דברי רבותינו

Maran Hasaba M'Slobodka zt"l

כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו עזב תעזב עמו (כג, ה)
ביאר מרן הסבא מסלבודקה זצללה”ה: מטרתן של הלכות נזיקין הם ליישר את לבו של האדם, לתקן את מקורן של סיבות ההיזק. לכן נקראו המשפטים ״מישרים״ – ״אתה כוננת מישרים״ (תהלים צט), ״אתה כוננת ישרות לאוהביך״ (מד״ר משפטים). שבהתעמק בהם יגיע האדם לאותה המדרגה של ״האלקים עשה את האדם ישר״ (קהלת ז), שלא כבוד חברו בלבד יהיה חשוב בעיניו, אלא שמתוך כך יבא לידי השתלמות באהבת חברו.

לא למעשה הפריקה בלבד כיוונה התורה. אלא ״משבק תשבוק מה דבלבך עלוהי״ (אונקלוס). מצות פריקה היא הצלת ממון חברו. אך אנו דנים כאן גם על הרגש שבלב, לשרש מלבו את המשטמה שיש לו על חברו.

נמצא שתכלית המשפטים היא ״מישרים״ – ליישר לבותיהם של ישראל! כל פרטי הלכות נזיקין הם כולם מצד הדין. אך עולה על כל זה מדתם של חסידים, שמעלת ״החסידות״ היא מן המדרגות העליונות, ״שלא נקרא חסיד אלא מי שעושה לפנים משורת הדין, בין לקדש עצמו במותר לו בדברים שבינו לבין המקום, בין לעשות הרחקה יתירה שלא ליגע באיסור גזל ונזיקין וכיוצא בהן” (נמוק”י ב״ק ל).

כל אלו ״הרחקות נזיקין״ שנהגו בהן החסידים הראשונים, פטורים היו מצד הדין. כמו בפריקה, לעתים הוא פטור מצד הדין אם גם בשלו לא היה טורח ופורק, אולם “אם הוא חסיד ועושה לפנים משורת הדין, ואפילו היה הנשיא הגדול וראה בהמת חברו רובצת תחת משאו של תבן או קנים וכיוצא בו, פורק וטוען עמו״ (רמב״ם רוצח יג,ד)

כי כשם שבדברים ״שבין אדם למקום״, הכרת הבורא מביאה לידי ״יראת חטא״, גם במקום שלפי דין אין כאן חטא כלל, כן בדברים שבין האדם לחברו, מתוך הכרה בערך ״האדם וגדלותו״ הם מתרחקים מכל גרמא בנזקין, הגם שמצד הדין אין עליהם כל חיוב.

מתוך הספר “שיחות הסבא מסלבודקה”

דברי הימים

Maran Hasaba M'Slobodka zt"l

מרן הסבא מסלבודקה
כ”ט בשבט תרפ”ז
בחיצוניותו לא היה שום דבר מיוחד להפלות אותו מבני אדם אחרים. הוא היה כאחד מאתנו ממש. בפניו לא ניכרו כל סימנים של מהותו הפנימית. לא התגדל ולא התנשא על איש מימיו ותמיד ‘הצניע לכת’ מאין כמוהו.

הסבא הראה על ענייני בני אדם החומריים וייחסם זה לזה כאילו הם גופי תורה, ועל חשיבות דרך ארץ כאילו היא מגופי ההלכה. בכל אדם חיפש רק את הטוב שבו.

…כל בני הישיבה נצמדו אליו בחבלי אהבה נאמנה. כולם שתו ממעיינו הזך והתרשמו ממזגו הטוב ומעשיו המתוקנים… נחבא אל הכלים ולא חפץ להתנשאות כלפי חוץ, אף לא להיקרא בשם “מנהל״, אם כי הוא באמת מייסד הישיבה ומנהלה בכל הפרטים, וכל מעייניו היו לחנך ולרומם עילויים וגאונים ולהעמידם בראש של הישיבה, ולהוציא טבעם בעולם, ובעצמו פרש לקרן זויות בצניעות מופתית.

רק בני הישיבה ידעו להעריך את גודל חסידותו ופרישותו והביטו עליו כעל אחד קדוש ומנהיג הדור שהשפעתו גדולה גם בישיבות אחרות להנהיג בהם את שיטתו במוסר ומאור שבתורה… זכה למדרגה עליונה של הצנע לכת מאין כמוהו גם בדורות הקודמים לו בין בעלי שיטת המוסר. כי הלא אף לאחד מהם לא ניתנה ההשגחה והפיקוח על ישיבה גדולה בכמות ובאיכות כמו זו שהייתה בסלבודקה.

בנוגע לבני הישיבה, התנהג עמהם ממש כמו עם בני משפחתו. לפעמים זרק מרה בהם כשהשעה היתה צריכה לכך בנוגע לחינוך של זיכוך המידות, סבל את סבלם והשתתף בצערם תמיד, ולא פעם הרטיב בדמעותיו את כרי מיטתו בדאגו לגורלם כשנקראו לצבא או במקרי מחלה.

