דברי רבותינו

Finkel, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi zt”l

ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו (ז, פט)

בתנחומא (ויקרא א): אם תאמר כשהיה מדבר עם משה בקול נמוך היה מדבר וכו’, לא היה מדבר אלא בקול מתן תורה ששמעו ישראל ומתו בדבור ראשון וכו’. ומנין וכו’, הוא אומר ‘ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו’, הקול שהיה שומע במתן תורה, שנאמר: ‘קול ה’ שובר ארזים’, ובו היה מדבר על כל דבור ודבור וכו’. וכי מאחר שבקול גבוה היה מדבר למה לא היו שומעים, לפי שגזר הקב”ה על הדבור שיצא והלך אצל משה, ועשה לו הקב”ה שביל שבו יוצא הקול עד שיגיע למשה ולא נשמע לכאן ולכאן. שעשה לו הקב”ה דרך לאותו הקול שילך אצל משה בלבד, שנאמר: ‘ויקרא אל משה וידבר ה’ אליו’, אליו היה נשמע ולא לאחר.

מבואר שאע”פ שניתנה התורה לכלל ישראל, את קולו של הי”ת, קול התורה, לא כל אחד זוכה לשמוע. ע”כ מתפללים אנו “ותן בלבנו להבין ולהשכיל ‘לשמוע’ ללמוד וללמד”. גם מי שמבין ומשכיל, לא בהכרח יזכה ‘לשמוע’ את קול התורה. לפיכך קודמת בקשה זו לבקשת ‘ללמוד וללמד’, משום שרק ע”י הזכות מיוחדת של שמיעה, יכול האדם ללמוד תורה כראוי וללמדה לאחרים.

פשוט שכדי לזכות ‘לשמוע’ על האדם להכין עצמו כראוי, כפי שמשה רבינו הכין עצמו עד שהגיע לדרגת “וישמע את הקול מדבר אליו”. וכן ביקש שלמה המלך ע”ה “ונתת לעבדך לב שומע” (מלכים א ג,ט), והיינו משום שאע”פ שהשמיעה היא באוזן, עיקר כח השמיעה הוא בלב. וכן מדויק בנוסח התפילה “ותן בלבנו להבין ולהשכיל לשמוע”, רק ע”י שמיעת הלב ניתן לקבל את התורה וללמוד אותה כראוי.

מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה

דברי הימים

Finkel, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi zt”l

‘וישם לך שלום’
מרן רה”י הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה היה רגיל לומר שמידת השלום היא סגולה לכל השפעה טובה, וכי היא תריס בפני היצה״ר וחילותיו. לעומת זאת, פירוד ומחלוקת הם שורש כל רע, ועלולים להיות כהזמנה לשטן להשפיע השפעות קשות רח”ל.

בענין זה, היה מרן רה”י מביא את דברי רז״ל (גיטין נב.): “הנהו בי תרי דאיגרי בהו שטן כל בי שימשי, והוו קא מינצו בהדי הדדי, איקלע ר״מ להתם, עכבינהו תלתא בי שימשי עד דעביד להו שלמא. שמעה לשטן דקאמר ווי דאפקיה ר״מ לההוא גברא מביתיה״. היינו, שע”י שהשרה שלום ביניהם הצליח רבי מאיר למנוע את השפעת היצר הרע ולא היתה לשטן דריסת רגל אצלם.

מרן רה”י היה אוהב ורודף שלום. תמיד היה מוותר. הוא תבע מבני הישיבה לחנך את עצמם בדרך זו. הוא השרה אווירה של אהבה ואחוה. בתחילת זמן היה מקבל את פני הבאים לישיבה בברכת: ״ברוכים הבאים למשפחת מיר”.

בעת שנפתחה אחת המסגרות החשובות בישיבה, היתה דריכות והתרגשות מפתיחת החבורה, אולם התעורר וויכוח בין מקימי הקבוצה בשאלה מי יעמוד בראש. הצדדים הגיעו למרן רה”י כדי שיכריע בענין. רה”י שמע את שני הצדדים ואמר להם: ״יסוד היסודות של ישיבת מיר הוא ״ונפשי כעפר לכל תהיה״, ממילא הכל צריך להיות מתוך שלום ואחדות, ״אם תהיה מחלוקת ביניכם, אין שום טעם לפתוח את החבורה״.

