דברי רבותינו
Moreinu Hagaon Harav Eliyahu Baruch Finkel, zt”l
ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה (לא, יז).
הקשה מרן הגראמ״מ שך זצללה”ה (הקדמת אבי עזרי, נשים קדושה): יש לדקדק מדוע פתח הפסוק ואמר “רעות רבות וצרות”, ולבסוף כתוב רק “רעות” בלבד? (עיי״ש מה שתירץ.)
ביאר מורנו הגאון הרב אליהו ברוך פינקל זצללה”ה: כוונת הכתוב באומרו “צרות” היינו על הרעות עצמן, שאינן חשובות כצרות אלא כשאינו יודע לשם מה באו עליו ה”רעות רבות” האלה, אבל כאשר הוא מבין שכל הקורות עליו באו בהשגחה מיוחדת מאת הבורא ית״ש, ותכלית אחת יש להן לכל הרעות, להחזירו לכור מחצבתו ולקרבו להקב״ה אשר בחטאיו הוא התרחק ממנו, שוב אינו רואה בזה צרות.
לפיכך, לאחר שהגיע להכרה “על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה”, ממילא אין כאן כבר “צרות”, אלא רק רעות וייסורים שכל תכליתם כדי לצרפו ולזקקו מעוונותיו ולהשיבו לאביו שבשמים, ולכך נקראו רעות, כי רעות הנה, אבל אין זה צרות כלל.
לפי זה, מדוקדק מאוד מה טעם כתוב לבסוף “הרעות האלה”, ואילו בתחילת הפסוק נכתב “רעות רבות וצרות”, משום שכאשר האדם יודע שכל הרעות נועדו לתכלית אחת, אין כאן רעות רבות, אלא כל הרעות האלה והייסורים באו אליו במטרה אחת, כדי לקרבו להקב״ה.
משלחן רבי אליהו ברוך
דברי הימים
Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yeruchem Levovitz, zt”l
תפילת רבים בעת צרה
ראש השנה תרע”ה. הימים ימי ראשיתה של מלחמת העולם הראשונה. מאות תלמידי הישיבה ורבניה התכנסו לתפילות ראש השנה ב’שולהויף’ – בית הכנסת הגדול בעיירה מיר. לפתע, צמרמורת אחזה בהם לשמע השמועה שחוליית הביקורת של הצבא הסובייטי הידוע לשמצה פושטת על העיירה בחיפוש אחר “משתמטים”. ע”פ ‘התקנות לשעת חרום’ של השלטון הסובייטי, היו כל בני הישיבה צריכים להתייצב לשירות צבאי, ואין ספק שקיבוץ כה גדול של בחורים צעירים במקום אחד ימשוך את תשומת לבם של המחפשים, ובני הישיבה יישלחו מיד לחזית.
בני הישיבה החלו להתארגן בקבוצות קטנות כדי להתפזר בין בתי הכנסת בעיירה ולנסות להסתתר בין המתפללים המבוגרים, בתקווה שלא יתפסו אותם. אולם מרן המשגיח הגאון הרב ירוחם ליוואויץ זצללה”ה עצר בעדם. בביטחון גמור הכריז המשגיח: “תפילה היא הדבר היחיד שיכול להושיע בעת הזאת. ודאי שאם ישארו כל הבחורים יחד ויתפללו בצוותא תהיה התפילה ביתר התעוררות וכוונה. לכן נשאר כולנו יחד, נתחזק בביטחון בה’ ובתפילה, והקב”ה ישמע תפילותינו ברחמים.”
כל בני הישיבה צייתו ללא עוררין להוראתו של המשגיח זצ”ל. התפילה יצאה מעומק הלב בדביקות והתעלות ובקעה רקיעים. ואכן, דבריו של המשגיח על כוחה של התפילה בעת צרה התממשו. חוליית הביקורת ערכה חיפושים מדוקדקים בכל בתי הכנסת בעיירה, אולם בדרך נס, בית הכנסת הגדול, שהיה אמור להיות היעד המרכזי בחיפושיהם, נעלם מעיניהם ולבני הישיבה הייתה הישועה.
בשבילי הלכה
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
נצבים
ברכת שהחינו בליל ר”ה
הביא הגה”מ ממהר”ם רוטנבורג שהיה לו בגד חדש בר”ה לאפוקי מפלוגתא.
והנה תיקנו חכמים ברכת שהחינו על פירות חדשים ועל בגד חדש. וע’ תוס’ בשם רב שרירא גאון דלא נהגו לברך על פירות חדשים.
וע’ תרוה”ד ל”ו דנקט דה”ה על בגד חדש. והביא הגה”מ ממהר”ם רוטנבורג שהיה לו בגד חדש בר”ה לאפוקי מפלוגתא. ולכא’ לא חשש לדברי רב שרירא. ודחה תרוה”ד דכוונת רב שרירא רק לאפוקי כלים אבל בגדים חדשים כגון בגדי צמר דבאמת רק מתחדש לזמנים מועטים הוי כמו בא מזמן לזמן ומברך. ולא נתבאר בתרוה”ד שיעור זמן לפרקים מועטים או שיעור שמחה, אלא שכתב דמנעלים וחולצות לא הוי לפרקים מועטים.
וע’ תרוה”ד מדמה לדברי סמ”ג דמחלק בין מילה ופדה”ב. וע’ תוס’ בכורות מ”ט דמילה שכיח אבל מצות פדה”ב לא שכיחא. ויש לעיין אי כוונת תוס’ דבמשפחה אחת פדה”ב לא שכיח משא”כ מילה קורה כל שנה או שנתיים או שלש, או כוונתו כלפי הציבור שיש הרבה פעמים מילה.
ונראה דזה מנהג דרכי חיים ושלום שבירך שהחינו רק על בגדי שבת. ועכ”פ לכא’ משמע דאם קונה אותו בגד כל שנה אין מברך שהחינו דדמי למילה. ואף שהביא ממהר”ם שבירך כל שנה, אולי הכוונה כל שנה על סוג בגד אחר כגון פעם כובע ופעם טלית וכדומה.
ויש להעיר בכ”ז דהרי מודה תרוה”ד דמברך על פירות והם לכא’ משנה לשנה, ואמאי כלים חדשים שהם אולי יותר חמור די”א שהם מה”ת, ואמאי יהא צריך יותר משנה לשנה. ולכא’ צ”ל כי פרי תולה בעצם על שנה לשנה, אבל כלים חדשים אם יבואו משנה לשנה לא חשיב שהחינו כי הזמן לא חידש, ולכן צריך יותר נדיר.
