דברי רבותינו

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel Levinshtein, zt”l

כה תברכו את בני ישראל אמור להם (ו, כג)
רש”י: אמור – מלא, לא תברכם בחפזון ובהלות אלא בכוונה ובלב שלם.

בברכת כהנים מברכים הכהנים “וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה”. ואפשר כי מכאן הוא המקור על ציווי של אהבה, (עיין מג”א או”ח קכח, יח) הוא ענין של “אמור מלא” – ו”בלב שלם” ציווי מיוחד הוא על הכהנים בדין של אהבה, ומתוך אהבה יוצאת הברכה, ועושים ברכה על ענין האהבה שמצווים.

והנה באהבת הבריות מצווים כל ישראל, אבל על כהנים יש דין מיוחד באהבת הבריות באופן שתצא מזה ברכה לעם ישראל. [ועיין בתנחומא בס”א: “אמור מלא ונקוד פת”ח” לומר שצריך אדם ליתן שלום לחברו בפה “מלא”].

מרן המשגיח הגאון הרב ירוחם ליוואויץ זצללה”ה

נלב”ע י”ח בסיון תרצ”ו

דברי הימים

דווקא לממלכת התורה מיר מנסה היה”ר להפריע
בליל הושענא רבה האחרון בחייו של מרן רה”י הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה, נכנס לבקרו מרן ראש ישיבת פוניבז’ הגאון הרב גרשון אדלשטיין זצללה”ה.
ביודעו את מצבה הכלכלי הקשה של הישיבה באותם ימים, ועד כמה הדבר כואב לרבינו, ציטט מרן הגרי”ג זצ”ל את דברי הרמב”ם (שמונה פרקים פ”ה) על המשנה “וכל מעשיך יהיו לשם שמים” (אבות פ”ב מ”ב) שמי שישן או עושה את שאר צרכי העולם הזה לשם שמים, יש לו שכר כאילו למד תורה. והוסיף: ברור שמי שעוסק בהחזקת עם ישראל בכל כוחו, יש בידו את הזכות של כל עם ישראל.
רבינו שמע זאת ונאנח אנחה עמוקה מעומק ליבו. הוא סיפר על המצב הכלכלי הקשה של הישיבה הק’.
השיב הגרי”ג זצ”ל: תורה נקנית בייסורים, וכנראה שכשאין ייסורים חסר בתורה. וברור שדווקא מקום תורה גדול ועצום כממלכת מיר המעטירה, דווקא הוא מפריע ליצה”ר, שמנסה בכל דרך להפריע.

בכל נפשך

דברים שנשא מרן רה”י הגאון הרב גרשון אדלשטיין זצללה”ה לכבוד מעמד ‘להגדילה ולהאדירה’ שהתקיים לטובת הישיבה הקד’ בישראל בחודש תמוז תשפ”ב

לעזור לישיבת מיר בירושלים, יש שם הרבה ברוך השם בני תורה, הרבה הרבה ברוך השם, אלפים שעוסקים בתורה.

מי שעוזר למי שעוסק בתורה, כל העסק התורה והזכויות האלה שייכים גם למי שעוזר, כמו יששכר וזבולון, יששכר לא מפסיד וזבולון מרוויח כאילו שגם הוא עוסק בתורה, כל עסק התורה של יששכר זה כאילו שגם הוא עוסק ויש לו את הזכות הזאת של עסק התורה.

עסק התורה זה דבר שאשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, זוכים גם לחיים טובים בעולם הזה. זה הזכות, זכות התורה שהחיים הכי מאושרים.

ומי שתומך תורה מקבל את אותם הזכויות של מי שעוסק בתורה. לחיים מאושרים בעולם הזה, יותר מכסף, חיים מאושרים ממש, שמחות ונחת מהמשפחה, חיים מאושרים בעולם הזה – אשריך בעולם הזה.

זה הרווח הגדול שזוכים אלו שתומכים בתורה בפרט בישיבת מיר.

