דברי רבותינו

כי תראה חמור שונאך (כג,ה)

אומרת הגמ’ (פסחים קיג.) מאי שונא? וכו’. ומי שריא למיסניה וכו’? אלא לאו כה”ג דראה ביה איהו דבר ערוה, רב נחמן בר יצחק אמר מצוה לשנאותו שנאמר יראת ה’ שנאת רע.

ומקשים התס’: בגמ’ (ב”מ לב:) מבואר שאם יש לפניו שונא לטעון ואוהב לפרוק, שונא לטעון קודם כדי שיכוף את יצרו, ומה כפיית יצר שייך במי שמצוה לשנאותו? ותירצו: כיון שהוא שונא את חבירו גם חבירו שונא אותו, דכתיב כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, ובאים לשנאה גמורה ושייך בה כפיית היצר.

מקשה מרן הסבא מסלבודקה זצוק”ל: הרי פריקה צריכה להיות קודמת, משום שיש בה גם מצות צער בעלי חיים, וא”כ כיצד יתכן שמשום שעלול להגיע לשנאה פנימית מעבר למה שמצווה לשנאותו ע”פ דין, יבטל כעת מצוות פריקה, שנאת הרשע וצער בעלי חיים, ועליו דווקא ללכת ולעזור לאותו רשע?

ותירץ: איתא במדרש (ב”ר מד), אמר רב “אמרת ה’ צרופה”- הוי לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות. ויתר על כן לומדים מפרשה זו, שלעיתים  צריך אף לוותר על מצוות שחייב בהן, ולקיים מצוה שאיננה מחובתו, משום שעל ידי מצוה זו קרוב יותר שיגיע לכפיית היצר ולצירוף נפשו.

הוי אומר שכל מטרתה ותכליתה של התורה, אינה אלא לעקור כל זיק של רשע מתוך לבו של האדם ולהביא אותו לידי צירוף וזיכוך.

דברי הימים

מרן “הסבא מסלבודקה” הגאון הצדיק רבי נתן צבי פינקל זצוק”ל
כ”ט בשבט תרפ”ז
הסבא זצוק”ל היה מוצא אצל כל אדם ובכל מקרה את ה’כף זכות’. היה חודר לנבכי עמקי נשמתו של האדם הגס ביותר ומוצא את הדרך לדונו לזכות.

סיפר תלמידו הרב אלעזר ראובן מושקין זצ”ל כי היה נוכח פעם כאשר מתנגדי שיטת המוסר הסיתו כמה מבני הישיבה להתקומם כנגד ‘הסבא’. מספר תלמידים נכנסו לבית המדרש וצעקו בקול דברי בלע נגד ‘הסבא’ ושיטתו. בין הצועקים היה אחד מהשקדנים שבתלמידי הישיבה אשר היה ידוע כבחור ישר דרך.

כל תלמידי הישיבה הזדעזעו והתקוממו כנגד המעשה המביש, אולם ‘הסבא’ נותר יושב במקומו בנחת ושלוה פלאיים, הצעקות לא עשו עליו רושם כלל. להיפך, הוא חיפש את הדרך ללמד זכות ואמר: “בחור זה נשאר עדין וישר בטבעו. סימן לדבר, הוא אינו יכול להציע את טענותיו בשקט וצריך לצעוק אותם ולדבר סרה. אילו היה מדבר בחשאי ובשקט היה שומע בעצמו מה שמדבר והיה מתבייש מדבריו ומתחרט. לכן הרעים בקולו כדי שלא ישמע מה שמדבר לבלבל את עצמו. כשינוח מעט יבין ויכה לבו עליו…”

במילים אלו הראה ‘הסבא’ שגם במושחת זה אפשר למצוא נקודה מאירה, זיק טהור ומאיר מצא הוא אפילו באדם מסואב וחשוך זה.

בשבילי הלכה

Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita

משפטים

שואל פטור אם מתה מחמת מלאכה

ע’ תולדות אדם ששאל ספר מאחי הגר”א, וע”ש שנתקלקל מחמת שקידתו הנפלאה ופטר מטעם מתה מחמת מלאכה.

וע’ מנחת אלעזר ח”ד ע’ שהשיג ע”ז וכתב דלאו דסמכא הוא הסיפור הזה. והביא שם מהרמב”ם פי”ג מגזילה ואבידה הי”ג שכתב מצא ספרים קורא בהן וכו’ ולא יקרא בהן בתחלה וכתב שם המ”מ בשם הרשב”א בשם הרמב”ן דלא איתמר האי דינא אלא בס”ת נ”ך שמי שהוא רגיל בהם א”צ ליגע בהם כלל ושאינו רגיל נוגע בהן ומושך אילך ואילך ויש לחוש שמא יקרע אבל עכשיו שנהגו לכתוב גמ’ השונה פרקו מאה פעמים ומי שלא ראה מעולם אין בו ליגע ולמשמש לפי שהוא צריך מחשבה יתירה וילמוד לכתחלה. ואע”פ שלא כתב הרב ז”ל אלא בדין השואל נראה דה”ה לאבידה וצ”ע. ומובא בסמ”ע רס”ז כ”ח.