מסירות נפש
Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Eliezer Yehuda Finkel Shlita
מי ימצה עומק הדין מלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון כי לא יזכו בעיניך בדין, לא שחסר להם משהו שחטאו ח”ו אלא עצם העמידה לפניו זה מצב של חיל ורעדה יאחזון, וכ”ש קרוצי חומר סרוחי מעש מי יאמר זיכיתי ליבי טהרתי מחטאתי, ועוד יותר רועדים המלאכים עלינו מי יודע אם אנחנו בכלל מבינים מה הולך פה. זה פחד, איפה עורכי דינים צריך ללמוד את המשפט, הכרתי פעם בחור שאמור היה להישפט בעוד חצי שנה בסיכוי לשבת בכלא, א”א לתאר את מה שהוא תכנן ולמד ולא נח ולא שקט ולא אכל עד שהיה בקי יותר מהעורכי דין בעצמם, כל מי שראה פעם משפט בו”ד יודע כמה תכנון ולילות לא ישנים המשפחה הקרובים, וכ”ז במשפט שכולו שקר ולא רואים ולא יודעים, ק”ו משפט של מעלה כל מלאכי מעלה רועדים לא יודעים איזה דין יחרוץ, האבות הק’ התנאים רועדים עלינו הגוזלים מי יודע כמה יזכו, זו לא שאלה של כלא זה כל מחשבה כל פרט זה קנה מדה עצום ורק הנידון עצמו בקושי יודע מה הולך פה. אמר לי אחד שהיה לא מזמן בחקירות לא רואים לא שעון לא שבת הוא נזכר שע”ש אומרים הודו והתחיל לומר הודו, פתאום הוא התחיל להרגיש כל מלה כמו מחט הכל פתאום קיבל משמעות, אסירי עני וברזל, יוציאם מחשך וצלמות ומוסרותיהם ינתק, בריחי ברזל גדע, ויגיעו עד שערי מות ויזעקו אל ה’ בצר להם, אם זה רק חקירה וזה בו”ד מה זה בכלל משפט שמים אין לנו מושג. אם הקב”ה מראה את מדת הדין זה אוחז פיק ברכיים איזו טרגדיה נוראה היתה 50 פצועים אתה יודעים מה זה פצוע, כמה המצב שלנו שברירי אין מושג של כוחות בטחון כי אין שום דבר יציב, ואין לנו על מי להשען על אבינו שבשמים, הדבר היחיד שיש לנו זה הבטחון בקב”ה, אין יום שקללתו מרובה משל חברתה, איזה פיגועים נוראים דם ישראל נשפך כמים, כמה מזעזע מחריד ומצמרר, כמה תפילות שלנו יכולים לעזור בתקופה כזו. תפילות של בני תורה יש להם השפעה עצומה. כמה צריך להתכונן לדין זה פחד פחדים כ”ז נגזר שנה שעברה.
בגמ’ ערכין י’ מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, שמה לא מועיל חזקת חי, ובמהרש”א שואל למה הושמט כמעט הענין של בקשת החיים ועיקר עבודת היום הוא להמליך מלכותו ית’ על כל העולם אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, הרי לכאו’ ביום שנכתב מי יחיה ומי ימות צריך להתחנן על החיים להקהל ולעמוד על נפשינו, הרי הרואה חבירו אחר יב”ח מברך מחיה המתים, כי עבר עליו ר”ה וניתן לו חיים חדשים, בעוד שבועיים יש בריאה חדשה לעולם. מלך במשפט יעמיד ארץ ודאי שהמשפט הוא מעיקר המלכות אבל צריך גם את היעמיד ארץ אין מלך בלא עם ומדוע אין אנו מפילים תחינתנו לחיותנו כהיום הזה. אלא שהחיים שאנו מבקשים אינו סתם חיים שלא למות הרי רשעים בחייהם קרויים מתים, אלא החיים האמיתיים הם המלכויות עצמן באור פני מלך חיים, שכל מהות החיים כולו זה חיים ברצונו חיים שיש בהם קבלת עול מלכות, חיים שיש בהם אהבת תורה ויר”ש, זכרינו לחיים משום שמלך חפץ בחיים, בלי מלכויות אין זכרונות אין מה לזכור חוץ מזה, ובר”ה לב זה בנה אב לכל מקום שנאמר בו זכרונות יהיו מלכויות עמהן, והעמידנו מלכינו לחיים, הרי שבקשת החיים הוא עצמו בקשת ההמלכה, וכעומק ההמלכה כך עומק עוצם ואיכות החיים, ומלכותו ברצון קבלו עליהם לא רק ממשלה ששולט עלינו אלא ככל שניכר יותר שיעבוד וקבלת עול מלכותו כך גדלה איכות ההמלכה בעולם וניכר יותר חיים ברצונו, וככל שתמליכוני עליכם כך חיים כולכם היום.
ואם כך הרי שכמו שבהמלכה יש דרגות ע”ג דרגות אין דומה מלכות זו לחברתה, כך בחיים יש עומק ואיכות חיים, חיים זה לא מצב סטטי שאינו מת, אלא הכל תלוי במסי”נ ומסירות החיים הגשמיים עבור החיים הרוחניים, בקשת החיים פירושו בקשת פני ה’, כמה שיותר מבקשי פניך כך הוא יותר חי. איך מגיעים לאיכות חיים כזו, שורש החיים הוא אין חיים אלא תורה עץ חיים היא למחזיקים בה, רק התורה היא שורש החיים כי הם חיינו ואורך ימינו, עמל התורה היא ההמלכה הגדולה אדם לעמל יולד שממית עצמו עליה, הרוצה לחיות ימית את עצמו, ע”כ נהגו לתקוע על הבימה להזכיר זכות התורה, וע”י התורה אנו נקראים בנים ושננתם לבניך אלו התלמידים, והבן זוכה לרחמים אם כבנים רחמינו כרחם אב על בנים, אבינו אב הרחמן המרחם רחם עלינו ותן בלבנו להבין. הארת פניו אלו החיים האמיתיים, כי באור פניך נתת לנו ה’ אלקינו תורת חיים. בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל בתורה מתכפר. עומק הריצוי של סלחתי הוא הלוחות שניות.
ובאמת דע”י תורה זה לא רק דרגה יותר גבוהה ויותר זכויות אלא מהות אחרת לגמרי של חיים כל ההמלכה היא עולם אחר לגמרי. ובברכות טז. למה נסמכו אהלים לנחלים מה נחלים מעלין את האדם מטומאה לטהרה אף אהלים מעלין את האדם מכף חובה לכף זכות. כי התורה היא מקוה טהרה ונמשל לאש וכל אשר יבא באש וטהר. אבל סו”ס בב”ק נ. כל האומר הקב”ה ותרן יוותרו חייו, ע”כ ל”ש לוותר על עבירה שזהו מציאות של סם המות, וא”כ איך התורה מטהרת יותר מכל המעלות שאין תשובה רק ע”י תורה השיבנו אבינו לתורתיך, אלא ע”כ הנה ג’ סוגי טהרות הן, דהנה שאל ר”ע שני שאלות לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם, כי יש טהרה ע”י שזורק עליו מי חטאת שהוא טהרה ע”י סיוע חיצוני וזהו וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, ויש שהטמא עצמו נכנס כולו למקוה בעצמו וזהו מי מטהר אתכם מקוה ישראל ה’ היינו ע”י תשובה שמשליך השרץ מידו, אבל יש עוד סוג טהרה שהוא השקה ובמדרש שה”ש א ישקני מנשיקות פיהו כאדם שהוא משיק שני גבין זה אל זה והוא מדביקן, ובפסיקתא ישקני יטהרני כמשק גבים, ובביצה יז: משיקין את המים בכלי אבן לטהרם וקאי על התורה שמטהרת את לומדיה. כי התורה הופכת את האדם לחלק ממנה חד הוא, והופך המים הטמאים עצמם לטהורים, התורה היא מתוקים מדבש ונופת צופים לרוב הפוסקים אפי’ אם נפל דבר איסור לדבש חוזר להיות היתר גמור כי נהפך לאיש אחר לגמרי תורת ה’ תמימה משיבת נפש שאף אם נכרתה לגמרי היא מחיה אותו והעוסק בתורה לשמה נעשית לו סם חיים. וזה טהרת התורה שמי חטאת ואפי’ מקוה אינו מטהר רק מי שנגע במת או שרץ ואם נכנס כולו למקוה מיטהר, אבל לטהר את מקור הטומאה עצמה את השרץ את או המת לא יתכן, אבל הדבש מטהר השרץ עצמו וכן ההשקה מטהרת את מי הטומאה עצמם כי נהפך הוא לאיש אחר לגמרי זה לא ענין של סליחה וכפרה בזה מי יאמר זיכיתי, אבל ע”י התורה אנו כביכול במצב של אורייתא וקב”ה וישראל חד הוא וזה מעל כל הדינים והגזירות.
