דברי רבותינו
Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l
ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך, אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי (מא, לט-מ)
הדבר תמוה ביותר, פרעה מלך מצרים, מלך גדול ואדיר, כיצד מסר את השלטון לאיש זר, אשר זה עתה יצא מבית הסוהר ונבזה היה בעיניהם והחשיבוהו כעבד שפל, וזאת עוד לאחר ששר המשקים דיבר כל דבר רע על יוסף באומרו (פסוק יב) “ושם אתנו, נער, עבד, עברי”, ויש להבין מה ראה פרעה ביוסף מלבד יכולתו לפתור חלומות, וכי דבר זה בלבד מכשירו כבר להיות מושל על כל ארץ מצרים?
ביאר מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה, כאשר אמר פרעה ליוסף “ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו”, ענהו יוסף “בלעדי – אלקים יענה את שלום פרעה”, ופירש רש”י: “בלעדי – אין החכמה משלי, אלא אלקים יענה – יתן עניה בפי לשלום פרעה”.
זהו סוד הדבר: “בלעדי!”, אין כח זה שלי, אלא כל כולו של הקב”ה! לית לי מדילי כלום. יוסף אינו לוקח לעצמו אף קמצוץ של כבוד וטובת הנאה, ובשעה שכולם משבחים אותו על חכמתו העצומה בפתרון החלומות, עומד יוסף הצדיק ומסלק את עצמו מכל שבח ומעלה כאילו אינו שייך אליהם כלל ומכריז בעוז “בלעדי!”
דבר זה ראה פרעה ביוסף כי איננו נוטל מאומה לעצמו, ואומר “בלעדי – אלקים יענה את שלום פרעה”, במילים אלו הבחין במידת הישרות של יוסף, ואף מלך רשע כפרעה היה מסוגל להכיר באמת. לפיכך הבין שעל איש כזה ניתן לסמוך, והוא האיש הראוי שיוכל למסור בידו את השלטון על כל ארץ מצרים, ואין כמוהו בנמצא מי שראוי לכך. כי בשעה שמטבע האדם לקחת לעצמו, עומד יוסף ומכריז בפה מלא כי אין החכמה שלו, ואיננו נוטל לעצמו כלום, כי אכן כח זה שלא ליטול מאומה לעצמו הוא מכח מידה של מלכות.
ואמנם כך היתה הנהגתו של יוסף גם בעת היותו משנה למלך מצרים, שהיה נאמן לפרעה וממלכתו ולא נטל לעצמו מאומה, וכן אמרו חז”ל (מדרש אל יתהלל, פיסקא ג) שהממון שקיבץ יוסף הצדיק מילא שלוש מגדלות, וכל מגדל ומגדל עומקו מאה אמה ורחבו מאה וחללו מאה אמה, וכולם נתנם לבית פרעה, ולא נתן לבניו אפילו חמישה כסף, ומפני מה? שעשה באמונה, שנאמר (מב, יד) “ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה”.
דברי הימים
Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l
מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה
ג’ טבת תשל”ט
ר’ חיים היה איש מעשה זריז ולא הניח שהות כלשהי בין המחשבה לעשיה. כאשר כבר כבדו רגליו אמר לא פעם: “לו רק יכולתי הייתי כבר קם והולך לעשות זאת…”.
מעשה היה באשת אחד מחבריו בשנחאי שעלתה לישיבה ובקשה להתפלל על בנה הקטן שחלה ב”דיפטריה”. ר’ חיים אך שמע את המעשה, מיהר לבית החבר, נטל את הילד החולה בזרועותיו והוליכו לבית החולים. בבית החולים הציג ר’ חיים נוכחות מודגשת כדי שהילד יזכה לטיפול, כראוי לחולה שראש ישיבה מתעניין בגורלו. מה שיכול היה לעשות בגופו – עשה.
את מחברותיו של בתו היה עוטף בעצמו. את בניו ונכדיו היה מאכיל בעצמו ופעמים אף היה לוקח אותם לשחק אצל חבריהם. פעם הביא את בתו לשחק עם חברתה שהתגוררה בבית שפתח חצרו פנה לרחוב. ר’ חיים חשש שמא תצא הקטנה אל הכביש. תוך שמירת קשר ראיה עם פתח החצר, סר לשולי הרחוב כדי שהבת לא תחוש שלא בנוח במשחקה, ושעה ארוכה עסק בסוגיא כלשהי עד שהגיע העת להחזיר את הילדה הביתה.
ר’ חיים גיבש גדלות ופשטות בכפיפה אחת. היו תלמידים ושאירי בשר שהיו קרובים אליו במידה שלא תיאמן בענייני יום-יום. טבע הדברים הוא שהנכנס ויוצא בביתו של אדם גדול, מתרגל לרוממות האיש ולבו גס בו. אולם אפי’ אחד מבאי ביתו הקבועים, תלמידים ובני משפחה, לא איבדו מאומה מהערכתם ויראתם את גדלותו, למרות הקירבה היתרה ופשטות ההליכות הנפלאה. הגדלות ששפעה ממנו תדיר בכל מצב, האפילה על פני נטיות אנושיות טבעיות ומחתה את הנטיה להכנע להרגל המקהה את יראת הגדלות.