וכתב דמבואר דלענין שואל בספרים פשוט הוא להרמב”ן והרשב”א דבספרי תלמוד שיתקלקלו ע”י עיונים אסור לשואל לעיין בו אפילו כבר למד בו.

ולענין מתה מחמת מלאכה, באונס דלא שייך למלאכה, כגון שאל רכב והיה אונס בשעת נהיגה, ע’ שו”ע ש”מ ג’ מח’ שו”ע ורמ”א. וע’ טור סי’ ש”מ בשם הרמ”ה אפילו לא שייך להשתמשות שלו, וע’ קבא דקושייתא ל”ט שהק’ א”כ בעלת הכתם בנדה נ”ח תפטור על הכתם.

(ובדברי הרמ”ה ע’ חומש מדרש הלכה פ’ משפטים לפרש דס”ל כנתיבות ש”מ דפטור ממ”מ משום קיבל עליו, והרא”ש דחולק על הרמ”ה ס”ל כרמב”ן ב”מ צ”ג שהפטור משום פשיעת המשאיל).

(והנה מצינו מתה מחמת מלאכה פטור, ולכא’ ה”ה כחש, וע’ ב”מ צ”ו ע”ב דאדרבה כחש פשוט טפי דלא לחנם השאילו, וע’ מח’ רשב”א שם ורמב”ן עה”ת אם זה הסברא של מתה מחמת מלאכה או טעם אחר).

הכנעתו של 'המושכל ראשון' מפני האמת

Finkel, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi zt”l

“לא תשא שמע שוא” (שמות כג, א), וברש”י: “לא תשא שמע שוא – אזהרה למקבל לשון הרע ולדיין שלא ישמע דברי בעל דין עד שיבא בעל דין חבירו”.

אסור לדיין לשמוע צד אחד בנידון שיש בו שני צדדים

הלכה זו שאסור לדיין לשמוע דברי בעל דין מצד אחד ללא שמיעת בעל הדין השני היא משום קבלת דבר שקר, וכלשון הכתוב בפרשתינו: “שמע שוא”. אמנם בגמרא (סנהדרין ז, ב) הובאה מחלוקת מנין למדנו הלכה זו: “‘שמע בין אחיכם ושפטתם’ (דברים א, טז), אמר רבי חנינא, אזהרה לבית דין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חבירו, ואזהרה לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו, קרי ביה נמי ‘שמע בין אחיכם’, רב כהנא אמר מהכא, מ’לא תשא’, לא תשיא”. פירש רש”י: “לא תשא – לא תקבל שמע שוא, אזהרה לדיין, וקרי ביה נמי ‘לא תשיא’, אזהרה לבעל דין”.

ובטעם אזהרה זו כתב רש”י (שם): “שמוע בין אחיכם – כשיהיו שניהם יחד שמעו דבריהם, ולא תשמעו דברי זה בלא זה, שמסדר דברי שקר כדברי אמת לפי שאין מכחישן, ומכיון שלב הדיין נוטה לו לזכות שוב אין לבו מהפך בזכות השני כל כך”. וכן מבואר בספר המצות לרמב”ם (לא תעשה, רפא): “הזהיר השופט שלא לשמוע דברי אחד מבעלי הדין שלא בפני בעל דינו וכו’, והזהיר השופט משמוע אותם הדברים כדי שלא תכנס לנפשו צורה אין יושר לה ולא אמתות”.

ומטעם זה אמרו חז”ל (סוטה כא, ב): “היכי דמי רשע ערום אמר רבי יוחנן זה המטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חברו”, ופירש רש”י: “שמטעים דבריו לדיין – דמשנקבעו בלב הדיין שערי זכיותיו לדבריו של זה, קשין לסלקן, והרי ערמותו”. כלומר, למרות שלאחר מכן יבוא בעל הדין השני לבית דין לטעון את טענותיו ויטעים את דבריו בפני הדיינים, מכל מקום הדין לא יוכרע על פי האמת, משום שבעל הדין הראשון צייר בפני הדיינים את שאירע על פי ראות עיניו וכך נקבע הדבר בליבם, מבלי שיוכלו לקבל את טענות בעל הדין השני, וכיון שבעל הדין הראשון גרם לכך שהכרעת הדין לא תהיה לאמיתה של תורה, הרי הוא נקרא ‘רשע ערום’.