רבש”ע ראה מי כעמך הגוי הגדול הזה, איזה עם יש לך כמה נשפך דמם כמים עשה למען טבוחים על יחודך, איפה יש לך כאלו בני תורה טהורים, מוסרים נפשם על יגיעת תורתך, איפה יש לך כאלו עבדים שמסרו נפשם על קדושת שמך לחיות עקה”ש חיים של מסי”נ של אהבת ה’ נפשי חולת אהבתך, ואלו שמסרו את חייהם וכל מאודם עקה”ש שעלו באהבה ונתקדשו בסילודין מוקדה על המזבח למען שמו באהבה באש יוקדת, יהודים על סף המות זעקו והתחננו ביוה”כ ונסלח לכל עדת בני ישראל, הנאצים היו מטבילים אנשים בבור מלא חומצה, זה היה שורף העינים כל הגוף ממרחק קילומטר, היה חסיד גור הוא בפנים רוקד בדביקות, הנאצים השתגעו השתבשת?, למה אתה לא יוצא, הוא אומר היה לי מפעל טקסטיל הרבה כסף איננו, משפחה עניפה איננה, אחים אחיות אינם, אבא אמאלה אינם, אשתי היקרה, הילדים החמודים אינם, הבגדים שעל גופי לא, עם מי נשארתי רק אתך אבא הגדול איך לא ארקוד?.
לפני כמה שנים נהרג הצדיק ר’ שמואל וואלנער והיה אומר בכל ער”ה הוא היה קורע את שטרי החוב שלו ואומר רבש”ע אני מוחל להם סלח לנו מחל לנו, אמר הרה”י ר’ חיים שמואלביץ מה אתם חושבים בזכות מה ניצלנו במלחמת ששת הימים, זה היה אימה ופחד ובסוף איזה ניסים גלויים ראו, ארטילריה פגזים על הראש, נמצאו 3 פגזים שלמים על הגג, בזכות אותה עגונה שבעלה עזבה אומללה עשרים שנה עלובה, ר’ חיים השתתק ולפתע הכה על הסטנדר בעצמה היא היתה כובסת, כיבסה בגדים של אחרים, והיא זו שהצילה אותנו, שמעתי אותה לוחשת בפינה וצועקת לעצמה רבש”ע אני מוחלת לכולם מוחלת לבעלי תאמינו לי היה לה על מה למחול, שמעתי את זה ידעתי שניצלנו. אנשים בגטו לודז’ הנאצים ימ”ש ידעו מתי החגים, ובחג השבועות דוקא אז הוציאו אותם ערומים להתעללות פרך אחרי חדשים שלא טעמו טיפת מזון סחוטים ורצוצים, המפקד עצמו התעיף ועזב אותם 20 דקות, מה הם עשו צנחו על הרצפה סחוטים? לא! כ”א חיפש נייר הניח על הראש וא’ התחיל קורא בלהט אקדמות מילין ושריושותא וכולם עונים אחריו מה שזכרו בע”פ איזה מתיקות, חביבי קבלנו תורה לא בשביל לעבור גהינום פעמיים, אבל גם אם תהיה מעבר לים נלך אחריה, ומה נותנים לנו עבור זה כ400 מליארדים מצוות על כל שעת לימוד, יש לנו מושג מה זה מצוה אחת אשריך בעוה”ז וטוב לך לעוה”ב. אשריהם ישראל. זכור שנים עשר שבטים שהעברת בגזרת מים שהמתקת למו מרירות מים, תולדותם נשפך דמם עליך כמים תפן כי נפשנו אפפו מים.
מאות יהודים נתנו 3 פרוסות לחם בחרפת רעב ממש עבור ספר תהילים שעה אחת, גיוואלד. אדם קיבל מכות רצח מהנאצי שהכה על ראשו עם התפילין עד שנפל גוסס, הנאצי היה בטוח שהוא מת קרע את התפילין ועזבו, היהודי קם בשארית כוחותיו חצה את גדר המוות שמע שיש להשיג שם עוד תפילין, מבהיל. ילד בן 14 קיבל 50 מכות רצח על שהחביא סידור, הכרתי יהודי שמכר חצי עוה”ב שלו על מקום לבנות מקוה ברוסיא והיה לו מה למכור, אין לנו אלו-ה אחר מבלעדיך צורנו, עוררה גבורתך וקנאתך על אויביך מהר מהר יקדמונו רחמיך.
יהודים שהתקדשו בסילודין עלו במעלות קדושים דרגה אחר דרגה צורפו באש ויצאו מזוקקים שבעתיים כולו אש קודש כולו להט ואמונה צרופה, מאיפה כל מה שיש פה ובאמריקה ובאירופה בזכות כמה יחידים שלובנו בתנור ויצאו שברי כלי חרס בגופם אבל אריות ברוחם, הרב מפונוביז’ החזו”א הסבא הגרא”י המשגיח ר’ חצקל האדמו”רים מבעלז מגור מסטמר מקלויזנבורג, הכל מכח המכה הזו אבל מאיפה כוחות כאלו, א”א לישאר ניטרלי אדיש, אבל כל הדורות היו יהודים מוסרים נפשם בעוז ותעצומות, אדירי התורה ארזי הלבנון אלו קדושים שאין כל מלאך וברי’ יכולים לעמוד במחיצתם באור הגנוז, רבונא דעלמא, מי כעמך ישראל זרע אברהם אוהבו. אמא בשואה מסרה שלשה בנות לגוי שישמור עליהם והזהירה אותו ברגע שלא יוכלו לשמור על יהדותם שישליך אותם לנהר, אי שמים שאמא תגיד כך על מחמדיה?. הזדעזעי ארץ תראה איזה עם יש לך אבא. מאיפה הכוחות איזה מתנות השפעת לנו איזה חינוך איזה מסי”נ נתת ליהודים שלך, מחריד לאיפה הגיעו יהודים פשוטים, הסולטן הטורקי דרש מאשה יהודיה להנשא לו ברור היה מה צפוי לה אם תסרב ואיזה כבוד יהיה לה אם תסכים, הגיעה לארמון ובררה בצניעות במה מצאה חן בעיניו, אמר לה כל כלה שעיניה יפות א”צ בדיקה, כששמעה זאת בקשה להתכונן ביחידות בחדר, הוא לא חלם בחלומות הפרועים למה יהודי מסוגל, היא חזרה כעבוד כמה דקות והגישה לו את עיניה שחתכה מעצמה קח אותן ועזוב אותי לנפשי, (ומתוק האור ר”ה עמ’ 122) אם אלו האמהות שלנו זה העם שלנו וכי יש צורך לומר לבן מלך בן תורה קדוש וטהור שלא יקנה מכשיר שיכניס לו את הסולטן בראש, אם יתנו ליהודי רגיל 10000 $ שיעשה עבירה ח”ו פ”א שידבר לה”ר פ”א, ודאי שלא, וכי אם לא אומרים לו שזה לה”ר וכי יתכן שבן תורה מרצון בחנם ילך לקנות כזה מכשיר הזה שהסבא שלנו שהעם שלנו מסר את נפשו על קיום המצות, האלו האבות שלנו עם איזה נסיונות אנו צריכים להתמודד, סיפר יהודי בשם טלר שהיה בן 15 ביוה”כ הכניסו הנאצים את כל הקהלה לביהכ”נ הצפיפות היתה איומה איש לא יכול לזוז, איש לא ידע מה ילד יום האם מתכוננים להעלות את כולו באש או משהו אחר, אחרי שעות המתנה נכנסו הצוררים ימ”ש עם ראש העולם התחתון יהודי שירד לדיוטא התחתונה רק לשמוע את שמו היו חוטפים אימה, הוציאו ס”ת על הרצפה והכריחו אותו לדרוך ולבזות את ס”ת, יסרו אותו ביסורי שאול והוא בשלו לא אבזה את סה”ת, חובטים בו ומכלים את זעמם והתמוטט ונפח את נשמתו על סה”ת ונקבר יחד עמו, לע”ל אומרת הגמ’ שבת פט יאמר הקב”ה לאברהם אבינו בניך חטאו, יאמר ימחו על קדושת שמך, היתכן אברהם רחימא עמוד החסד והרחמים, אלא הוא אמר חוקר כליות ולב אתה יודע שכל יהודי יש לו את זה תנסה אותם ותראה לכל יהודי יש את זה עד האחרון שבהם ימחה עקה”ש, שלא נדע מצרות אבל לא צריך להגיע לזה אפשר לקדש השם בחיים ולא מתוך יסורים אלא ימית את עצמו באהלה של תורה מתוך גבורת הנפש להסתכל קצת מאיזה עולם הגענו באיזה אור הם חיים, היו מצבים הרבה יותר גרועים של שואה של קומניזם היו מעולם גזרות גיוס אבל כלל ישראל תמיד עמד במסי”נ, מה מבקשים מאתנו קצת יותר קבלת עול תורה, קצת התנתקות מהתרבות של עוה”ז, צריך לדעת זה לא הבג”ץ ולא הפקיד הזה או אחר אלא הקב”ה בעצמו דורש מאתנו פשוט קצת טיפה מסי”נ, נכון לשבת בכלא כמה ימים זה מאוד לא נעים אבל איפה היו אבותינו במסי”נ שלהם, אם אלו האבות שלנו אלו האמהות שלנו הם אלו שהמליכו את הקב”ה הם היו האיתן האזרחי גבורת ארי, ומי הבנים איזה מסי”נ דורשים מאתנו פשוט להיות שקוע בתורה אבל בלי שום דברים אחרים, וכי בנים של עם שכזה ילך ויפקיר עצמו למכשירים של עצת בלעם, לשבור להפקיר לגמרי כל צורת ישראל כל קדושת ישראל, וכי לא נעמוד בנסיון פשוט כזה, וכי עוד נלך להכניס אותו לקה”ק, תראו איזה עם קדוש אנחנו, ב”ה אשריכם ת”ח ב”ה הביהמ”ד הזה כולו סמל של התמדה וטוהר, אוירה עצומה של ריתחא דאורייתא כבוד שמים שרואים כאן, ההרמוניה והאחדות כאן הוא להפליא. אתם אלו שמחזיקים את העולם מאן מלכי רבנן בכם תלוי קיום כל העולם שהשקיעות תהא כלו קודש בלי שום מפריעים, הסדרים קודש קדשים. זו הדרך לזכות ליום הדין זה הימית עצמו וההמלכה הגדולה ביותר.
