דברי רבותינו

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel Levinshtein, zt”l

והגישו אדניו אל האלהים והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו לעלם (כא, ו)
רש״י: אוזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב, והלך וגנב, תרצע.
וצ”ב: מדוע גזרה התורה על רציעת העבד רק לאחר שש שנים ולא מיד לאחר שמכר את עצמו לעבד?

מבאר מרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לוינשטיין זצללה”ה: יש אדם אשר מצבו הרוחני טוב, אולם לאט לאט מתחילים לבקוע בקיעים ומתגלים סימנים ראשונים של כניעה ליצר הרע. אדם זה נתון עתה בסכנה עצומה, כיון שהפתח שנפתח עלול להתרחב ולגדול, אף שכרגע עדיין אין נראית רעתו.

לעומת זאת, יש אדם שכבר התרחק לגמרי מן הטוב והידרדר אל הדיוטא התחתונה, אך בנפשו מתחילים לנצנץ הרהורי תשובה, ומתחיל להלחם ביצר ולהתגבר על תאוותיו. אדם זה מובטח לו שאם ימשיך ולא ירפה במלחמה עם יצרו הוא יעלה ויתעלה מעלה מעלה, אף שעדיין כלפי חוץ הוא נראה בשפלותו ומעלתו עדיין אינה נראית.

בבית התלמוד בקלם היו אומרים: אדם שתפילותיו בלי כוונה כלל, ומתחיל להתחזק ולכוון בתפילה עדיין רק בתיבות מסויימות, הוא נעלה יותר מאדם שרגיל לכוון בתפילה ועתה החל להתרפות אפילו רק בכמה תיבות, למרות שעדיין מתפלל את כל תפילתו בכוונה עצומה. הראשון הוא ״עולה״, והשני ״יורד״.

כשהאדם הולך ויורד מטה, אין מקום לדבר אליו ואין עצה עבורו, כי אם הוא נמצא בעיצומה של התדרדרות היצר כבר ימשיך את ירידתו עד רדתו שחת. אבל מי שכבר שקוע ומתבוסס כולו בתוך הרע, פצוע ושפל לגמרי, וכבר שקעה ונתקררה לה אש התאוה ונוכח להיכן הובל ועד כמה שפל הוא וחדל אישים, דוקא אדם זה יש מקום לדבר עמו, להשפיע עליו ולשדלו ולהחדיר בו הרהורי תשובה.

לכן אמרה התורה לרצוע את העבד רק לאחר שש שנים. משום שבתחילה, כאשר החלה ירידתו, לא היתה מועילה רציעת האוזן כדי לתקנו. רק לאחר שש שנים, כשכל כולו שקוע ברע, עד שנשא שפחה ואמר ״אהבתי את אדוני״, דוקא אז אמרה תורה לדבר אליו ולהענישו. דוקא עתה, במצבו הנוכחי, בראותו את רעתו ושפלותו הגדולה, יתעורר ויבקש להציל נפשו משחת.

יד יחזקאל

דברי הימים

מרן הסבא מסלבודקה
כ”ט בשבט תרפ”ז
בחיצוניותו לא היה שום דבר מיוחד להפלות אותו מבני אדם אחרים. הוא היה כאחד מאתנו ממש. בפניו לא ניכרו כל סימנים של מהותו הפנימית. לא התגדל ולא התנשא על איש מימיו ותמיד ‘הצניע לכת’ מאין כמוהו.

הסבא הראה על ענייני בני אדם החומריים וייחסם זה לזה כאילו הם גופי תורה, ועל חשיבות דרך ארץ כאילו היא מגופי ההלכה. בכל אדם חיפש רק את הטוב שבו.

…כל בני הישיבה נצמדו אליו בחבלי אהבה נאמנה. כולם שתו ממעיינו הזך והתרשמו ממזגו הטוב ומעשיו המתוקנים… נחבא אל הכלים ולא חפץ להתנשאות כלפי חוץ, אף לא להיקרא בשם “מנהל״, אם כי הוא באמת מייסד הישיבה ומנהלה בכל הפרטים, וכל מעייניו היו לחנך ולרומם עילויים וגאונים ולהעמידם בראש של הישיבה, ולהוציא טבעם בעולם, ובעצמו פרש לקרן זויות בצניעות מופתית.

