דברי רבותינו

Shmulevitz, Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim zt”l

על נפש מת לא יבוא (ו, ו)
הקשה מרן ראש הישיבה שה”ת הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה: מצד אחד רואים אנו כי נזיר מגיע בשלשים ימי נזירותו עד למדרגת הנבואה, כמו שמסביר בעל הטורים את סיבת האיסור “על נפש מת לא יבוא” – לומר לך שאם תשרה עליו שכינה מחמת נזרו, שלא יאמרו שהוא דורש אל המתים, ע”כ. הרי שיכול הנזיר לזכות להשראת השכינה.

מאידך, אם נטמא הנזיר באמצע ימי נזירותו, עליו להביא גם קרבן חטאת “על שציער עצמו מן היין” (רש”י שם יא), הרי שנחשבת לו הנזירות לחטא. וצ”ב כיצד מתיישבת סתירה זו בין זכייתו למעלת הנבואה, לבין “המצער עצמו מן היין” שנקרא “חוטא”.

וביאר מרן רה”י זצ”ל: זוהי כוחה של “קבלה”. הקבלה העצמית הופכת פרקי זמן לחטיבה אחת שיש בה רציפות. מי שאינו שותה יין מכח קבלה עצמית של נזירות משתיית יין, כאשר הוא עומד ברציפות זו, טמון בכך כוח רוחני עצום שיכול להביאו עד למעלת הנבואה. לעומת זאת, הנמנע סתם משתיית יין נקרא חוטא, משום “לא דייך מה שאסרה לך התורה אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים (ירושלמי נדרים ט,א).

כך הדבר גם לגבי תענית, שאף לגביה דרשו חז”ל מנזיר (תענית יא.) שמחד גיסא היושב בתענית נקרא “קדוש”, ומאידך גיסא נקרא “חוטא”. והיינו, שסתם מי שאינו אוכל יום אחד, פירוש הדבר שהוא לא אוכל שעה ועוד שעה ועוד שעה וכו’, – והוא נקרא “חוטא”.

אבל כאשר אדם מקבל על עצמו תענית, הרי שהתענה ‘יום שלם’ ברציפות, והריהו “קדוש”.

“קבלה” היא הכח המאחד את הזמנים ומעניקה להם את מעלתם הרוחנית.

דברי הימים

Levovitz, Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yeruchem zt”l

מרן המשגיח הגאון הצדיק הרב ירוחם ליוואויץ זצללה”ה
י”ח בסיוון תרצ”ו
מרן המשגיח הגאון הרב ירוחם ליוואויץ זצללה”ה למד בצעירותו בישיבת סלבודקה. כאשר ראה מרן הסבא מסלבודקה זצוק”ל כי תלמידו ירוחם יגדל יותר בקלם, שלחו לשם. בקלם זכה לשמש את הסבא במשך כשנה והיה מתלמידיו הקרובים ביותר.

לאחר נישואיו, ביקש מרן המשגיח זצ”ל מאשתו שתתן לו להמשיך ללמוד בפרישות בקלם עוד 8 שנים. לאחר שנים אלו, כשחזר לביתו, לא הניחה לו הרבנית לעזור לה בחנות שפתחה וביקשה שימשיך בלימודו. המשגיח זצ”ל קיבל את בקשתה ונסע ללמוד ב”כולל קדשים” של ה’חפץ חיים’ בראדין.

לאחר תקופה קצרה, כשהוא אך בשנות השלושים לחייו, ביקש ממנו החפץ חיים לשמש כמשגיח בישיבתו בראדין. מרן קיבל את התפקיד ומאותו יום החל להכניס את ‘שיטת המוסר’ לישיבת ראדין כשהוא מוסר שיחות שהצטיינו בעמקות מופלאה.