והדבר מפליא, הלא איננו עוסקים באנשי שוק או בפתיים חסרי שכל, אלא בדיינים שהם “אנשים חכמים ונבונים, מופלגין בחכמת התורה בעלי דיעה מרובה”, שהם “רודפין אחר הצדק מחמת עצמן בדעתן, אוהבין את האמת ושונאין את החמס ובורחין מכל מיני העול” (רמב”ם סנהדרין פ”ב, ה”א, ה”ז), וכיצד יכול בעל הדין להטות את ליבם ולהביאם לידי עיוות הדין רק במה שיקדים לטעון את טענותיו קודם שבעל הדין השני השמיע את טענותיו.

ומבואר מפרשה זו, מהו תוקפו של הרושם הראשון שמשתרש בליבו של אדם, ואף כשעוסקים אנו בדיינים, חכמים ונבונים, אוהבי אמת ושונאי חמס ועוול, מכל מקום משנקבעו בליבם דבריו של בעל דין אחד – אינם יכולים לשרשם!

טבע אדם – לא לשנות דעתו מן ה’מושכל ראשון’ שלו

איסור זה שנאמר לגבי דיינים, נכון ביותר אף לגבי כל אחד מאיתנו. טבעו של אדם, שכשעומד לדון במקרה שיש בו שני צדדים, לכאן ולכאן, ומשמיעים בפניו את טענת צד אחד בלבד, הרי הוא סמוך ובטוח שדברי צד זה הם הנכונים, מאחר שלא משמיעים לפניו את טענת הצד השני ואינו יכול לבור את הבר מן התבן מתוך דברי הראשון, וגם אם לאחר מכן ישמיעו באזניו את טענות הצד השני, לא יוכל לקבל את הדברים, שכן כבר נקבעו בנפשו דברי הצד הראשון. ואל יאמר אדם כי אינו חושש לכך משום שיטה את אוזנו לשמוע היטב את דברי הצד השני, משום שאחד הדברים הקשים ביותר לאדם, הוא לשנות את טבעו זה, וכבר הוכיחה המציאות, שכיון שנטה אדם בדעתו על פי ראייתו או שמיעתו, יקשה עליו לשנות זאת.

*

הש”ך (חו”מ סי’ לג, סק”ט) הביא את דעת בעל העיטור, לגבי עדים שהעידו בבית דין כשהיו קרובים ולא נודעה קורבתם, ולאחר מכן נמצא שהיו קרובים ונפסלו לעדות, ונפסק הדין, שגם לאחר כמה ימים שנתרחקו מקורבתם וכגון שמתה אשת אחד מהם, שוב אינם יכולים לחזור ולהעיד, משום “דעביד אינש לאחזוקי דיבורא”. כלומר, כל אחד מעדים אלו נפסל לעולם לעדות זו, מפני “שבודאי יאמר כדבריו הראשונים שלא יהא כשקרן” (ש”ך, שם), ונמצא שמסירת העדות בפעם השניה היא אינה עדות חדשה, מפני שאינו אלא חוזר על העדות הראשונה שהעיד בהיותו פסול.

וביאר מרן ראש הישיבה הגר”ח שמואלביץ זצ”ל (שיחות מוסר, מאמר ‘עביד איניש לאחזוקי דיבוריה’), שכוונתו היא כפי שנתבאר לעיל, שקשה לאדם מטבעו, לשנות את דעתו הראשונה לאחר שהחזיק בה, ואף שאין כל פסול בעדים אלו לאחר שנתרחקה קורבתם, וסתם עדים הבאים להעיד בבית דין אינם חשודים על השקר, מכל מקום חוששים שמא יכשלו בזה מחמת שטבעו של אדם ‘לאחזוקי דיבורא’.

תכונה זו קיימת בנפשו של כל אדם, ואם לגבי דברים שאדם שומע מאנשים אחרים הזהירה התורה ואמרה: “לא תשא שמע שוא”, כל שכן שלגבי עניינים שאדם חשב עליהם בעצמו וסבור לבטח שהאמת כפי דעתו, יקשה עליו לשנות את דעתו הקדומה ולהודות בטעותו, ואף אם יוכיחו לו באותות ובמופתים שדעתו מוטעית הוא יתעקש להחזיק בהבנתו הראשונה תוך כדי שהוא נאחז בסברות שאינם ישרות על מנת להצדיק את דעתו הקדומה.

מעלת בית הלל – שהקדימו דברי בית שמאי לדבריהם

מידה זו, טבועה בנפשו של אדם בכל מילי דעלמא, וביותר בלימוד תורה – הן כשלומד לבדו והן כשלומד בחברותא, האופן היחיד שהאדם יוכל לגבור עליה היא על ידי שמיעה ובירור מדוקדק של הצד האחר לפני שקובע בנפשו את דעתו. זו הדרך היחידה שבאמצעותה יגיע האדם לבירור האמת!