רק בני הישיבה ידעו להעריך את גודל חסידותו ופרישותו והביטו עליו כעל אחד קדוש ומנהיג הדור שהשפעתו גדולה גם בישיבות אחרות להנהיג בהם את שיטתו במוסר ומאור שבתורה… זכה למדרגה עליונה של הצנע לכת מאין כמוהו גם בדורות הקודמים לו בין בעלי שיטת המוסר. כי הלא אף לאחד מהם לא ניתנה ההשגחה והפיקוח על ישיבה גדולה בכמות ובאיכות כמו זו שהייתה בסלבודקה.

בנוגע לבני הישיבה, התנהג עמהם ממש כמו עם בני משפחתו. לפעמים זרק מרה בהם כשהשעה היתה צריכה לכך בנוגע לחינוך של זיכוך המידות, סבל את סבלם והשתתף בצערם תמיד, ולא פעם הרטיב בדמעותיו את כרי מיטתו בדאגו לגורלם כשנקראו לצבא או במקרי מחלה.

השתדל תמיד בכל מאודו להטיב לזולת, הוא ביקש רחמים על כל איש סובל ונענה, והתפלל על חבריו בכל עת מצוא. הוא היה אומר: החסד החומרי הוא מוגבל בטבעו, הן מצד הנותן והן מצד המקבל, אבל החסד הרוחני אינו כך, אין לו גבול ואין לו תכלית, ובלבד שיכוונו כולם את לבם לשמים.

…כמה פעמים טיילתי עמו בחוצות העיר קובנה, ופתאום הרגשתי שהרתיע לאחוריו כמה פסיעות. שאלתי אותו לסיבת דבר מוזר זה, והוא ביאר לי שהרגיש ביהודי שחזר בעגלתו הביתה מן העיר, ולפיכך התכוון לעשות לו לוויה של ארבע אמות.

מתוך מאמר תלמידו הרב יעקב משה לעסין

 בספר “הסבא מסלבודקה”

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

משפטים שקלים

לפנים משורת הדין

ב”מ פ”ג ע”א רבה בר בר חנה וכו’ אתו אמרו לרב אמר ליה הבו להו גלימייהו אמר ליה דינא הכי אמר ליה אין למען תלך בדרך טובים וכו’ אמר ליה זיל הב אגרייהו א”ל דינא הכי אמר ליה אין וארחות צדיקים תשמור.

והנה בעלמא למדו לפנים משורת הדין מדכתיב בפ’ יתרו המעשה אשר יעשון, וק’ אמאי יליף כאן מקרא אחריני. וע’ בזה תוס’ ב”מ כ”ד ע”ב ד”ה לפנים משורת הדין וז”ל תימה דלא מייתי קרא הכא כדמייתי לקמן (ל’ ע”ב) בעובדא דר’ ישמעאל ובהגוזל קמא בעובדא דר’ חייא במראה דינר לשולחני ונמצא רע, ולקמן בסוף פ’ האומנין מייתי קרא אחרינא למען תלך בדרך טובים שהוא מדברי קבלה ושביק קרא דאשר יעשון שהוא מדברי תורה. וי”ל וכו’ אבל בסוף האומנין בהנהו שקולאי ששברו לו החבית ועשו לו הפסד גדול משום לפנים משורת הדין אין לו להפסיד לכך מייתי קרא למען תלך בדרך טובים עכ”ל.

ונמצא לתוס’ אין כאן חיוב מדין אשר יעשון כי עשו לו הפסד גדול, ומ”מ שייך דרך טובים.

אבל ע’ גר”א במשלי ב’ כ’ עה”פ למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור וז”ל אבל אצל הצדיקים “וארחות צדיקים” שאינן אלא ליחידי סגולה, תשמר וכו’ ועפי”ז תבין מה שאמרו בגמ’ ב”מ פ”ג ע”א רבה בר בר חנה וכו’ אתו אמרו לרב אמר ליה הבו להו גלימייהו אמר ליה דינא הכי אמר ליה אין למען תלך בדרך טובים וכו’ אמר ליה זיל הב אגרייהו א”ל דינא הכי אמר ליה אין וארחות צדיקים תשמור וכו’, ומה שאמרו דינא הכי א”ל אין, היינו נגדך הדין נותן שתעשה כן, שזהו ארחות צדיקים עכ”ל. ולדבריו למדו מקרא זה דלא הוי ככל לפנים משורת הדין אלא לענין הצדיק דינא הכי. (ומסתמא כופין, וע לקמן ממרדכי).

