דברי רבותינו
ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (כא,א)
רש”י: כל מקום שנאמר ‘אלה’ פסל את הראשונים, ‘ואלה’ מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני.
ובאור החיים מבאר שעל אף שכל המצוות נאמרו כללותיהן בסיני ופרטיהן באוהל מועד, בא ללמד על פרשה זו שנאמרו גם פרטיה בסיני, עי”ש.
משנה בסוף קינים: “רבי שמעון בן עקשיא אומר זקני עם הארץ כל זמן שמזקינים דעתן מטרפת עליהן… אבל זקני תורה אינן כן, אלא כל זמן שמזקינין דעתן מתיישבת עליהן”, וכו’. אמר מרן ראש הישיבה ואב”ד מיר הגאון רבי אליהו ברוך קמאי זצוק”ל: זקני עם הארץ לומדים את משפט המדינה, ובכל דור בא בית המחוקקים וברגע אחד יכול לשנות את החוק, לפיכך אם חיים הם תקופה ארוכה, החוק השתנה במשך חייהם כמה וכמה פעמים, ואז דעתן משתבשת עליהן והם אינם יודעים כיצד עליהם לפסוק.
אולם זקני תלמידי חכמים שלמדו תורה, הרי התורה לא משתנית, לפיכך ככל שחיים הם יותר זמן כך הם שבים ומעמיקים במשפטי התורה שאינם מתחלפים , ודעתם מתיישבת עליהם.
( “לפרקים”)
ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (כא,א)
רש”י: כל מקום שנאמר ‘אלה’ פסל את הראשונים, ‘ואלה’ מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני.
ובאור החיים מבאר שעל אף שכל המצוות נאמרו כללותיהן בסיני ופרטיהן באוהל מועד, בא ללמד על פרשה זו שנאמרו גם פרטיה בסיני, עי”ש.
משנה בסוף קינים: “רבי שמעון בן עקשיא אומר זקני עם הארץ כל זמן שמזקינים דעתן מטרפת עליהן… אבל זקני תורה אינן כן, אלא כל זמן שמזקינין דעתן מתיישבת עליהן”, וכו’. אמר מרן ראש הישיבה ואב”ד מיר הגאון רבי אליהו ברוך קמאי זצוק”ל: זקני עם הארץ לומדים את משפט המדינה, ובכל דור בא בית המחוקקים וברגע אחד יכול לשנות את החוק, לפיכך אם חיים הם תקופה ארוכה, החוק השתנה במשך חייהם כמה וכמה פעמים, ואז דעתן משתבשת עליהן והם אינם יודעים כיצד עליהם לפסוק.
אולם זקני תלמידי חכמים שלמדו תורה, הרי התורה לא משתנית, לפיכך ככל שחיים הם יותר זמן כך הם שבים ומעמיקים במשפטי התורה שאינם מתחלפים , ודעתם מתיישבת עליהם.
( “לפרקים”)
דברי הימים
Maran Hasaba M'Slobodka zt"l
מרן הסבא מסלבודקה
כ”ט בשבט תרפ”ז
בחיצוניותו לא היה שום דבר מיוחד להפלות אותו מבני אדם אחרים. הוא היה כאחד מאתנו ממש. בפניו לא ניכרו כל סימנים של מהותו הפנימית. לא התגדל ולא התנשא על איש מימיו ותמיד ‘הצניע לכת’ מאין כמוהו.
הסבא הראה על ענייני בני אדם החומריים וייחסם זה לזה כאילו הם גופי תורה, ועל חשיבות דרך ארץ כאילו היא מגופי ההלכה. בכל אדם חיפש רק את הטוב שבו.
…כל בני הישיבה נצמדו אליו בחבלי אהבה נאמנה. כולם שתו ממעיינו הזך והתרשמו ממזגו הטוב ומעשיו המתוקנים… נחבא אל הכלים ולא חפץ להתנשאות כלפי חוץ, אף לא להיקרא בשם “מנהל״, אם כי הוא באמת מייסד הישיבה ומנהלה בכל הפרטים, וכל מעייניו היו לחנך ולרומם עילויים וגאונים ולהעמידם בראש של הישיבה, ולהוציא טבעם בעולם, ובעצמו פרש לקרן זויות בצניעות מופתית.
