דברי רבותינו

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel Levinshtein, zt”l

ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו לעלם (כא, ו)
רש”י: אזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנב והלך וגנב, תרצע.

קשה: מדוע גזרה התורה רציעה רק לאחר שש שנים, הרי היה לרצעו מיד כאשר נמכר לעבד לאחר שגנב?

ביאר מרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לוינשטיין זצללה”ה יסוד נפלא: יש אדם אשר באופן כללי מצבו הרוחני טוב, אולם אט אט נראים אצלו סימנים ראשונים של כניעה ליצר הרע. אדם זה נתון עתה בסכנה עצומה, כיון שנפתח הפתח הוא עלול להתרחב ולגדול, אף שלעת עתה כלפי חוץ עדיין אין נראית רעתו.

לעומת זאת, יש אדם שכבר התרחק לגמרי מן הטוב והידרדר אל הדיוטא התחתונה, אך בנפשו מתחילים לנצנץ הרהורי תשובה, והוא מתחיל להלחם ביצה”ר ולהתגבר על תאוותיו. אדם זה מובטח לו שאם ימשיך ולא ירפה במלחמתו, יעלה ויתעלה מעלה מעלה, אף שעדיין כלפי חוץ הוא נראה בשפלותו ומעלתו אינה נראית.

בבית התלמוד ד״קלם״ היו אומרים: אדם שתפילותיו בלי כוונה כלל, ומתחיל להתחזק ולכוון בתפילה, אפילו רק בתיבות מסוימות, הוא נעלה יותר מאדם שרגיל לכוון בתפילה ועתה החל להתרפות, ואפילו רק בכמה תיבות, אף שעדיין מתפלל את רוב תפילתו בכוונה עצומה. הראשון הוא ״עולה״, והשני ״יורד״. כשהאדם הולך ויורד מטה, אין מקום לדבר אליו ואין עצה עבורו, כי הוא נמצא בעיצומה של הדרדרות והיצר כבר ימשיך את ירידתו עד רדתו שחת. אבל מי שכבר שקוע כולו בתוך הרע, פצוע ושפל לגמרי, וכבר שקעה ונתקררה אצלו אש התאוה ונוכח להיכן הגיע ועד כמה שפל הוא וחדל אישים, דוקא אדם זה יש מקום לדבר עמו, להשפיע עליו ולהחדיר בו הרהורי תשובה.

לכן אמרה תורה לרצוע את העבד רק לאחר שש. בתחילה, כאשר רק החלה ירידתו ושפלותו, לא היתה מועילה רציעת האוזן כדי לתקנו. רק לאחר שש שנים, כשכל כולו שקוע ברע עד שנשא שפחה ואמר ״אהבתי את אדוני וגו’״, דוקא אז אמרה תורה לדבר אליו ולהענישו. דוקא עתה, במצבו הנוכחי, בראותו את רעתו ושפלותו הגדולה, יתעורר ויבקש להציל נפשו משחת.

דברי הימים

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yeruchem Levovitz, zt”l

מדוע זרק המשגיח את הכפפה מהרכבת
מרן המשגיח הגאון הרב ירוחם ליוואויץ זצללה”ה היה דורש מתלמידי הישיבה לחיות את הפסוק “עזב תעזב עמו” במוחש. להרגיש את צער הזולת ולעזור לו.

וכפי שכתב בספרו תורה ודעת: ”אם עושה אדם לחברו טובה, אל יחפוץ ממנו שום תועלת, לא תועלת כבוד ולא תועלת ממון. ויתלמד האדם שתהיה לו המעלה בעצמו, בעצם זה שעזר לחבירו – זהו ”שכרו”. כך הם דרכיו של הקב”ה.

בענין זה מסופר, פעם עלה מרן המשגיח זצוק”ל לרכבת, אך תוך כדי הכניסה לקרון, עם כל הדוחק והצפיפות, הבחין שנשמטה כפפה מידו. במבט חטוף, רגע לפני שהדלתות נסגרו, הספיק המשגיח לראות את הכפפה מוטלת על הרציף כשהיא נתונה למרמס העוברים והשבים.