השפעתו על תלמידיו הייתה כה רבה, עד שמרן המשגיח הגה”צ הרב יחזקאל לוינשטיין זצללה”ה שלמד אז בראדין סיפר שלאחר שיחתו הראשונה של ר’ ירוחם, שעסקה בעניין האמונה, הרגיש כי התפילין שלו אינם תפילין, הציצית אינה ציצית, והאמונה אינה אמונה. השפעתה של השיחה הייתה כה עמוקה עד שגרמה לו לעבוד על עצמו עבודה שנמשכה כל ימי חייו.

המשגיח זצ”ל דרש מתלמידי הישיבה להקפיד על הסדרים ועמד ע”כ שכל תלמידי הישיבה ישתתפו בסדר מוסר שהנהיג בה. תלמידי  הישיבה דבקו בו בראותם כי בכל הליכותיו הרי הוא דוגמא אישית להתממשות כל דרישותיה של “תנועת המוסר”.

על שלמותו של מרן המשגיח זצללה”ה התבטא הגר”ה ברוידא זצ”ל, חתנו של הבא מקלם: “בטוחני שאילו היה הסבא מקלם קם מקברו ורואה את ר’ ירוחם בהודו והדרו, היה אומר ‘זה הוא! אליו התכוונתי!’ זה האדם השלם שלשמו נועדה קלם.”

בשבילי הלכה

Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita

נשא

וכי ימות מת עליו בפתע פתאום.

והנה בדיני קדיש אמרו חז”ל שהמצוות שעושה בנו מצילים את המת. וע’ או”ז הל’ שבת סוס”י נ’ במעשה הידוע בר’ עקיבא שלקח בן לומר ברכו או יתגדל על מיתת אביו וכו’. וע’ כל בו הל’ אבל וכן ריב”ש קט”ז בשם ארחות חיים דגרס במ”ס שיאמר קדיש או הפטרה. ועכ”פ כו”ע מודו על קדיש.

אמנם מצינו מס’ כלה שאמרו לברוכי, וכן תנא דב”א זוטא פי”ז שביקשו שבנו בן ה’ שנים יאמר ברכו את ה’ המבורך.

וע’ ב”י בשם מדרש הנעלם פ’ אחרי מות ושם שלימדו תורה והפטרה ולהתפלל, וע’ שמה”ל שער התורה פ”ז בשם מדרש הנעלם רות, ושם לא נזכר שאמר קדיש אלא שלימדו מקרא תפלה ק”ש ומשנה ותלמוד והלכות ואגדות.

ועכ”פ בשו”ע שיאמר קדיש. ואם א”א אז האבל שוכר, ושלוחו של אדם כמותו, כמ”ש במג”א קל”ב בשם בנימין זאב. ומשמע דאם אין אבל אין חיוב לשכור קדיש עבור מת שאין לו קרוב.

(וע’ אג”מ יו”ד ח”א רנ”ד בשכרו לומר קדיש, העיקר שיאמר קדיש א’ ביום, וכן הביאו ראיה מתקנת רע”א בזמן החולירע. אבל רב פעלים ח”ב י”ד המחסר אפילו קדיש אחת נחשב בעיני הבריות כמזלזל בכבוד אביו).

וע’ כפה”ח נ”ה ל’ וכן רב פעלים ח”ד ז’ בשם ב”י ת”ג מת שאין לו קרובים שוכרים מי שיאמר קדיש, וע”ש ב”י שמתה ולא עזבה בן או בת וקרוביה שכרו מי שיאמר קדיש בעד נפשה. ובזה לא שייך שלוחו של אדם, ומ”מ משמע שיש תועלת שמישהו יאמר קדיש. וע’ רמ”א שע”ו ד’ על קדיש יתום עבור כל מתי ישראל.

והנה כ”ז בדין קדיש. וע’ רמ”א שע”ו ד’ אם יודע להתפלל יתפלל, ומועיל יותר מקדיש. (ודלא כדעת מהר”ם רוטנבורג דחולק).

