דברי רבותינו

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (כא,א)
רש”י: כל מקום שנאמר ‘אלה’ פסל את הראשונים, ‘ואלה’ מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני.

ובאור החיים מבאר שעל אף שכל המצוות נאמרו כללותיהן בסיני ופרטיהן באוהל מועד, בא ללמד על פרשה זו שנאמרו גם פרטיה בסיני, עי”ש.

משנה בסוף קינים: “רבי שמעון בן עקשיא אומר זקני עם הארץ כל זמן שמזקינים דעתן מטרפת עליהן… אבל זקני תורה אינן כן, אלא כל זמן שמזקינין דעתן מתיישבת עליהן”, וכו’. אמר מרן ראש הישיבה ואב”ד מיר הגאון רבי אליהו ברוך קמאי זצוק”ל: זקני עם הארץ לומדים את משפט המדינה, ובכל דור בא בית המחוקקים וברגע אחד יכול לשנות את החוק, לפיכך אם חיים הם תקופה ארוכה, החוק השתנה במשך חייהם כמה וכמה פעמים, ואז דעתן משתבשת עליהן והם אינם יודעים כיצד עליהם לפסוק.

אולם זקני תלמידי חכמים שלמדו תורה, הרי התורה לא משתנית, לפיכך ככל שחיים הם יותר זמן כך הם שבים ומעמיקים במשפטי התורה שאינם מתחלפים , ודעתם מתיישבת עליהם.

( “לפרקים”)

דברי הימים

מרן הסבא מסלבודקה זצוק”ל
כ”ט בשבט תרפ”ז
 

אנסה לנגוע בפינה אחת מפינות המקדש.

היו באים אליו (למרן הסבא מסלבודקה) – לא היו עומדים על גבהותו, לא היו מכירים. תחת השפעתו, סמוך לזיו אורו היו צריכים להיות עידן ועידנים, היה דרוש שיעשו לגדולים בעלי דעה והכרה צרופה – והיו מתחילים להכירו, להבינו, רום הפסגה שהוא עומד עליו לראות. וכמה שהיו מתקרבים אליו יותר והוא אליהם, היתה מתוספת הרתת והזיע מפני רום גבהו. להבין גודל אמיתי, לראות זהר מזוכך צריכים עיניים פקוחות, ולאחר שנפקחו ע”י זיקיו היו רואים המאירן, אותות נשגבות עליונה הן, אם ההשגה  אודותיה אינה באה רק ע”י הדבוק והטיפול התדירי, על ידי העמקה עמוקה.

כשהיו באים, היו שומעים שיחותיו, אמריו, מחשבותיו על האדם, רום מעלתו שיא קומתו – היו תמהים ומשתאים: בבני איזה עולם הוא עסוק? וכי זו היא מדרגת האדם עלי אדמות? הדמוי על האדם קודם שבאו אליו היה כאלף אלפי מדרגות ירוד-ערך כלפי אותו שהיו שומעים ממנו.

מתחילה לא היו מבינים, היו בני עולם אחר, היו שואלים, תמהים. ובתוך התמיהה ברק עליון היה נכנס לתוכיות ההכרה והתחיל להאיר חדריה. עברו תקופות, שמני קירוּב וטיפול רבים היו שומעים, כבר היו מבינים. נעשה למובן מאיליו… הגיע לידי כך שהיו מתקשים ועומדים בפליאה, איך אפשר היו הקודמות? הערכה כזו ע ל בני א-ל חי, על אלה שעליהם נאמר כי נבראו בצלמו כדמותו? ושוב אותם הדברים, סימן להשגות אמיתיות, מקוריות, עליונות, הוא אופן השגתן, העבודה הדרושה עד שעולה לידען, להבינן.

מתוך מאמר שנכתב לזכרו בספר “הסבא מסלבודקה”

ע”י תלמידו הרב יצחק מאיר פצינר ז”ל

בשבילי הלכה

Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita

משפטים

אם כסף תלוה את עמי

הנה בקצות ע”ב ל”ד הביא בשם תשובות הר”ן דכל שואל ספר יש בו משום פרוטה דרב יוסף ולכן לא הוי כל הנאה שלו והוי שוכר ולא שואל. וקשה הא דאמרו דשואל חייב באונסין דכל הנאה שלו ומאי שנא משואל ספר דפטור דאין כל הנאה שלו, שכ’ בתשובות הר”ן משום שגם המשאיל מרויח שפטור מפרוטה דר’ יוסף, וק’ א”כ בכל שואל נימא כן. ועכצ”ל דסתם משאיל כלי אינו פטור מפרוטה דר’ יוסף דאינו מצוה. וכ”כ או”ש פ”ו מנדרים הט”ז.