אני מאחל לכל אחד כתיבה וחתימה טובה לחיים טובים ארוכים בספרן של צדיקים גמורים, והעיקר להגיע לתכלית של כל הימים הנוראים, ליו”כ ללחות שניות להוש”ר לחדר יחוד לשמחת תורה, זה התכלית שלא נתאוו הנביאים והחכמים לימות המשיח אלא לעסוק בתורה מתוך שמחה וטוב לבב, והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך בקרוב. שנת גאולה הצלחה והרווחה ברוח ובגשם בספרן של צדיקים גמורים.
Parsha Preview
Harav Hagaon Peretz Tarshish Shlita
Stand Before Hashem, Not Before Your Self-Pity
Parashas Nitzavim/Rosh Hashanah
Harav Hagaon Peretz Tarshish shlita
The Midrash teaches that when the Torah uses the word נִצָּבִים, or similar leshonos, it is referring to Rosh Hashanah: אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם means that on Rosh Hashanah you’re standing in front of the Ribbono Shel Olam.
What does it mean to “stand” in front of the Ribbono Shel Olam, and what does that have to do with Rosh Hashanah? Perhaps we can also take a step back and ask, what can we do to prepare for Rosh Hashanah, the Yom HaDin? And what is the right frame of mind to have when davening on Rosh Hashanah?
I’d like to give a mashal that will help us glean the proper perspective. Imagine that a very gifted fellow is working for a large international firm, managing a small branch of the business. It’s hard to stay motivated when working at an under-stimulating job, especially for a gifted person, and so he submits a request: he’d like to meet with the company’s CEO. He plans to ask him for a promotion; maybe he could work in a different department? Of course, it takes a long time until he finally has an audience with the CEO. In the meantime, he’s making all sort of cheshbonos and planning how he’s going to express everything he wants to say. When the long-awaited day of the meeting arrives, he sits in the CEO’s office and launches into his speech.
“You know,” he says, “you made this big change in the company, after you hired a think tank that spent a lot of time analyzing the issues involved. But one day, as I was walking to shul, I thought to myself that if you just fix this one little detail, everything could be so much better.”
This comment does not exactly meet with the boss’s favor. But then the employee launches into a list of complaints about how the boss is not treating his workers the way they deserve, how the working conditions need to be improved. And he sees that this doesn’t go over too well either. Finally, he discloses his real reason for requesting the meeting: he would like a promotion.
“Hmm,” says the boss. “Let me see — do you really come on time each day? How many hours do you clock?” He types something into the computer, and sees right away that a lot is lacking in this fellow’s performance. Finally, he looks at him and says, “Listen. You’re giving me suggestions as to how the business can be run better, knowing that we expended a lot of effort trying to improve, because as you were walking one day you figured out a better way to do things. I think you’re just too overqualified for us. You know better. I don’t see you as a worker.
“Plus,” he continues, “you’re giving off all this negativity, with your slew of complaints — and no one, but no one, wants a worker who gives off bad vibes. It’s not good for the company to have an employee — no matter how gifted he is — creating a negative aura in the workplace. And now you’re asking for a promotion when you don’t even come on time? No.”
A Day for Humility, Not Grievances
Rosh Hashanah is the Yom HaDin, and we’ve heard so many schmuessen from our rebbeim about the pachad of the Yom HaDin. But how, indeed, are we supposed to come to the Eibishter on this Yom HaDin? We have a list of things that didn’t go well; boy, was it a rough year. And we come in with all sorts of eitzos how things should be better for us. It’s as if we’re coming to the Ribbono Shel Olam and saying, “You know, if You would do this, things would be so much different. And only if You could have done that….”
We have questions, it’s true. Maybe we’re not supposed to have questions, but we do. Yet we’re supposed to realize that the Eibishter knows better than we do, not that we know better than the Eibishter.
Although we know that everything is from the Ribbono Shel Olam, we come in with complains, with negativity. Returning to our mashal, the Eibishter is the Boss, and when we come in seeking a promotion, He responds, “Do you deserve it?”
Now, imagine that this worker would have come to the boss and said: “You have a great business. I feel I’m just not challenged enough in my position, and I think that perhaps for that reason I’m not working as I could. I want to give to the business.” Then, the boss looks at him and says, “You know, we’re on the same team. I’ll worry about you.”
When you come with grievances, when you think that you’re smarter, or when you don’t produce — you don’t have a chance. But how are we coming to the Eibishter? Are we coming to Him with complaints, chas v’shalom? Are we coming with the attitude that we know better? Are we coming to Him feeling entitled?
We preface the Yom HaDin with Selichos, in which we say, כְּדַלִּים וּכְרָשִׁים דָּפַקְנוּ דְלָתֶיךָ — we’re coming to the Eibishter knowing that we’re not deserving. We try to serve the Eibishter, and baruch Hashem we have the zechus to do so. But we know that we are paupers, and we need Your chessed, Hashem.
Why All the Praise?
