דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Refoel Shmulevitz, zt”l

ע”י לימוד בעיון ועמל נקראת התורה על שמו

אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי (הפטרה)

בשיחה שמסר מרן ראש הישיבה הגאון הרב רפאל שמואלביץ זצללה”ה הביא את דברי הגמ’ (ע”ז דף י”ט ע”א): אמר רבא בתחילה נקראת על שמו של הקב׳׳ה ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר (תהלים א, ב) בתורת ה’ חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה.

ובפירוש רש׳׳י בתהלים (שם) כתב: ”ומשעמל בה היא נקראת תורתו”, ואמנם לא פירש לנו רש”י מהי משמעותה של עמלות זו אשר על ידה נקראת תורתו.

וביאר מרן רה”י, כי אין מהות העמלות בתורה שילמד תורה יומם ולילה ללא הפסק, אף כי בודאי זה הכרחי, וכמו שנאמר ובתורתו יהגה “יומם ולילה”, אך עדיין אין זו עמלות בתורה. דהנה בע”ז (שם) מצינו עוד מימרא של רבא על פסוק זה, ”לעולם ילמד אדם תורה ואח”כ יהגה, שנאמר בתורת ה’, והדר ובתורתו יהגה”, ופירש רש”י: ”לעולם ילמד אדם מרבו – עד שתהא גירסת התלמוד ופירושו שגורה לו בפיו. ואח”כ יהגה – יעיין בתלמודו לדמות מילתא למילתא להקשות ולתרץ וכו’, לאחר ששנה הרבה הוא מתיישב בתלמודו ומתרץ לעצמו דבר הקשה”.

מבואר, דבהא לא סגי שתיקרא על שמו על ידי ”שתהא גירסת התלמוד ופירושו שגורה לו בפיו”, אלא רק אם “יהגה” בה יומם ולילה, היינו שיעיין בתלמודו לדמות מילתא למילתא להקשות ולתרץ, רק אז היא נקראת על שמו.

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Hagadol Rebbi Binyomin Beinush Finkel, ztvk”l

לא תשימון עליו נשך (כב, כד)
מרן רה”י הגאון הגדול רבי בנימין ביינוש פינקל זצוק”ל נשמר מכל משמר שלא להכנס לשום עסק שהיה בו אפילו ריח של רבית.

פעם קרוב משפחה הפציר בו שיתן לו היתר עיסקא העיר מרן רה”י: ״חוץ מהאיסור שבדבר, יש גמרא שאומרת שכל מי שלוקח רבית כאילו אומר שמשה רבינו היה שוטה ח״ו, כי אם משה היה יודע עד כמה זה רווחי הוא היה מתיר זאת. מוסיפה הגמרא, שהעסקים הכלכליים קורסים כתוצאה מרבית, וזה גם מדאיג אותי!״

כשנוצר צורך דחוף לקומה נוספת בבנין הישיבה, סידר אחד מידידיו של מרן הלוואה שלא תהיה תלויה במדד המחירים לצרכן. פירוש הדבר, לקבל מתנה בחינם. רה”י קיבל את תנאי התשלום בהיסוס רב, במשך כמה ימים חישב באלו מילים להשתמש בתוך היתר העיסקא. סוף סוף הגיע היום, מרן נסע לתל אביב עם בתו כדי לקבל את ההלוואה. לפתע אמר: ״אני לא יכול לעשות זאת, זה כמו לשחק באש״. ומיד הסתובב וחזר הביתה, כאשר הוא נאלץ להתמודד עם מציאת מקורות אחרים למימון הבנין, והכל כדי להמנע מהתעסקות באבק רבית.

לאחד הספקים של הישיבה נגנב פעם כל כספו ונישאר ללא פרוטה בכיסו לקנות מלאי סחורה חדש. מקור פרנסתו היה בסכנה. רה”י הרגיש שהישיבה חבה לו הכרת הטוב על השנים בהן שירת את הישיבה בנאמנות. הוא הלווה לו סכום נכבד שבו יוכל להתחיל מחדש את עסקיו, ואט אט הוא פרע את חובו.

תקופה לאחר מכן, ביקש רה”י לקנות ממנו סחורה לישיבה. הלה הציע מחיר מיוחד. מרן רה”י הלבין והתנצל באומרו שנראה לו שאינו צריך שום דבר. עבורו לא יעלה על הדעת לקבל מחיר מוזל כתגמול עבור הלואה!

