דברי רבותינו

Levinshtein, Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel zt”l

ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו לעלם (כא, ו)
רש”י: אזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנב והלך וגנב, תרצע.

קשה: מדוע גזרה התורה רציעה רק לאחר שש שנים, הרי היה לרצעו מיד כאשר נמכר לעבד לאחר שגנב?

ביאר מרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לוינשטיין זצללה”ה יסוד נפלא: יש אדם אשר באופן כללי מצבו הרוחני טוב, אולם אט אט נראים אצלו סימנים ראשונים של כניעה ליצר הרע. אדם זה נתון עתה בסכנה עצומה, כיון שנפתח הפתח הוא עלול להתרחב ולגדול, אף שלעת עתה כלפי חוץ עדיין אין נראית רעתו.

לעומת זאת, יש אדם שכבר התרחק לגמרי מן הטוב והידרדר אל הדיוטא התחתונה, אך בנפשו מתחילים לנצנץ הרהורי תשובה, והוא מתחיל להילחם ביצה”ר ולהתגבר על תאוותיו. אדם זה מובטח לו שאם ימשיך ולא ירפה במלחמתו, יעלה ויתעלה מעלה מעלה, אף שעדיין כלפי חוץ הוא נראה בשפלותו ומעלתו אינה נראית.

בבית התלמוד ד״קלם״ היו אומרים: אדם שתפילותיו בלי כוונה כלל, ומתחיל להתחזק ולכוון בתפילה, אפילו רק בתיבות מסוימות, הוא נעלה יותר מאדם שרגיל לכוון בתפילה ועתה החל להתרפות, ואפילו רק בכמה תיבות, אף שעדיין מתפלל את רוב תפילתו בכוונה עצומה. הראשון הוא ״עולה״, והשני ״יורד״. כשהאדם הולך ויורד מטה, אין מקום לדבר אליו ואין עצה עבורו, כי הוא נמצא בעיצומה של הדרדרות והיצר כבר ימשיך את ירידתו עד רדתו שחת. אבל מי שכבר שקוע כולו בתוך הרע, פצוע ושפל לגמרי, וכבר שקעה ונתקררה אצלו אש התאוה ונוכח להיכן הגיע ועד כמה שפל הוא וחדל אישים, דוקא אדם זה יש מקום לדבר עמו, להשפיע עליו ולהחדיר בו הרהורי תשובה.

לכן אמרה תורה לרצוע את העבד רק לאחר שש. בתחילה, כאשר רק החלה ירידתו ושפלותו, לא היתה מועילה רציעת האוזן כדי לתקנו. רק לאחר שש שנים, כשכל כולו שקוע ברע עד שנשא שפחה ואמר ״אהבתי את אדוני וגו’״, דוקא אז אמרה תורה לדבר אליו ולהענישו. דוקא עתה, במצבו הנוכחי, בראותו את רעתו ושפלותו הגדולה, יתעורר ויבקש להציל נפשו משחת.

דברי הימים

Finkel, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh zt”l

רצון התורה ליישר דרכינו ואורחותינו
סיפר הגאון הרב אליעזר טורק שליט”א: במשך השנים זכיתי להסתופף רבות בהיכלו של דודי, מרן רה”י הגאון הרב אריה פינקל זצלה”ה ומדי פעם לשמוע ממנו ועדים במוסר.

בענוותנותו המיוחדת, תמיד הרגיש שאינו ראוי לומר מוסר לאחרים, ונמנע מלהעיר או לתבוע דרגות ומעלות שלפי רום מדרגתו סבר שאינו אוחז בהן או שלא רכש בהן מספיק שלימות.

מראה מפעים במיוחד אירע פעם בעיצומו של ועד מוסרי, שעסק בענין מידות טובות ולב טוב לזולת. רבי אריה ציטט את דברי רש”י בתהלים, ומרוב חיבורו אל הדברים וחיבתו ותשוקתו כלפיהם, פרץ בבכי נרגש שסחט דמעות מכולנו.

היה זה כאשר הקריא את דברי רש”י בתהלים על הפסוק: “אתה כוננת מישרים משפט וצדקה ביעקב אתה עשית” (תהלים צט, ד). מפרש רש”י בשם ׳מדרש תנחומא׳: “אתה כוננת מישרים – פשרה ושימת שלום בין אנשים כוננת באמרך ‘כי תראה חמור שנאך רובץ׳, ׳כי תפגע שור אויבך׳ – מי הוא שיראה את שונאו גומל לו חסד שלא ידבנו לבו לחבקו ולנשקו?!”