ולדידן דמתפלל, יש לעיין אם א”א לו להתפלל אם יש לשכור מי שיתפלל. וע’  לעיל לענין קדיש  דמצינו אם אין האבל יכול שייך שלוחו, ומצינו עוד ברמ”א וב”י על מת שאין לו קרובים כלל. ויש לעיין בשני המצבים לענין להתפלל. ולכא’ ק”ו שיעשה כן כי לפי הרמ”א זה עדיף מקדיש.

וע’ לעיל לפי תנא דב”א זוטא פי”ז ומס’ כלה דמעשה דר”ע היה שהבן יאמר ברכו, ולכא’ לשיטתם שייך שליח כמו לשיטת שאר ראשונים שהמעשה היה עם קדיש.

התבוננות בפרשת סוטה

Levovitz, Moreinu Hagaon Harav Nachman Shlita

עיקר מטרת האדם להיטיב לזולתו

נאמר בהיכל הישיבה ביום י”ח בסיון – יום הזכרון למרן המשגיח הגאון הרב רבי ירוחם ליוואויץ זצללה”ה

איתא בגמרא נדרים לח. אמר רבי חמא בר חנינא לא העשיר משה אלא מפסולתן של לוחות שנאמר: ‘פסל לך’ פסולתן שלך יהא. אמר רבי יוסי בר חנינא בתחילה לא נתנה תורה אלא למשה ולזרעו שנאמר: ‘כתוב לך’, ‘פסל לך’. מה פסולתן שלך יהא אף כתבן שלך יהא ומשה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל ועליו הכתוב אומר: (משלי כ”ב) ‘טוב עין הוא יבורך’.

מבואר בדברי הגמ’ שלא ניתנה התורה אלא למשה ולזרעו וכשם שהפסולת ניתנה לו שתהא שלו כך גם התורה ניתנה לו והיא שלו אלא שמרע”ה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל נתן להם את הכל בלי להשאיר אצלו מאומה. מסרה ליהושע, מסרה בשלימות, הכל – כל מה שקיבל מהקב”ה הכל מסר לכלל ישראל. ועליו אמר הכתוב ‘טוב עין הוא יבורך’. וזה בעצם סוד הברכה, כלומר – כשמקבל מהקב”ה, הרי כל מה שמקבל הוא על מנת למסור לאחרים וזאת המידה טובה, העין טובה שיש לו, שכל מה שמקבל נותן ואינו משאיר דבר לעצמו. נותן הכל.

וזו היא ממידותיו של הקב”ה נותן הכל לכלל ישראל ובעצם לכל העולם כולו.

במנחות נ”ג דרשינן ‘יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים’. ‘יבא טוב’ – זה משה דכתיב ‘ותרא אותו כי טוב הוא’. ‘ויקבל טוב’ – זו תורה דכתיב ‘כי לקח טוב נתתי לכם’. ‘מטוב’ – זה הקב”ה דכתיב ‘טוב ה’ לכל’. ‘לטובים’ – אלו ישראל דכתיב ‘היטיבה ה’ לטובים’.

טוב זה הקב”ה ‘טוב ה’ לכל’ – המידה של טוב המידה של שפע המידה של למסור הכל בשלימות, ואתה מחיה את כולם, הכל ממידת הטוב מ’טוב עין הוא יבורך’.

ויסוד הדבר הוא שזה מה שהקב”ה נותן לך שפע, המידה הזו של טוב נמסרת הלאה מידי הקב”ה והאדם בעצמו נהיה טוב. ונמצא שהביאור הוא שטוב עין הוא יבורך – הוא יברך, הוא מבורך בעצמו הוא בכח לברך אחרים.