פעם פגש את בוגר הישיבה רבי יעקב לשינסקי ושאל אם יוכל להלוות סכום כסף גדול לישיבה לזמן קצר. רבי יעקב היה בדרכו לבנק ובדיוק היה לו את הכסף והסכים להלוות אותו לרה”י. תוך כדי שהוא סופר את הכסף, פתאום ביקש רה”י סליחה, ונעלם. רבי יעקב לא הבין מה קורה כאן, הלא הוא ביקש הלוואה? רה”י כנראה הבין לפתע שאם ר’ יעקב לא יפקיד את הכסף בבנק תהיה לו ריבית. אם כן, מה בצע שהוא נזהר מריבית, אם הוא מכשיל בה אחרים, ולכן ברח.

הזהירות שלו מריבית, היתה גם הסיבה למנהגו ללכת יום יום לבנק. היתה לו דילמה תמידית, הספקים לא היו פודים את הצ׳קים מיד. החזקת שקלים בבנק ליותר מכמה ימים משמעותה הפסד בעקבות ההפרש בשער החליפין, שהשתנה אז במהירות מסחררת. מצד שני, לאפשר מינוס בבנק פירושו תשלום רבית – אופציה גרועה בהרבה. הפתרון? לגשת לבנק יום יום כדי להפקיד את הסכום המדויק שנדרש.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

משפטים

כופין על המצוות

ואלה המשפטים אשר תשים “לפניהם”. וע’ גיטין פ”ח ע”ב, ממעט ב”ד שאין סמוכים אין כופים על הגט מדכתיב לפניהם ולא לפני עכו”ם ולא לפני הדיוטות

והנה הקצות סי’ ג’ הביא מגיטין הנ”ל דכפייה בעי סמוכים, והנתיבות הקשה מב”ק כ”ח דאדון חייב לכוף את העבד. (ולכן פי’ ברמב”ם דס”ל דא”צ ג’ ודי באחד, אבל מ”מ כתב בפרק ה’ דצריך שיהא סמוך ע”ש). ובמשובב מחלק דגמ’ ב”ק על לא תעשה אבל בגיטין על עשה וצריך ב”ד.

והקצות הקשה על הנתיבות מגיטין הנ”ל דכפייה בעי סמוכים. וכנראה דס”ל לנתיבות כמ”ש באו”ש פ”ד ממרים ובאמרי בינה הל’ דיינים סי’ ט’ דשאני בגמ’ גיטין משום דכל דאין כפיית ב”ד הו”ל תליוהו ויהיב דלא הוי גט, ובזה בעי ב”ד ומומחין, אבל בשאר כפייה א”צ ב”ד.

ונמצא מח’ אמאי בב”ק כופה כל יחיד. ולכא’ לקצות כופין אותו הוא משום הוכח תוכיח וזה שייך רק בלא תעשה, ולנתיבות כופה משום ערבות וזה שייך גם בעשה. אבל לפי הקצות ערבות אין מתיר ומחייב להכותו, והכאה רק משום תוכחה.

ואולי יש מקום לומר דבזה נחלקו הסמ”ע וט”ז דהסמ”ע כתב דמכה העבד שנשאר עם אשתו דוקא במכוין למצוה כופה לאחר והט”ז חולק דאין תולה על כוונתו ואפילו עושה משום שנאה. והסמ”ע הוכיח זה מהרא”ש ב”ק פ”ג סי’ י”ג דרק קרובו שרי להציל ע”י הכאה. וכנראה משום עביד אינש דינא לנפשיה, ולכא’ משום מבשרך אל תתעלם. וע”ע בט”ז שפי’ כוונת הרא”ש דנ”מ אם צריך לברר אם אפשר להצילו בדרך אחר. וכבר הקשו על הסמ”ע הרי אין מצ”כ ומ”ש מה בדעתו. (ועמש”כ במק”א בדברי אג”מ אהע”ז ח”ד ס”א).