כוונת רש”י לומר, שכאשר ציותה התורה את האדם שרואה את חמור שונאו רובץ תחת משאו לסייע לו להרימו, או כשפוגש את שורו או חמורו של אויבו תועה בדרך ועליו להשיבו לבעליו, יש לה בזה רצון נוסף מלבד המצוה כשלעצמה. התורה רצתה לכונן שלום בעולם בין בני אדם. כאשר אדם רואה את שונאו מסייע לו בטעינת החמור או משיב לו את אבידתו, זה גורם לו לאהוב מחדש את חבירו, ואף לחבקו ולנשקו. נמצא שהתורה בחוקיה הישרים מכוננת שלום בעולם.

“צא ולמד”, עורר רבי אריה בקול נרגש ונשנק מבכי, “כיצד כל ההלכות והחוקים שמצווה אותנו התורה, הגיונם ושרשם במידות טובות והגונות. כיצד רצון התורה הוא אך ורק ליישר את דרכינו ואורחותינו, שנאהב האחד את רעהו ושננהג כראוי האחד כלפי רגשותיו וצרכיו של השני”.

בשבילי הלכה

Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita

משפטים

בא במחתרת

כתיב וכי ינצו אנשים יחדו וכו’ ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש ואם לא יהיה אסון ענוש יענש, והיינו שישלם. וע’ סנה’ ע”ד להוכיח מכאן דיכול להציל באחד מאבריו לא ניתן להצילו בנפשו דאי ניתן להצילו בנפשו נימא קם ליה בדרבה מיניה.

והנה כתב בהגהות מל”מ סוף הלכות חובל דהנרדף עצמו א”צ לדקדק אם יכול להציל עצמו באחד מאבריו. וטעמו משום שהנרדף בהול ואפילו יכול להציל עצמו באחד מאבריו אינו מחויב בזה וחשיב כאונס. והק’ עליו רע”א דא”כ הדר קו’ הגמ’ נימא קלב”מ.

ובדברי יחזקאל כ”ג ג’ תי’ דאין דין קלב”מ במקום דאין שם אלא רשות להרגו ולא חיוב מיתה אקרקפתא דגברא ע”ש באריכות.

אכן באפיקי ים ח”ב מ’ ועוד כתבו דבא במחתרת לא הוי אלא רשות ולא מצוה ודייקו כן ממה שכתבו תוס’ “וי”ל דהתם רשות ואשמעינן קרא דאין לו דמים” ומ”מ מצינו בגמ’ בא במחתרת שייך קלב”מ אלמא דאפילו רשות אומרים קלב”מ והדר קשה על המל”מ מגמ’ סנה’.

'בין אדם לחבירו' - תכלית מתן תורה

Finkel, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi zt”l

“ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם” (שמות כא, א), ובמכילתא (משפטים, מסכתא דנזיקין פ”א): “רבי שמעון בן יוחי אומר, מה ראו דינין לקדום לכל מצות שבתורה, שכשהדין בין אדם לחבירו תחרות ביניהם, נתפסק להם הדין נעשה שלום ביניהם”.

 

לאחר שתיארה התורה בפרשת יתרו את מעמד הר סיני, המשיכה וכתבה לאחר מכן את פרטי המצוות שניתנו בהר סיני. אמנם הטעם שפתחה התורה בפרשת משפטים שיש בה את המצוות של בין אדם לחבירו, כדיני נזיקין והלכות שכנים. משום שהם בבחינת הקדמה לכל שאר המצוות הכתובות בפרשיות הבאות. ולא עוד, אלא שקיום המשפטים הוא מעין תנאי לעצם קבלת התורה, כמובא במדרש (שמו”ר ל, כג) שכך אמר להם משה לישראל: “לא נתן לכם הקב”ה את התורה אלא על מנת שתעשו את הדינין”.

מידות טובות ו’אחדות ישראל’ כהקדמה ותנאי לקבלת התורה

המצוות שבין אדם לחבירו הן הן תכלית מתן תורה, והם גם תנאי קודם למעשה, שבלעדיהן עם ישראל לא היה מקבל את התורה. רק אם עם ישראל מאוחדים ביניהם בבחינת ‘כאיש אחד בלב אחד’ מקבלים את התורה, מפני שאין התורה ניתנת לשישים ריבוא יחידים אלא ל’כלל ישראל’ כשכולו הגיע לדרגת ‘לב אחד’. ואין כוונת הדברים להנהגה חיצונית של ידידות האחד כלפי השני, אלא צריך שתהיה אהבה בין איש לרעהו בעומק הלב, שלא יהיה בלב שמץ של טינה או מחשבה רעה כלפי הזולת, אלא כבוד וחיבה בלבד.