רק בני הישיבה ידעו להעריך את גודל חסידותו ופרישותו והביטו עליו כעל אחד קדוש ומנהיג הדור שהשפעתו גדולה גם בישיבות אחרות להנהיג בהם את שיטתו במוסר ומאור שבתורה… זכה למדרגה עליונה של הצנע לכת מאין כמוהו גם בדורות הקודמים לו בין בעלי שיטת המוסר. כי הלא אף לאחד מהם לא ניתנה ההשגחה והפיקוח על ישיבה גדולה בכמות ובאיכות כמו זו שהייתה בסלבודקה.
בנוגע לבני הישיבה, התנהג עמהם ממש כמו עם בני משפחתו. לפעמים זרק מרה בהם כשהשעה היתה צריכה לכך בנוגע לחינוך של זיכוך המידות, סבל את סבלם והשתתף בצערם תמיד, ולא פעם הרטיב בדמעותיו את כרי מיטתו בדאגו לגורלם כשנקראו לצבא או במקרי מחלה.
השתדל תמיד בכל מאודו להטיב לזולת, הוא ביקש רחמים על כל איש סובל ונענה, והתפלל על חבריו בכל עת מצוא. הוא היה אומר: החסד החומרי הוא מוגבל בטבעו, הן מצד הנותן והן מצד המקבל, אבל החסד הרוחני אינו כך, אין לו גבול ואין לו תכלית, ובלבד שיכוונו כולם את לבם לשמים.
…כמה פעמים טיילתי עמו בחוצות העיר קובנה, ופתאום הרגשתי שהרתיע לאחוריו כמה פסיעות. שאלתי אותו לסיבת דבר מוזר זה, והוא ביאר לי שהרגיש ביהודי שחזר בעגלתו הביתה מן העיר, ולפיכך התכוון לעשות לו לוויה של ארבע אמות.
מתוך מאמר תלמידו הרב יעקב משה לעסין
בספר “הסבא מסלבודקה”
בשבילי הלכה
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
משפטים שקלים
שקלים לנשים וקטנים
בחינוך ק”ה וברטנורא שקלים פ”א מ”ג כ’ רק מבן כ’, אבל בפיהמ”ש שם ורמב”ן כאן כ’ מבן י”ג. וע”ש בתוי”ט דמח’ אי פסוק י”ג באדנים ופסוק י”ד לקרבנות והרי בפסוק י”ד כתיב מבן כ’, או איפכא.
וע’ שעה”מ ריש שקלים שהק’ לרמב”ם ורמב”ן וכולם ששקלו (קטן) מקבלים מידם, והרי קטן א”א לו להקנות והוי בא משל יחיד. ותי’ דמה”ת יש ביטול. וע”ש במעשה חושב שהק’ לראשונים דמה”ת אסור לבטל איסור לכתחילה. ועוד יש להק’ דביטול אין נותן דינים כמ”ש עונג יו”ט. וי”ל דביטול מבטל בעלות הקטן והוי הפקר, וזוכה ציבור מהפקר. ואבני”מ כ”ח ל”ג הק’ על שעה”מ דבביצה ל”ח ע”ב ממונא לא בטול. ולכן פי’ האבני”מ וקצות רל”ה ד’ ד”ה אמנם, דהמשנה דכולן ששקלו הוא אחר תקנה דרבנן דפעוטות, וקנין דרבנן מהני לדאורייתא.
הטעם דנשים פטורות משקלים (כ’ רע”ב משום דכתיב איש כופר נפשו), וכ’ בקרית ספר דהוי מ”ע שהז”ג וכ”כ מאירי פ”א דשקלים (עמ’ נ”ה) דפטורות משום מ”ע שהז”ג. וע’ שעה”מ סוף הל’ מילה ומנ”ח ק”ה דלא הוי זמן גרמא וכן אמבוהא דספרי ח”ב עמ’ קנ”ז הק’ על מבי”ט אמאי הוי מעשהז”ג. וליישב הטעם שהוא מ”ע שהז”ג, (ולא משום שאסור בשבת), כ’ במראה אש על ירושלמי שקלים משום דמכפר ואין כפרה אלא ביום כערכין י”א, (וכן בב”ק ק”י גזל הגר שהחזירו בלילה לא יצא). וע’ שקל הקדש מהגרח”ק פ”א משקלים ה”ז.