וכנראה כוונת הגר”א כמ”ש בעצי ברושים מהבנין שלמה דלשון ארחות משמע דלצדיקים הוא אורח ודרך שלהם. ואף שהגר”א עצמו פי’ שם דאינו אלא לצדיקים, מ”מ לצדיקים נקרא אורח. ומובא גם באבן שלמה פ”א אות י”ד.

וכעין דבריו משמע ברמב”ם פי”ג מרוצח ה”ד ואם היה חסיד ועושה לפנים משורת הדין, ומשמע דתולה בשם חסיד. וע’ או”ש פ”ד מחנוכה הי”ב דייק ברמב”ם דשואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות, לשון רבים, אלמא גם משום מהדרין יש חיוב, והרי אמרו למהדרין, ועכצ”ל דחסיד חייב במהדרין.

וע’ מרדכי ב”מ פרק ב’ שכתב דכופין על לפנים משורת הדין וראיה דהרי מבואר בסו”פ האומנין דכופין. ולכא’ כוונתו כיון שאמר ליה דינא הכי, וכנראה דמפרש דינא הכי לענין דכופין. (וכ”כ ש”מ ב”ק קט”ו, וכתב הטעם דדומה להא דאמרינן כל מצוה שמתן שכרה בצדה אין ב”ד כופין וה”ה לפנים משורת הדין שאמרו בב”ק ט’ הדור מצוה עד שליש, מכאן ואילך משל הקב”ה, כלומר שמשלם לו שכרו בעוה”ז). וע”כ מפרש בגמ’ כתוס’ ולא כגר”א ורמב”ם.

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Refoel Shmulevitz, zt”l

א

א. קידושין כ”ב ב’ רבן יוחנן בן זכאי הי’ דורש את המקרא הזה כמין חומר, מה נשתנה אוזן מכל אברים שבגוף, אמר הקב”ה אוזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי “כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם, ולא עבדים לעבדים”, והלך זה וקנה אדון לעצמו, תירצע ע”כ. ויש לעי’ למה לא ירצע המוכר עצמו בשעה שנמכר, כיון שעבר אז על “כי לי בני ישראל עבדים”. ובפשוטו צ”ל דכיון דאיירי במוכר עצמו מחמת דוחקו, לא החמירה עליו התורה, ורק בשעה שרוצה להשאר עבד משום שהוא אוהב את אדונו ורוצה להשאר בעבדות, אז הוא שנענש ברציעה.

והנה דברים אלו במוכר עצמו, אבל במכרוהו בי”ד שלא הוא שמכר את עצמו אמאי ירצע, ובפרט למ”ד דרק מכרוהו בי”ד נרצע, אכן כבר הביא רש”י בפי’ החומש ריש משפטים את המכילתא, אוזן ששמעה על הר סיני לא תגנוב והלך וגנב תירצע, ואם מוכר עצמו, אוזן ששמעה כי לי בנ”י עבדים וכו’ תרצע. [1]

אמנם במכרוהו בי”ד יש להתבונן, דמה שנרצע הוא על שעבר אלא תגנוב, וזה תמוה טובא, דמה מקום מצאה תורה להפרע ממנו על גניבתו בשעה שאומר אהבתי וכו’ לא אצא לחפשי, והרי בשעת המכירה הי’ לו להרצע, ולא בשעה שמבקש להשאר אצל אדונו, וגם שאם לא יבקש שלא לצאת לחפשי הרי ינצל מן הרציעה, ומה טעם בזה.