ונראה דאם הוא משום תוכחה כקצות, הרי עיקר מצות תוכחה הוא שמדבר לחבירו ומשפיע עליו, אלא דקמ”ל בגמ’ דאפילו לא ישמע לו מ”מ בכלל תוכחה הוא למנוע אותו אבל אם עושה משנאה דלא שייך תוכחה בפה, א”כ לא שייך אפרושי מאיסורא, אבל הט”ז ס”ל שהוא משום ערבות והוא דין באיש זה שיראה שאין עבירות בעולם ולא שייכי להשפיע על חבירו וא”כ הוא גם בעושה כן מחמת שנאה.

גדלות האדם

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh Finkel, zt”l

“אני ה’ חוקר לב בוחן כליות”
ההבדל בצורת מעשה העבירה

“וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ומת תחת ידו נקם ינקם” (שמות כא). ויש לדקדק, שבכל רוצח כתוב “יומת” ולמה כאן נאמר “נקם ינקם”. ופירשו בעלי התוס’ (הדר זקנים), משום שכל הורג נפש הוא מחמת כעס, אבל בזה כתוב שהכהו ‘בשבט’, ושבט לשון שררה הוא, וכן תירגם אונקלוס “בשלטן”, כלומר בחנם ובגאוה הכהו. וכיון שזה רצחו אך ורק בגלל שליטתו ושררתו, זוהי כבר אכזריות גדולה, ועל זה כתוב נקם ינקם.

הרי, כי הקב”ה תובע נקמתו של העבד הכנעני, ואף שהוא בריה שפלה, עם הדומה לחמור, מכל מקום אדם הוא ובצלם אלקים נברא אף הוא, והקב”ה תובע את נקמת דמו, כי אין לו קרוב וגואל בעולם.

ורואים אנו כי אף בחטא חמור כרציחה שהוא מן העבירות שיהרג ואל יעבור, יש הבדל בשמים איך עבר האדם על עבירה זו, אם מחמת כעס שתקפו יצרו, או בשאט נפש בגלל כוחו ועוצם ידו וגאותו על עבדו הנתון תחת ידו, רציחה כזו היא הגרועה שברציחות ואין מיתתו כפרה, ולא בגלל “ובערת הרע מקרבך” גרידא, אלא נקמת השי”ת על דם האומלל השפוך.

“אין שוקלין אלא בדעתו של א-ל דעות”

וזהו שאמר הכתוב (ירמיה יז, י) “אני ה’ חוקר לב בוחן כליות, ולתת לאיש כדרכיו כפרי מעלליו”, ופירושו, כי השכר והעונש הוא ביד השי”ת, כי הוא הבוחן כליות ולב לדעת שכר המעשה ועונש החטא.

וכמו שפסק הרמב”ם (פ”ג תשובה ה”ה), וז”ל;

אדם שעונותיו מרובין על זכויותיו מיד הוא מת ברשעו שנאמר על רוב עונך, וכן מדינה שעונותיה מרובין מיד היא אובדת שנאמר זעקת סדום ועמורה כי רבה, וכן כל העולם כולו אם היו עונותיהן מרובין מזכיותיהן מיד הן נשחתין, שנאמר וירא ה’ כי רבה רעת האדם, ושקול זה אינו לפי מנין הזכויות והעונות, אלא לפי גודלם, יש זכות שהיא כנגד כמה עונות, שנאמר יען נמצא בו דבר טוב, ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, ואין שוקלין אלא בדעתו של א-ל דעות והוא היודע היאך עורכין הזכיות כנגד העונות.

רק הקב”ה יודע כיצד לשקול את כל מעשה ומעשה של האדם, בין אם הוא מעשה מצוה בין עבירה, אם עשה אותה האדם בדחילו וברחימו, או כלאחר יד, ואם עבירה אם עשאה האדם מחמת התגברות יצרו או בשאט נפש, ואפי’ אם מצד הדין חייב בעונש חמור, מ”מ אם נתגבר עליו יצרו ולא עמד כנגדו הקב”ה מרחם עליו, ככתוב (תהלים קג, יג) “כרחם אב על בנים רחם ה’ על יראיו כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו”, הקב”ה מכיר את יצרו הרע של האדם ויודע כי צופה הרשע את נפש האדם להמיתה, והקב”ה מרחם על בריותיו כרחם אב על בנים ואינו דנם בחומר הדין, אלא אם כן עשה האדם את החטא בשאט נפש ובלא תוקף יצרו הרע, אז המעשה חמור מאד וכמו שכתב הרמב”ם “ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות” דהחטא נידון לפי גדלו, וכן במצוה הכל תלוי עד כמה נעשה בטהרת הלב וזוהי מדת גדלה של המצוה או בכמה צער וקושי קיים המצווה.