ישיבת מיר שזה מקום תורה גדול מאד בעזרת השם, וגם השורשים, המייסדים של ישיבת מיר, רבי אליעזר יהודה פינקל עליו השלום, ואחר כך גם רבי חיים שמואלביץ, ועוד ועוד ועוד, וגם עכשיו, הראש ישיבה היום, הרב פינקל, שגם כן עוסקים במסירות נפש להרבצת תורה, הרבצת תורה לציבור גדול מאד, אלפים עוסקים שם בתורה!

אז כל הזכויות האלה שייכים גם לאלו שתומכים מכספם, זה שייך לכם הזכויות, וגם זוכים בזה לחיים המאושרים בעולם הזה, עולם הבא בוודאי, עולם הבא זה עוד יותר, אין לנו מושג בעולם הבא שלהם, אבל גם בעולם הזה, החיים הכי מאושרים זוכים אלו שתומכים.

שיזכו אלו שיתרמו עכשיו לישיבת מיר בעזרת השם, שנשמע בשורות טובות וסייעתא דשמיא לכל מה שצריך.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

נשא

נשיאת כפים ביו”ט וביו”כ

כתב הרמ”א קכ”ח מ”ד ואפילו ביו”ט אין נושאים כפים אלא בתפלת מוסף שיוצאים אז מבהכ”נ וישמחו בשמחת יו”ט וכו’ ויו”כ נושאים בו כפים כמו ביו”ט ויש מקומות שנושאים בו כפים בנעילה ויש מקומות אפילו בשחרית.

והנה מה דאין נ”כ אלא ביו”ט כבר האריכו בטעם המנהג וע’ בב”י. והרמ”א כתב שם הטעם משום דאז שרויים בשמחה. ובמהרי”ל סוף הל’ יו”ט כתב מחבר הספר הר”ר זלמן דבימי מהרי”ל היה נ”כ בשחרית, וכתב הר”ר זלמן דלא ידע מאין המנהג שראה מחדש באלו ארצות שאין עולים בשחרית כלל. ולזה כתב הרמ”א הנ”ל משום שיוצאים אז מבהכ”נ וישמחו בשמחת יו”ט.

ובלבוש כתב הטעם דנ”כ ביו”כ משום ששמחים בכפרה, ומובא במ”ב קכ”ח קס”ו. (וע”ע שע”ת ש”ד ח’ שהיה ראוי שיהיה יו”ט וסעודה ביו”כ משום שמחת הכפרה, ומעביר שמחה זו לערב יו”כ, וזה כסברת הלבוש). ולפי הרמ”א לכא’ אין טעם שיהא דוקא במוסף ולא בשחרית, ונראה דזהו שכתב הרמ”א דיש מקומות שנ”כ אפילו בשחרית. והרמ”א כתב דיש מקומות שנושאים בו כפים בנעילה, ולכא’ פשוט משום שמחת כפרה כמ”ש הלבוש. וע”ע שו”ת ח”ס או”ח סוס”י כ”ב דמעשים בכל יום באשכנז שיש נשיאת כפים שחרית מוסף ונעילה (וקאי שם לענין ברכה ג’ פעמים ביום אם יש נ”כ בג’ תפלות).

וטעם המקומות דאין נושאים כפים בנעילה, פי’ בב”ח וא”ר תרכ”ג מפני שכמה פעמים נמשך סיום התפלה עד הלילה לפיכך נהגו שלא לישא כפים בשום פעם. ובשעה”צ שם הביא מביאור הגר”א שכתב הטעם דהוא כמו שחרית וגם בו הלא לא נהגו לישא כפים. ואמת הוא דאנו נוהגים שאין נ”כ בשחרית ביו”כ, אכן ברמ”א קכ”ח משמע דשני המנהגים אין תולים זה בזה, ואפילו הנוהגים שיש נ”כ בשחרית מ”מ יש שנהגו דאין נ”כ בנעילה, ובזה ע”כ הטעם כמ”ש הב”ח וא”ר. וכן מפורש בד”מ תר”כ שהביא מס’ מנהגים שיש נ”כ בשחרית, ובסי’ תרכ”ג הביא הד”מ מס’ מנהגים שאין נ”כ בנעילה, וע”כ כנ”ל.

