה והאדם, איתא בגמ’ יומא (דף ע”ה ע”א), תניא אמר ר’ יוסי בא וראה שלא כמידת הקב”ה מידת בשר ודם, בשר ודם מקניט את חבירו יורד עמו לחייו, אבל הקב”ה אינו כן, קילל את הנחש עולה לגג מזונותיו עמו יורד למטה מזונותיו עמו, קילל את כנען אוכל מה שרבו אוכל שותה מה שרבו שותה, קילל את האשה הכל רצים אחריה, קילל את האדמה, הכל ניזונים הימנה.
ונראה להעמיק דבמימרא זו מבואר לא רק דהקב”ה כשמעניש אין יורד לחיי האדם, אלא הכוונה דאין אצל הקב”ה דבר שהוא רע ואין בו טוב, אלא אדרבה יש נקודה של טובה שלא היתה במצב הרגיל, ורק במצב של העונש ישנה לטובה זו, וזהו שאמרו חז”ל שהנחש אף שנתקלל שעפר תאכל ואין לו טעם באכילה, אך מ”מ משום מצבו זה יש לו מזונות בכל מקום ואין צריך לטרוח, וכן בכנען דכיון שהוא עבד שוב אין צריך לדאוג למזונות, דעבד אוכל מה שרבו אוכל, וטובה זו לא היתה לו לולא היה עבד, א”כ יש גם פרט טוב שנתחדש במצבו זה, וכן יש לפרש באשה שנענשה בוהוא ימשול בה, אך משום זה גופא הכל רצין אחריה, וא”כ יש הטבה במצב זה שלא היה לולי זה.
וכן יתכן לפרש גם בעונש האדם “וקוץ ודרדר תצמיח לך”, והכוונה דרק כיון שאין פירות צומחים בלא טורח, אזי שייך שיתפרנס האדם מן האדמה, על ידי שטורח ומגדל פירות, אך לולי “וקוץ ודרדר תצמיח לך” והיה גודל פירות בכל מקום, אזי לא היה שייך להתפרנס מפירות הארץ, וזוהי כוונת “הכל ניזונין הימנה” שיכולים להתפרנס מגידול הפירות. (אך יעויין במהרש”א שמשמע שפירש שלא כדברינו).
וזהו כוונת המימרא שאצל הקב”ה יש תמיד דבר של הטבה ואף במצב של עונש, והטבה זו לא היתה לולי מצב זה, וזהו שלא כמידת בשר ודם שיורד לחייו ועושה לו רע גמור, דאצל בשר ודם יש רע גמור שאין בו טובה כלל, ולא כן מידת הקב”ה.
ולפי יסוד זה נוכל לומר דמה דאיתא בחז”ל שחייב אדם לברך על הרעה, ועיקר כוונת המאמר הוא דגם על הרעה צריך להודות, ומשום כל מה דעביד רחמנא לטב עביד, ולדברינו יש לכלול במאמר חז”ל זה, שחייב אדם להודות על הטובה שנתחדשה במצב של רעה, דכאמור בכל מצב יש טובה שנהיית כעת, ועליה יש חיוב להודות, ואף שהמצב בכללותו הוא רע, מ”מ א”א להתעלם מהפרט של טובה שנהיתה כעת, וחייב להודות על זה.
ועל דרך זה יש מלפרש את הנאמר בברכת מודים “ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת ערב ובוקר וצהרים”, והכוונה דבכל זמן יש טובות שצריך להודות עליהם, ואף בזמן שהוא רע, יש פרט של טובה שלא היה בלא מצב זה, ועל זה ג”כ יש חיוב להודות, וכמש”נ.
Parsha Preview
Harav Hagaon Yaakov Moshe Katz Shlita
Noach Withstood Society; So Can We
Parashas Noach
Harav Hagaon Yaakov Moshe Katz Shlita
The passuk says:אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו . The Chida brings down from the Beis Yosef that the passuk is teaching us that Noach was removed from the transgressions of the generation. Later, the passuk says: וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹקִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס, and Rashi, citing the Midrash, says that this alludes to the three transgressions of the generation: וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ alludes to avodah zarah and gilui arayos, while וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס alludes to gezel. Rashi says again, a couple of pesukim later, that Chazal taught that these were the three transgressions of the generation.
Noach is called an אִישׁ צַדִּיק. The term tzaddik refers to someone who guards his bris kodesh, like Yosef Hatzaddik. We also find that someone who guards himself against gezel is called a tzaddik, like Yaakov, who took pains to avoid any trace of theft from Lavan and is referred to as a tzaddik. A tzaddik, then, is someone who is careful not to take something he’s not supposed to have, whether in the realm of arayos or gezel.