ב. ונראה בזה, דמכרוהו בי”ד אין עלינו לרוצעו בשעה שנמכר, שעצם מכירתו זו היא עונשו על גניבתו, וכמו שידוע דענין מכירה לע”ע אינו רק שחידשה תורה שאפשר לגבות מגופו של הגנב, אלא היא עונש על הגנב, וגזה”כ שלא הענישתו תורה בעונש זה לעשותו עבד אא”כ ישולם ג”כ חוב הגניבה בדמי המכירה, וכמו שמוכח בספה”מ מ”ע רל”ט, שציונו להורות בדין הגנב שנקנוס אותו בדין תשלומי כפל וכו’ או נמכרהו עכ”ל, הרי שמנה מכירה לע”ע בתורת חלק מעיקרי דין הגנב, ואם אין החידוש אלא שאפשר לגבות מגופו ל”ש כלל להביאו כאן, וע”כ שהוא עונש על הגנב ולכן הזכיר כפל ומכירה לע”ע, ורק שעונש זה אינו כמו מלקות ומיתה, אלא העונש הוא שימכרוהו באופן שישולם חובו בכך.[2] וכן נראה מדברי רש”י והמאירי מכות ב’ ב’ דיש גמ”ד להימכר, ואם אינו אלא אפשרות גביה, אין הגמ”ד אלא שהוא חייב בחוב של גניבה, וכך דינה של גניבה לגבות החוב ע”י מכירתו, וע”כ דהוא עונש בפ”ע, ועונש זה צריך גמ”ד מיוחד. ועי’ באבן האזל פ”ג גניבה הי”ג בשם מהרי”ל דיסקין, דאין אדם נמכר לע”ע ע”פ עצמו, שכן אין אדם נענש ע”פ עצמו, יע”ש, וצ”ב דאף דאין אדם משים עצמו רשע, מ”מ נאמן אדם לומר גנבתי ונגמר דיני להתחייב כפל, אע”ג דמשים עצמו רשע, (וכמש”כ הריטב”א מכות ג’ א’), ולמה לא יהא נאמן לומר שחייב חוב של גניבה באופן שאפשר לגבות ממנו ע”י מכירתו, וע”כ צ”ל דדין מכירה הוא עונש, ולזה ס”ל למהרי”ל דיסקין שיש לו תורת עונש הגוף, שאין אדם נענש ע”פ עצמו.[3]

אך אם בשעה שעומד הוא לצאת לחפשי אומר אהבתי את אדוני וגו’ לא אצא לחפשי, הרי איגלאי מילתא שלא הרגיש טעם עונש במכירתו, ואדרבה עריבה היא עבדותו עליו ורוצה הוא עוד להמשיך בה ככל שיוכל, ונמצא דלא ראה במכירתו עונש, אלא אדרבה נוח לו בעבדותו, ונהפך לו העונש לשכר, ומאחר שתכלית עונשי שמים היא ללמד את האדם מוסר כדי שיטיב דרכיו, אם אינו מרגיש בעונש, לא נתמלאה תכלית העונש. כך קבעה תורה שתרצע אוזנו בתורת עונש על שגנב, כיון שעונש הראשון לא הועיל לו, וכמו שנתבאר.[4]

ב

ג. מיהו לדברינו יש לעי’ למה החמירה תורה בעבדותו אחר הרציעה שלא יועיל לו גרעון כסף, וישאר עבד לעולמו של יובל,[5] וזה צריך טעם דהרי במכירה ראשונה שאף היא כעונש על גניבתו לא נמכר אלא לשש ויש לו לצאת בגרעון כסף, ולמה הוחמר עונשו כעת.

והנה גם בלא דברינו קשה קצת במוכר עצמו, שכל עונשו הוא על שעבר על מה ששמעה אוזנו כי לי בנ”י עבדים עבדי הם ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ומה טעם החמירה תורה בעבדותו אחר הרציעה שתהא חמורה יותר מעבדותו הקודמת, שזו תהא נמשכת לעולמה של יובל ולא יוכל לפדות עצמו באמצע הזמן.