The Chazaras HaShatz of Rosh Hashanah is full of piyutim extoling the gadlus of Hakadosh Baruch Hu. For instance, in וְכָל מַאֲמִינִים, we say that He is טוֹב לַכֹּל — good to all. We say that He is our Creator: שֶׁהוּא יוֹצְרָם בַּבָּטֶן. We say that He is All-Powerful: הַכֹּל יָכוֹל וְכוֹלְלָם יָחַד.
In other piyutim, we express other praises of Hashem: סתרו יושר, עצתו אמונה, זוכר יצוריו, טובו לעד.
What are we trying to accomplish with all these praises?
Chazal say that a chassan is like a king: חָתָן דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ. We hear this at every sheva brachos. Why is a chassan like a king? The answer is: מַה מֶּלֶךְ מְקַלְּסִין אוֹתוֹ אַף חָתָן מְקַלְּסִין אוֹתוֹ. Just as a we praise a melech, we also extol the ma’alos of a chassan.
What is the purpose of giving praise to a melech? Hakadosh Baruch Hu obviously doesn’t need our praises. Yet in the piyut of ואוית תהילה, we see that He does want our praises. Why?
The answer is that praising the melech is all part of accepting the melech as a king.
When we talk about being mamlich the Ribbono Shel Olam on Rosh Hashanah, it means that we acknowledge that the Ribbono Shel Olam is the melech and He knows what He’s doing. He has all the cheshbonos. And if that’s the case, then even though I may be very intelligent, it’s not my place to tell the Eibishter, “It might be better if You would just do this, or change that.” If I walk around thinking, why didn’t the Eibishter do this, that’s the opposite of being mamlich Him.
This is our avodah coming into Rosh Hashanah. For sure, we have to do teshuvah. But we also have to learn the machzor, to learn the shevachim that we’re giving the Eibishter, and realize that the Eibishter is tov. He knows who I am: He’s בוחן כליות, and the cheshbonos that He makes are yashar. Before we come with our list of requests, first let’s be mamlich the Ribbono Shel Olam.
One we’re mamlich the Ribbono Shel Olam, then it’s a whole different story. Then, we can come and say, “Eibishter, I know You’re the Melech. Help me to be a better servant to You. Help me to fulfill the tafkid that You gave me.” That’s a different Rosh Hashanah than coming with lists and suggestions.
Why is it that we get stuck always looking at what we’re missing, at our tzaros? Because you know what you’re standing — נִצָּבִים — in front of? You’re standing in front of what you think you’re supposed to be getting. You’re standing in front of all that you lack, and thinking, “If only I had this, if only I had that.” You’re too preoccupied with what’s missing.
The Eibishter gives us a special day when we’re נִצָּבִים, we stand in front of the Eibishter. It’s an opportunity for us to gain clarity. All of our small-mindedness, our pursuit of narishkeiten — perhaps even our self-pity — is supposed to be moved to the side when we’re נִצָּבִים לִפְנֵי ה’. We get up to tekias shofar and suddenly we realize, what are we here for? We’re here not to serve ourselves, but to be mamlich the Ribbono Shel Olam. אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם.
Kesivah v’chasimah tovah, and a gut gebentcht yahr.
ומתפייסים ברחמים
Hagaon Harav Ephraim Chodosh Shlita
“בעשרים ותמניא ביה אתת בשורתא טבא ליהודאי דלא יעידון מאורייתא” (ראש השנה י”ט.) “שלא יצטרכו לנתק עצמן מן התורה” (רש”י שם), “שגזרה המלכות גזרה שלא יעסקו בתורה ושלא ימולו את בניהם ושיחללו שבתות”, הממשלה אותה ממשלה, מי כמוה רוצה רק טוב, היא דואגת לאזרחים, ממש זה נשמע כמו מאז ולתמיד, “שלא יעסקו בתורה” – מה הם מבזבזים את הזמן? שישתלבו בשוק העבודה, שיקבלו עליהם שוויון בנטל! ממשלה שרק חושבת על טובת האזרח, “ושלא ימולו את בניהם” ממש רחמנות, מה הם עושים לילדים שלהם, בלי רשות, בלי לשאול, תופסים תינוק פעוט ועושים בו מה שרוצים. בטח היה מי שדיבר על התעללות בחסרי ישע, נס שיש לנו את הממשלה. “ושיחללו שבתות” – הרי שביעית מכוח העבודה מבוזבז, זה פוגע בשוק העבודה, זה יכול להוריד את דירוג האשראי, ואם אני צריך חלב לקפה, החנויות אמורות להיות סגורות? אם יש לי תקלה בחשמל אני צריך לשבת בחושך? בלי מזגן? אי אפשר, חייבים לתת שירות, המשק חייב לנוע. הסיפור נשמע מוכר, “ובאו לבטל אלו ג’ מצוות שישראל מובדלים הבדל גדול מן העמים” (מהרש”א שם), תורה היא של ישראל ורק של ישראל, “ואמר רבי יוחנן עובד כוכבים שעוסק בתורה חייב מיתה שנא’ “תורה צוה לנו משה מורשה” (דברים ל”ג ד’) “לנו מורשה ולא להם” (סנהדרין נ”ט.). שבת שייכת “לזרע יעקב אשר אהבת” ליהודי ולא גוי “ולא נתתו.. לגויי הארצות ולא הנחלתו מלכנו לעובדי פסילים וגם במנוחתו לא ישכנו ערלים כי לישראל עמך נתתו באהבה” (שחרית ש”ק). “ואר”ל עובד כוכבים ששבת חייב מיתה שנא’ “יום ולילה לא ישבתו” (בראשית ח’ כ”ב), ואמר מר אזהרה שלהן זו היא מיתתן (סנהדרין נ”ח:). מילה שייכת רק בישראל “קונם שאני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי עובדי כוכבים (נדרים ל”א:), שנא’ “כי כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב” (ירמי’ ט’ כ”ח). “מה עשה יהודה בן שמוע וחביריו הלכו ונטלו עצה ממטרוניתא אחת שכל גדולי רומי מצויין אצלה, אמרה להם בואו והפגינו בלילה, הלכו והפגינו בלילה, אמרו אי שמים לא אחיכם אנחנו ולא בני אב אחד אנחנו ולא בני אם אחת אנחנו, מה נשתנינו מכל אומה ולשון שאתם גוזרין עלינו גזירות קשות ובטלום”.
קצת לא מובן, להפגין בלילה זו קצת הפגנה לא רלוונטית, הפגנה עושים ביום, חוסמים כבישים, מפריעים לתנועה, אותה מטרוניתא לא שמעה על זה שאין מחאה בלי הפרעה לסדר הציבורי? עוד יותר, מה ההיתממות הזאת, מה אתם לא יודעים מה רוצים מכם? כל המהות של יהודי זה להבדל מאומות העולם, “ואבדיל אתכם מן העמים” (ויקרא כ’ כ”ז), ופתאום “אי שמים מה נשתנינו?” וחז”ל מביאים את זה כעצה שהתקבלה וגם הועילה, מה, רק צריכים לדבר עם אותם רשעים בהגיון? “מה נשתנינו מכל אומה ולשון שאתם גוזרים עלינו גזירות קשות” ממש, הראש העקום של העכו”ם ישר יבין שזה לא הגיוני, אך ראה זה פלא, זה עבד, אם תוצאות אי אפשר להתווכח, “ובטלום”.
צריכים לומר ש”יהודה בן שמוע וחביריו” באים לשאול מה עושים, איך מצליחים לפעול אצל המלכות, איך משתדלים אצל הממשלה? והתשובה היא: נא לפנות לכתובת הנכונה. אל תדברו עם המלכות, איתם אין לכם מה לדבר, אתם נמצאים במצב שרק כתובת אחת יכולה לעזור, תפנו ישר למלך מלכי המלכים, “צאו והפגינו בלילה” – את הצעקות, את ההפגנות, תעשו בלילה, בשעה שאף אחד לא יחשוב, לא אתם ולא אחרים, שמדברים אל הממשלה, את הצעקה תשמיעו בשעה שיהיה ברור לכל אחד ואחד, אנחנו מקיימים את “ונצעק” רק “לפני ה’ אלקי אבותינו” (דברים כ”ו ז’), שחלילה לא תתגנב המחשבה, אולי, אולי הרשעים ישמעו אותנו, אולי הם ירחמו עלינו, רחמים מבקשים מהבורא עולם ורק מהבורא עולם, המלכות היא לא מאן דאמר, אין מה לפנות אליה ואין צורך לפנות אליה, יש מי שמנהל את העולם.