השתדל תמיד בכל מאודו להטיב לזולת, הוא ביקש רחמים על כל איש סובל ונענה, והתפלל על חבריו בכל עת מצוא. הוא היה אומר: החסד החומרי הוא מוגבל בטבעו, הן מצד הנותן והן מצד המקבל, אבל החסד הרוחני אינו כך, אין לו גבול ואין לו תכלית, ובלבד שיכוונו כולם את לבם לשמים.

…כמה פעמים טיילתי עמו בחוצות העיר קובנה, ופתאום הרגשתי שהרתיע לאחוריו כמה פסיעות. שאלתי אותו לסיבת דבר מוזר זה, והוא ביאר לי שהרגיש ביהודי שחזר בעגלתו הביתה מן העיר, ולפיכך התכוון לעשות לו לוויה של ארבע אמות.

מתוך מאמר תלמידו הרב יעקב משה לעסין

 בספר “הסבא מסלבודקה”

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

משפטים

ארבעה אבות נזיקין

פשוט בגמ’ דאסור להזיק ואפילו גרמא בניזקין. ויש לעיין מה המקור בתורה לאסור גם גרמא. וע’ חלקת יואב דכתיב לא תוכל להתעלם. וכעי”ז ק”ש ב”ב אות ע”ד. וע’ פתחי חושן בשם אמרי בינה עדות ל”ג בשם יש”ש ב”ק י’ כ”ב משום ואהבת לרעך ובשם מנחת פתים שפ”ח משום לא תעמוד על דם רעך לפי הרמב”ם.

וע’ ב”ב כ”ב ע”ב ש”מ גרמא בנזקין אסור, ולכא’ כי גם גרמא בכלל איסורים הנ”ל.

אכן בגמ’ הנ”ל משמע דיש בזה ספק. ועוד יש להעיר דמצינו שם לפי ר’ יוסי על הניזק להרחיק עצמו לענין נטע אילן ליד בור, והרי לפי הנ”ל אפילו גרמא אסור. ואף דלפי הלכה דגמ’ השאלה של ר’ יוסי לא נקרא גרמא אלא פחות מזה, אבל לפי הנ”ל דאיסורו משום ואהבת לרעך או לא תעמוד על דם רעך, אמאי שרי לר’ יוסי.

ויש לדחות דפשוט דאסור אבל שם השאלה כי לפי ר’ יוסי על הניזק להרחיק עצמו לענין נטע אילן ליד בור, וע’ ק”ש כי נוטע בתוך שלו ויש לו זכות לזה, ולזה אמרו מודה ר’ יוסי לענין יונים וכדומה דגרמא אסור מחייב המזיק להרחיק.

וע’ ס”ח תרס”ו דאסור ק”ו מצער בע”ח מבלעם כל הגורם צער לחבירו. וע’ חינוך של”ח על אונאת דברים אפילו ברמיזותיו ופסיעותיו. וע’ מסל”י פי”א שגורם לו שיבוש, וע”ש מאור המסילה מר”א ארלנגר כי בין אדם לחבירו אפילו בגרמא.

'בין אדם לחבירו' - תכלית מתן תורה

Hagaon Harav Ephraim Chodosh Shlita

בשמיעת אוזן

“ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם” (שמות כ”א א’), “כל מקום שנאמר אלה, פסל את הראשונים, ואלה מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני” (רש”י עפ”י התנחומא), “ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח, לומר לך שתשים דינין אצל המקדש (ס”א המזבח)”, כלל ישראל מקבל את התורה ומיד מתחילים הלכה למעשה “ואלה המשפטים”, “לומר לך שתשים דינין אצל המזבח”, וכשמתחילים דבר ראשון בדינים, מהי ההלכה הראשונה “כי תקנה עבד עברי”, אנחנו למדנו סדר קצת שונה “כי יפלא ממך דבר למשפט, בין דם לדם, בין דין לדין ובין נגע לנגע, דברי ריבת בשעריך, וקמת ועלית” (דברים י”ז ח’) “בין דם לדם: בין דם טמא לדם טהור, בין דין לדין: בין דין זכאי לדין חייב, ובין נגע לנגע: בין נגע טמא לנגע טהור, דברי ריבות: שיהיו חכמי העיר חולקים בדבר” (רש”י שם), כל זה בלי שמזכירים בכלל עבד עברי, “לשכת הגזית, שם הייתה סנהדרין גדולה של ישראל יושבת ודנה את הכהונה” (מדות פ”ה משנה ד’), זה לא דינין אצל המזבח? בסדר השו”ע חושן משפט הוא האחרון, קודם אורח חיים, אחרי זה יורה דעה, אבן העזר, רק בסוף מגיע חושן משפט, הרמב”ם מתחיל עם מדע אהבה זמנים, נזיקין זה הספר הי”א בספרי הרמב”ם, גם הוא מתחיל עם טוען ונטען, רק אחרי זה מגיעים הלכות גניבה, עבדים נמצא רק בספר הבא, בספר קנין, וגם שם הלכות עבדים נמצאים בסוף הספר, אחרי מכירה, זכיה ומתנה, שכנים, שלוחין ושותפין, רק אחרי זה הלכות עבדים.