שני הדברים: הכח לברך הלאה והכח של טוב עין שנתן של עצמו לאחרים. מכח זה הוא מבורך והוא יכול להמשיך ולברך הלאה את האחרים. הוא מקור הברכה זה שהוא מקבל ובזה שהוא נותן הלאה לאחרים. ואמר בזה אאזמו”ר זצ”ל שברכה הוא מלשון בריכה. שבזה מונח כל השפע והטוב, וכדי להעביר מהבריכה מהמקור ולהשפיע הלאה לשם כך צריך צינור, המעביר ממקום אחד למשנהו. אבל אם בעיקולי ופישורי נסתם הצינור והמים לא עוברים. קורים כאן שני דברים, גם עצם מה שהמים נשארים במקומם. וגם שהצינור מאבד את מציאותו בתור צינור בזה שאינו מעביר שהרי כל מציאותו ומעלתו היא בזה שמוביל ממקום למקום.

הקב”ה שהוא מקור הטוב נותן הכל. השפע צריך לעבור דרך צינור לכלל ישראל, אבל אם הוא לוקח לעצמו ואינו נותן לזרום הלאה הרי מקלקל הוא בזה את הצינור, ואז הכל נעצר ואין את ההשפעה שצריכה להיות.

‘טוב עין הוא יבורך’ זה שני הדברים: טוב עין מברך והוא עצמו מבורך, בזה שברוב טובו הוא מקבל בשביל להשפיע לאחרים. במה דברים אמורים, רק כאשר הדברים נמסרים כנתינתם בשלימות כמו שניתנו מידי הקב”ה וכרצונו, אבל אם יש לו לאדם בתוך זה גם חשבונות לעצמו, אזי יש בזה קלקול והכל נעצר ומתקלקל ואין כאן צינור.

בספר דעת תבונות מביא על השאלה שנשאל למה רצה הקב”ה לברוא הנבראים. וכתב לבאר שם שכוונת ה’ יתברך בהבריאה היא כי הקל ית”ש הוא תכלית הטוב וודאי ואמנם חוק הטוב הוא להיטיב, חוק הטוב זהו המציאות של טוב, לעשות טוב. זהו מה שרצה ית”ש לברוא נבראים כדי שיוכל להיטיב להם. זו התכלית שלשמה ברא הקב”ה את העולם והעמיד אותנו בעולמו בכדי שיוכל להיטיב עמנו.

וביאר בזה אאזמו”ר דאין זה כמו שאנו רגילים להבין ולפרש שרצונו ית”ש להיטיב עם בריותיו הוא, הכל למעננו. לכבודנו ולהנאתנו, שהרי כל העולם כולו נברא בשבילי, וכאילו שהיה יכול לוותר ולומר אי אפשי בהטבות אלו. שבאמת שגגה גדולה היא וחלילה לחשוב כן. אלא הפירוש בזה הוא ש’חוק הטוב הוא להיטיב’, זה המציאות של טוב, וטוב ה’ לכל. המידה של טוב הוא להיטיב. היינו הטבה מוחלטת ומושלמת בלא הגבלה, לא מצד המקבל כלל, אלא נתינה לעצמו בשביל הנותן, שנותן משום שהוא רוצה לתת לאחר וזהו גופא התכלית שהאדם יהא נותן לזולתו נתינה לשם נתינה, והמקבל שנברא לא בשביל טובתו נברא כדי לקבל מהנותן אלא כדי שיהא לנותן למי לתת, שהרי ‘חוק הטוב הוא להיטיב’, שמוטל על הנותן לתת וזהו מציאותו, שנותן כיון שרצונו לתת, ובהכרח צריך שיהא מי שיקבל הימנו שהרי כך טבע הקב”ה את חוק הבריאה שאם אין מי שמקבל הטוב, אין הטבה שהרי אין למי לתת את ההטבה. אבל באמת ההטבה היא בשביל הנותן שיוכל להיטיב ולא בשביל המקבל. כי על כן נברא מציאות של מקבל ונותן והעיקר שבבריאה הוא לתכלית הנותן, שיהא נותן בתכלית הנתינה והמקבל לשמחתו של נותן נברא כדי שתתקיים מציאות של נותן והוא מהסודות הגדולים של הבריאה מהותו ותכליתו והאדם – בצלם אלוקים ברא אותו להיות גם בו סוד של נותן והדברים עמוקים עיי”ש.