יסוד זה מתבאר היטב במצות פריקה המבוארת בפרשתינו. נאמר (שמות כג, ה): “כי תראה חמור שונאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו”. ופירש בתרגום אונקלוס, “משבק תשבוק מה דבליבך עלוהי ותפרק עמיה”. כלומר, תזרוק ותשליך את השנאה שיש לך בליבך עליו, ורק אז תעזור לו לפרוק את משא חמורו. תנאי קודם למעשה הוא לרוקן את ליבו מהשנאה האצורה בו, ורק לאחר מכן יוכל להתמלא ברגשות חיבה ואחוה כלפי חבירו, ולקיים את מצות פריקה מתוך חביבות ושייכות אל רעהו.

וידוע מה שאמר בעניין זה מרן ראש הישיבה הגר”ח שמואלביץ זצ”ל (שיחות מוסר, מאמר ‘אהבת הבריות’ ומאמר ‘נדבת הנשיאים’), שבעוד שטעות מושרשת אצל הבריות שאדם מיטיב למי שהוא אוהב ואוהב את מי שמיטיב עמו, ההיפך הוא הנכון. המיטיב לחבירו נעשה אוהבו וככל שירבה להיטיב עמו תתחזק אהבתו כלפיו, וכפי שמצינו מפורש בספר ארחות צדיקים (שער האהבה): “באיזה דרך יגיע האדם לאהבת כל אדם, הדרך הוא שיעזור בנפשו ובממונו כפי יכלתו”.

המצוות שבין אדם לחברו יסוד התורה

איתא בגמרא בשבת (לא, א): “מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אמר לו גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל גייריה, אמר לו דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור”, ונראה שהכוונה בזה, על פי מה שנתבאר שמצוות שבין אדם לחבירו הן כתנאי לקניין בתורה. רק אם יש בעם ישראל אחדות מוחלטת בבחינת ‘כאיש אחד בלב אחד’ הם ראויים לקבל את התורה. זהו שאמר לו הלל, שכיון שקונה בעצמו את עניין ‘ואהבת לרעך כמוך’, נמצא שקנה בעצמו את יסוד כל התורה כולה.

 

עמל, ענוה ואחדות – התנאים לקבלת התורה

את יסוד האחדות כהקדמה ותנאי לקבלת התורה מצינו לעיל בפרשת יתרו, וכפי שביאר זאת האור החיים הקדוש. (עיין בפרשת יתרו מאמר ‘התנאי לקבלת התורה’, שמרן ראש הישיבה זצוק”ל הרחיב בביאור דברי האור החיים הקדוש.)

הנה נאמר (שמות יט, א- ב): “בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ביום הזה באו מדבר סיני. ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר, ויחן שם ישראל נגד ההר”, ועמד האור החיים (שמות יט, ב) על הקושי בפסוקים אלו. ראשית, סדר הפסוקים המזכיר את ביאת ישראל לסיני לפני שכתב על נסיעתם מרפידים, אינו מובן. שנית, מדוע כפל הכתוב את דבריו וכתב גם: “באו מדבר סיני” וגם: “ויבואו מדבר סיני”. ועוד, מדוע הוצרכה התורה לכתוב: “ויחנו במדבר”, הלא כבר נאמר קודם לכן שבאו למדבר סיני. הוכיח מכאן האור החיים הק’, שאין כוונת התורה בפסוק השני לתאר מהיכן יצאו ישראל על מנת להגיע למדבר סיני, אלא להשמיענו אלו הכנות נצרכות לקבלת התורה. ומלמדנו הכתוב בזה, שישנם שלושה ענינים עיקריים, הכרחיים, לקבלת התורה.

התנאי הראשון – חובת התגברות והתעצמות בעסק התורה, הנרמז בדברי הכתוב: “ויסעו מרפידים”, וכפי שדרשו חז”ל במכילתא (פרשת עמלק, פ”א): “ויבא וילחם עם ישראל ברפידים – אין רפידים אלא רפיון ידים, לפי שרפו ישראל ידיהם מדברי תורה, לכך בא שונא עליהם, לפי שאין השונא בא אלא על רפיון ידים מן התורה”. עם ישראל נסעו והתנתקו מעצלותם ומרפיון הידיים, שהם מפסידי השגת התורה, והתגברו והתעצמו בעסק התורה.