“ורצע אדוניו את אזנו במרצע” (שמות כ”א ו’), “ומה ראה אזן להרצע מכל שאר אברים שבגוף, אמר רבי יוחנן בן זכאי אזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב, והלך וגנב, תרצע, ואם מוכר עצמו, אזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים והלך וקנה אדון לעצמו, תרצע” (רש”י שם), והשאלות ידועות, הבנו למה גנב נרצע, למה מוכר עצמו נרצע, אבל למה רק אלו, אזן ששמעה על הר סיני שמירת העיניים, שמירת הלשון, אזן ששמעה ציצית, תפילין, מצה, סוכה ולולב, יש תרי”ג מצוות ששמענו על סיני, אזן ששמעה “כבד את אביך”, “הוקש כבודם לכבוד המקום”, כל אלו לא צריכים למשוך להם באוזן? ובכלל אם מוכר עצמו לא שמע, היו צריכים לרצוע את האוזן כבר ביום הראשון, היה צריך לקבוע שמכירה לא חלה אלא אם כן רצעו לו את אזנו, אם “אזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב והלך וגנב תרצע”, לכאורה היה צריך לקבוע שכל מי שהלך וגנב ירצע?

“וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים” (שמות י”ג י”ח), “דבר אחר וחמשים, אחד מחמשה עלו, דבר אחר אחד מחמישים, ויש אומרים אחד מחמש מאות” (ילקוט בשלח), “ולמה הביא עליהם חשך, שהיו בישראל באותו הדור רשעים ולא היו רוצים לצאת ומתו בשלשת ימי אפלה, כדי שלא יראו מצרים במפלתם ויאמרו אף הם לוקים כמונו” (רש”י שמות י’ כ”ב), עוד שלמדנו בחדר את הרש”י הזה שאלנו את השאלה “רשעים ולא היו רוצים לצאת”, רשעים? זה השם של מי שלא רוצה לצאת, טיפשים,  שוטים, חסרי דעה, חסר שמות כיצד לכנות תופעה משונה כזאת, “ולא היו רוצים לצאת” מה הם לא שמעו על הכלל שנותנים לך תיקח, שמרביצים לך תברח, וזאת לא תופעה שולית, ארבעה מתוך חמישה אנשים חושבים, שמקום בו זורקים תינוקות ליאור, זה מקום שדי נחמד לגור בו, זה לפי החשבון של אחד מחמישה, לפי החשבון של אחד מחמישים, סקר של שביעות רצון היה מגלה כי 98% מהנשאלים סבורים, מצרים הוא מקום מגורים מועדף, תופעה משונה כזו נראית פחות רשעות, ויותר שייכת לטיפשות, טיפשות ממדרגה ראשונה, לכאורה הדיאגנוזה הראשונה של כל איש מקצוע הייתה צריכה להיות, מקושי השעבוד אנשים פשוט יצאו מדעתם, כבר שמענו על אנשים שלא רצו אחרי המלחמה לעזוב את המחנות, זה לא רשעים, זה פשוט אומללים, (זה קצת לא מובן “ולמה הביא עליהם חשך… כדי שלא יראו מצרים במפלתם” אז מה נגמר החושך, המצרים לא שמו לב ששמונים אחוז מהיהודים נעלמו, כנראה שהמצרים היו כמו כל שונאי ישראל לדורותיהם, בכל מקום שישנם שלושה יהודים זה נראה להם מספר בלתי נסבל).

מי שלומד את סיפור מצרים ואת הסיפור של גלות מצרים בעיניים של היסטוריון, חוקר, פרשן או סתם “מייבין” מכל סוג, יכול להצביע על אשם אחד בכל הטרגדיה של מצרים ושל שעבוד מצרים, איך אותם אנשים שהתקבלו בזרועות פתוחות, איך אלו שכולם ראו בהם מצילי המדינה ומושיעה, בדור של אחרי “וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא” (שמות א’ ו’), הפכו לפתע לאנשים הבלתי נסבלים ביותר, “ויקצו מפני בני ישראל”, פתאום נהיו לגורמי הסיכון הגדולים, “פן ירבה”, החשש מהם גדול, “והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו”, בכל אשם יוסף, הכל יכל להראות אחרת, אם רק הוא היה משכיל לנצל את ההזדמנות, “והיה כי יקרא לכם פרעה ואמר מה מעשיכם” (בראשית מ”ז ל”ג), אם באותה שעה היה דואג לדחוף בכל משרד מישהו מאנ”ש, לסדר בכל מוקד החלטות אנשים משלנו, היה אפשר למנוע הרבה מהגזירות ואולי אפילו לבטלם, בכל מקרה, תמיד היה מי שיוכל לעזור ולמצוא עצה ופתרון לרבות מהבעיות, מה הוא חשב שהוא יחיה לעולם, אם הוא לא היה נוהג בכזו חוסר אחריות ומשאיר אחריו אדמה חרוכה, ממש ההיסטוריה הייתה נראית אחרת.

“ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה” (בראשית ט”ו י”ג), בברית בין הבתרים נגזרה הגזירה של גלות מצרים, היום כולנו יודעים את החשבון, “שהקב”ה חישב את הקץ” (הגדה ש”פ), הגלות התחילה מלידת יצחק, אז התקיימו שני התנאים, גם “זרעך וגם “בארץ לא להם”, “והכנעני אז בארץ” (בראשית י”ב ו’), “היה הולך וכובש את ארץ ישראל מזרעו של שם” (רש”י שם), את החשבון אנחנו יודעים, ארבע מאות שנה מלידת יצחק עד יציאת מצרים, אבל חסרה לנו את הסימטריה בין גלות לגלות, הייתה גלות “בהיותכם מתי מספר כמעט וגרים בה, ויתהלכו מגוי אל גוי וממלכה אל עם אחר, לא הניח לאיש לעשקם ויוכח עליהם מלכים, אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו” (דברי הימים א’ ט”ז י”ט-כ”ב) “לא הניח לאיש לעשקם: אע”פ כן שהלכו ממקום למקום ומנהג להזיק עוברי דרכים, כשבאין למלון מוצאין עליהן עלילות, אבל אלו לא הניח הקב”ה להזיקם ולעשקם… ואם תאמר מה שלא עשקו חומסי דרכים ושאר הארצות שעברו אלו בתוכן, לפי שלא הרגישו בם, אבל אם היו מרגישים בם, היו עושקים אותם, לכך נאמר ויוכח עליהם מלכים, כלומר ודאי עשקום, כגון פרעה לאברהם, ואבימלך ליצחק, ולבן ושכם ליעקב, ואמר להם הקב”ה אל תגעו במשיחי” (רש”י שם), וישנה גלות “ויעקב ובניו ירדו מצרים” (יהושע כ”ד ד’), אמנם שלב קצת מתקדם של גלות, בכל זאת לוקחים את החבילות עוברים לארץ זרה, בהחלט לא נעים, אבל אפשר להגיד לא נורא, הרבה אנשים היו חותמים על כזו גלות, וה’ ירחם, יש את הגלות שאותה כולנו זוכרים, עליה אנחנו מספרים כל הלילה, על גלות מצרים, על שעבוד מצרים, הגלות של “ויאנחו בני ישראל מן העבודה.. ותעל שועתם” (שמות ב’ כ”ג), הסבל האיום והנורא שהגיע עד כסא הכבוד, “ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים, ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו, כי ידעתי את מכאביו” (שם ג’ ז’), הגלות שעד היום עומדת לפני כסא הכבוד, “ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר” (שם כ”ד י’), “היא הייתה לפניו בשעת השעבוד לזכור צרתן של ישראל, שהיו משועבדים במעשה לבנים” (רש”י שם), ארבע מאות שנים של גלות, אי אפשר להגיד בוודאי כולם שווים לטובה, אבל גם לא כולם שווים לרעה, ובכלל אם ישנה גזירה של “ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך” איך שבט לוי הצליח להתחמק מהגזירה? עשיו כדי לברוח מהשעבוד ויתר על חלקו בארץ, ואילו שבט לוי שלכאורה לא היה בשעבוד, יצא עוד עם שדרוג, “לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי, חלק ונחלה עם ישראל, אשי ה’ ונחלתו יאכלון” (דברים י”ח א’).

“א”ר חייא בר אבא א”ר יוחנן ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרמה לו דכתיב (הושע י”א ד’) בחבלי אדם אמשכם, בעבותות אהבה, ואהיה להם כמרימי עול על לחייהם, ואט אליו אוכיל” (שבת פ”ט:), “בשלשלאות של ברזל: כדרך כל הגולים, שהרי ע”פ גזרת גלות ירד לשם, בחבלי אדם: בשביל חיבת האדם משכתים למצרים בחבלים ולא בשלשלאות, כמרימי עול על לחייהם: כאדם הסובל ומסייע לבהמתו להרים עולה מעל צווארה בלווחין ובמקלות, ואט אליו אוכיל: הטיתי לכם כח להכיל את עבודת הפרך” (רש”י שם), ומצאתי מי שהביא לשון הזוהר “דהא תנן, אלמלא חביבו ורחימו דרחים קודשא בריך הוא לאהבן, הוה אתחזי לנחתא יעקב למצרים בשלשלי דפרזלא, וברחימו דלהון, שלטיה ליוסף בריה, ועבד ליה מלכא דשליטא על כל ארעא, ונחתו כלהו שבטין ביקרא, ויעקב כמלכא, (המקור מהזוהר מקץ) {“שהרי שנינו, אם לא שחביבות ואהבה שאהב הקב”ה את האבות, היה ראוי להוריד את יעקב למצרים בכבלים של ברזל, ובאהבתו אותם המליך ליוסף בנו, ועשה אותו מלך ששולט על כל הארץ, וירדו כל השבטים בכבוד, ויעקב כמלך}, ורק לחשוב “השבטים בכבוד ויעקב כמלך”, כל זה נחשב כגלות, ננסה להבין, רבי דב לנדו מתכנן לנסוע לאמריקה, הנשיא טראמפ שומע על כך ושולח במיוחד את המטוס הנשיאותי, איזה כותרות היו יוצאות, מה היינו שומעים בכל פינה, מה הייתה שיחת היום, כבוד התורה, “וראו כל העמים כי שם ה’ נראה עליך” (דברים כ”ח י’), היום כולנו יודעים שזה היה חלק מהגלות, וכאן עולה השאלה אם אפשר לעשות גלות במלון חמישה כוכבים, איך ולמה הגענו למחנות עבודה?