הדלתות החלו להיסגר. בהחלטה של רגע זרק מרן המשגיח את הכפפה שנותרה בידו השניה החוצה אל הרציף. הדלתות נסגרו והרכבת החלה בנסיעה כשבת חיוך על פניו של המשגיח.

אחד התלמידים שצפה במתרחש, אזר אומץ, ניגש אל המשגיח ושאלו: ”מדוע זרק המשיח את הכפפה השנייה, וכי לא די בכך שכפפה אחת הלכה לאיבוד?!”

השיב מרן: באחת בלבד אני כבר לא יכול להשתמש, לפחות מי שימצא את שתיהן יהנה מהן.

לכאורה, כל אחד היה יכול להגיע למסקנה כזו, אבל שעתיים לאחר מכן… ההחלטה של המשגיח באותו הרגע, מעידה שהמשגיח היה חי בכל רגע עם מחשבה איך לעזור ולסייע לזולת…

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

משפטים ר”ח פ’ שקלים

מוסף שבת ראש חודש נוסח אתה יצרת

נוסח תפילת מוסף תיקנו אתה יצרת (מובא בשו”ע תכ”ה ג’ ובטור שם), והקשו אמאי תיקנו נוסח מיוחדת ולא כיו”ט שחל בשבת שמזכיר שבת בתוך תפלת יו”ט, וע’ ש”ג על מרדכי שבת דף כ”ד, (במרדכי אות רע”ג סק”ג), מפני שבמוסף שבת לא יפול בו עירוב שבת ור”ח. ואולי הכוונה כי הקדושות שונות והבקשות שונות, וא”א להכניס שבת לתוך של ר”ח או איפכא, ולכן תיקנו נוסח מיוחד. וע’ כנה”ג בהגה”ט כדי לפרסם שהוא ר”ח.

וע’ מ”ב בלא אמר אתה יצרת (אפילו אמר יעלה ויבא) חוזר. (והקשו משעה”צ תקצ”א ו’ באמר תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם בר”ה יצא בדיעבד אף שלא הזכיר ר”ח).

וכשחוזר עבור ר”ח ע’ אג”מ או”ח ח”ד ע’ י”ד דחוזר ומתפלל רק של ר”ח של חול, אבל ברכ”י ת”צ ט’ שחוזר לומר אתה יצרת. (ומסברא י”ל דתולה בהנ”ל, דלפי ש”ג לא שייך תפלה הרגיל בר”ח שחל בשבת והיה תקנה מיוחדת, וא”כ אם לא אמר כתיקונו יחזור ויתפללו, אבל לפי כנה”ג שהוא רק כדי לפרסם שהוא ר”ח אבל בעצם שייך תפלה א’ עם הוספות, הרי הוא ככל הוספה שלא אמר שיחזור ויאמר ההוספה).

ובעיקר קו שלטי גבורים, יש להוסיף שהעירו עוד על נוסח, אתה יצרת וכו’ אהבת אותנו ורצית בנו, והוא לכא’ כנוסח של יו”ט. (וביותר תיקשי ברמב”ם ואבודרהם דגרסו בנוסח אתה יצרת, אתה בחרתנו וכן אומר קדשנו במצותיך). ומטא בבי מדרשא כי בטור מבואר דר”ח ראוי שיהא יו”ט אלא שניטלה מאנשים וניתן לנשים, וא”כ לכא’ לעתיד יהא יו”ט, וע’ פסיקתא א’ ב’ דכתיב והיה מידי חודש בחדשו, דלעתיד יעלו לבהמ”ק כל ר”ח. והרי שבת הוא מעין עוה”ב, ולכן שבת ר”ח הרי הר”ח הוא כעין יו”ט. ולפי”ז מיושב דמה”ט בעי נוסח מיוחד.

וע’ שם משמואל פ’ נח תרע”ג ותרע”ו בשם אביו כי שבת ר”ח הוא כעין לעתיד לבא ע”ש.

והנה ע’ א”ר תרפ”ה י”ד שהק’ למה לא תיקנו פיוטים גם למוסף של זכור ופרה ורק פ’ שקלים ופ’ החודש יש יוצרות במוסף. (ויש טוענים דבאמת תיקן הקליר פיוטים גם למוסף של זכור ופרה, ואכתי קשה על הרבה שנוהגים שאין אומרים במוסף אלא שקלים וחודש).