עכשיו צריך להבין את הטענה “לא אחים אנחנו” מה היא התמיהה “מה נשתנינו?”
את המעשה שהיה בסלוצק היה מספר רבי שלום שבדרון בשמו של רבי איסר זלמן מלצר, הרב בסלוצק היה הרידב”ז (הג”ר יעקב דוד וילובסקי זצ”ל), הרידב”ז הוא זה שיזם את הקמת הישיבה במקום, מסלבודקה נשלח רבי איסר זלמן עם ארבעה עשר מטובי הבחורים, עליהם נאמרה את ההגדרה “הי”ד החזקה” כדי להקים את הישיבה במקום. מסלוצק עברה הישיבה לקלצק, ובהמשך הקים רבי אהרן קוטלר חתנו של רבי איסר זלמן את הישיבה בלייקווד, לא קלים היו החיים לרבנים באותם ימים, הימים של ההשכלה שעשתה שמות בכל הקהילות, אנשים טובים שהתפתו לחשוב שכך הם דואגים לילדים, כך יהיה להם יותר קל, גם בפרנסה וגם במושגים בדרכי החיים, והדברים ידועים, ומאחר ועם הרידב”ז לא כל כך הסתדר להם העניין הלכו ומינו להם דיין, בבחינת “יש לי רב”. בשבת בבוקר נעמד הרידב”ז ליד ארון הקודש, לידו עמד רבי שלום איישישוקר ובמקום סמוך עמד רבי איסר זלמן, הרידב”ז עלה על מדרגות ארון הקודש ואמר, היות ומינו דיין ללא רשותי כדי להכעיסני, אם היה יעקב דוד חייט מישהו היה רב אתו? אם היה יעקב דוד סנדלר היו מתקוטטים אתו? אילו היה יעקב דוד נגר למי זה היה מפריע? אם כן מה הטענות שיש עלי, שאני לומד את התורה הקדושה, א”כ רבש”ע צא אתה למעני ועמוד לימיני. אח”כ הרכין ראשו לרגע, הזדקף ואמר, ולכן אותם חמשת חברי ועד הקהילה שעשו מה שעשו לא יוציאו את שנתם. במקום נהיה רעש גדול, רבי איסר זלמן סיפר, חשבתי שאולי זה קצת חריף, בעודי מסתפק האם לגשת לרידב”ז ולשאול אותו על העניין, רואה אני שרבי שלום איישישוקר ניגש אליו ואומר לו, ואם הם יוציאו את שנתם יהיה בזה חילול השם, ואז הרידב”ז נעמד שוב ואמר, אמרו שיכול להיות שיהיה פה חילול השם, אז אני אומר שזה לא יקח שנה, אלא תוך חמישה חדשים, ואין צורך להוסיף את סופו של מעשה. (מקור שאל אביך ח”א עמ’ ס”ג).
“יהודה בן שמוע וחביריו” באים לשאול עצה איך פועלים, והם מקבלים תשובה, אתם נמצאים במצב שאין שום עצה, כאן כבר נגמרה חובת ההשתדלות, כאן רק נשאר הבורא עולם, אם זה מה שצריך, אז זה מה שעושים, פונים אליו, ויש מה לבקש ויש להם דרך איך לבקש, “לא בני אב אחד אנחנו” רבש”ע, מה רוצים מאתנו, רוצים מאתנו כי קבלנו את התורה שלך, רודפים אותנו בגלל שעוסקים אנחנו בדברי תורתך, חפצים לקיים אותה, כל אורח חיינו מכוון לדרך התורה, ומה הם רוצים, למנוע מאתנו לעסוק בתורה ולעמול בה, אנחנו רוצים “ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך”, אנו רוצים והם רוצים, אנו רוצים “לחיי העולם הבא” והם רוצים “לבאר שחת”, א”כ רבש”ע עמוד לימיננו והושיענו. כשבאים עם הטענות הנכונות, אל הכתובת הנכונה, התוצאה בהתאם: “ובטלום”.
“בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה.. בר”ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון” (ר”ה ט”ז.). ראש השנה זה יום דין, “הכל נידונין בר”ה” (שם), המשפט הוא לכולם, “למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך” (תהלים קי”ט צ”א), ליל ר”ה, עומד הרב אברמסקי בתחילת רחוב הפסגה, ירושלים נפרשת למולו, ספק אומר, ספק מהרהר בקול, או יותר נכון, קובע עובדה, שם בחלון יושב בן אדם, יש לו היום משפט, גם בחלון הזה, גם לאלו שבבית כאן, גם בבית שם, גם בבית מולו, גם ברחוב הזה, גם בשכונה הזאת וגם בשכונה ממול, לכולם, כולם יש היום משפט, “למשפטיך עמדו היום” ומאיפה ועל מה, “כי הכל עבדיך”.
“היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט”, “ומפני אמרה תורה נסכו מים בחג, אמר הקב”ה נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה, ואמרו לפני בראש השנה מלכויות זכרונות ושופרות, מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה ובמה בשופר”, מה השייכות של מלכויות לדין, והאם ראש השנה יום ההמלכה הוא או יום המשפט, בכלל מה זה ההמלכה כל שנה מחדש, וכי יש פריימריז כל שנה, כל פעם בוחרים מחדש?
“א”ר כרוספדאי א”ר יוחנן שלשה ספרים נפתחים בר”ה אחד של רשעים גמורים ואחד של צדיקים גמורים ואחד של בינוניים, צדיקים גמורים נכתבין לאלתר לחיים…” (ר”ה ט”ז:), אז מי שעבר את ראש השנה בשנה שעברה אמור לקבל בסוף השנה תעודת צדיק גמור? ומי שח”ו לא עבר איך אנחנו אמורים להסתכל עליו?
“ויהי היום, יום שהיה ראש השנה (רש”י), ויבאו בני האלקים להתיצב על ה’ ויבא גם השטן בתוכם, ויאמר ה’ אל השטן מאין תבא ויען השטן…” (איוב א’ ו’-ז’) “אמר לפניו רבש”ע שטתי בכל העולם כולו ולא מצאתי נאמן כעבדך אברהם שאמרת לו “קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה” (בראשית י”ג י”ז) ואפילו הכי בשעה שלא מצא מקום לקבור את שרה עד שקנה בד’ מאות שקל כסף, לא הרהר אחר מדותיך. “ויאמר ה’ אל השטן השמת לבך לעבדי איוב כי אין כמוהו בארץ”, א”ר יוחנן גדול הנאמר באיוב יותר ממה שנאמר באברהם, דאילו באברהם כתיב “כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה” (בראשית כ”ב י”ב) ובאיוב כתיב “ירא אלקים וסר מרע”. יש פה דין של ראש השנה, יש פה מי שלא רק השכנים שלו מעידים עליו, זה לא אדם שמי שמכיר אותו יודע שצדיק גמור הוא, הקב”ה בעצמו מעיד עליו “ירא אלקים וסר מרע”, על איוב נאמרו דברים יותר מעל אברהם, לאיזה ספר הוא אמור להיכנס אם לא לספרם של צדיקים גמורים? את התוצאות של אותו ראש השנה כולנו מכירים, המושג “בשורות איוב” נולד באותה השנה ובאותו ראש השנה.