מלאכים רואים רק חיצוניות

ומדה זו אינה אלא של הקב”ה כביכול בכבודו ובעצמו, ולא זולתו, ואין כל מלאך ושרף היודע לשקול את החטא ואין המלאכים מכירים את היצר הרע, כי אין להם יצה”ר, ואינן יודעים מה בלב ומה בכליותיו של אדם, כי אין להם כליות ולב ותוכן כברן, כולם קדושים מבית ומבחוץ, ואינן יודעין חטא מהו, וזהו שנאמר “אני ה’ חוקר לב ובוחן כליות” “אני ולא מלאך אני ולא שרף”. וכיון שהמלאך “לא ידע יצרנו” לא ידע רחם על היצורים.

וזהו שכתוב (שמות כג, כ) “הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך, ולהביאך אל המקום אשר הכינותי, השמר מפניו ושמע בקולו אל תמר בו כי לא ישא לפשעכם כי שמי בקרבו”, ופירש רש”י; “כי לא ישא לפשעיכם” – אינו מלומד בכך שהוא מן הכת שאין חוטאין ועוד שהוא שליח ואינו עושה אלא שליחותו”.

ופירושו, “שהוא מן הכת שאין חוטאין” ומשום כך אינו יודע חטא מהו, כי אין לו יצר הרע, וכיון “שלא ידע יצרנו” לא ישא ולא יסלח ולא ירחם, וכל חטא שוה בעיניו כפשע החמור ביותר שהוא המרד ברבונו של עולם, והפשעים אלו המרדין, “ולא ישא לפשעכם” הכל פשע ומרידה, וכל זה מפני שהוא מן הכת שאינן חוטאין.

ומה שכתב רש”י “ועוד שהוא שליח” ג”כ הכונה שאין יודע מחשבות, ואין רואה את התוך והפנים של הדבר אלא אין לו אלא מה שגלוי לפניו, וכמו שכתב הגר”א (או”ח סי’ ק”א) בשם הזוהר דלא ידעי אלא מה דאתמסר להון.

למלאך אין יצה”ר ולכן “לא ידע יצרנו” ואין למלאך אלא מדת הדין, בעיניו מה שבחוץ הוא מה שבפנים, ומה שבפנים הוא מה שבחוץ, על כן לא יוכל לדון אלא את המעשה כשלעצמה, אבל לחקור את הלב ולבחון את הכליות זה אינו יכול, זה לא נמצא בתחומו, על כן “לא ישא לפשעכם” ורק אצל הקב”ה כביכול יש ענין של “ישא ה’ פניו אליך” כי הקב”ה בעצמו ורק הוא ית’ שמו ויתעלה “חוקר לב ובוחן כליות”.
צלם אלקים
“חכמתו מרובה משלכם”

אבל ראה זה פלא, האדם שיש לו לב וכליות, הוא מסוגל לראות יותר ממה שיכול המלאך לראות, הוא כבר יכול לחדור לפנימיות הדבר ולתוך תוכו.

אמרו חז”ל (ב”ר יז, ד);

בשעה שבא הקב”ה לבראת את האדם, נמלך במלאכי השרת, אמר להן נעשה אדם, אמרו לו, אדם מה זה טיבו? אמר להן חכמתו מרובה משלכם – הביא לפניהם את הבהמה ואת החיה ואת העוף אמר להם זה מה שמו? ולא היו יודעים, העבירן לפני אדם, אמר לו, זה מה שמו? אמר, זה שור! זה חמור! זה סוס !וזה גמל!.

כאן טמונה “חכמתו מרובה משלכם”, השם של הבריה הוא תוכנה ומהותה הפנימית, והמלאכים שרואים את החיצוניות, אין יכולים לקרות להם שמות, כי מצד החיצוניות הכל בכלל “חי”, כשם שיש דומם וצומח יש “חי”, ורק האדם הוא רואה גם את הפנימיות של כל דבר.