ויש שתירצו כי לשון המשנה ר”ח אדר שחל בשבת קורין פרשת שקלים, ובחל בתוך השבוע מקדימין, ומשמע דעיקר התקנה להכניס אם חל שקלים וחודש בשבת, כי המחייב הוא ר”ח כי בא’ באדר משמיעין על השקלים, וכן המחייב של פ’ החודש כי אמרו פסחים ו’ ע”ב משה עומד בר”ח ניסן ודורש, ואז המוסף עצמו חשיב תפלה של ר”ח ולא רק אזכרה בתפלת שבת כמו בשחרית. (וא”ש טפי לפי מה שכתבנו לעיל בענין אתה יצרת בשם כנה”ג בהגה”ט כדי לפרסם שהוא ר”ח, וכן לפי מה שכתבנו דשבת ר”ח הרי הר”ח עצמו מחייב מוסף מיוחדת).

(ולהוסיף ע’ בגמ’ מאי פרשת שקלים, והביאו לרב שקורין צו את בנ”י, וע’ טו”א דס”ל דרק בחל בשבת מתחילים שם משא”כ בחל בחול מתחילים ובראשי חדשיכם, ויותר מזה ע’ פנ”י דס”ל דרק בחל בשבת קורין פרשת צו את בנ”י  אבל בחול קורין כי תשא. ולדברי שניהם סתמא דגמרא מאי פרשת שקלים קאי דוקא על ר”ח אדר שחל בשבת והיינו כנ”ל. וכן מסברא את”ל כל פ’ שקלים חיוב אחד איך חילקו חכמים מה קורא בתורה, אבל לפי הנ”ל א”ש כי עיקר התקנה היה בחל בשבת, ויש לו תקנה מיוחדת מה קורא, ומלבד זה תיקנו עוד קריאה אפילו לא חל בר”ח).

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Refoel Shmulevitz, zt”l

א

א. קידושין כ”ב ב’ רבן יוחנן בן זכאי הי’ דורש את המקרא הזה כמין חומר, מה נשתנה אוזן מכל אברים שבגוף, אמר הקב”ה אוזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי “כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם, ולא עבדים לעבדים”, והלך זה וקנה אדון לעצמו, תירצע ע”כ. ויש לעי’ למה לא ירצע המוכר עצמו בשעה שנמכר, כיון שעבר אז על “כי לי בני ישראל עבדים”. ובפשוטו צ”ל דכיון דאיירי במוכר עצמו מחמת דוחקו, לא החמירה עליו התורה, ורק בשעה שרוצה להשאר עבד משום שהוא אוהב את אדונו ורוצה להשאר בעבדות, אז הוא שנענש ברציעה.

והנה דברים אלו במוכר עצמו, אבל במכרוהו בי”ד שלא הוא שמכר את עצמו אמאי ירצע, ובפרט למ”ד דרק מכרוהו בי”ד נרצע, אכן כבר הביא רש”י בפי’ החומש ריש משפטים את המכילתא, אוזן ששמעה על הר סיני לא תגנוב והלך וגנב תירצע, ואם מוכר עצמו, אוזן ששמעה כי לי בנ”י עבדים וכו’ תרצע. [1]

אמנם במכרוהו בי”ד יש להתבונן, דמה שנרצע הוא על שעבר אלא תגנוב, וזה תמוה טובא, דמה מקום מצאה תורה להפרע ממנו על גניבתו בשעה שאומר אהבתי וכו’ לא אצא לחפשי, והרי בשעת המכירה הי’ לו להרצע, ולא בשעה שמבקש להשאר אצל אדונו, וגם שאם לא יבקש שלא לצאת לחפשי הרי ינצל מן הרציעה, ומה טעם בזה.