“בכל נפשך”

בשבילי הלכה

Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita

נשא

נשיאת  כפים

בב”ה הביא בשם חרדים שיש מ”ע על הציבור להתברך. וע’ אג”מ וכן תשו”ה ח”א ע”ז בטעם החזו”א שמפסיק לשמוע בשמו”ע, הוא משום החרדים. וע’ ח”ס כ”ב דחושש מברכה לבטלה בנושא כפיו באותו תפלה שנית אא”כ אין להם כהן ואז מותר  כי מסייע להם במצוה של החרדים.

וע’ מנ”ח שע”ח מהריטב”א בסוכה ל”א ע”ב לענין בל תוסיף דאין לומר שכהן נושא כפיו פעם שני להוציא לישראל, דהרי מצוה רק על הכהנים.

ואף דלשון הריטב”א שם דאין להם חיובא, מ”מ הלא הוכיח משם דאין בל תוסיף במכפיל המצוה דאין לומר שהכהן מכפיל משום הציבור, ומשמע דכוונתו דאין לציבור מצוה כלל, ויש לדחות.

וע’ תוס’ סוטה ל”ט הק’ דתרי קלי לא משתמעי. והק’ קר”א דא”צ לשמוע. ולכא’ י”ל בתוס’ כחרדים, וכ”כ בתורת הקנאות שם, ממחבר נהור שרגא. וע”ש עוד שהביא מספרי דצריך לשמוע, ועוד מחרדים הנ”ל.

וע’ הליכות שלמה י’ סק”ג אמאי לחרדים אין ברכה על המתברך.

וע’ ח”ס או”ח כ”ב בשם יראים ט”ו דס”ל כחרדים, אבל הוא עצמו כתב שם סי’ קס”ז דרוב ראשונים חולקים.

וע’ משמני ארץ על סוטה שהביא עוד ראיה מתוס’ חגיגה ט”ז ע”א דאסור להסתכל בכהנים משום שמסיח דעת מהברכה, וע”כ שיש חיוב על ישראל.  ומרמז לזה בדבר אברהם ל”א ב’.

וע’ פ”ת יו”ד שס”ד ד’ משו”ת חו”י בתשובת ר’ דוד אופנהיים בעיר שנפל בהכ”נ שלהם ורצו לבנות מחדש וחפרו בעומק ונמצאו עצמות מתים וע”ש באריכות, וכתב שם דחייבים גם ישראלים לשלם על הפנוי ובפרט בנ”ד שישראל מוזהר ג”כ על הטומאה ברגל וגם מצווים ישראלים לשמוע ברכת כהנים וכל שאינו שומע במזיד אינו בכלל הברכה.

אחר מיטתו של מרן גדול הדור זצוק"ל

Partzovitz, Hagaon Harav Refoel Shlita

הרב רפאל פרצוביץ – פרשת נשא

התגברות היצר באדם נובעת ממידת הגאוה

במדבר ו’ פסוק ב’, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לד’, ובגמ’ נדרים דף ט’ ע”ב הובא פסוק זה על הנזיר מן הדרום שבא לפני שמעון הצדיק, וז”ל הגמ’: “אמר שמעון הצדיק מעולם לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד, פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקווציו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו בני מה ראית להשחית את שערך מזה הנאה, אמר לי רועה הייתי לאבא בעירי הלכתי למלאות מים מן המעיין, ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז עלי יצרי וביקש לטורדני מן העולם, אמרתי לו רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה, העבודה שאגלחך לשמים, מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו בני כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל, עליך הכתוב אומר איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לד'”, עכ”ל הגמ’.

והרבה דנו בזה המפרשים דמה היתה ההתפעלות המיוחדת של שמעון הצדיק מדברי הנזיר מן הדרום יותר משאר נזירים, ונראה לבאר בזה, דהנזיר כשראה את הבבואה שלו והרגיש שהיצה”ר פחז עליו, ידע להבין שדבר זה בא עליו מסיבה שנתגאה בשערו הנאה, ומיד הבין שעליו לעבוד ולשרש מעצמו את מידת הגאוה, וזהו שאמר לעצמו עד מתי אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, שהרי אינך יכול לדעת מה יהיה מחר, וזהו גאוה בעולם שאינו שלך, ודבר זה הוא דרך להלחם בהרגשת הגאוה, וכנראה שראה שדבר זה לא השפיע עליו, אזי אמר העבודה שאגלחך לשמים, וזהו כדי להתגבר על הגאוה שנבעה משערו הנאה.