והיינו שבכח האדם להבחין ולידע מהות ותוכן של כל בריה, והיקפה ותוכנה של הבריה הוא שמה, וזהו “חכמתו מרובה משלכם”, זהו ה”צלם אלקים” שאדם נברא בו, וגדלות האדם היא במה שחונן בו השי”ת חכמה יתירה מן המלאכים להבין ולהשכיל אל תוכו של כל דבר ודבר, כי המלאכים הם תוכן כברן מבית ומחוץ הם “שכל נבדל” וכל כן אינם יודעים “פנימיות” מהי, על כן כשרואים בריה כל שהיא אינן יכולין לדעת מה שמה כי אין החיצוניות של הבריות שונות זה מזה, הכל בשר ודם, אבל האדם שיש בו פנימיות הוא משיג גם את פנימיותה של כל בריה ובריה ומבדיל בין כל אחת ואחת ועל כן הוא מסוגל לקרוא שמות לכל חי.

ה”אדם” – בתורת ה”סבא”

הסבא זצ”ל היה אומר, סימן ראשון של חכמה באדם הוא “צרור וזורקו אגוז ונוטלו” (גיטין סה), והיינו דהצרור והאגוז שווין בחיצוניותם, דמבחוץ שניהם קשים, אבל התינוק הרואה ומבין שבאגוז יש “תוך” זהו סימן “חכמה” שבו, וזה סוד חכמת ה”סבא מסלבודקא” זלה״ה זי”ע ועכי”א. [נראה לענ”ד דאחד מסימני גדלותו של הגרנצ”פ זצוקללה”ה היא שראה בכל דבר את תוכו ופנימיותו ולא את מראהו החיצוני. ה”מבינות” שלו על כל תלמיד נבעה ממה שהיה מבטו חודר אל פנימיות נפשו של התלמיד ולא שם לבו אל מראהו ואל תנועותיו החיצוניות.]

מעיקרי יסודותיו ז”ל הוא “גדלות האדם”, הן האדם הוא החלש שבברואים יצור אין אונים בלידתו ומסכן ועלול לכל מחלה וכל תקלה כל ימי חייו, אבל כל זה “מלבר”, כל זה מצד גופו ובשרו, אבל ה”תוך” הוא גדול מאד ונשגב עד אין ערוך, “בצלם אלקים” “עשה את האדם” וזהו תוכו ופנימיותו, מצד תוכו הוא גדול מן המלאכים, בעוד שמצד החיצוניות הוא קטן משפל הברואים – “יתוש קדמך”.

מעלת שירת האדם

אומרים אנו כל שבת קדש “נשמת” הנקראת “ברכת השיר”, וכך נאמר שם;

“אילו פינו מלא שירה כים, ולשונינו רינה כהמון גליו ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע ועינינו מאירות כשמש וכירח וידינו פרושות כנשרי שמים ורגלינו קלות כאילות, אין אנחנו מספיקים להודות לך ה’ אלקינו ואלקי אבותינו ולברך את שמך על אחת מאלף אלף אלפי אלפים ורבי רבבות פעמים הטובות שעשית עם אבותינו ועמנו, ממצרים גאלתנו ה’ א’ ומבית עבדים פדיתנו ברעב זנתנו ובשבע כלכלתנו ומחרב הצלתנו ומדבר מלטתנו ומחליים רעים ונאמנים דליתנו, עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך ואל תטשנו ה’ א’ לנצח על כן איברים שפלגת בנו ורוח ונשמה שנפחת באפנו ולשון אשר שמת בפינו הן הם יודו ויברכו וישבחו ויפארו וירוממו ויעריצו ויקדישו וימליכו את שמך מלכנו”.

וקשה, שהרי אם פה אשר מלא שירה כים ולשון מלאה רנה כהמון גלי ים, ושפתים מלאות שבח כמרחבי רקיע ועינים מאירות כשמש וכירח גם יחד (יעב”ץ), וידים פרושות כנשרי שמים החובקים זרועות עולם, ורגלים קלות לרוץ כאילות אשר אין כמוהן לקלות ולזריזות ולמעוף, אם כל אלה אינן מספיקים להודות לבורא ית’ שמו ויתעלה, על אחת ממליוני מליונים החסדים אשר עושה ויעשה לאבותינו ולנו ולבנינו עד עולם, אם כן מהו שמסיים, על כן איברים שפלגת בנו ורוח ונשמה שנפחת באפנו ולשון אשר שמת בפינו הן הם יודו וכו’ והרי אלו קטנים וזערערים מכל הנזכר למעלה והאדם ואיבריו ולשונו ורוחו ונשמתו גם יחד הם כגרגר חול אחד ויחיד במרחבי הבריאה, ואם כל הבריאה כולה לא תוכל להביע תודה לבורא איך יוכל זאת האדם הקטן והשפל.