ב. ונראה בזה, דמכרוהו בי”ד אין עלינו לרוצעו בשעה שנמכר, שעצם מכירתו זו היא עונשו על גניבתו, וכמו שידוע דענין מכירה לע”ע אינו רק שחידשה תורה שאפשר לגבות מגופו של הגנב, אלא היא עונש על הגנב, וגזה”כ שלא הענישתו תורה בעונש זה לעשותו עבד אא”כ ישולם ג”כ חוב הגניבה בדמי המכירה, וכמו שמוכח בספה”מ מ”ע רל”ט, שציונו להורות בדין הגנב שנקנוס אותו בדין תשלומי כפל וכו’ או נמכרהו עכ”ל, הרי שמנה מכירה לע”ע בתורת חלק מעיקרי דין הגנב, ואם אין החידוש אלא שאפשר לגבות מגופו ל”ש כלל להביאו כאן, וע”כ שהוא עונש על הגנב ולכן הזכיר כפל ומכירה לע”ע, ורק שעונש זה אינו כמו מלקות ומיתה, אלא העונש הוא שימכרוהו באופן שישולם חובו בכך.[2] וכן נראה מדברי רש”י והמאירי מכות ב’ ב’ דיש גמ”ד להימכר, ואם אינו אלא אפשרות גביה, אין הגמ”ד אלא שהוא חייב בחוב של גניבה, וכך דינה של גניבה לגבות החוב ע”י מכירתו, וע”כ דהוא עונש בפ”ע, ועונש זה צריך גמ”ד מיוחד. ועי’ באבן האזל פ”ג גניבה הי”ג בשם מהרי”ל דיסקין, דאין אדם נמכר לע”ע ע”פ עצמו, שכן אין אדם נענש ע”פ עצמו, יע”ש, וצ”ב דאף דאין אדם משים עצמו רשע, מ”מ נאמן אדם לומר גנבתי ונגמר דיני להתחייב כפל, אע”ג דמשים עצמו רשע, (וכמש”כ הריטב”א מכות ג’ א’), ולמה לא יהא נאמן לומר שחייב חוב של גניבה באופן שאפשר לגבות ממנו ע”י מכירתו, וע”כ צ”ל דדין מכירה הוא עונש, ולזה ס”ל למהרי”ל דיסקין שיש לו תורת עונש הגוף, שאין אדם נענש ע”פ עצמו.[3]

אך אם בשעה שעומד הוא לצאת לחפשי אומר אהבתי את אדוני וגו’ לא אצא לחפשי, הרי איגלאי מילתא שלא הרגיש טעם עונש במכירתו, ואדרבה עריבה היא עבדותו עליו ורוצה הוא עוד להמשיך בה ככל שיוכל, ונמצא דלא ראה במכירתו עונש, אלא אדרבה נוח לו בעבדותו, ונהפך לו העונש לשכר, ומאחר שתכלית עונשי שמים היא ללמד את האדם מוסר כדי שיטיב דרכיו, אם אינו מרגיש בעונש, לא נתמלאה תכלית העונש. כך קבעה תורה שתרצע אוזנו בתורת עונש על שגנב, כיון שעונש הראשון לא הועיל לו, וכמו שנתבאר.[4]

ב

ג. מיהו לדברינו יש לעי’ למה החמירה תורה בעבדותו אחר הרציעה שלא יועיל לו גרעון כסף, וישאר עבד לעולמו של יובל,[5] וזה צריך טעם דהרי במכירה ראשונה שאף היא כעונש על גניבתו לא נמכר אלא לשש ויש לו לצאת בגרעון כסף, ולמה הוחמר עונשו כעת.

והנה גם בלא דברינו קשה קצת במוכר עצמו, שכל עונשו הוא על שעבר על מה ששמעה אוזנו כי לי בנ”י עבדים עבדי הם ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ומה טעם החמירה תורה בעבדותו אחר הרציעה שתהא חמורה יותר מעבדותו הקודמת, שזו תהא נמשכת לעולמה של יובל ולא יוכל לפדות עצמו באמצע הזמן.