השאלות ידועות, הם נידונות בראשונים ובאחרונים ובכל מי שעסק בענייני ראש השנה, ראש השנה יום ההמלכה ומה פירושה של אותה המלכה, ההמלכה היא עם תוקף לשנה אחת ח”ו, ואם זה יום ההמלכה, אז למה זה יום הדין, ואיך זה שיש ספרם של צדיקים גמורים, ובכל זאת ישנם צדיקים גמורים שלא נכללים בו? ושאלת השאלות, אם ראש השנה זה יום דין, למה יום הכפורים, שהוא יום מחילת העוונות לא קודם ליום הדין?
“כי אתה הוא מלך מלכי המלכים מלכותו נצח” – הקב”ה הוא מלך עוד לפני שהיה העולם, ויהיה מלך גם אחרי שיהיה העולם. כשאנחנו שומעים שראש השנה הוא יום ההמלכה, הפירוש הוא נותנים לי ולך, לנו ולכולנו, הזדמנות להיות בין אלו ששייכים ל”ויקבלו עול מלכותך עליהם”, וכל שנה נותנים אפשרות לשפר את קבלת המלכות. החפץ חיים שאל בשמחת תורה מה פתאום קבלתי חתן תורה, לא הייתי בשנה שעברה חתן תורה? וכי התגרשתי ח”ו במשך השנה? אלא אוי ואבוי לנו אם החתן תורה של השנה זה אותו החתן תורה של שנה שעברה! זה הפירוש, ההמלכה של השנה חייבת להיות המלכה אחרת ולו רק מכל מה שעברנו במשך השנה. “רבי יוחנן הוה קאי מקמי סבי דארמאי אמר כמה הרפתקי עדו עלייהו דהני” (קידושין ל”ג.) “הרפתקי, מקראות וצרות וראו נסים ומופתים, עדו עלייהו, עברו עליהם” (רש”י שם). אם רבי יוחנן קם בפני זקני ארמאי, והסיבה היא, הם ראו, הם כבר צברו ניסיון, חייב להיות שיש להם קצת מושג מה זה בורא עולם, מה כוחו של בורא עולם, ומכוח זה הוא אפילו נהג לקום בפניהם, על אחת כמה וכמה הדרישה מאתנו, בני אברהם יצחק ויעקב, אחרי שנה שלימה שעברנו, שנה של “כמה הרפתקי עדו”, כמה מחויבים אנחנו להוסיף ולקבל ידיעה חדשה, לדעת להוסיף ולהבין את גודל המלוכה, האפשרות הזאת הניתנת לנו לקבל את “מלכותו ברצון קבלו עליהם” כל שנה מחדש, עם הבנות חדשות ומושגים חדשים, וביותר ההבנה החשובה כל פעם מחדש, שעדיין לא התחלנו להבין אפס קצהו של המלך ושל המלוכה. רק על נתינת האפשרות הזו צריכים אנו לשמוח, אבל העיקר חייבים לנצל אותה כמה שיותר. “ה’ מלך ה’ מלך ה’ ימלוך לעולם ועד” – הוא היה מלך, הוא עכשיו מלך והוא יהיה המלך בלי סוף, בלי גבול, כשאומרים ה’ מלך לכאורה קצת משנים את הסדר, בדרך כלל הסדר הוא “היה הווה ויהיה” ואילו כאן מתחילים בהווה, חוזרים לעבר ואז העתיד? שמעתי לזה שני הסברים, האחד, על המלך של העבר אפשר לדבר גם בהמשך, על העתיד, תמיד יהיה את העתיד, את ההווה אסור להפסיד, דבר ראשון את העכשיו. עוד הסבר, אין בעיה להודות במלך של העבר, כולנו יכולים ומוכנים להמליך בעתיד, העבודה הקשה היא להמליך את הרגע, את “בכל דרכיך דעהו”, זוהי העבודה הקשה המוטלת עלינו, וזאת ההמלכה של ראש השנה, אל תמליך את ההמלכה של השנה שעברה, אל תחכה להמלכה של שנה הבאה, יש לך את ההזדמנות, נתנו לך עכשיו את האפשרות, אתה הממליך ועכשיו תמליך.
וכאן הקשר בין ראש השנה כיום שבו מקבלים את המלכות מחדש לבין יום הדין, כשיש מלך וישנה מלכות, צריכים לגייס חיילים למלכות, ואז יכול להיות שהוא צדיק גמור אבל הוא סיים את תפקידו, הוא נקרא חזרה הביתה, וישנם כאלה שהם לא כל כך צדיקים אבל עדיין יש להם תפקיד, (יש משלם לשונאיו, יש מחכה לו שיחזור בתשובה, יש שעתיד לצאת ממנו זרע כשר, ויש עוד ועוד) אבל כל אלו שעברו את הדין, אלו שסוכם שהם ישובצו כחיילים, צריכים לתת להם תפקידים, ואז בודקים איזה תפקיד יקבל כל אחד, ולצורך זה בוחנים יכולות, שוקלים הישגים, סביר להניח שבודקים איך היה הביצוע בעבר, אבל עיקר העקרים כמה מוטיבציה יש להם, כמה נכונות ישנה אצלם לבצע תפקידים, ראש השנה זה הזמן של קבלה על העתיד, זהו הדין של ראש השנה, מה יקרה אתך, מה יהיו הדרישות ממך, “כמה הרפתקי” יעברו עליך, והאפשרויות רחבות, וגם קצת מפחידות, אפשר לקבל את המהלך של השנה מכסא של דין, וזה ממש ממש מסוכן, גם “ירא אלקים וסר מרע” כמו איוב יכול לקבל ניסיון מבהיל וקשה, יש צד שני, צד בו ניתן לקבל את זה מכסא של רחמים ואז אפשר לזכות בשנה טובה, שנה של “על מי מנוחות ינהלני” (תהלים כ”ג ב’). זאת העבודה של ראש השנה, העבודה של “אמרו לפני…, מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה ובמה בשופר”, ההמלכה הזאת, ההמלכה בשופר אמורה להביא את הפרט ואת הכלל מכסא של דין לכסא של רחמים.
“בחדש השביעי באחד לחדש” (ויקרא כ”ג כ”ד), “רבי יהודה בר נחמן פתח “עלה אלקים בתרועה ה’ בקול שופר” (תהלים מ”ז ו’) בשעה שהקב”ה עולה ויושב על כסא הדין בדין הוא עולה, דכתי’ “עלה אלקים בתרועה”, ובשעה שישראל נוטלין שופר ותוקעין, הקב”ה עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים דכתי’ “ה’ בקול שופר”, והופך להם מדת הדין למדת הרחמים, אימתי? בחדש השביעי” (ילקוט אמור, פסיקתא דר”כ פכ”ג). זאת העבודה של ראש השנה, מלכויות, ומלכויות בשופר מביאות את השנה הבעל”ט לחול מתוך כסא של רחמים, וזהו דינו של ראש השנה שהוא הדין על העתיד, בשונה לגמרי מהדין של יום כפור שהוא על העבר, בשעה שדנים על העבר צריכים לבקש סליחה, אז יש לצפות לייחל ולקוות למחילת עוון, לכן מחילת עוונות שייכת ליום כפור.