וכעין דברי הקצות דאינו בכלל אם כסף תלוה כ’ בפנים יפות פ’ משפטים עה”פ אם כסף תלוה, ואף דבעלמא שוה כסף ככסף, וכ’ הטעם כי אין חייב מה”ת להשאיל כלי דאינו בכלל מצות הלואה כיון שהוא מתקלקל בתשמישו משא”כ בכסף.

וע’ אמרי יושר ח”א מ”ז מטעם אחר דכל המצוה הוא אם בטוח במעותיו והיינו ע”י משכון, (ועמש”כ בדיני צדקה בשם אהבת חסד פ”א סעיף ח’), וזה ניחא בהלואה אבל בשאלה הרי אם יקח משכון הוי שאלה בבעלים ופטור, ולכן משאיל לא הוי חיוב מה”ת.

אך העיר בכ”ז אהבת חסד מהח”ח מרש”י סוכה מ”ט ע”ב דהמשאיל חפץ מצוה מה”ת. וכתב באהבת חסד דאף דהוי בכלל גמ”ח מ”מ אינו מצוה גמורה. ולכא’ כוונתו דהוי רק ואהבת לרעך כמוך ולא משום אם כסף תלוה.

ויש לעיין בכוונת אהבת חסד שאינו  מצוה גמורה, ואולי כוונתו דהוי מצוה קיומית, ואם שאל חבירו כלים ובהמה אין חייב להשאיל לו אלא מצוה הוא, משא”כ בביקש ללוות  כסף דחייב להלוות  לו.

אכן נראה כוונת אהבת חסד לפרש דטעם רש”י עפ”י סוטה י”ד ע”א דרשו עה”פ אחרי ה’ אלקיכם תלכו וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה והלא כבר נאמר כי ה’ אלקיך אש אוכלה הוא אלא להלך אחר מדותיו של הקב”ה מה הוא מלביש ערומים דכתיב וכו’ אף אתה הלבש ערומים וכו’ הקב”ה ביקר חולים וכו’ ניחם אבלים וכו’ קבר מתים וכו’. וברש”י פ’ ראה כתב באמת עה”פ ובו תדבקון דפירושו הדבק בדרכיו מה הוא רחום וכו’.  ועפי”ז נראה כוונת רש”י בסוכה מ”ט ע”ב הנ”ל, והוא משום מצות הדבק בדרכיו. וע’ שם אריה סי’ ס”ד דעוסק במצוה בין אדם למקום אינו פטור ממצוה בין אדם לחבירו.

בין אדם לחבירו - תכלית מתן תורה

Finkel, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi zt”l

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם” (שמות כא, א), ובמכילתא (משפטים, מסכתא דנזיקין פ”א): “רבי שמעון בן יוחי אומר, מה ראו דינין לקדום לכל מצות שבתורה, שכשהדין בין אדם לחבירו תחרות ביניהם, נתפסק להם הדין נעשה שלום ביניהם”.

לאחר שתיארה התורה בפרשת יתרו את מעמד הר סיני, המשיכה וכתבה לאחר מכן את פרטי המצוות שניתנו בהר סיני. אמנם הטעם שפתחה התורה בפרשת משפטים שיש בה את המצוות של בין אדם לחבירו, כדיני נזיקין והלכות שכנים. משום שהם בבחינת הקדמה לכל שאר המצוות הכתובות בפרשיות הבאות. ולא עוד, אלא שקיום המשפטים הוא מעין תנאי לעצם קבלת התורה, כמובא במדרש (שמו”ר ל, כג) שכך אמר להם משה לישראל: “לא נתן לכם הקב”ה את התורה אלא על מנת שתעשו את הדינין”.

מידות טובות ו’אחדות ישראל’ כהקדמה ותנאי לקבלת התורה

המצוות שבין אדם לחבירו הן הן תכלית מתן תורה, והם גם תנאי קודם למעשה, שבלעדיהן עם ישראל לא היה מקבל את התורה. רק אם עם ישראל מאוחדים ביניהם בבחינת ‘כאיש אחד בלב אחד’ מקבלים את התורה, מפני שאין התורה ניתנת לשישים ריבוא יחידים אלא ל’כלל ישראל’ כשכולו הגיע לדרגת ‘לב אחד’. ואין כוונת הדברים להנהגה חיצונית של ידידות האחד כלפי השני, אלא צריך שתהיה אהבה בין איש לרעהו בעומק הלב, שלא יהיה בלב שמץ של טינה או מחשבה רעה כלפי הזולת, אלא כבוד וחיבה בלבד.