ד. וכשנתבונן בדבר נבין דהיא הנותנת, וכל תועלתה של הרציעה היא במה שלא יוכל עוד להשתחרר ע”י גרעון כסף, והוא ע”פ מה ששמעתי מאאמו”ר זצ”ל, דהנה כתוב (במלכים א’ ב’ ח-ט) והנה עמך שמעי בן גרא וכו’ והוא קללני קללה נמרצת כו’ ואשבע לו בה’ לאמור אם אמיתך בחרב, ועתה, אל תנקהו כי איש חכם אתה, וידעת את אשר תעשה לו והורדת את שיבתו בדם שאול ע”כ. ומה עשה החכם מכל אדם, אמר לו לשמעי (שם ל”ו והלאה) בנה לך בית בירושלים וישבת שם וכו’ והי’ ביום צאתך ועברת את נחל קידרון ידוע תדע כי מות תמות, דמך יהי’ בראשך, ויאמר שמעי למלך טוב הדבר, כאשר דבר אדוני המלך כן יעשה עבדך וגו’ (ונשבע על כך). [ויהי מקץ שלש שנים ויברחו שני עבדים לשמעי וכו’ ויקם שמעי ויחבוש את חמורו וילך גתה וכו’, וישמע המלך ויקרא לשמעי ויאמר אליו, הלא השבעתיך בה’ ואעיד בך וגו’ ותאמר אלי טוב הדבר שמעתי, ומדוע לא שמרת את שבועת ה’ ואת המצוה אשר ציויתי עליך וכו’, ולבסוף המיתו].

וכשנתבונן בפרשה זו יש לתמוה בה טובא, דהנה שלמה ציוה ע”י אביו שלא לנקות את שמעי, ומה עשה אמר לו שלא לצאת מירושלים, מה חכמה יש כאן ומה תבונה בדבר זה, וכי מעט אנשים היו שלא יצאו מירושלים ושעלי’ נאמר יפה נוף משוש כל הארץ וכו’, ואיך הבין שלמה שלא יוכל שמעי לעמוד בשבועתו, והרי לאו קטלא קניא הי’ שמעי, אלא ראש הסנהדרין, ומה שנראה לעינינו לכאורה אין כאן משום חכמה כל עיקר. אלא באמת צדק שלמה וכמו שאמר הכתוב, ויהי מקץ וכו’ ככתוב למעלה, ובאמת מה טעם לא הי’ יכול שמעי למנוע עצמו מלעבור על שבועתו.

וביאר אאמו”ר זצ”ל [בשיחות מוסר מאמר ל’ וע”ח], דהנה קשה למה השביעו שלמה והתרה בו שביום צאתו מירושלים ימות, והרי גם בלאו השבועה וההתראה חייב מיתה כמורד במלכות, ויותר עשוי שמעי להכשל בלא השבועה וההתראה. אלא שלמה המלך בחכמתו כי רבה הבין, שאף שמרצונו יכול שמעי לישב בירושלים כל ימיו ולא יצא ממנה, בכל זאת אם יכריח אותו לישב בה, הרי משוש כל הארץ זו תיהפך לכלא, ובעל כרחו יוכרח לפרוץ כלאו ולצאת ממנה, וכל מה שיכביד עליו לצאת, ע”י השבועה וההתראה, כן יותר ירגיש את עצמו כלוא בירושלים, ויותר עשוי הוא לפרוץ את כלאו, ע”כ דבריו.

ה. וע”פ יסוד זה מוסברת לנו עניינה של הרציעה, שכלפי מה שאומר אהבתי את אדוני וכו’ לא אצא לחפשי, ולומר שאינו מכיר במגרעת העבדות, וערב לו מצבו אף שהוא בשפל המדרגה (“עבדים לעבדים”), לימדה אותו התורה מוסר ע”י שני דברים: א) מעשה הרציעה באוזנו, להורות לו אוזן ששמעה על הר סיני וכו’, ובגניבה כעונש וכמוסר על גניבתו הואיל ולא הרגיש בעונש ובמוסר העבדות שמכרוהו בי”ד. וב’) שנעשה עבד נרצע לעולמו של יובל, ולא יוכל לצאת בגרעון כסף, דבע”כ יעבוד את אדונו, ומצאה התורה דרך ללמדו שפלות מצבו שנראה לעיניו כמתוק וכערב אלא ע”י שנאכיף עליו את מצבו, וכיון שיהי’ מוכרח בעבדותו רק אז ירגיש כמה היא כובלת אותו, ומה הוא מצבו של “עבד לעבדים”. ומטעם זה גם כמוכר עצמו החמירה תורה בנצרע שלא ייצא בגרעון כסף, כדי שירגיש את מצבו של “עבד לעבדים” וכמש”נ.