ד. וכשנתבונן בדבר נבין דהיא הנותנת, וכל תועלתה של הרציעה היא במה שלא יוכל עוד להשתחרר ע”י גרעון כסף, והוא ע”פ מה ששמעתי מאאמו”ר זצ”ל, דהנה כתוב (במלכים א’ ב’ ח-ט) והנה עמך שמעי בן גרא וכו’ והוא קללני קללה נמרצת כו’ ואשבע לו בה’ לאמור אם אמיתך בחרב, ועתה, אל תנקהו כי איש חכם אתה, וידעת את אשר תעשה לו והורדת את שיבתו בדם שאול ע”כ. ומה עשה החכם מכל אדם, אמר לו לשמעי (שם ל”ו והלאה) בנה לך בית בירושלים וישבת שם וכו’ והי’ ביום צאתך ועברת את נחל קידרון ידוע תדע כי מות תמות, דמך יהי’ בראשך, ויאמר שמעי למלך טוב הדבר, כאשר דבר אדוני המלך כן יעשה עבדך וגו’ (ונשבע על כך). [ויהי מקץ שלש שנים ויברחו שני עבדים לשמעי וכו’ ויקם שמעי ויחבוש את חמורו וילך גתה וכו’, וישמע המלך ויקרא לשמעי ויאמר אליו, הלא השבעתיך בה’ ואעיד בך וגו’ ותאמר אלי טוב הדבר שמעתי, ומדוע לא שמרת את שבועת ה’ ואת המצוה אשר ציויתי עליך וכו’, ולבסוף המיתו].

וכשנתבונן בפרשה זו יש לתמוה בה טובא, דהנה שלמה ציוה ע”י אביו שלא לנקות את שמעי, ומה עשה אמר לו שלא לצאת מירושלים, מה חכמה יש כאן ומה תבונה בדבר זה, וכי מעט אנשים היו שלא יצאו מירושלים ושעלי’ נאמר יפה נוף משוש כל הארץ וכו’, ואיך הבין שלמה שלא יוכל שמעי לעמוד בשבועתו, והרי לאו קטלא קניא הי’ שמעי, אלא ראש הסנהדרין, ומה שנראה לעינינו לכאורה אין כאן משום חכמה כל עיקר. אלא באמת צדק שלמה וכמו שאמר הכתוב, ויהי מקץ וכו’ ככתוב למעלה, ובאמת מה טעם לא הי’ יכול שמעי למנוע עצמו מלעבור על שבועתו.

וביאר אאמו”ר זצ”ל [בשיחות מוסר מאמר ל’ וע”ח], דהנה קשה למה השביעו שלמה והתרה בו שביום צאתו מירושלים ימות, והרי גם בלאו השבועה וההתראה חייב מיתה כמורד במלכות, ויותר עשוי שמעי להכשל בלא השבועה וההתראה. אלא שלמה המלך בחכמתו כי רבה הבין, שאף שמרצונו יכול שמעי לישב בירושלים כל ימיו ולא יצא ממנה, בכל זאת אם יכריח אותו לישב בה, הרי משוש כל הארץ זו תיהפך לכלא, ובעל כרחו יוכרח לפרוץ כלאו ולצאת ממנה, וכל מה שיכביד עליו לצאת, ע”י השבועה וההתראה, כן יותר ירגיש את עצמו כלוא בירושלים, ויותר עשוי הוא לפרוץ את כלאו, ע”כ דבריו.

ה. וע”פ יסוד זה מוסברת לנו עניינה של הרציעה, שכלפי מה שאומר אהבתי את אדוני וכו’ לא אצא לחפשי, ולומר שאינו מכיר במגרעת העבדות, וערב לו מצבו אף שהוא בשפל המדרגה (“עבדים לעבדים”), לימדה אותו התורה מוסר ע”י שני דברים: א) מעשה הרציעה באוזנו, להורות לו אוזן ששמעה על הר סיני וכו’, ובגניבה כעונש וכמוסר על גניבתו הואיל ולא הרגיש בעונש ובמוסר העבדות שמכרוהו בי”ד. וב’) שנעשה עבד נרצע לעולמו של יובל, ולא יוכל לצאת בגרעון כסף, דבע”כ יעבוד את אדונו, ומצאה התורה דרך ללמדו שפלות מצבו שנראה לעיניו כמתוק וכערב אלא ע”י שנאכיף עליו את מצבו, וכיון שיהי’ מוכרח בעבדותו רק אז ירגיש כמה היא כובלת אותו, ומה הוא מצבו של “עבד לעבדים”. ומטעם זה גם כמוכר עצמו החמירה תורה בנצרע שלא ייצא בגרעון כסף, כדי שירגיש את מצבו של “עבד לעבדים” וכמש”נ.