אומר הסבא זצוק”ל, על כרחך אתה למד, מה שאין כל הבריאה יכולה להביע, על כל הדר יפעתה ומרחבי גדלה, ואעפ”י שכל הבריאה כולה אומרת שירה וכולה פרק שירה גדול עד לאין שיעור, יכול האדם הקטן הלזה, כי על כן נזר הבריאה הוא, “צלם אלקים”, גדול מן המלאכים, אין קרוב ממנו להקב”ה ואין כמותו להכיר ולהודות את שמו ית’.

כי זו גדלות האדם, מצד היותו נברא “בצלם אלקים”, ולכן גדלותו רבה מכל גדלות הבריאה, וגם מצד הכרת האדם את בוראו הוא גדול מכל הבריאה כולה, ואין כמותו להודות ולהלל ולשבח את הקב”ה, מפני שאין כמותו להכיר את הבורא ית’ שמו.

“חביב אדם שנברא בצלם”

ומכאן, שהאדם הוא מבחר היצורים, לא רק בארץ אלא אפילו בשמים, כי על כן הוא נברא “בצלם אלקים”. וזה צריך ללמוד ולשנן כי על כן הודיענו הקב”ה כן בתורתו, כדי ללמוד ולהשיג גדלות האדם.

וכן שנינו (אבות ג, יד) “חביב אדם שנברא בצלם חיבה יתירה נועדת לו שנברא בצלם”, ופירשו הרמב”ם ורבינו יונה ז”ל, כי הגילוי שנברא בצלם הוא חיבה יתירה ומיוחדת, ולמה עליו לדעת כי בצלם אלקים נברא האדם, כי משום כך הכרתו את הבורא ית’ שמו גדולה מכל הברואים, כי על כן הוא עצמו נברא בצלם אלקים – “מבשרי אחזה אלו-ה” (איוב יט, כו).

וכן שע”י זה יבין עד כמה עליו לכבד את כל אדם, וכל שכן להזהר מפגיעה באדם. וכן מצינו בתורה (שמות כ, כג) “ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו”, ופירש רש”י ז”ל – והרי זה מנהג בזיון, והרי דברים ק”ו ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונם אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך לא תנהג בהם מנהג בזיון, חבירך שהוא בדמות יוצרך ומקפיד על בזיונו עאכו”כ, עכ”ל רש”י. ואם לא נלמד גדלות האדם איך נדע לדון הק”ו הזה.

הנה נתבאר, כי מעלת ב”צלם אלקים” שאדם נברא בו מחייבת זהירות יתירה ומכופלת שלא לפגוע בחבירו, וזה בפסיעה שאינה מכובדת, ומה כבר בבזיון ממש ובדברי ביזוי ח”ו מה גדול העון.
“בנים אתם לה’ אלקיכם”
״חביבין ישראל שנקראו בנים למקום”

ומה א”כ מעלתן של ישראל, שנינו באבות (שם) ״חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר “בנים אתם לה’ אלקיכם”. איזו מעלה עצומה היא “בצלם אלקים”, ועל אחת כמה וכמה מעלת “בנים למקום”. מעלת ה”בן” היא כבר מעלה אחרת לגמרי, נפלאה ונשגבה מעל מעלת האדם, חביבות הבן בעיני אביו היא חביבות שאין מילים לתארה. וההתקרבות של אב לבנו היא גדולה שאין דוגמתה.

וכתב הכוזרי (מאמר חמישי), כי כמו שיש דומם צומח חי מדבר, והגרוע שבצומח עדיף מהטוב שבדומם, והגרוע שבחי עדיף מהטוב שבצומח והגרוע שבאדם עדיף מהטוב שבחי, כן עדיף הגרוע שבישראל מן הטוב שבאומות העולם, כי ישראל קבלו התורה והרי הם קרובים אל הקב”ה, וכשם שהאדם אף במצבו הגרוע ביותר לא ירצה להיות סוס או דג או עוף, כך לא ירצה הגרוע שבישראל להיות נכרי.