ברע”א סי’ ט’ כתב דנשים פטורות ממוסף, ועמודי אור ז’ חולק שיש לכל ישראל כפרה ושייכות בקרבן. (וע’ אגור ומהרי”ל ועוד דחייבות לומר פ’ תמיד כמו בתפלה, ויש לעיין אי חיובם בתפלה משום רחמי נינהו או דיש להם חלק בקרבן תמיד אף דאין תורמות, וע’ עמודי אור הנ”ל).
בתורה תמימה פרשת כי תשא הק’ לפי רע”א דנשים פטורות ממוסף, א”כ לפי החינוך וברטנורא ה”ה פחות מבן כ’ פטור ממוסף ואיך מתפלל כש”ץ. וע’ ציץ אליעזר חי”א א’ בריש התשובה שהביא באמת חומרא זו משו”ת שערי דעה ח”א י”ז, ובס’ חינא דחיי. (וכ”ז לענין פחות מבן כ’, ויש לעיין לענין למעלה מבן ס’, ועמש”כ בפ’ במדבר בשם אוה”ח ואברבנאל). וע”ש ציץ אליעזר שמיישב המנהג.
במצות גמילות חסדים
Hagaon Harav Refoel Partzovitz Shlita
פרק כ”ב פסוק כ”ד, “אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה לא תשימון עליו נשך”, וצ”ב דמ”ט סמכה התורה איסור רבית לחיוב להלוות שמקורו בתחילת הפסוק, כדברי רש”י דכל אם שבתורה רשות, חוץ מג’ וזה אחד מהם, עכ”ל.
ונראה דיש כאן רמז דמצוות גמ”ח לא מתקיימת אם לוקח ריבית, ולכן כתבה התורה בלשון “אם כסף תלוה”, שקיום המצוה מותנה בכך שלא יקח רבית, ובמקום שיש רבית לא קיים המצוה, דהיה מקום לדון במלוה ברבית, האם הוי זה רק מצוה הבאה בעבירה, או דלא קיים כלל מצוות גמ”ח.
ובדבר זה דנתי לפני כבוד אאזמו”ר [ה.ה: מרן רה”י הגאון רבי נחום פרצוביץ’] זצ”ל, ואמר לי שדומה זה כמו שנדון האם מחלל שבת ח”ו שמעשן סגריה, מקיים מצוות עונג שבת והוי רק מצוה הבאה בעבירה, או דלא קיים כלל המצוה, עכ”ד.
ונראה דאכן מלוה ברבית לא מקיים מצות גמ”ח, דהרי הוי זה כעושה עסק עם מעותיו להרויח, ואף שאידך צריך לזה ונהנה מההלואה, אך המלוה לא נחשב גומל חסד, דחסד מהותו שעושה עבור חבירו, וכאן הוי זה עושה לעצמו. ולדרך זו לא דומה זה למעשן בשבת ח”ו, דשם יתכן דהוי באה בעבירה, אך כאן אין כאן כלל מעשה מצוות חסד.
ומקור לזה הוא מגמ’ ב”מ (ריש דף פ”ב ע”ב), דאיתא שם במלוה צריך למשכון קמיפלגי, מר סבר מצוה קא עביד שהלוהו והוי שומר שכר, ומר סבר לאו מצוה קא עביד, שלהנאתו מתכוין והוי שומר חינם. ומבואר כאן, דעד כמה שמלוה על המשכון מתכוין להנאתו הרי לא נחשב דמצוה קעביד, וזהו כדברינו דכיון שמלוה להנאתו לא נחשב עושה מצות חסד.
ועפ”י זה יתבאר דברי הנביא, “מה ד’ אלוקיך דורש מעמך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך”, וצ”ב דמה טעם נזכר ענין אהבת חסד, הרי אהבה היא דרגא בקיום המצוה, וא”כ היה לכתוב עשות חסד, וכמו שכתוב עשות משפט, ומהי ההדגשה על אהבת חסד. ולדברינו מבואר דאכן חסד ללא אהבה דהיינו שעושה מסיבות ופניות עצמיות, אזי חסר בעצם החסד ולא רק שחסר דרגת עושה מאהבה, ולכן הודגש אהבת חסד.