(ובעיקר דברי הגר”א הרי לא נתן טעם אמאי אין נ”כ בשחרית ביו”כ, והרמ”א בסי’ קכ”ח ג”כ לא נתן טעם לזה, וקצ”ע דהגר”א תלי תניא בדלא תניא).

ועכ”פ מבואר ברמ”א הנ”ל דיש מקומות שנ”כ גם בחו”ל בנעילה, ובב”ח וא”ר מבואר דטעם מקומות שאין נ”כ מפני שכמה פעמים נמשך סיום התפלה עד הלילה לפיכך נהגו שלא לישא כפים בשום פעם. ובזה לכא’ אין נ”מ בין א”י וחו”ל. ונמצא דהא דמנהג א”י שיש נ”כ בנעילה אין זה משום השנוי בין א”י וחו”ל בכל יום חול אלא דבא”י נהגו כאותם שנוהגים שיש נ”כ בנעילה גם בחו”ל.

וע’ ב”י ריש תרכ”ג מהגה”מ סוף שביתת עשור על מהר”ם שאמר פזמונים אחר שמו”ע כדי להספיק נ”כ לפני הלילה (וע”ש ב”י לדידן דמפשינן טובא ברחמי, והיינו בזה”ז שרוצים לומר תחנונים בנעילה)

וע’ ד”מ ומג”א דמהרי”ל התיר נ”כ בלילה דהוי כאימורין דקרב בלילה אם הקרבן ביום. וכתב ד”מ מנהג דידן שאין נ”כ.

אחר מיטתו של מרן גדול הדור זצוק"ל

Hagaon Harav Refoel Partzovitz Shlita

באמת אמרו, שכדי לכתוב דברי הערכה על אדם גדול, אין לגשת אל הקודש אלא אם קודמת לכך הכנה יתירה והתבוננות עמוקה ורחבה באורחות חייו, אך נראה כי “הספד” עניינו ודינו אחר, כי ההספד כולל בתוכו גם את גבול גדולתו של הנפטר, וגם את גודל האבידה לדורו, ומה שכתוב ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה הם שנים שהם אחת. ועל כן בודאי שיגדל המספד בימי הבכי.

והנה אור גדול האיר רבי גרשון זצ”ל במשנתו ובתורתו שהנחיל לתלמידיו רבות בשנים, אך דומה שבעצם אורחות חייו הנחיל לדורו מושגים נעלים שבאמת הם “מושגים של ר’ גרשון”, אך מעתה הם אמורים להיות מושגים של כל הדור כולו. כי בעצם מציאותו לימד את בני דורו איך יהודי צריך להתנהג ולהיראות, וביותר איך צריכים לחשוב, ומהו המבט הנכון בכל שטחי החיים.

והנה בחז”ל איתא גדולה שימושה יותר מלימודה, והנה משנסתלק ר’ גרשון הרי את ה”לימודה” של תורתו נוכל להמשיך בעזרת כתביו וספריו, אך כיצד נקיים עוד את “גדולה שמושה”, אכן נראה שמצינו בחז”ל על יוסף “שנראה לו דמות דיוקנו של אביו”, ונראה שה”דמות דיוקנו של אביו” זהו בגדר “גדול שימושה”, וזה בידינו לעשות, להעלות דמות דיוקנו ולהמשיך לילך לאורו, ולחיות לפי ה”מושגים של ר’ גרשון”.