יסוד זה מתבאר היטב במצות פריקה המבוארת בפרשתינו. נאמר (שמות כג, ה): “כי תראה חמור שונאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו”. ופירש בתרגום אונקלוס, “משבק תשבוק מה דבליבך עלוהי ותפרק עמיה”. כלומר, תזרוק ותשליך את השנאה שיש לך בליבך עליו, ורק אז תעזור לו לפרוק את משא חמורו. תנאי קודם למעשה הוא לרוקן את ליבו מהשנאה האצורה בו, ורק לאחר מכן יוכל להתמלא ברגשות חיבה ואחוה כלפי חבירו, ולקיים את מצות פריקה מתוך חביבות ושייכות אל רעהו.

וידוע מה שאמר בעניין זה מרן ראש הישיבה הגר”ח שמואלביץ זצ”ל (שיחות מוסר, מאמר ‘אהבת הבריות’ ומאמר ‘נדבת הנשיאים’), שבעוד שטעות מושרשת אצל הבריות שאדם מיטיב למי שהוא אוהב ואוהב את מי שמיטיב עמו, ההיפך הוא הנכון. המיטיב לחבירו נעשה אוהבו וככל שירבה להיטיב עמו תתחזק אהבתו כלפיו, וכפי שמצינו מפורש בספר ארחות צדיקים (שער האהבה): “באיזה דרך יגיע האדם לאהבת כל אדם, הדרך הוא שיעזור בנפשו ובממונו כפי יכלתו”.

המצוות שבין אדם לחברו יסוד התורה

איתא בגמרא בשבת (לא, א): “מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אמר לו גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל גייריה, אמר לו דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור”, ונראה שהכוונה בזה, על פי מה שנתבאר שמצוות שבין אדם לחבירו הן כתנאי לקניין בתורה. רק אם יש בעם ישראל אחדות מוחלטת בבחינת ‘כאיש אחד בלב אחד’ הם ראויים לקבל את התורה. זהו שאמר לו הלל, שכיון שקונה בעצמו את עניין ‘ואהבת לרעך כמוך’, נמצא שקנה בעצמו את יסוד כל התורה כולה.

עמל, ענוה ואחדות – התנאים לקבלת התורה

את יסוד האחדות כהקדמה ותנאי לקבלת התורה מצינו לעיל בפרשת יתרו, וכפי שביאר זאת האור החיים הקדוש.

הנה נאמר (שמות יט, א- ב): “בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ביום הזה באו מדבר סיני. ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר, ויחן שם ישראל נגד ההר”, ועמד האור החיים (שמות יט, ב) על הקושי בפסוקים אלו. ראשית, סדר הפסוקים המזכיר את ביאת ישראל לסיני לפני שכתב על נסיעתם מרפידים, אינו מובן. שנית, מדוע כפל הכתוב את דבריו וכתב גם: “באו מדבר סיני” וגם: “ויבואו מדבר סיני”. ועוד, מדוע הוצרכה התורה לכתוב: “ויחנו במדבר”, הלא כבר נאמר קודם לכן שבאו למדבר סיני. הוכיח מכאן האור החיים הק’, שאין כוונת התורה בפסוק השני לתאר מהיכן יצאו ישראל על מנת להגיע למדבר סיני, אלא להשמיענו אלו הכנות נצרכות לקבלת התורה. ומלמדנו הכתוב בזה, שישנם שלושה ענינים עיקריים, הכרחיים, לקבלת התורה.

התנאי הראשון – חובת התגברות והתעצמות בעסק התורה, הנרמז בדברי הכתוב: “ויסעו מרפידים”, וכפי שדרשו חז”ל במכילתא (פרשת עמלק, פ”א): “ויבא וילחם עם ישראל ברפידים – אין רפידים אלא רפיון ידים, לפי שרפו ישראל ידיהם מדברי תורה, לכך בא שונא עליהם, לפי שאין השונא בא אלא על רפיון ידים מן התורה”. עם ישראל נסעו והתנתקו מעצלותם ומרפיון הידיים, שהם מפסידי השגת התורה, והתגברו והתעצמו בעסק התורה.