ו. אכן כל זה בעבד לעבדים, אבל “בעבדי הם” החיוב מוטל על האדם להשתעבד לקונו ככל האפשר, ואף שיש לו בחירה, החיוב מוטל עליו לבטל את הבחירה ולהיות משועבד לעשות רצון קונו, שיש ענין מיוחד שיהא עבד גמור, דהיינו שלא יעשה מחמת בחירתו, אלא שיהא משועבד לכך, וכמש”כ במכתב מאליהו ח”א עמ’ 117, בשם ר’ ירוחם זצ”ל, כי ענין הבחירה הטובה הוא שיעשה את עצמו למוכרח, והביא שם בשם הגר”א, כי היכולת היא לה’ לבדו, אך הוא מסר לנו את היכולת שלו והיא הבחירה לעשות כאשר נבחר אנו, מעתה מחוייבים אנו להחזיר ית’ את יכולתו, דהיינו שנעשה את עצמו מוכרחים לעשות כרצון בוראנו.

וכן כתב המהר”ל (בהקדמה לדרוש עה”ת) בישוב קושית התוס’ שבת פ”ח א’ למה היה צורך בכפיית הר כגיגית, והרי כבר אמרו ישראל נעשה ונשמע, “כי במש”א מרצונם נעשה ונשמע לא היו עבדים לו, אמנם במה שכפה עליהם הר כגיגית, המה עבדים מוכרחים קנויים ומיוחסים אליו ע”כ, ומבואר דיש ענין מיוחד במה שיהא עבד לא יעשה מחמת בחירתו, באופן שאם לא ירצה יוכל שלא לעשות.

וכבר האריך אאמו”ר זצ”ל, (שיחות מוסר מאמר נ”ט והלאה) שחובה על האדם עבודת האדם היא שיהיה עבד לקונו, עבד שאין לו אלא מצות רבו, ובל ילך אדם אחר “חשבונות רבים” ואפי’ הם חשבונות של כבוד שמים, שאם הוא עושה כן כבר אינו עבד, אלא בן חורין העושה על דעת עצמו. ובזה מובן מש”א בברכות י’ ב’ בביאור הכתוב “בימים ההם חלה חזקיהו למות, וירא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו, כה אמר ד’, צו לביתך, כי מת אתה ולא תחי'” וגו’, ואמרו בגמ’ מאי מת אתה ולא תחי’, מת אתה בעוה”ז ולא תחי’ לעוה”ב, א”ל, מאי כולי האי, א”ל משום דלא עסקת בפרי’ ורבי’, א”ל חזקיהו, משום דחזאי ברוה”ק דנפקי מינאי בנין דלא מעלו, א”ל ישעיהו, בהדי כבשי דרחמנא למה לך, מאי דמיפקדית איבעי לך למיעבד, ומה דניחא קמי קוב”ה ליעביד וכו’, וצ”ע דהרי אין אדם מתחייב אדם מיתה בעוה”ז וכרת מחיי העוה”ב עבור ביטול מצות עשה כפרי’ ורבי’, והביאור בזה הוא שאין העונש החמור הנזכר כאן בא על ביטול מצות עשה גרידא, אלא על הטעם שנתן לדבר, והוא “דחזאי ברוה”ק דנפקא מינאי בנין דלא מעלו”, מאחר שמחמת טעמו ונימוקו פטר עצמו מקיום מצות השם, כאילו פרק עול עבדות המקום מעליו, שאין לו לעבד אלא מצות רבו ותו לא, ואם אדם נוטל סמכות לעצמו להכריע אימת יקיים המצוה ואימת יבטלה, הרי”ז מכריז על עצמו שאינו עבד אלא בן חורין, ואפי’ יהיו חשבונותיו לשם שמים, מ”מ הוא אינו משועבד לציווי רבו כמות שהוא.