ובענין זה ראוי להזכיר דברי החובת הלבבות בפתיחה לשער עבודת האלוקים, שכתב שם לעורר כמה אנו חייבים הכרת הטוב לבורא, דהרי לטובות בני אדם יש חובת הכרת הטוב, ואף דטובות בני אדם לסוגיהם הם בחלקם עושים לטובת עצמם ולתועלת עצמם, ואעפ”כ מחויבים אנו בהכרת הטוב, כ”ש לטובות ד’ דאין בהם כי אם ענין הטבה לבריותיו, שחייבים אנו בהכרת טובה מרובה, ויעו”ש.
ולדבריו יש לומר דמצות חסד הנלמדת מ”והלכת בדרכיו” – מה הוא גומל חסדים אף אתה גומל חסדים, יהיה חיובה עשיית חסד מושלמת כמו שעושה הקב”ה, דבזה מקיימים הליכה בדרכיו. אך אם יעשה חסד שמעורב בזה טובת עצמו, אין זה ההליכה בדרכיו. וזהו כדברינו דחסר בחסד אם לא תהיה מטרת החסד רק להיטיב לזולת.
ובשם גדולי בעלי המוסר ידוע שאמרו, שכל חנווני יכול להיות בעל חסד, אם רק תהיה מטרתו לעשות טובה עם בני המקום לספק צרכיהם, ומה שלא עושה זה בחנם, זהו משום דלא יוכל לעשות חסד אם לא יתפרנס, דהרי ימות ברעב. ומה שלמעשה לא נחשב חנווני לבעל חסד, ואף שעושה טובה גדולה ללקוחותיו ואף שמשלמים לו, זהו משום שכונתו להרויח בעסק זה, ע”י שעושה כאן מעשה חסד, אז אין זה נחשב עושה חסד כי אם עושה עסקים, וזהו כמו שאמרן שהעושה חסד בכוונה להרויח לא חשיב עושה חסד. וכמו כן להיפך, דחנווני שמוכר לבני אדם ומרויח, אך מטרת מעשיו הם להיטיב לבני אדם, חשיב עושה חסד.
————–
הכוחות שנותנים לאדם הם כדי להועיל לאחרים
פרק כ”ב פסוק כ”ה-כ”ו, “אם חבול תחבול שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו, כי היא כסותו לבדה היא שמלתו לעורו, במה ישכב, והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני”. ובפי’ הספורנו כתב וז”ל: “אע”פ שלא יוכל לצעוק עליך חמס שהרי הוא חייב לך, מ”מ כשיצעק אלי על עניותו הגורם לו להיות ערום בלי לבוש על ידך, אתן לו קצת ממה שהייתי חונן אותך יותר על סיפוקך כדי שתוכל לפרנס בו אחרים, כי חנון אני, והנני חונן כל צועק כשאין לו חונן אחר זולתי, לפיכך טוב לך שאתה תחנהו בהשבת העבוט, באופן שיתמיד לך החן מאתי, שתוכל אתה להלוות ולפרנס אחרים”, עכ”ל.
וכוונת הספורנו, שהוקשה לו מה ענין שיצעק ואשמע צעקתו, הרי שלא כדין יתלונן, וע”ז כתב דהוא יצעק על עניותו, דהיינו שמתוך צעקתו יוצא שלא עשית את תפקידך כראוי, שהרי נתתי לך עשירות כדי לפרנס את העני, וכיון שלא עשית תפקידך כראוי, אזי יטלו ממך קצת מעשירותך ויתנו לו. ומבואר כאן, דמה שיש לאדם יותר מכדי סיפוקו, הוא כדי שייטיב עם אחרים, ואם לא עושה את תפקידו, שוב יטלו ממנו את עשירותו ויתנו לאחר.
ועל דרך זה כתב באוה”ח בביאור הפסוק “אם כסף תלוה את עמי את העני עמך”, וז”ל בתו”ד: “וזה הוא אומרו אם כסף תלוה את עמי, פי’ אם ראית שהיה לך כסף יותר על מה שאתה צריך לעצמך, שאתה מלוה לעני, תדע לך שאין זה חלק המגיעך, אלא חלק אחרים שהוא העני עמך, ובזה רמז שצריך לפתוח לו משלו, ואולי כי רמז לו ג”כ שלא יתנשא ויתגדל על העני בראותו כי הוא הנותן לו, והוא אמרו לא תהיה לו כנושה לשון נשיאות ומעלה, כי משלו הוא נותן לו”, עכ”ל. ומבואר בדבריו, שכל מה שנותנים לו לאדם עשירות, הוא כגזבר לפרנס אחרים משלהם, וזהו סיבה שלא להתנשא על העני.