ודבר זה שהתגברות היצר נובעת מזה ששולטת באדם מידת הגאוה, נראה הסבר ומקור לזה בדברי הרבינו יונה בשערי תשובה (שער ראשון אות כ”ז), שכתב וז”ל: “הגאוה מסבבת כמה עבירות ומגברת יצר לב האדם עליו, שנאמר ורם לבבך ושכחת את ד’ אלוקיך וכו’, ובסוף דבריו כתב וז”ל: “ובעל הגאוה נמסר ביד יצרו, כי אין עזר ד’ עמו אחרי אשר הוא תועבת השם”, עכ”ל. וביאור דבריו הוא עפ”י דברי הגמ’ קידושין דף ל’ ע”ב, דאיתא שם, ואמר ר”ש בן לוי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו שנא’ צופה רשע לצדיק ומבקש המיתו, ואלמלא הקב”ה עוזרו אין יכול לו שנא’ אלוקים לא יעזבנו בידו, ע”כ בגמ’, ומבואר כאן בגמ’ דאין האדם יכול להתגבר על יצרו כי אם ע”י עזרה משמים, וא”כ זהו שכתב הרבינו יונה שכיון שהבעל גאוה הוא תועבת ד’, אזי אין ד’ עוזרו ונמסר ביד יצרו, והבנה זו שהבין הנזיר מן הדרום מיד, שפחז עליו יצרו הוא משום ענין הגאוה, וחיפש עצות מיד האיך לשרש את הגאוה, עד שבא לנדור בנזיר, בדבר זה ראה שמעון הצדיק את מעלתו של נזיר זה יותר משאר נזירים.

ולדרך זו יתבאר ג”כ מה טעם דלקנין תורה צריך למידת הענוה, כדאיתא דתורה מנחת את הגבוה והולכת אצל הנמוך, וכן הרבה מאמרי חז”ל שמבואר בהם דענוה הוא היסוד לקנין תורה, והגאוה הוא מונע לקנין תורה, והביאור בזה יהיה לפי הנ”ל, ובהקדם נזכיר יסוד ששמעתי מכ’ אאמו”ר זצ”ל שאמר ששמע מרבו מרן הגרב”ד זצ”ל, שמה דאיתא בחז”ל שכל היושב ושונה הקב”ה יושב ושונה כנגדו, הכוונה דכדי שיהיה לאדם קנין תורה בלימודו, צריך שיהיה מצב של הקב”ה שונה כנגדו, ורק כך יזכה לקנין תורה, עכ”ד הגרב”ד. ומעתה ניתן לבאר, דבעל גאוה כיון שהוא מתועב לפני ד’ אזי הוא מרוחק, ואין שייך שיהיה מצב של הקב”ה שונה כנגדו, וא”כ יוצא דלא יוכל להיות לו קנין תורה, וא”כ בהכרח צריך למידת הענוה כדי שיהיה לו קנין תורה.

על האדם לאחוז במדרגתו

במדבר ו’ פסוק י”ד, והקריב את קרבנו לד’ כבש בן שנתו תמים אחד לעולה וכבשה אחת בת שנתה תמימה לחטאת וגו’ וכתב הרמב”ן וז”ל: “וטעם החטאת שיקריב הנזיר ביום מלאת ימי נזרו לא נתפרש, ועל דרך הפשט כי האיש הזה חוטא נפשו במלאות הנזירות כי הוא עתה נזור מקדושתו ועבודת השם, וראוי היה לו שיזיר לעולם ויעמוד כל ימיו נזיר וקדוש לאלקיו, כענין שאמר ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים, השוה אותו לנביא, וכדכתיב כל ימי נזרו קדוש הוא לד’, והנה הוא צריך כפרה בשובו להטמא בתאוות העולם”, עכ”ל.