ז. ויש ליתן טעם נוסף, הזהירה התורה (דברים ד’ ב’) “לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצווה אתכם היום ולא תגרעו ממנו”, ויש להתבונן דאכן לגרוע אסור, אבל למה אסרה התורה להוסיף, וכי מה רע יש בדבר אשר בנוסף על שמירת כל המצוות, מוסיף לו אדם עוד מצוות.
ועי’ רבינו בחיי שם שכתב שהזהירה התורה שלא יתחכם האדם על המצות לומר אוסיף על מה שצוה השם יתברך ויחשוב כי התוספת הזה תהיה עבודה לשם יתברך, לכך אמר לא תוסיפו, כי התורה שלמה אינה צריכה תוספת ומגרעת, וכל המוסיף בה גורע.
והנה ענין מה שהמוסיף גורע, יש לומר דאם הוא נעשה כ”בעלים” על התורה להוסיף בה, אף מרגיש הוא כמו בעלים לגרוע.
ויש לבאר דזהו הענין הצורך לעשות בגלל עבדות, ולא בגלל רצונו שלו, דאז ה”ז תלוי ברצונו, ואם ירצה שלא לעשות לא יעשה.
ח. ואכן זו מדת ישראל, ואצל אוה”ע מצינו בבעה”ט שמות פ”ב ט”ז, יתרו היה כומר לע”ז וכשנשא משה בתו הוצרך משה לידור לו שבן הראשון שיולד לו שיהיה כומר לע”ז, וביאר אאמו”ר זצ”ל בשיחות מוסר מאמר ע”ח, שאע”פ שיתרו גופו בעט בע”ז והרגיש באפסותה, אעפ”כ לא רצה לחנך את זרעו מלידתו באמונת האמת, אלא רצה שמרצונם הטוב יבואו להכרת האמת, ולא יהיו מוכרחים בדבר, וכן ביאר במאמר ל’ מה שמצינו ג”כ בהגר שהסכימה להיות שפחה בביתו של אברהם, ואעפ”כ משהוצע לה להיות גבירה בבית זה, לא רצתה בתחילה, וכמש”א חז”ל בר”ר פרשה מ”ה ג, “ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית שפחתה, לקחתה בדברים אמרה לה אשריך שאת מדבקת לגוף הקדוש”, ומשמע שהגר לא רצתה להינשא לאברהם, וזה מטעם האמור, שכל עוד שהיתה שפחה היתה הברירה בידה, אך אם תהיה אשתו של אברהם תהיה מוכרחת לנהוג כמנהג ביתו של אברהם, ולהכריח עצמה לא רצתה.

[1]  אך יש להתבונן למה הוצרכנו במכרוהו ב”ד לומר שנרצע משום דעבר על לא תגנוב, והרי אותו טעם של מוכר עצמו שהוא נרצע משום דאומר אהבתי וגו’, שייך גם במכרוהו ב”ד, דכיון דמרצונו רוצה הוא להשאר עבד, דינו להרצע כמו במוכר עצמו.

[2]  ומש”כ בסה”מ שם “או נהרגהו אם בא במחתרת”, נתבאר במק”א דגדר בא במחתרת הוא דין מיוחד בגנב ואיכמ”ק.

[3]  וכן מבואר ממאי דאיתא במכות שם דעדים שהעידו באחר שגנב והוזמו, סבר רב המנונא למימר דאם לא היה לנידון כדי לשלם, מוכרים אותם לע”ע אע”ג דיש להם כדי לשלם את מב שזממו לחייבו לשלם, והוא שזממו להענישו במכירה, דהרי אין המכירה כדי לגבות החוב גרידא, אלא באה להענישו, ורק שגובים את החוב ע”י דמי המכירה, ולכן אע”ג דיש להם לשלם את החוב, חייבים הם בעונש, כדרך שחייבוהו בעונש.

[4]  אד”א תש”ע – ושו”ר שכ”כ במהרי”ל דיסקין פ’ משפטים.

[5]  והיינו לד’ תוס’ רי”ד קידושין כ”א ב’, דאם הקנה האב את בתו בשטר במתנה, יוצאת בגרעון כסף עי”ש, והיינו דמגרעת מהשויות.