ולפי מש”נ יתבארו דברי המדרש (ויק”ר פרשה ל”ד אות ד’), וז”ל: “עשיר ורש נפגשו, עשיר בתורה רש בתורה, אמר אותו רש לאותו עשיר, השניני פרק אחד ולא השנהו, אמר לו מה אנא בעי מיתב ומתניתך במשקין או במאימתי, קרי ותני עם דכוותך, עושה כולם ד’, מי שעשה לזה חכם יכול לעשותו טיפש, ומי שעשה לזה טיפש יכול לעשותו חכם”, עכ”ל. והיינו דכיון שהעשיר בתורה מסרב ללמד לעני בתורה, ואומר לו לך ולמד עם אנשים ברמה שלך, ע”ז נאמר שיכול הקב”ה לעשותו רש. והטעם לזה הוא כדאמרן, שהרי כל מה שקיבל האדם חכמה, הוא כדי להועיל לאחרים, וכשמסרב לעשות כן, אזי תנטל ממנו החכמה, כיון שכל מה שעשה לזה עשיר בתורה, הוא כדי שילמד לאחרים, וכשאינו עושה את תפקידו, אזי ילקח ממנו מה שניתן לו, וזהו על דרך מש”כ בספורנו הנ”ל בענין העבוט.
Parsha Preview
Harav Hagaon Meir Wahrsager Shlita
Pedestrian Pathways to Piety
Parashas Mishpatim
Harav Hagaon Meir Wahrsager Shlita
In Parashas Mishpatim we find what one might refer to as the Torah’s civil law. These halachos govern bein adam l’chaveiro primarily; indeed, the bulk of Bava Kamma and Bava Metzia are based on Parashas Mishpatim.
Right at the beginning of the parashah, Rashi cites Chazal’s statement that the vav in ואלה המשפטים teaches that what follows is a continuation of the events of the previous parashah, namely Mattan Torah and the Aseres Hadibros: מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני.
Chazal here are emphasizing a fundamental tenet of Yiddishkeit. One might think that these dinim of bein adam l’chaveiro that regulate our dealings with other people are mundane, devoid of loftiness or Godliness. The passuk is telling us otherwise. In Yiddishkeit, our mundane dealings with other people is also Divine, also from Sinai. As Chazal say (Bava Kamma 30): מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין – piety comes from observing the laws of damages.
At first glance, the halachos in Parashas Mishpatim seem somewhat mundane. But each halachah has a depth that is meant to bring out greatness in a person.
The Rambam, in the last halachah in Temurah, states that most of the Torah’s laws are intended to rectify our middos and correct our actions. In his words: ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות וליישר כל המעשים.
The halachos of the Torah are there to sensitize us, to develop us into straight, complete human beings. Let us take two examples of halachos in this week’s parashah and see how they accomplish that.
Equal to the Eved
The first topic discussed in the parashah is that of eved Ivri. The Gemara (Kiddushin 22) gives a fascinating perspective on eved Ivri: כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו. The master becomes the slave.
Why is that? It’s based on a halachah regarding the eved nirtza, which is mentioned in Parashas Mishpatim, where the passuk tells us that as part of extending his term of servitude, the eved Ivri has to say: אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי, I love my master. In Parashas Reeh, the Torah adds that an eved Ivri has to feel that he is being treated well by his master, as the passuk states: כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ. From those words the Gemara derives that there must be equality between the master and the servant; he has to be treated like an equal. If you own a slave, you have to offer him the same quality bread as you eat, the same quality wine you drink, and the same quality pillow you sleep on. If you’re sleeping on a soft pillow, you can’t let him sleep on straw. Accordingly, if you have only one pillow, you can’t use it! You have to either find another pillow for your eved, or you have to sleep without one; no one can use this pillow.