והנה הזמן קצר מלהתבונן במושגים שטבע רבי גרשון זצ”ל בעולמנו, אך יש לדעת שברובם אין הם מושגים חדשים כלל ועיקר, אך עצם זה שראינו בעינינו איך שאדם גדול תמצית חייו וכל עניינו זה להשתדל לטובת חברו, ולא עוד אלא שלא קיים אצלו המטבע של ‘חייך קודמים’, כי בעצם הוא כמאן דליתא, ומקדיש שעות רבות ויקרות להאיר פנים לכל אדם באשר הוא. ומאידך רואים בעליל כמה הוא דבק בתורה ויקר לו כל רגע, והרי ברור לנו תמיד שלא להסיח דעת מדברי תורה, הרי כל הדור כולו קונה לו מושגים בדבקות בתורה, ובצד זה דבקות בבין אדם לחברו. וגם כשרואים בחוש חיים של פשטות ענווה ואמת, מעתה שוב נחקק בנו המושג דמאי דפשיט טפי מעלי טפי, וכן הוא במושגים רבים בכל שטחי החיים. ולטובת הרבים נתבונן בכמה מקצות דרכיו ונלמד מהם מושגים בדרך העולה בית ה’.

דוד המלך ע”ה אומר ה’ לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני, והנה יש להבין מה הכוונה ב”לא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני”, וגם מה שבח יש בדבר, ועי’ בחז”ל. ובפשוט הכוונה שיש שחייהם רצופים במעשים גדולים ונעלים מעבר לכחם, ובוודאי שגם בזה יש שבח גדול, אך כנראה שסוף סוף אי אפשר להתמיד בהם. וע”ז אמר דוד המלך, שאני אין כן דרכי כי לא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני, אלא אדרבא הלכתי עם כחותי, אכן הלכתי בהם כן כל ימי בבחינת בת ק’ כבת כ’ וכולם שווים לטובה.

והרי זה הי’ בפיו כל הימים, שכל אחד ילמד “לפי טבעו” וילמד כפי הבנתו, כל אחד לפי דרגה דיליה וכך יגדל, ולכאו’ היה בזה מן החידוש, כי לכאורה הי’ מקום לחשוב כי אדרבא כדאי לנסות לקפוץ ולעשות מעשים נוראים להשיג מעלות שמתאימות לבעלי כוחות גדולים. אכן זה תורת רבי גרשון, לא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני. ויש להוסיף, דכנראה דכ”ז הוא כתולדה מה’ לא גבה ליבי ולא רמו עיני, ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני [והי’ זה סעיף ממעלת הענווה של ר’ גרשון זצ”ל]. אכן כאן המקום להוסיף ולומר שעוד כלל הי’ בתורת ר’ גרשון, כי מי שראה את הנהגתו ואורחות חייו, הי’ משתומם ומתפעל ממטבע שכולם שווים לטובה שנקט בה, כל יום דומה לחבירו, ודין שבת כדין יום חול, עד שגם בימי בין הזמנים אומרים שיעורים קבועים, וזה היה רצון החיים שלו, להתמיד בהנהגה בעקביות ללא שינוי. ואדרבא, דומה שזה סוד גדלותו, שגם בלי “הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני” אלא שהלך ישר כמו שעשאו אלקים, ורק שדבק בדרכו לגמרי כל חייו, בזה עצמו עלה ונתעלה למדרגה עילאית.

והמעמיק הי’ מבחין שהיה זה קו נוסף באישיותו, שלא הי’ מושפע ומתפעל משום מאורעות ומצבים מתחדשים, וגם לא ממעשים ומפועלי בני אדם, כי אכן לא היה “מושפע” כלל, והי’ הולך עם האמת שלו, והיה זה בבחינת מה שאמרו חז”ל על יוסף הצדיק “יוסף הי’ במצרים”, וברש”י: להודיע צדקתו של יוסף, הוא יוסף הרועה את צאן אביו, הוא יוסף שהי’ במצרים ונעשה מלך ועומד בצדקו. ומתוך לשון חז”ל נראה שהכוונה שלא הי’ משתנה ומושפע משום מצב, והי’ שוה בעיניו עת שהי’ רועה צאן לעת שנעשה מלך, ובהנהגה זו הרי פשוט שכולן שווים לטובה ללא שינוי.