ו. אכן כל זה בעבד לעבדים, אבל “בעבדי הם” החיוב מוטל על האדם להשתעבד לקונו ככל האפשר, ואף שיש לו בחירה, החיוב מוטל עליו לבטל את הבחירה ולהיות משועבד לעשות רצון קונו, שיש ענין מיוחד שיהא עבד גמור, דהיינו שלא יעשה מחמת בחירתו, אלא שיהא משועבד לכך, וכמש”כ במכתב מאליהו ח”א עמ’ 117, בשם ר’ ירוחם זצ”ל, כי ענין הבחירה הטובה הוא שיעשה את עצמו למוכרח, והביא שם בשם הגר”א, כי היכולת היא לה’ לבדו, אך הוא מסר לנו את היכולת שלו והיא הבחירה לעשות כאשר נבחר אנו, מעתה מחוייבים אנו להחזיר ית’ את יכולתו, דהיינו שנעשה את עצמו מוכרחים לעשות כרצון בוראנו.

וכן כתב המהר”ל (בהקדמה לדרוש עה”ת) בישוב קושית התוס’ שבת פ”ח א’ למה היה צורך בכפיית הר כגיגית, והרי כבר אמרו ישראל נעשה ונשמע, “כי במש”א מרצונם נעשה ונשמע לא היו עבדים לו, אמנם במה שכפה עליהם הר כגיגית, המה עבדים מוכרחים קנויים ומיוחסים אליו ע”כ, ומבואר דיש ענין מיוחד במה שיהא עבד לא יעשה מחמת בחירתו, באופן שאם לא ירצה יוכל שלא לעשות.

וכבר האריך אאמו”ר זצ”ל, (שיחות מוסר מאמר נ”ט והלאה) שחובה על האדם עבודת האדם היא שיהיה עבד לקונו, עבד שאין לו אלא מצות רבו, ובל ילך אדם אחר “חשבונות רבים” ואפי’ הם חשבונות של כבוד שמים, שאם הוא עושה כן כבר אינו עבד, אלא בן חורין העושה על דעת עצמו. ובזה מובן מש”א בברכות י’ ב’ בביאור הכתוב “בימים ההם חלה חזקיהו למות, וירא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו, כה אמר ד’, צו לביתך, כי מת אתה ולא תחי'” וגו’, ואמרו בגמ’ מאי מת אתה ולא תחי’, מת אתה בעוה”ז ולא תחי’ לעוה”ב, א”ל, מאי כולי האי, א”ל משום דלא עסקת בפרי’ ורבי’, א”ל חזקיהו, משום דחזאי ברוה”ק דנפקי מינאי בנין דלא מעלו, א”ל ישעיהו, בהדי כבשי דרחמנא למה לך, מאי דמיפקדית איבעי לך למיעבד, ומה דניחא קמי קוב”ה ליעביד וכו’, וצ”ע דהרי אין אדם מתחייב אדם מיתה בעוה”ז וכרת מחיי העוה”ב עבור ביטול מצות עשה כפרי’ ורבי’, והביאור בזה הוא שאין העונש החמור הנזכר כאן בא על ביטול מצות עשה גרידא, אלא על הטעם שנתן לדבר, והוא “דחזאי ברוה”ק דנפקא מינאי בנין דלא מעלו”, מאחר שמחמת טעמו ונימוקו פטר עצמו מקיום מצות השם, כאילו פרק עול עבדות המקום מעליו, שאין לו לעבד אלא מצות רבו ותו לא, ואם אדם נוטל סמכות לעצמו להכריע אימת יקיים המצוה ואימת יבטלה, הרי”ז מכריז על עצמו שאינו עבד אלא בן חורין, ואפי’ יהיו חשבונותיו לשם שמים, מ”מ הוא אינו משועבד לציווי רבו כמות שהוא.