There seems to be a machlokes among the Rishonim whether this is meant literally. The Ritva (ibid) says that you don’t actually have to equate the eved to you; rather, you can’t treat him in a lowly manner, like an eved Knaani. You have to treat him with respect. The Rambam (1:9), however, understands the Gemara literally, and rules that you actually have to equate the eved to you.
How do we understand this? Surely, a master has to treat a Jewish slave kindly, as per the mitzvah of: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, but why should the slave’s needs take precedence over the master’s? Don’t we have a principle of חייך קודמים? We could understand that if you have two pillows you should give him one, but how does it make any sense that if you have one pillow you can’t use it? Why do you have to lose out because of him?
The Torah is seeking to help us refine our middos. In truth, the eved is not equal to you, and he knows it. If you would have one pillow and you would use it, how would the eved interpret that? Put yourself in his shoes: he naturally feels at a disadvantage. If you take the one pillow, the eved won’t think, “Oh, he took the pillow for himself because he has only one pillow.” Rather, he will tell himself, “He took the pillow for himself because I’m the eved.”
If you, the master, don’t get the pillow, you’ll know it’s not because you are inferior. But if the eved doesn’t get the pillow, he’s going to interpret it as a testament to his inferior status.
We see to what extent the Torah obligates us to think about the other person. And this is a lesson for life. You might say, “Okay, I have to understand the other person’s perspective, but that’s only when it’s a fair perspective, coming from his culture or background. But if someone has a chip on his shoulder, I’m responsible to try and understand his complexes?”
The answer is yes. The Torah expects us to equate ourselves to another person and crawl into his world: if in his world he feels inferior, we have to adjust our behavior accordingly. This sensitivity isn’t just a nice madreigah – it’s an obligation, as we learn from the fact that the eved Ivri has to feel כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ.
We often meet people who are in an inferior state, for various reasons. We have to try to step into their shoes and determine what they might be sensitive to and how they might react to different situations.
Don’t Be an Overlord
Another example of how a halachah in this week’s parashah refines us and straightens our behavior can be inferred from the Torah’s directive regarding loans.
The Torah adds two prohibitions to the mitzvah of lending money: לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ. If you know the borrower can’t pay you back, you’re not supposed to appear to him like a creditor by reminding him that he owes you money, because then he feels attacked. But what’s the connection between that prohibition and the prohibition of ribbis that immediately follows it?
The Ramban offers a profound insight into this juxtaposition. The objective of לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה, he explains, is that the lender is not supposed to lord over the borrower. The passuk tells us that a borrower naturally feels subjugated to the lender: וְעֶבֶד לוֶֹה לְאִישׁ מַלְוֶה.
The lender is forbidden to reinforce that perception by acting as though he controls the borrower. Rather, he should equate himself to the borrower and avoid showing any superiority over him.
This idea, continues the Ramban, sheds new light onto the concept of ribbis. One would think that charging interest on a loan would be perfectly understandable, as you are doing a service to the borrower by lending him money, and he is paying you for this service. That perspective is an outgrowth of viewing your money as your own: I lent it to him, I did him a service, I have a certain superiority over him, I’m entitled to charge him “rent” for using my money. If, however, you view your money as a deposit from Hakadosh Baruch Hu, you understand that you really are not the owner of your money; you’re merely Hashem’s messenger, and you have a responsibility to use that money to help others.
Viewed from this standpoint, taking ribbis is a grave sin. In truth, the borrower doesn’t owe you anything. Rav Yitzchak of Volozhin writes in the introduction to his father’s Nefesh Hachaim that his father, Rav Chaim Volozhiner, always told him that a person is not created for himself, but rather for others.
You think you’re the balebos of your money? You think you have the right to demand ribbis? You’re not a balebos at all! You have the zechus to do chessed. You have the zechus to service the borrower by lending him money. If you view the situation that way, you’ll realize that you’re not a balebos, and you will neither behave like a creditor nor charge ribbis: לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ.
By fulfilling these and the other mishpatim, we train ourselves to become aמַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ. Achieving holiness isn’t something that happens only at Har Sinai, only in the beis midrash or in shul, only when we’re putting on tefillin and tzitzis. Fulfilling the Torah’s obligations of bein adam l’chaveiro is the ultimate way to refine our middos and fulfill Hashem’s plan for turning us into complete, holy human beings.
Gut Shabbos.