ובדעת תבונות שם הוסיף שבאמת כדי שהמקבל לא יקבל נהמא דכיסופא ולא יהא מתבייש במה שנותנים לו סתם בלא חשבון, אשר על כן צריך שיהא זכאי לקבל הטוב כדי שהקב”ה יוכל להיטיב לו, אבל באמת אין הנתינה מצד שהמקבל ראוי לקבל, אלא מפני מציאותו של הנותן שהרי הקב”ה מצד עצם מציאותו רוצה לתת ולהיטיב עם בריותיו ש’חוק הטוב הוא להיטיב’, אלא ששלימות הנתינה הוא כשהמקבל ראוי לקבל, אבל עיקר התכלית הוא רק מצד נתינת הנותן שיוכל להיות נותן, וקבלת המקבל הוא רק בגדר הכ”ת שהנותן יוכל לעשות המוטל עליו כמבואר.

נמצא שמהלך הדברים כך הוא – ‘כל הנברא בשמי לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו’. כל מה שברא הקב”ה לעצמו ברא, ומה שאנחנו מקבלים ממנו ההטבה הוא רק משום ש’חוק הטוב הוא להיטיב’, שזהו מצדו יתברך, שהוא רוצה להיטיב עמנו מצד עצם מציאותו, ואינו משום שרצונו להיטיב עם בריותיו למעננו לכבודנו ולהנאתנו, אלא שמצד עצם מציאותו הוא מיטיב משום ש’חוק הטוב הוא להיטיב’. וזהו גם היסוד של ‘טוב עין הוא יבורך’ שאת ההטבה שמקבלים מהקב”ה עיקר מטרתו הוא שנוכל לנהוג בו בטובת עין ולהיטיב עמו לאחרים ועי”ז להיות מבורך, כדרך שהקב”ה לוקח את הטוב ומיטיב עמו שהרי ‘חוק הטוב הוא להיטיב’ וזהו עיקר מטרת קבלת הטוב מאתו יתברך כדי שנוכל להיטיב עמו לאחרים טוב עין הוא יבורך.

ובאמת כשנתבונן בבריאה שברא הקב”ה בעולמו, הרי כל הנבראים לא נבראו לעצמם כלל אלא בכדי להיטיב ולשמש את הבריאה כולה, מבחינת טוב עין הוא יבורך. וכגון השמש שתפקידה להאיר ולחמם את העולם כולו, ואינה משארת כלום לעצמה, שהרי אין שום תכלית בשמש כלפי השמש עצמה. וכן הגשם וכדו’ הכל נברא רק כדי לשמש את העולם ולתת הכל בלא להשאיר כלום לעצמם.

וכן כשנצטוינו במצות החסד והטבה וכדומה, הרי שחוץ מעצם המצוה שמחויבים לעשות בשביל האחר, הרי הקב”ה נתן באדם את הכח לחשוב ולדאוג על זולתו, להיטיב לו ולתת לו הכל, ולא לקחת לעצמו, כל מה שמקבל האדם הוא רק בשביל לתת לזולתו. וע”ז אמר ר”ע זה כלל גדול בתורה ‘ואהבת לרעך כמוך’ וכבר עמד בזה הרמב”ן דהפלגה היא כי לא יקבל לב האדם שיאהוב את חבירו כאהבתו את נפשו, ועוד שכבר בא רבי עקיבא ולימד (ב”מ ס”ב א) דחייך קודמין לחיי חבירך, [גבי שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם מתים, ואם שותה אחד מהן מגיע לישוב. דמחוייב הוא לשתות בעצמו אפילו שהשני ימות]. אלא מצות התורה שיאהב חבירו בכל ענין כאשר יאהב את נפשו בכל הטוב, עיי”ש.