ז. ויש ליתן טעם נוסף, הזהירה התורה (דברים ד’ ב’) “לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצווה אתכם היום ולא תגרעו ממנו”, ויש להתבונן דאכן לגרוע אסור, אבל למה אסרה התורה להוסיף, וכי מה רע יש בדבר אשר בנוסף על שמירת כל המצוות, מוסיף לו אדם עוד מצוות.
ועי’ רבינו בחיי שם שכתב שהזהירה התורה שלא יתחכם האדם על המצות לומר אוסיף על מה שצוה השם יתברך ויחשוב כי התוספת הזה תהיה עבודה לשם יתברך, לכך אמר לא תוסיפו, כי התורה שלמה אינה צריכה תוספת ומגרעת, וכל המוסיף בה גורע.
והנה ענין מה שהמוסיף גורע, יש לומר דאם הוא נעשה כ”בעלים” על התורה להוסיף בה, אף מרגיש הוא כמו בעלים לגרוע.
ויש לבאר דזהו הענין הצורך לעשות בגלל עבדות, ולא בגלל רצונו שלו, דאז ה”ז תלוי ברצונו, ואם ירצה שלא לעשות לא יעשה.
ח. ואכן זו מדת ישראל, ואצל אוה”ע מצינו בבעה”ט שמות פ”ב ט”ז, יתרו היה כומר לע”ז וכשנשא משה בתו הוצרך משה לידור לו שבן הראשון שיולד לו שיהיה כומר לע”ז, וביאר אאמו”ר זצ”ל בשיחות מוסר מאמר ע”ח, שאע”פ שיתרו גופו בעט בע”ז והרגיש באפסותה, אעפ”כ לא רצה לחנך את זרעו מלידתו באמונת האמת, אלא רצה שמרצונם הטוב יבואו להכרת האמת, ולא יהיו מוכרחים בדבר, וכן ביאר במאמר ל’ מה שמצינו ג”כ בהגר שהסכימה להיות שפחה בביתו של אברהם, ואעפ”כ משהוצע לה להיות גבירה בבית זה, לא רצתה בתחילה, וכמש”א חז”ל בר”ר פרשה מ”ה ג, “ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית שפחתה, לקחתה בדברים אמרה לה אשריך שאת מדבקת לגוף הקדוש”, ומשמע שהגר לא רצתה להינשא לאברהם, וזה מטעם האמור, שכל עוד שהיתה שפחה היתה הברירה בידה, אך אם תהיה אשתו של אברהם תהיה מוכרחת לנהוג כמנהג ביתו של אברהם, ולהכריח עצמה לא רצתה.

[1]  אך יש להתבונן למה הוצרכנו במכרוהו ב”ד לומר שנרצע משום דעבר על לא תגנוב, והרי אותו טעם של מוכר עצמו שהוא נרצע משום דאומר אהבתי וגו’, שייך גם במכרוהו ב”ד, דכיון דמרצונו רוצה הוא להשאר עבד, דינו להרצע כמו במוכר עצמו.

[2]  ומש”כ בסה”מ שם “או נהרגהו אם בא במחתרת”, נתבאר במק”א דגדר בא במחתרת הוא דין מיוחד בגנב ואיכמ”ק.

[3]  וכן מבואר ממאי דאיתא במכות שם דעדים שהעידו באחר שגנב והוזמו, סבר רב המנונא למימר דאם לא היה לנידון כדי לשלם, מוכרים אותם לע”ע אע”ג דיש להם כדי לשלם את מב שזממו לחייבו לשלם, והוא שזממו להענישו במכירה, דהרי אין המכירה כדי לגבות החוב גרידא, אלא באה להענישו, ורק שגובים את החוב ע”י דמי המכירה, ולכן אע”ג דיש להם לשלם את החוב, חייבים הם בעונש, כדרך שחייבוהו בעונש.

[4]  אד”א תש”ע – ושו”ר שכ”כ במהרי”ל דיסקין פ’ משפטים.

[5]  והיינו לד’ תוס’ רי”ד קידושין כ”א ב’, דאם הקנה האב את בתו בשטר במתנה, יוצאת בגרעון כסף עי”ש, והיינו דמגרעת מהשויות.