בתקופה הקורונה, בימים בהם גלינו מבתי הכנסת, הוזכרה הגמרא בתענית “למה יוצאין לרחוב, רבי חייא בר אבא אמר לומר זעקנו בצנעא ולא נענינו, נבזה עצמנו בפרהסיא, ריש לקיש אמר גלינו, גלותינו מכפרת עלינו, מאי בינייהו? איכא בינייהו דגלו מבי כנישתא לבי כנישתא (תענית ט”ז.), “דגלו מבי כנישתא לבי כנישתא: גלות איכא פרהסיא ליכא” (רש”י שם), מושגים חדשים בגלות, במקום להתפלל בבית הכנסת, במקום הקבוע, אולי אפילו מתחת המזגן, יוצאים להתפלל ברחוב, זה לבד כבר כפרת עוונות, “גלינו, גלותינו מכפרת עלינו”, יתרה מזאת, לא לרחוב, הולכים קצת יותר רחוק, לבית כנסת אחר, שם יש חזנים אחרים, אולי המזגן פועל אחרת, הוא מחברה שונה, זה כבר נקרא גלות, ועל גלות כזו אפשר לבקש, “גלינו”, אולי בזכות הגלות הזאת נזכה לכפרת עוונות, פשוט צריך לומר, הגלות היא לא מטרה, הגלות נועדה להזיז, ליידע ולהבהיר, רוצים ממך משהו, רוצים שתתעורר, רוצים שתבין, אם היציאה מבית הכנסת תביא למסקנה הנדרשת, יש בעל הבית ויש לו דרישות, אז מצוין, נוכל לסגור את הסיפור, “גלינו, גלותינו מכפרת עלינו”, אם לא, יש לו עוד הרבה דרכים, לא כדאי לחכות ליום שנגיע אליהם.

וזהו כנראה המהלך, בברית בין הבתרים אחרי ה”במה אדע”, (בראשית ט”ו ח’) שנגזרה הגזירה “כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ולא נאמר בארץ מצרים, אלא לא להם, ומשנולד יצחק ויגר אברהם” (רש”י בראשית ט”ו י”ג), זה מה שקורה, אברהם יצחק ויעקב נמצאים בארץ המובטחת, אבל הם מרגישים בה את “הארץ לא להם”, הקב”ה עדיין לא נתן לנו אותה, הם יצאו חובת גלות פה בארץ ישראל, ההרגשה אצלם היא “ויגר”, לא תושב אלא גר, “ויגר אברהם בארץ פלשתים” (בראשית כ”א ל”ד), אצל יעקב יש כבר בנים, יש כבר נכדים, יש חשש שהגלות כבר לא תהיה מובנת מאליה, אין ברירה, יורדים למצרים.

“קחו לכם עגלות לטפכם ולנשיכם ונשאתם את אביכם ובאתם” (בראשית מ”ה י”ט), למעשה על העגלות המלכותיות ששלח פרעה, שמעו כנראה רק בחדשות, את העגלות עצמם אף אחד לא ראה, “וירא את העגלות אשר שלח יוסף” (שם פס’ כ”ז), “אותן עגלות ששלח פרעה לשאת אותו, הייתה חקוקה עבודת כוכבים עליהם, עמד יהודה ושרפן” (בראשית רבה צ”ד ג’), אין ברירה, רצון ה’, הולכים לגלות, אבל לא הולכים להיות חברים של פרעה, לא אומרים אם שלחו לנו עגלות, מדרכי שלום צריכים להשתמש בהם, יעקב לא הולך למצרים כי יש שם אוכל, הוא לא מזדרז לראות את יוסף, יעקב יורד למצרים בעל כרחו, “וירד מצרימה – אנוס על פי הדבור” (הגדה ש”פ), שאלו אותי, הרי כתוב מפורש “אלכה ואראנו בטרם אמות”, זו שאלה טובה, אבל עליה אפשר לומר, שזה מה שחסידים אומרים בברכת המזון “והרוח לנו… מכל צרותינו”, שגם מהצרות נעשה רווחים, אם כבר יורדים למצרים, אם כבר נתחייבנו גלות, לפחות שיצא מזה איזה רווח “אלכה ואראנו”.