וכוונת דבריו שהאדם מחוייב להגיע למצב שהוא שווה בשווה עם חבירו עד שאין לו כלום יותר מהאחר, להשתוות שווה בשווה עם האחר בלא שום הבדל. ולכן הוצרך ר”ע ללמד שמצד הדין ד’וחי אחיך עמך’ מחוייב האדם לדאוג לחייו קודם לחיי חבירו אבל לולי הך ריבוי באמת מצד החיוב דואהבת לרעך כמוך, לא היה צריך להיות לו שום עדיפות על חבירו ואולי חבירו היה צריך להינצל, דהרי כשם שהוא צריך לחיות גם חבירו צריך לחיות. דבחיוב ואהבת לרעך כמוך נאמר שאין כזה מושג של לעצמו כלל יותר מלאחרים.

ומרגלא בפומיה דאאזמו”ר דיש מצוות שבין אדם למקום ויש מצוות שבין אדם לחברו, אבל לא מצאנו מצוות שהם בין אדם לעצמו. ומשום שהכל נוגע או למקום או לחברו. אבל לעצמו אין כזה מציאות כלל. כל מה שהקב”ה ברא הוא רק לזולתו ואין כלל מציאות של לעצמו, והוא נותן הכל בשפע גדול, בשפע של טוב, ‘ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית’ הכל מועבר במידה הזו של טוב, טוב ה’ לכל, טוב בשפע בשלימות, ו’חוק הטוב הוא להיטיב’ בלי גבול ‘טוב עין הוא יבורך’ שמחוייב האדם ללכת בדרכו של הקב”ה ולהיות טוב שבמציאותו הוא הטבה לאחרים בלא מחשבה לעצמו כלל, ואשר על כן ממילא כן הוא במציאות, שכל הטוב שהאדם מקבל הרי אינו מקבל לעצמו כלום אלא רק להיטיב לזולתו ומשום שמ’חוק הטוב הוא להיטיב’.

וכבר אמרו באבות (פ”ב י”ב) ‘וכל מעשיך יהיו לשם שמים’ ובוודאי שאין הביאור בזה רק שצריך בכל דבר עשייה ‘לשמה’ ‘לשם מצוה’, אלא שזהו כל מטרת עשייתו של האדם, שבכל עשייתו המטרה אינה כדי לדאוג לעצמו כלל, ומעשיו אינם מכוחו, וצריך להכיר שהכל מאתו יתברך, וצריך לקחת הטבה זו ולהעבירה לזולתו, שזהו תכלית ההטבה כמבואר.

האדם אינו אלא צינור שע”י מובלת ההטבה לזולתו. כלל ישראל הם הצינורות של הכח, של המאגר של טוב וחסד. כל מה שיש בעולם המאגר הגדול שהקב”ה ‘טוב ה’ לכל’ במאגר הזה הכניס הקב”ה אותנו שאנו הצינורות ותפקידנו לקחת הכל ולהעבירו בצורה נקיה ומסודרת דרך הצינור כדי שיגיע לזולתנו שהוא התכלית להגיע לשלימות שהקב”ה חפץ, וכמו שנתבאר שאם אין אנו מעבירים את הטוב בשלימותו הרי מלבד שיש בזה פגיעה בצינור שאינו מעביר את ההטבה ומאבד את כוחו ואת תכליתו, הרי שיש בזה פגיעה גם במאגר שהוא הטוב שאינו בא אל תכליתו ואינו מיטיב, שזהו כמבואר התכלית של הטוב שהטביע הקב”ה בעולמו ‘שחוק הטוב הוא להיטיב’ והוא אינו נותן לזה להתקיים.