על פי זה ביאר מרן הגר”ח שמואלביץ זצ”ל (שם) את דברי הגמרא בעירובין (יג, ב): “אמר רבי אבא אמר שמואל, שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה, אלו ואלו דברי אלקים חיים הן והלכה כבית הלל”. הקשתה הגמרא: “וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלקים חיים, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן”. ותירצה: “מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי”. הוסיפה הגמרא ותירצה: “ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן. כאותה ששנינו, מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית, בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין. אמרו בית הלל לבית שמאי, לא כך היה מעשה שהלכו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לבקר את רבי יוחנן בן החורנית ומצאוהו יושב ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית”.

ופירש רש”י (שם), שכוונת הגמרא להוכיח מדברי בית הלל שאמרו לבית שמאי, “מעשה שהלכו זקני בית שמאי וזקני בית הלל”, שהקדימו והזכירו את “זקני בית שמאי” קודם שאמרו “זקני בית הלל”, וזו הייתה ענוותנותם של בית הלל, ללמוד את דעת בית שמאי החולקת עליהם, ואף להקדים את ‘בית שמאי’ לפני ‘בית הלל’, ובזכות שני הדברים הללו, נקבעה ההלכה כבית הלל.

והנה, בפשטות אפשר היה להסביר שהוא בכלל מתן שכרם של בית הלל, שכיון שהיו מופלאים במידת הענוה זכו ללמוד ‘לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא’ ולכך נקבעה הלכה כמותם. אמנם יש לפרש שאין זה מתן שכר גרידא, אלא שהם זכו לכך מפני שדרכם היא הדרך להגיע לאמיתה של תורה!

שהרי טבעו של אדם כאמור, שקשה עליו לשרש את דעתו, לאחר שכבר נקבעה בנפשו על פי דברי צד אחד, וגם לאחר ששמע את דברי הצד השני. ומפני כך, נהגו בית הלל לשנות את דברי בית שמאי קודם לדעתם. נמצא שבית הלל דנו בכל נושא לשני הצדדים באופן שוה, מבלי להיכשל ולקבוע כפי ה’מושכל ראשון’ שלהם, ומתוך כך דעתם בכל סוגיא הייתה מנופה ומזוקקת, ולכך זכו שתיקבע הלכה כמותם.

והנה כדי לזכות להגיע לידי ישרות בלימוד, אין די לאדם בחריפות שכלו, אלא עליו לנהוג במעין הנהגה של מידת החסד! עליו לכבד את דעת חבירו, לשמוע את דבריו ולהבין אותם, מפני שרק על ידי כך יוכל לברר את האמת ולזכות ללמוד לאמיתה של תורה. והחיוב לנהוג במידה זו מוטל על האדם למשך כל ימי חייו, הן במילי דעלמא והן בעסק התורה, ואף שהנהגה זו היא קשה ביותר, שהרי טבע האדם להחזיק בדעה הראשונה שלרוב היא דעתו שלו, מכל מקום מוטל עליו להתרגל בכך ולעבוד על עצמו בדבר זה. ורק לאחר שיקנה קנין גמור בנפשו, להקדים ולהחשיב דברי חבירו, עד שיהיו שווים בעיניו כדבריו שלו, אזי יזכה להתעלות בתורה[1].

מרן ראש הישיבה זצוק”ל סיים שיחתו בדברים אלו:

השבת הוא יום הזיכרון השמונים של הסבא מסלבודקה זצוק”ל. פעם שאל מישהו את בנו ראש הישיבה רבי אליעזר יהודה זצוק”ל, מדוע אינו מדבר על אביו ולא מספר אודותיו. כששמע רבי אליעזר יהודה זצוק”ל את השאלה, האדימו פניו מיד, כל גופו החל לרעוד, והוא אמר בהתרגשות: “בזכות אבי הק’ זכה עם ישראל לשניים או שלושה דורות של תורה, וכי אוכל לדבר אודותיו?”. החפץ חיים זצוק”ל היה אומר על הסבא: “אני ‘מחבר ספרים’, אבל האלטער מסלבודקה, ‘מחבר בני אדם'”. הסבא ידע לבנות את נפשו של כל אחד ואחד מתלמידיו בחכמה גדולה ובפקחות נפלאה, ידוע שהמהלך שלו בבניית האדם היה מתוך ההכרה ב’גדלות האדם’, לרומם את האדם שלא יהיה מושפל בעיני עצמו, ובכלל זה, הוא ההכרה בגדלותו של חבירו ובמעלת ‘צלם אלוקים’ שבו, ולכשישכיל לדעת את ההנהגה הראויה בין הבריות, אף הוא יתרומם בעצמו ויעשה את מעשיו מתוך הכרה בגדלותו.

[1] וכן כתב החזון איש באגרותיו (ח”א, איגרת לג): “עיקר עליה בתורה היא להבין דעת הניגוד תמיד, ואחר כך לשקול בפלס איזו דעת מכוונת טפי”.