התנאי השני- עבודת המידות בכלל, ומידות שפלות וענווה בפרט. עניין זה נרמז בדברי הכתוב: “ויחנו במדבר”, כדברי חז”ל (עירובין נד, א) שהתורה אינה מתקיימת אלא במי שמשפיל ומשים את עצמו כמדבר. וכבר מצינו את מעלת מידת השפלות במה שכפלו חז”ל (אבות פ”ד, מ”ד) את לשונם ואמרו: “מאוד מאוד הוי שפל רוח”. וכן כתב הרמב”ן באגרתו במעלת מידת הענוה, כי היא “מידה טובה מכל המידות הטובות”.

ואמנם ברור שאין הכוונה לאדיבות ונימוסים בעלמא, כמקובל גם אצל אומות העולם, אלא למידות טובות כפי שהתורה קבעה, דהיינו, לכבד את רעהו, לייקר את השני ולהיטיב עם זולתו. השפלות והענוה, היא הנהגה של אדם שאינו חושב על עצמו אלא על השני, ומרגיש את זולתו. ככל שאדם משפיל עצמו יותר כלפי הזולת, כך הוא נעשה ראוי לקבל את התורה, וכפי שהעידה התורה על משה רבינו מקבל ומוסר התורה שהיה מיוחד במידה זו, “והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה” (במדבר יב, ג).

התנאי השלישי- אחדות בעם ישראל. וזאת רמז הכתוב: “ויחן שם ישראל נגד ההר”, וכפי שדייק רש”י ממה שכתבה התורה “ויחן” בלשון יחיד, שהיינו “כאיש אחד בלב אחד”. וביאור הדברים הוא כי על חכמי התורה, להתוועד יחד ולהתחבר האחד לשני בלב שלם, ולחדד האחד את השני בהלכה עד כי כולם יהפכו להיות כאחת, אולם אם לא יהיו ‘בלב אחד’ אי אפשר לזכות כלל בקבלת התורה! (וראה עוד בענין זה בפרשת לך לך, מאמר ‘בין אדם למקום ובין אדם לחבירו תלויים זה בזה’.)

העולה מן הדברים, כי בכדי שישראל יוכלו לקבל את התורה בשלימות, עליהם להתעלות במידותיהם עד כי יתאחדו ביניהם ויהיו ל’אחד’.

‘המידות’ שהושרשו בבריאה קודם מתן תורה אינן כמו אלו שניתנו בהר סיני

אמנם עלינו לדעת יסוד חשוב מאוד בהלכות ‘מידות’. שלמה המלך ע”ה אומר (משלי ו, ו,ח): “לך אל נמלה עצל וגו’ תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה”. כלומר, כל נמלה מכינה בחריצות את לחמה ומאכלה, ואין נמלה אחת גוזלת מחבירתה. ולזה אמרו חז”ל בעירובין (ק, ב): “אמר רבי יוחנן אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה, דרך ארץ מתרנגול”.

ויש להבין, אם גם ללא מתן תורה היה אפשר ללמוד מידות טובות מבעלי החיים, מדוע אכן הוצרכה התורה לשוב וללמדנו דינים אלו. ובהכרח, שהמידות שקודם מתן תורה אינן אותן המידות שניתנו לעם ישראל במתן תורה, מידת הצניעות שחייבה התורה אינה הצניעות של החתול, וכן המידות שבין אדם לחבירו שחייבה התורה, אינן הנימוסים המקובלים באנושות.

הייתי אצל יהודי באמריקה, והוא סיפר לי שבהיותו בעיר אילת ביקר במקום שרואים כל מיני דגים שונים. תוך כדי שהוא מתבונן על הדגים ורואה איך שהם קופצים ממקום למקום על מנת לחטוף אוכל, הרהר בליבו: “וכי מה ביני לבין הדגים, הם רצים מכאן לשם ומשם לכאן ללא הרף, כדי לתפוס אוכל ולהרויח את לחמם, אף אני כמותם, רץ ממקום למקום כדי להרויח את לחמי”. אמר לו בנו – ותראו מהי ‘הרגשה’ של יהודי – “בעוד שהדגים רצים שוב ושוב כדי לתפוס לעצמם אוכל, אנו רצים להרויח כסף שעל ידו אנו זוכים להחזיק תורה, וממילא אין זה ממון רגיל אלא הוא ‘תורה-דיקע ממון’ – ממון של תורה”.

אם נתבונן נראה, שהעולם כולו מסוכסך ומפולג, מדינה ומדינה, עיר ועיר, ואיש ברעהו. אמנם אנחנו שקיבלנו את התורה הקדושה עלינו להתחזק ביתר שאת במידות טובות, על פי המידות שהתורה השרישה בקרבנו, ולהגביר את ה’אחדות’ בינינו, ובזה נזכה לגאולה השלימה במהרה בימינו, אמן.