מעלת שירת ישראל

ומהי הכרה והודאה של אדם מישראל, כמה גדולה מעלת ההודאה של בן לאביו וכמה חביבה היא;

איתא בירושלמי (סוכה ה, ד); בשמחת בית השואבה היו חסידים ואנשי מעשה מרקדין ואומרים דברי תשבחות, אמר הלל הזקן אף על פי שיש לפניו כמה קילוסין, אלף אלפין ישמשוניה ורבו רבוון קדמוהי יקומון, וכולן מקלסין לפני הקב”ה, חביב הוא קילוסן של ישראל יותר מכל, מה טעמא, דכתיב “ונעים זמירות ישראל”, וכתיב “יושב תהילות ישראל”.

הרי, כי נעים לפניו כביכול זמירות ישראל ומתהלל הוא ית’ בתהלות ישראל יותר מכל שירות המלאכים והשרפים.

וכל זה משום שהודאת האדם מישראל שמכיר את בוראו, במעלה גדולה מן המלאכים (בכח, אם לא בפועל), חשובה וחביבה היא לפני המקום יותר משירתן של המלאכים.

מה גדולה הכרת הבן את אביו ומה גדולה שירתו והודאתו, כי כגודל ההכרה כך גודל ההודאה.
“יקרה היא מפנינים”
מעלת ה”בן תורה”

ועל אחת כמה וכמה מעלת ה”בן תורה” שהיא מעלה גדולה מכל, “יקרה היא מפנינים” מכה”ג שנכנס לפני ולפנים (סוטה ד:), הכה”ג האדם המקודש ביותר מכל עם ישראל, במקום המקודש ביותר בעולם שהוא ביהמ”ק, בשעה הקדושה והנוראה ביום הכיפורים יום הקדוש והנורא, ונכנס הכה”ג פעם אחת בשנה לקדש הקדשים לכפר על בני ישראל בנים למקום, והלומד תורה יקר מזה.

וכתב בעל הטורים (שמות כה, יח) שהיו שני הכרובים שעל ארון הקדש בקדש הקדשים, כמו שני חברים שנושאין ונותנין בדברי תורה. וזה במקום שאסור ליכנס לשם מחמת עוצם קדושתו רק הכהן גדול פעם אחת בשנה.

הרי שאין לנו מושג כלל וכלל במעלת הבן תורה, ורק ע”י לימוד ושינון אולי נשיג שמץ מנהו.

שירת התורה

והתורה היא השירה הגדולה ביותר והחביבה ביותר לפני הקב”ה, כמו שכתוב (תהלים פז, ב) “אוהב ה’ שערי ציון מכל משכנות יעקב”, והרי “משכנות יעקב” הם בתי הכנסיות אשר בהם מודים ומשבחים ומהללים את הקב”ה, ואעפי”כ שערים המצויין בהלכה אהובין יותר (ברכות ח.).

ואמרו בגמ’ (ע”ז ג:) כל העוסק בתורה בלילה הקב”ה מושך עליו חוט של חסד ביום, שנאמר יומם יצוה ה’ חסדו ובלילה שירו עמי, – “מאי טעמא יומם יצוה ה’ חסדו, משום דבלילה שירו עמי”. ומבואר במהרש”א שם, שקרא לתורה שירה, כמו שכתוב “ועתה כתבו לכם את השירה הזאת”. וכך הוא בגמ’ וברמב”ם (פ”ז ס”ת ה”א) וז”ל; מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ס”ת בעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת.

התורה היא שירת כל השירות ושבח כל התשבחות, ואין שירה כתורה הקדושה ואין זמרה כזמרתה, ואין רנה כרננה של תורה, דכתיב (איכה ב, יט) “קומי רוני בלילה”.

וז”ל הרמב”ם (פ”ג ת”ת הי”ג);

אמרו חכמים אין רנה של תורה אלא בלילה שנאמר קומי רוני בלילה, וכל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום שנאמר “יומם יצוה ה’ חסדו ובלילה שירה עמי תפילה לא-ל חיי”.

ומכל השירות והתשבחות הנאמרין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אוהב השי”ת את השערים המצויינין בהלכה, כי התורה היא השירה העליונה ואין כמותה בכל שירה ותהילה.