האדם – יציר כפיו של הקב”ה, בחיר העולם בחכמה בדעת ובתבונה, וכשנולד הרי הוא חסר ישע מצד עצם מציאותו ואינו יכול לעשות לעצמו מאומה ואם לא יחוסו עליו, לא יהיה לו קיום אפילו רגע אחד. והרי שכל חיות ומציאות האדם הוא רק מהמציאות שזולתו מסייע בידו ומחייהו וכן מה שהוא מסייע לאחרים. התלות והקשר הזה מצויים רק אצל בני אדם, לעומת זאת אצל בעלי חיים אין קשר כזה, אפילו הדאגה לצאצאיהם מוגבלת היא רק לתחילת חייהם אבל אין לזה המשך. ומשום שבעלי חיים מצד עצם מציאותם דאגתם לעצמם בלבד, אבל האדם מצד עצם מציאותו חי את חייו רק לזולתו ולא לעצמו כלל וזהו תכלית בריאתו. ובזה צריכים אנו להתעורר ולדון בכל דבר האם מתקיים בנו מציאות זו לדאוג להיטיב לזולתו בלבד, או שמא ח”ו דואגים אנו לעצמנו כשאר הבע”ח, והרי ‘חוק הטוב הוא להיטיב’ ועיקר תכלית האדם הוא להיטיב עם זולתו.

זהו גם הביאור במה שאמרו (אבות פ”ד כ”א) ‘הקנאה התאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם’. שהרי לדברינו בעולם המתוקן הבא אל תכליתו שהכל לזולתו אין מקום לקנאה תאוה וכבוד כי קנאה זה עבור עצמו ותאוה זה עבור עצמו וכן הכבוד הוא עבור עצמו, ולכן אין להם קיום בעולם, שהרי תכלית העולם הוא רק בשביל לתת לאחרים, ולא לתת לעצמו כלום.

והנה תכלית הטוב להיטיב לזולתו אינו רק בגשמיות שהרי גם ברוחניות מצינו שזהו העיקר. דמצינו במדרש (ב”ר חיי שרה פרשה ס”א) י”ב אלף תלמידים היו לר”ע מעכו ועד אנטפריס וכולם בפרק אחד מתו, למה שהיתה עיניהם צרה אלו באלו ובסוף העמיד שבעה, וכו’ א”ל בני הראשונים לא מתו אלא שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם, עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה.

עיניהם צרו אלו באלו, היינו שהיה לימוד מתוך צרות עין שלא היו מוכנים לשתף לימודם ביחד, כל אחד למד לעצמו ולא דאג לזולתו, והיו ממלאים רק מעכו ועד אנטפריס אבל לא את כל א”י. וע”ז אמר להם ר”ע תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם, וכשעשו כן ולא נהגו בצרות עין והיה דעתם עבור האחר ולא לעצמם, עמדו ומלאו את כל א”י תורה, ומשום שהסוד של טוב עין הוא יבורך הוא שאין הגבלה, והריבוי הוא בלי גבול ובלי תכלית ולכך יכול להתמלא כל א”י תורה.

הרי שגם בגשמיות וגם ברוחניות יש את היסוד זה שהאדם אין לו לעצמו ולא כלום, כל מה שיש לו אינו שלו אלא שהקב”ה נותן לו כדי שיוכל לתת הלאה, וזה ממידותיו של הקב”ה, ‘טוב עין’ טוב זו מידה של ריבוי מידה של שלימות ומידה של שפע, ועד כמה שאדם מקבל והוא מבין שהוא מקבל – אז הוא ‘טוב עין הוא יבורך’. הוא מקבל את כח של יבורך של הברכה ויש לו את הכח להעביר את הברכה לזולתו שזהו כמבואר התכלית שהרי ‘חוק הטוב הוא להטיב’.

דבר זה היה נר לרגלי אאזמו”ר זצוק”ל, והרבה לדבר ולחזק בענין זה כמה וכמה פעמים. עתה כאשר אנו מתאספים ביום הזכרון לזכרו, שומה עלינו להתחזק ולהשריש בתוכנו ענין גדול זה, ברוחניות ובגשמיות. ומלבד מה שיהיה בזה תועלת גדולה לכל אחד ואחד, הרי שיהיה זה בוודאי לכבודו ולזכותו, יהי זכרו ברוך.