זה היה הסיפור של שבט לוי, שהכריזו במצרים גיוס כללי, מה שנקרא שוויון בנטל, הייתה ההרגשה הכללית אצל בני ישראל, חייבים להשתתף, כולם מצטרפים למאמץ הלאומי, הנה גם פרעה בעצמו יצא לעבוד, שבט לוי עומד בשלו, מה זה קשור אלינו, אנחנו לא חלק מהמדינה, אנחנו במקרה הטוב אורחים במדינה, או שיותר נכון לקרוא לדבר בשמו, שהם מדברים על שוויון בנטל, הם מתכוונים שאנחנו נטל, ולדעתם נטל כבד על המדינה, החשש הגדול שלהם הוא מ”פן ירבה”, ככל שכלל ישראל גדל, “וירבו ויעצמו במאד מאד”, כן יותר ויותר “ויקצו מפני ישראל”, התוצאות ידועות, והם מאד עגומות, אלו שהלכו להיות חלק מהמדינה, הפכו להיות חלק מ”עבדים היינו לפרעה במצרים”, שבט לוי לעומת זאת, השבט שהבין שהוא בגלות, הרגיש את הגלות, היה משוחרר מהעבדות, והיה פטור מלקבל את המכות הגדולות של הגלות, זה אותו סיפור של יוסף, יעקב עם בניו, יורדים למצרים, הם לא מחפשים להיות חלק ממצרים, להפך, מצרים היא חלק מהגלות, שפרעה מסכים או אפילו רוצה לשלב את הבאים למצרים במערכת, “ואם ידעת ויש בם אנשי חיל ושמתם” (בראשית מ”ז ו’), ליוסף לעומת זה יש תוכניות אחרות לגמרי, “כי יקרא לכם פרעה ואמר מה מעשיכם”, תזהרו לא למצוא חן בעיניו יותר מדי, “אנשי מקנה.. גם אנחנו, גם אבותינו מנעורינו”, כך תצליחו לשכנע אותו לשמור מרחק, “כי תועבת מצרים כל רועה צאן”, זה ההבדל בין “יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא” (שמות א’ ו’) לבין הדור הבא “ובני ישראל פרו.. ותמלא הארץ אותם”, “ותמלא הארץ: שנתמלאו בתי טרטיאות ובתי קרקסיאות מהם” (ילקוט שמות), זה לכאורה הפירוש בפסוק “ויבא ישראל מצרים ויעקב גר בארץ חם” (תהלים ק”ה כ”ג), ישראל זה הכלל, “ויבא ישראל מצרים” איזה מעצמה, איזו ממלכה, מצרים בימים של אחרי שנות הרעב, השנים של “וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען” (בראשית מ”ז י”ד), הייתה בתקופה של פריחה, צמיחה ושגשוג, בפעם הראשונה במצרים וכנראה גם בפעם האחרונה, יש לה מנהל שלא דואג לעצמו, לא דואג למשפחתו, לא שולח יד וממלא את כיסיו, אלא מנהל בתבונה וביושר, ההצלחה של פוטיפר עברה לכל מצרים, “ויברך ה’ את בית המצרי בגלל יוסף” (בראשית ל”ט ה’), רק קודם נהנה מזה אדם אחד, עכשיו נהנתה מזה כל מצרים, היום בחכמה של אחר מעשה כולנו יודעים, שכל הסיפור של “וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען” (בראשית מ”ז י”ד), היה מנפלאות ה”ולו נתכנו עלילות” (שמואל א’ ב’ פס’ ג’), הכל נועד למטרה אחת, לקיים את ההבטחה לאותו זקן “ואחרי כן יצאו ברכוש גדול” (בראשית ט”ו י”ד), אבל ממה שהיה נראה באותו זמן, פרעה היה באותם ימים בשיא כוחו, מושל בכיפה, כל מנהיגי העולם סרו למשמעתו, אף אחד גם לא חיכה שרק שיעברו הארבע שנים, בתקוה שעם הבא אחריו הם יצליחו להסתדר יותר, לא פלא שכל מי שבא למצרים של אותם ימים, רק חיפש את הדרך איך להשתלב בה, אבל יש מי שראה אחרת את מהלך העניינים “ויעקב גר בארץ חם”, איך נפלנו לארץ העמים, ולא סתם ארץ העמים, נפלנו עד הסוף, עד “לארץ חם”, את ההגדרה של חם ושל בני חם אנחנו עוד זוכרים מפרשת נח.