ומבואר כאן יסוד בדברי הרמב”ן שאדם שמגיע לדרגא גבוהה, שוב נדרש ממנו לא לרדת מדרגתו וצריך כפרה כשחוזר לדרגתו הקודמת, ואף שאדם אחר לא צריך כפרה כשאינו עולה לדרגא גבוהה יותר מכפי שהוא, אך כך הוא הנהגת שמים, דכשאדם נמצא בדרגא גבוהה יותר, אזי מחד גיסא הרי ששכרו גדול שזכה להגיע לדרגא גבוהה, אך משום זה גופא כשהוא בדרגא גבוהה נדרש ממנו לאחוז בדרגתו, ואם ירד מדרגתו צריך כפרה, ולא כן אדם אחר שלא נתעלה, שמחד גיסא אין לו לא שכר כיון שלא נתעלה, אך גם לא יענש כשלא נתעלה, ומונח כל זה בדברי חז”ל דצדיקים מדקדק עמם הקב”ה כחוט השערה, דאחר שהגיעו לדרגא גבוהה אזי נדרש מהם לשמור על דרגתם, וכל ירידה צריכה כפרה.

ובזה יתבארו דברי הגמ’ הידועים במסכת ב”ב (דף י’ ע”ב), כי הא דיוסף בריה דר’ יהושע חלש אינגיד, א”ל אבוה מאי חזית, א”ל עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה, א”ל עולם ברור ראית, ודומני שראיתי בספרים שכתבו לפרש דאין הכוונה כפשוטו דעליונים של כאן הם משום דכאן הוי עלמא דשיקרא אך לעולם הבא מתברר שאינם כלל עליונים, אלא דאף דאכן כאן הם עליונים, דהיינו שדרגתם הרוחנית גבוהה יותר מאחרים, מ”מ למעלה נמצאים הם למטה, ומשום דהם בשל דרגתם הגבוהה נתבעים יותר, וא”כ אף דמחד גיסא דרגתם גבוהה, אך נדרש מהם יותר, וכשאינם עומדים בזה נענשים, וא”כ סוף דבר הוי העליונים למטה, והתחתונים שמחד אין להם דרגות, אך לא נענשים כמו העליונים, כיון שלא נדרש מהם כמו שנדרש מן העליונים.

ובדומה לזה מצינו בדברי רש”י בתהילים בשם המדרש, על הפסוק (פרק קי”ט פסוק קכ”ו), עת לעשות לד’ הפרו תורתך, וכתב רש”י בתו”ד וז”ל: “עוד ראיתי נדרש באגדה, פירוש איש פנוי וטיילן העושה תורתו עתים מיפר ברית, שאדם פנוי צריך להיות יגע בתורה כל שעות היום”, עכ”ל. ולא נודע מקור לדברי רש”י בגמ’ ובמדרשים, והראני חכ”א לדברי הירושלמי ברכות (פ”ט הל’ ה’), שאיתא שם, ר’ חלקיה בשם רבי סיימון, העושה תורתו עיתים הרי זה מיפר ברית, מ”ט הפרו תורתך עת לעשות לד’, ונראה דזהו מקור דברי רש”י, ורק דרש”י הוסיף ופירש דרק מי שפנוי ללמוד אזי נחשב מיפר ברית כשעושה עיתים, אך אדם העסוק לפרנסתו וקובע עיתים הרי מקיים חיובו לקבוע עיתים לתורה, ולא כן מי שפנוי ויכול ללמוד ללא הפסק ועושה עיתים נחשב מיפר ברית, ומשמעות הדברים דאף שקובע עיתים ושעות רבות ביום, אך כיון שיכול ללמוד ללא הפסק ואינו עושה כן נחשב מפיר ברית, וזהו דברים מבהילים למתבונן.

והיוצא מדברי רש”י שאף מי שתורתו אומנותו ויגע בתורה וודאי הוא בדרגות גבוהות, ושכר לימודו מרובה, אך מאידך כיון שלא למד כפי יכלתו נחשב מיפר ברית ונענש על זה, ומאידך מי שעוסק לפרנסתו ואין תורתו אומנתו אזי אינו בדרגת ת”ח, אך מאידך אין עליו תביעה של הפרו תורתך, וזה על דרך כל מה שנתבאר.