התנאי השני- עבודת המידות בכלל, ומידות שפלות וענווה בפרט. עניין זה נרמז בדברי הכתוב: “ויחנו במדבר”, כדברי חז”ל (עירובין נד, א) שהתורה אינה מתקיימת אלא במי שמשפיל ומשים את עצמו כמדבר. וכבר מצינו את מעלת מידת השפלות במה שכפלו חז”ל (אבות פ”ד, מ”ד) את לשונם ואמרו: “מאוד מאוד הוי שפל רוח”. וכן כתב הרמב”ן באגרתו במעלת מידת הענוה, כי היא “מידה טובה מכל המידות הטובות”.

ואמנם ברור שאין הכוונה לאדיבות ונימוסים בעלמא, כמקובל גם אצל אומות העולם, אלא למידות טובות כפי שהתורה קבעה, דהיינו, לכבד את רעהו, לייקר את השני ולהיטיב עם זולתו. השפלות והענוה, היא הנהגה של אדם שאינו חושב על עצמו אלא על השני, ומרגיש את זולתו. ככל שאדם משפיל עצמו יותר כלפי הזולת, כך הוא נעשה ראוי לקבל את התורה, וכפי שהעידה התורה על משה רבינו מקבל ומוסר התורה שהיה מיוחד במידה זו, “והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה” (במדבר יב, ג).

התנאי השלישי- אחדות בעם ישראל. וזאת רמז הכתוב: “ויחן שם ישראל נגד ההר”, וכפי שדייק רש”י ממה שכתבה התורה “ויחן” בלשון יחיד, שהיינו “כאיש אחד בלב אחד”. וביאור הדברים הוא כי על חכמי התורה, להתוועד יחד ולהתחבר האחד לשני בלב שלם, ולחדד האחד את השני בהלכה עד כי כולם יהפכו להיות כאחת, אולם אם לא יהיו ‘בלב אחד’ אי אפשר לזכות כלל בקבלת התורה!

העולה מן הדברים, כי בכדי שישראל יוכלו לקבל את התורה בשלימות, עליהם להתעלות במידותיהם עד כי יתאחדו ביניהם ויהיו ל’אחד’.

‘המידות’ שהושרשו בבריאה קודם מתן תורה אינן כמו אלו שניתנו בהר סיני

אמנם עלינו לדעת יסוד חשוב מאוד בהלכות ‘מידות’. שלמה המלך ע”ה אומר (משלי ו, ו,ח): “לך אל נמלה עצל וגו’ תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה”. כלומר, כל נמלה מכינה בחריצות את לחמה ומאכלה, ואין נמלה אחת גוזלת מחבירתה. ולזה אמרו חז”ל בעירובין (ק, ב): “אמר רבי יוחנן אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה, דרך ארץ מתרנגול”.

ויש להבין, אם גם ללא מתן תורה היה אפשר ללמוד מידות טובות מבעלי החיים, מדוע אכן הוצרכה התורה לשוב וללמדנו דינים אלו. ובהכרח, שהמידות שקודם מתן תורה אינן אותן המידות שניתנו לעם ישראל במתן תורה, מידת הצניעות שחייבה התורה אינה הצניעות של החתול, וכן המידות שבין אדם לחבירו שחייבה התורה, אינן הנימוסים המקובלים באנושות.

הייתי אצל יהודי באמריקה, והוא סיפר לי שבהיותו בעיר אילת ביקר במקום שרואים כל מיני דגים שונים. תוך כדי שהוא מתבונן על הדגים ורואה איך שהם קופצים ממקום למקום על מנת לחטוף אוכל, הרהר בליבו: “וכי מה ביני לבין הדגים, הם רצים מכאן לשם ומשם לכאן ללא הרף, כדי לתפוס אוכל ולהרויח את לחמם, אף אני כמותם, רץ ממקום למקום כדי להרויח את לחמי”. אמר לו בנו – ותראו מהי ‘הרגשה’ של יהודי – “בעוד שהדגים רצים שוב ושוב כדי לתפוס לעצמם אוכל, אנו רצים להרויח כסף שעל ידו אנו זוכים להחזיק תורה, וממילא אין זה ממון רגיל אלא הוא ‘תורה-דיקע ממון’ – ממון של תורה”.

אם נתבונן נראה, שהעולם כולו מסוכסך ומפולג, מדינה ומדינה, עיר ועיר, ואיש ברעהו. אמנם אנחנו שקיבלנו את התורה הקדושה עלינו להתחזק ביתר שאת במידות טובות, על פי המידות שהתורה השרישה בקרבנו, ולהגביר את ה’אחדות’ בינינו, ובזה נזכה לגאולה השלימה במהרה בימינו, אמן.