עכשיו ננסה להבין את השאלה “רשעים ולא היו רוצים לצאת”, רשעים? זה השם של מי שלא רוצה לצאת? במשך השנים הקשות, שנים של שעבוד קשה ונורא, בטוח שהיו הרבה שזכרו את הימים הטובים במצרים, הימים בהם עם ישראל היה רצוי ואהוב, לא כולם שמעו את המדרש “ללמדך כשמת יוסף.. אמרו נהיה כמצרים, הפך הקב”ה את האהבה שהיו המצריים אוהבין אותן לשנאה” (רבה שמות א’), שנא’ “הפך לבם לשנא עמו, להתנכל בעבדיו” (תהלים ק”ה כ”ה), גם מי שלמד את המדרש, גם מי שגדל על ההנחה הידועה, “שיהודי לא עושה קידוש, הגוי עושה הבדלה”, בשעת צרה מאד קשה לתרגם את זה להלכה למעשה, לא פלא שהיו הרבה שהתגעגעו לימים של פעם, היכן שהלכנו רק כבדו אותנו, “השליך משמים ארץ תפארת ישראל” (איכה ב’ א’), איך נפלנו “מאיגרא רמא לבירא עמיקתא” (רש”י שם עפ”י חגיגה ה’ ב:), “מבכור פרעה… עד בכור השפחה” (שמות י”א ה’), “ולמה לקו בני השפחות שאף הם היו משתעבדים בהם ושמחים בצרתם” (רש”י שם), מזכיר לנו קצת את המצב היום, מצב בו כל צרוע וכל זב יכול להלך אימים ולפגוע בכל יהודי, וכהיום כן אז, ודאי היו רבים שחשבו, האנטישמיות חוגגת והממשלה לא עושה כלום, אלה שם למעלה לא מבינים את האירוע, החוסר מעש, החוסר הסברה יעלה לנו ביוקר, והנה נפתח סוף סוף חלון הזדמנויות, ככל שהתחילו המכות לבא על מצרים כן הוקל עול השעבוד, שיטת התוס’ שהשעבוד פסק רק בתשרי “בר”ה בטלה עבודה מאבותינו במצרים” (ר”ה י”א.), “ואע”פ שהתחילו המכות מניסן, דמשפט המצרים י”ב חודש כדתנן בעדיות (פ”ב מש’ י’) מ”מ לא פסקה עד תשרי” (תוס’ שם), ואילו בספורנו מצאנו שכבר מתחילת המכות, “והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים” (שמות ו’ ו’), “מיום התחלת המכות ישקוט השעבוד” (ספורנו שם), נראה לנו שאין פה מחלוקת, שהתחילו המכות פתאום במצרים התחילו להבין, השעבוד של בני ישראל הוא לא דבר תקין, לפתע נשמעו קולות של תמיכה בבני ישראל, בטח גם פרעה אמר, מה? לא יכול להיות? מי עשה? מה עשה? נקים ועדת חקירה, נדיח את האחראים למחדל, נעמיד אותם לדין, נשמע קצת מוכר, זה בסך הכל תקלה נקודתית, לא חידדו מספיק את הנהלים, הספורנו מדבר על “ישקוט השעבוד”, זה היה כבר “מיום התחלת המכות”, בגמרא מדובר על “בטלה עבודה”, וזה היה כפי שמסביר התוס’ “ואע”פ שהתחילו המכות מניסן.. מ”מ לא פסקה עד תשרי”.

עכשיו כשפסקו המכות, היו אנשים שבאו למשה בטענה, בסדר הצלחת, כל הכבוד, אבל מה אתה רוצה הלאה, איזה תכנית יש לך ליום שאחרי, מה אתה רוצה להשיג, להרוג את פרעה, חבל, הנה חוזרים לימים של פעם, נקבל את כל הזכויות, נזכה לכל ההטבות גם בחינוך, גם בדיור, כולם כבר ראו מה קורה למי שרוצה לפגוע ביהודים, “וראו כל עמי הארץ כי שם ה’ נקרא עליך ויראו ממך” (דברים כ”ח י’), מה השטות הזאת לעזוב ארץ כזאת טובה? הנה רק נשקם אותה, אף אחד לא יעיז לפגוע בנו, נוכל לחיות בה בשקט ובבטחה, בשביל מה לעזוב? לצאת לבלתי נודע? ולאן, למדבר, ללכת למקום שאף אחד לא מחכה לנו, יכול להיות שהיו כאלה שמצאו או המציאו טענות הגיוניות, “וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא שמה לא תעשו (ויקרא י”ח ג’), “מגיד שאותן עממין שכבשו ישראל מקולקלים יותר מכולם” (רש”י שם), הם אלו אותם הרשעים שלא רצו לצאת, וכפי שנראה הם לא היו מעטים, “וחמשים עלו בני ישראל, אחד מחמשה, אחד מחמישים וי”א אחד מחמש מאות”.

זה הסיפור של “אזן ששמעה כי לי בני ישראל עבדים”, אם את זה הוא לא שמע, זאת אומרת שהוא לא הבין את כל המהלך של ארבע מאות שנה, לא את המהלך של השעבוד, ולא את המהלך של יציאת מצרים, זאת אזן שלא שומעת, זאת אותה הבעיה של “אזן ששמעה על הר סיני לא תגנוב” יש לנו בעל הבית, הוא נותן למי שהוא נותן ונוטל ממי שהוא נוטל, איך אתה יכול לגנוב ממי שקיבל מבעל הבית, אין לך אזן, מה דינה של אותה אזן, “תרצע”.