וכאן מתנשא לעין כל מש”א חז”ל על יעקב אבינו, נאמר “ויוותר יעקב לבדו”, הקב”ה כתיב בו ונשגב ד’ לבדו, אף יעקב ויוותר יעקב לבדו, (ועי’ בד’ רבינו ירוחם זצ”ל בכ”מ) וענין “לבדו” הוא שאינו כחלק מהכלל, וגם שמעלותיו הם לא כחלק ממעלות הכלל, אלא שכל עניינו ומעלותיו אינם אלא משל עצמו, (וכלשון חז”ל על אלקנה (ריש שמואל) וכל עילויו לא הי’ אלא משל עצמו) וכל דעותיו ועקרונותיו הם מה שהחליט בדעתו, ואפי’ אם יהי’ בבחינת שכל העולם כולו מעבר אחד הרי הוא מעבר אחר, ואכן זה הי’ מעלת אברהם שנקרא “אברהם העברי”, וכך ממש הי’ מדריגת ר’ גרשון זצ”ל, שהי’ מעין מה שנאמר על יעקב ויוותר יעקב “לבדו”, כי הי’ “לבדו” בדעותיו ובהנהגתו, ולא הי’ “מושפע” כלל עד כדי שאפי’ שכל העולם כלו מעבר אחד הוא מעבר אחר.

וכמה הראה במאורעות חייו, איך שהוא דבק ונוהג בפועל ממש במה שהוא למד ולימד, והראה בפועל כמה צריך לוותר, וגם כשהי’ נראה לעיניים כאילו הוא מוותר על עתיד גדול של ציבור שלם, ומעמיד בסכנה גדולה את עצם קיומם, אך הוא הולך עם האמת שלו, והולך עם דרך הויתור אפי’ במקום שנראה צד הפסד גדול, וכביכול שכל העולם עומד במקום אחד ואומר לא זו הדרך, אכן הוא “לבדו” אינו מתפעל מדעות אחרות ומקובלות, לא שת לבו ל”מה יאמרו”, ואדרבא ה’ עמו וכל אשר יעשה יצליח.

והנה כן הנהגתו בדרכי החיזוק, שכל העולם כלו מעבר אחד, וכבר עשרות בשנים נואשו מלדבר אודות לימוד המוסר, עד שכבר לא הי’ זה מן הכבוד לדבר על כך, אולם ר’ גרשון מעבר אחר, הוא והאמת עמו בכל מקום ומקום ולימוד המוסר הוא משאת חייו ודבריו, ואין הוא “מושפע” מאלו שנואשו מן המוסר, כי הוא לבדו, ואינו מושפע כלל.

טרם נכלה לדבר יש להזכיר משאז”ל במע”ק ט”ז ב’ על מש”נ “אלה שמות הגבורים אשר לדוד הוא עדינו העצני” כשהיה יושב ועוסק בתורה הי’ מעדן עצמו כתולעת וכשהיה יוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ, ומבואר בזה שהי’ לדוד המלך שני כחות כאחת, שהי’ בו כח “עדינו” – שהיה מעדן עצמו, וכן הי’ בו כח “העצני” שהי’ מקשה עצמו כעץ, וזו הי’ גבורתו, שכשהי’ עוסק בתורה כביכול אין בו כלל כח של “מקשה עצמו כעץ” והוא כולו מעדן עצמו כתולעת, וכשהי’ יוצא למלחמה לבש עוז וכביכול אין בו כח של “מעדן עצמו כתולעת”, ואין לך גבורה כהמולך על עצמו. והנה כן הי’ רבי גרשון זצ”ל, שהי’ כלו רחום וחנון, משים עצמו כשיריים ומעדן עצמו כתולעת, וכן הי’ כל ימיו, עד שבעשרים השנה האחרונות, משדורו הי’ צריך לו, נתגלה כחו ולבש כח ועוז ומקשה עצמו כעץ, ונהי’ לעדינו העצני, שכשהי’ עוסק בתורה הי’ מעדן עצמו כתולעת, וכשהי’ יוצא למלחמה הי’ מקשה עצמו כעץ, ואין לך גבורה כגבורה הזאת, הנה לנו דמות דיוקנו והיא מלמדת ומכה כל קודקודינו למען נגדל ונעשה רצון קוננו להגדיל תורה ולהאדירה.