Regarding the description תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, the mitzvah of תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה’ אֱלֹקֶיךָ is not to believe in avodah zarah or in the heavenly bodies, but rather to believe in Hakadosh Baruch Hu. So the Torah is emphasizing that Noach went against the prevailing beliefs and practices of his generation, and although he was surrounded by a generation steeped in these three terrible aveiros, he was able to rise above that and be stronger than his generation.
Avodah zarah, gilui arayos, and gezel destroy the tzuras ha’adam, which is why Noach’s generation was punished with a Mabul that wiped out the tzuras ha’adam. Noach, who rose above his generation in these areas, was zocheh to find favor in Hashem’s eyes, as the passuk says: וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה’. When a person guards himself in these areas, then he has a special chein in Hashem’s eyes.
The Mishnah at the end of Maseches Makkos says:גזל ועריות נפשו מחמדתן ומתאוה להם . Money is something that people greatly desire, and they may be moreh heter for themselves in that regard. Even if they don’t go and steal outright, they may steal in more subtle ways, rationalizing to themselves that their actions are justified. In every generation there are nisyonos with gezel.
Arayos is another nisayon, because people are into taavos, and znus involves significant pleasure.
Noach is a source of great chizuk for all of us, because even though he lived in a generation where gezel and arayos were rampant, he was still able to withstand the influence of his surroundings and hold strong. This is an important lesson for our generation, teaching us that we, too, can hold strong in these matters and always remain pure in financial matters and in the area of kedushas habris despite the prevalence of these aveiros in the world today.
The Protection of Shivisi
What gave Noach the power to avoid the transgressions his generation was steeped in? The passuk tells us the key: אֶת הָאֱלֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ.
The Rambam in Moreh Nevuchim says that the way to overcome all nisyonos and keep Torah and mitzvos is to always think about Hashem – שִׁוִּיתִי ה’ לְנֶגְדִּי תָמִיד– and the Rema brings this down in the very first se’if in Shulchan Aruch. In that context the Gaon brings this passuk: אֶת הָאֱלֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ.
When you’re living in a generation in which you look around and see so many nisyonos, and so many people stumbling – talking about things they shouldn’t talk about and doing things they shouldn’t be doing – the only thing that can protect you and raise you above the people around you is remembering Hashem. When you keep that connection with Hakadosh Baruch Hu, and you “walk” with Hashem as Noach did, that allows you to rise above your environment.
The concept of שִׁוִּיתִי ה’ לְנֶגְדִּי תָמִיד is not just envisioning the letters י-ה-ו-ה (which is one form of fulfilling Shivisi Hashem), it’s thinking about how much Hashem gave us and recognizing that our whole existence is from Hashem. Hashem is constantly good to us and always with us, and remembering that gives us the chizuk to be able to rise above the nisyonos.
The Rambam says in Hilchos Dei’os that the nature of a person is to be drawn after his surroundings. What gives a person the ability to transcend nature and avoid being drawn after his surroundings? Rabbeinu Yonah finds an approach in the passuk:בַּה’ יִצְדְּקוּ וְיִתְהַלְלוּ כָּל זֶרַע יִשְׂרָאֵל. When we think about Hashem, we stay connected to Him, and that’s what uplifts us. Hashem and the Torah are one, so our connection to Hashem is our limud haTorah. When we learn the words of Hashem, when we learn mussar, when we daven, we’re connecting to Hashem. Those moments in the day are such precious moments, and they empower us for the rest of the day not to forget Hashem, but rather to live with Hashem and be elevated.
A New Start
After the Mabul, Hashem gave the world a new start. That’s a lesson for all of us, teaching us that even if we stumble in these matters, Hashem gives us a new start.
We start Bereishis every year and then read Parashas Noach, after experiencing a Rosh Hashanah and a Yom Kippur. Let’s not forget that! Let’s remember that we were given a new start, and even if we weren’t perfect until now, every person has the pintele Yid inside him that remains pure, the kedushas ha’adam that always exists inside him, the אֱלֹקַי נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה הִיא. This pure core gives us the ability to rebuild and start over again.
Parahas Noach begins as a parashah of destruction, showing what happens when things go wrong, but it’s also a parashah of rebuilding. We say:אַשְׁרֵי אִישׁ שֶׁלֹּא יִשְׁכָּחֶךָ וּבֶן אָדָם יִתְאַמֶּץ בָּךְ – we need to constantly remember to walk with Hashem. That will enable us to grow and to guard ourselves, so that we should rise above our surroundings and transcend nature. Just as Noach merited supernatural protection, every person merits his own teivas Noach, in which Hashem watches over him and gives him supernatural protection, so that he can withstand all the nisyonos and confusion affecting his surroundings.
We should be zocheh, with Hashem’s help, to the great reward of Olam Haba reserved for those who walk with Hashem all the time. For every moment that a person clings to Hashem in this world, in Olam Haba Hashem turns that, measure for measure, into eternal pleasure. May we be zocheh speedily to that time.