נשארה השאלה, אם כך למה לחכות שש שנים? שירצעו אוזנו של כל גנב? שיגישו לדלת כל מי שמוכר עצמו?

“ויסע מלאך האלקים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם” (שמות י”ד י”ט), “בכל מקום הוא אומר מלאך ה’ וכאן מלאך האלקים, אין אלקים בכל מקום אלא דיין, מלמד שהיו ישראל נתונים בדין באותה שעה, אם להנצל אם להאבד עם מצרים” (רש”י שם), יצאנו ממצרים, ראינו את כל הנסים, עברנו את עשרת המכות, אז עוד פעם דין, כל הנסים עד עכשיו היו לחינם? ברור הדבר, הדין לא היה על הכלל, הדין היה על הפרט, הדין היה מי יזכה להינצל, מי חלילה לא, גם ביציאת מצרים היו הרבה מאד שלא זכו, אותם רשעים שלא רצו לצאת, כולנו גדלנו על זה מה קרה איתם בזמן מכת חושך, גם כאן על שפת הים, “עשרה ניסיונות נסו אבותינו למקום במדבר, שנים בים… שנים בים – אחד בירידה ואחד בעליה, בירידה – דכתיב “ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים” (ערכין ט”ו.) על זה היה הדין, מה יצא בדין, זה גם כתוב מפורש, “דבר אל בני ישראל ויסעו” “אין להם אלא ליסע שאין הים עומד בפניהם, כדאי זכות אבותיהם והם, והאמונה שהאמינו בי ויצאו, לקרוע להם את הים” (רש”י שמות י”ד ט”ו), וכאן השאלה, אלה שהיו במצרים לא היה להם “זכות אבותיהם”, לכל אלה לא היה תקופות ומצבים של “והאמונה שהאמינו בי”, ארבעה מתוך חמישה מבני ישראל לא היה להם שום זכות ושום מצב של אמונה, צריך לומר את החילוק הפשוט, בני ישראל עומדים על שפת הים במצב של יאוש, על פניו זה נראה כדרך ללא מוצא, “ארבע כתות נעשו ישראל על הים, אחת אומרת ניפול לים, ואחת אומרת נחזור למצרים, ואחת אומרת נעשה מלחמה כנגדן, ואחת אומרת נצווח כנגדן, זו שאומרת ניפול לים, נאמר להם התיצבו וראו, זו שאומרת נחזור למצרים, נאמר להם כי אשר ראיתם את מצרים, זו שאומרת נעשה מלחמה כנגדן, נאמר להם ה’ ילחם, וזו שאומרת נצווח כנגדן, נאמר להם ואתם תחרישון” (ילקוט בשלח), על רעיון גאוני כזה שהים יהפך ליבשה, ולא סתם נסיגה זמנית של המים, אלא עם כל ה”עשרה נסים”, “עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים” (אבות פ”ה מ”ד), בשעת צרה, בעת מצוקה, זוכרים לאדם גם איך הוא היה נראה בימים יותר טובים, לעומת זה, אלו שלא רצו לצאת ממצרים, זה לא נבע ממצוקה, זה בא מזה שהיה להם טוב, מי שטוב לו במצרים הוא בבעיה, אלו שמעדיפים להישאר “ולא היו רוצים לצאת”, אלו קבלו את התואר “רשעים” ואלו באמת נשארו שם.

זה הסיפור של הרציעה, למה רק אחרי שש שנים? כי יש נפילות ויכול להיות שיהיו נפילות, אבל אם הגעת למצב שטוב לך עם הנפילות, אז יש לך באמת בעיה, והבעיה היא כנראה באוזן “ואוזן ששמעה – והלך – תרצע”.

בימים אלו, בתקופה זו שמזכירים לבני ישראל בכל מקומות מושבותיהם שאנחנו בגלות, נזכור ונזכיר, מי עומד מאחורי התזכורות, ובה בעת נחזור ונשנן, אנחנו בני החורין הגדולים ביותר, “אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה” (אבות פ”ו מ”ב), אנחנו משועבדים לבורא עולם, “שטרי קודם” (רש”י ויקרא כ”ה מ”ב/נ”ה), אבל עד היום בו “ישוב האיש לביתו” (עפ”י משלי ז’ י”ט, סנהדרין צ”ו:), אנחנו בגלות, ובכל מקום בו אנחנו נמצאים, אנחנו בגלות, וככל שיותר נזכור את זה, כך פחות ופחות נצטרך לקבל תזכורות כואבות, נשתעבד יותר ויותר לתורה ולנותן התורה, ונזכה לקנייני התורה, “והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים… ובשמיעת האוזן” (אבות פ”ו מ”ו).