נמצאים אנחנו בתקופה לא קלה, מזה קרוב לשנתיים מאז קמו עלינו שונאי ישראל, “ביום השמיני עצרת תהיה לכם” (במדבר כ”ט ל”ה), “ומדרשו באגדה לפי שכל ימות הרגל הקריבו נגד ע’ אומות וכשבאין ללכת אמר להם המקום, בבקשה מכם עשו לי סעודה קטנה כדי שאהנה מכם” (רש”י שם), ביום של ה”סעודה קטנה”, ביום בו קבע כלל ישראל לחגוג את השמחה הגדולה של “קודשא בריך הוא ישראל ואורייתא חד הוא”, את שמחת התורה, זה היום בו בחרו ה”משנאיך נשאו ראש, על עמך יערימו סוד” (תהלים פ”ד ג-ד’), היום בו קמו שונאי ישראל, לבא לעמוד ולקלקל, להשבית ולהרוס את שמחת התורה, את ה”סעודה קטנה”, אבל חייבים לזכור ולהזכיר זה לא התחיל בשמחת תורה, זה התחיל עוד קודם, בזמן שאותם מרשיעי ברית רצו לסלק את השכינה מישראל, “הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם” (במדבר ל”א ט”ז) “אלקיהם של אלו שונא זימה” (סנהדרין ק”ו.) “ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך” (דברים כ”ג ט”ו), שביום הקדוש מנסים לגרש את השכינה מישראל, שמפריעים להתפלל בהפרדה, שגם את המינימום שבמינימום מנסים לבטל, יש מי שחושב שהעולם הפקר, מלחמת חרבות ברזל לא התחילה בשמחת תורה, לא בשביעי באוקטובר, היא גם לא התחילה בעזה, היא התחילה ביום כפור בתל אביב.
“ורוח הקודש למולם מרעים, הוי על כל שכני הרעים מה שהקראם מודיעים, ואת אשר עשו לא מודיעים, אם תאכלנה נשים פרים משמיעים, ואם יהרג במקדש ה’ כהן ונביא לא משמיעים”.
(קינות לת”ב)
עומדים אנחנו אחרי שנתיים בהם ראינו נסים גלויים, אין כאן מקום להאריך, עד כמה ראינו את רחמיו ורב חסדיו, כל תוכניות הזדון, רק לראות מה נשאר מכל חורשי הרעה, “ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו” (תהלים ל”ז י’), “כן יאבדו כל אויבך השם” (שופטים ה’ ל”א), ממש נראה שאחרי מה שקרה ביום מנוחתנו, ביום שמחתנו, בשמחת תורה שחל בשבת, שכביכול הקב”ה במשך כל השנתיים האחרונות יוצא מגדרו לנסות לפייס את כלל ישראל, זה מחייב אותנו לעשות חשבון נפש גדול, מה עשינו, מה אנחנו עושים והעיקר מה נעשה, איזה קבלות ניקח על עצמנו כדי להתפייס אליו, קל להאשים את המתייוונים, את היבסקים, את כל ממשיכי דרכם העומדים במרדם, הם לא יושבים בשקט, הם מנסים בכל כוחם לנתק את כלל ישראל, להפר את הברית של קודשא בריך הוא אורייתא וישראל חד הוא, יום אחד הם יבכו, מסכנים, אתם גוזרים על עצמכם חיי עוני, יום אחד הם ידאגו שנחיה חיי עוני, אפשר היה לומר “ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר”, זה יהיה נכון. אבל בשעה זו מוטלת עלינו החובה לחזור לעצה של אותה “מטרוניתא”, עזבו אותם, הם לא רלוונטיים, הם לא הכתובת, “בואו והפגינו בלילה”, נדבר רק עם הקב”ה, ננסה להבין “מה ה’ אלקיך שואל מעמך” (דברים י’ י”ב), מה הקב”ה רוצה מאתנו, שנתיים הקב”ה מנסה לפייס אותנו, איך אנחנו מתפייסים איתו.
יוצא לי לדבר עם בחורים, מה יהיה עם גזירת הגיוס, עם כל הצרות, אין נסיעות לחו”ל, אין רישיון, השבוע בסליחות אמרו אצלנו, יש כאלה שהתפללו על גזירת הגיוס ב”ובכל זאת לא שכחה מכתב עוז חביון” ויש כאלה שהם בבחינת “שואגים בתפלה ומבקשים רישיון”, לא חושב שיש לזלזל בהרגשה של בחורים שמצרים את צעדיהם, אבל מה שיש לומר להם, מי מדבר על רישיון? מי מדבר על חו”ל? רוצים לשלוח אותך לסיביר, אולי בינתיים עד סיביר, הם יקימו מחנות חינוך מחדש בחרמון הסורי, לא זה מה שצריך להטריד אותנו. חייבים להרגיש שהבעיה שלנו, הצעקה שלנו צריכה להיות, גיוואלד, רוצים לנתק אותנו מהתורה, נחזור לאותה “מטרוניתא”, יש מי שעומד מאחורי הדברים, אליו צריכים לפנות, אבל קודם כל צריך להבין מה המטרה בגזירות, לנסות להבין מה הקב”ה רוצה מאתנו, “כי מנסה אתכם ה’ אלקיכם לדעת, הישכם אהבים את ה’ אלקיכם, בכל לבבכם ובכל נפשכם” (דברים י”ג ד’), רוצים מאתנו שנחזור לימים של פעם, ימים של מסירות נפש לתורה, התרגלנו להיות מפונקים, בדור הקודם היה הנושא אצל כל בחור, איך מצליחים להינצל מגיוס לצבא, בחורים הרעיבו את עצמם שבועות וחדשים, כדי שלא יהיו ראויים לעבודת הצבא, היו כאלה שאף הטילו מום בעצמם, שלמו שוחד, הפכו עולמות, ובעיקר התפללו וקבלו עליהם קבלות, קבלות של עול תורה “כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ” (אבות פ”ה משנה ה’), כל ה”הלוך ילך” שלהם היה “אחת שאלתי… שבתי בבית השם” (תהלים כ”ז ד’), איך להיות מחוברים לתורה ואיך נצליח להסתופף באהלה של תורה.
יש לי הרגשה ואני מרשה לומר אותה, יותר מדי פעמים שמענו, הדור של היום הוא דור חלש, היום אי אפשר לתבוע מה שתבעו פעם מאנשים, שוב, אני לא יכול לומר קביעות ברורות, אבל זוהי ההרגשה, משמים רוצים לראות בנו דור חזק, דור של “ויגבה לבו בדרכי השם” (דבה”ב י”ז ו’), רוצים לראות בנו לא דור חלש, אלא דור של שאיפות, “החלש יאמר גבור אני” (יואל ד’ י’) שלא נהיה בבחינת “ונהי בעינינו כחגבים”, אסור לנו להתפשר ולהיות כתובים בספרן של בינוניים, בראש השנה כשנמליך את הקב”ה, לא נסתפק להיות חיילים של הקב”ה, נשאף להיות גנרלים, רבי חיים זוננפלד היה אצל ה”דברי חיים” מצאנז לבקש ברכה לפני ההתייצבות לצבא, הוא אמר לו אותך הם רוצים לקחת כחיל? אתה אמור להיות גנרל גדול בלגיונו של מלך!
בעמדנו לפני ראש השנה, נעמוד בתפילה נתפלל ונתחנן שנזכה להמליך את המלך, נבקש שנוכל לעשות זאת מכסא של רחמים, שנזכה לשנה טובה לכלל ולפרט, “ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל, כלנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה”, נעתיר בתפילה, שנעמוד כולנו בניסיון, שנהיה “שתולים בבית השם” (תהלים צ”ב י”ד), וה”שתולים” האלו יצמחו יפרחו וישגשגו, “בחצרות אלקינו יפריחו”, שנזכה להרבות כבוד שמים גם נגד ה”אחיכם שנאיכם מנדיכם” (ישעי’ ס”ו ה’), שגם באלו יקויים “ונראה בשמחתכם והם יבושו, עובדי כוכבים יבושו וישראל ישמחו” (בבא מציעא ל”ג:), ושה”שתולים בבית השם” יהיה “שתולים” שמוסיף ומרבה כבוד שמים “להגיד כי ישר השם”.