מח ולב עמ’ ק’
בשבילי הלכה
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
מקץ
למסור יהודי למיתה
כתיב ויקח מאתם את שמעון ופי’ רבינו בחיי שלא אמר להם למסור מי שירצו, כי אסור למסור א’ בלא ייחדוהו ולכן ייחד את שמעון.
והנה מצינו במשנה תרומות סופ”ח נשים שאמרו להם עכו”ם תנו לנו אחת מכן ונטמא אותה ואם לאו נטמא את כולכן יטמאו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. ושם בירושלמי סיעת בני אדם המהלכים בדרך ופגעו בהם עכו”ם ואמרו להם תנו לנו אחד מהם ונהרוג אותו ואם לאו נהרוג כולכם אפילו כלם נהרגים לא ימסרו נפש אחת מישראל, יחדו להם אחד כגון שבע בן בכרי (שמואל ב’ כ’) ימסרו אותו להם ואל יהרגו, אמר ר”ל והוא שיהיה חייב מיתה כשבע בן בכרי, ור’ יוחנן אמר אפילו שאינו חייב מיתה.
ונמצא דברי ר’ בחיי א”ש לפי ר’ יוחנן ולא לפי ר”ל. וע’ מאירי סנה’ ע”ב פסק כר’ יוחנן וכ”כ המנ”ח רצ”ו כ”ח בדעת החינוך שם, אבל ברמב”ם פ”ה מיסודה”ת ה”ה פסק כר”ל וכ”כ הט”ז והב”ח. (ובעיקר הכרעת הרמב”ם ע’ נובי”ת יו”ד ע”ד ובית יצחק ח”ב קס”ב ב’). וע’ רמ”א קנ”ז הביא שני שיטות.
וע’ צ”פ שנתקשה לפי ר”ל דאפילו ייחדו לא ימסור. וע’ אוה”ח דאדרבה זה מה שאמר יוסף אם כנים אתם שאינכם מרגלים ותביאו את בנימין א”כ לא יהרוג את שמעון וא”כ לדבריכם מותר לכם למסור את שמעון.
ובכס”מ הק’ על ר”ל אם ייחדוהו לא שייך מאי חזית ואמאי לא ימסרו. ותי’ דקבלה היתה בידם דעצם איסור רציחה אינו נדחה מפני פיקוח נפש אפילו היכא דליכא סברא דמאי חזית, ועוד הביא זכרון שמואל בשם ר’ שמעון דלבתר דילפינן ג”ע מרציחה ילפינן גם רציחה מג”ע ולהכי גם באביזרייהו דרציחה יהרג ואל יעבור כמו אביזרייהו דג”ע.
ביאור בהנהגת יוסף עם אחיו קודם שנתגלה אליהם
Hagaon Harav Refoel Partzovitz Shlita
וירא יוסף את אחיו ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות וגו’ (בראשית מב, ז), הרבה האריכו מפרשי התורה ראשונים ואחרונים, בביאור פשר הנהגת יוסף עם אחיו קודם התגלותו אליהם.
וידועים דברי הרמב”ן בפסוק ט’ ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם, ופי’ שם הרמב”ן, ששורש הנהגתו עם אחיו הוא מפני שראה שהחלומות לא נתקיימו עדיין, וזהו ויזכור יוסף את החלומות שעדיין לא נתקיימו, והנהגתו היתה להביא לקיום החלומות, והרי היו שני חלומות, החלום הראשון היה שהאחים כולם ישתחוו ליוסף, והחלום השני היה שכולם ישתחוו וגם אביו, ולכן לא יכול היה לשלוח להודיע לאביו כשנתמנה למלך, כיון שהחלום הראשון היה שישתחוו לו כל האחים ללא אביהם, ולא היה יכול להתקיים חלום זה אם היה מודיע לאביו מקודם, ולכן חיכה שיווצר מצב שישתחוו לו ללא יעקב, ולכן כשבאו למצרים אמר להם להביא את בנימין, כדי שיתקיים החלום הראשון, ואחר שהתקיים החלום הראשון התגלה להם, ויכל להתקיים החלום השני, וענין עלילת הגביע, פירש הרמב”ן שלא רצה לשלוח אתם את בנימין שמא יש להם שנאה עליו, וממעשה הגביע בדק את אהבתם לבנימין, ויעו”ש.
ושמעתי לדייק, דהחלום הראשון היה שאלומותיכן תשתחוין לאלומתי, וזהו רמז לקודם ההתגלות, דלא הם משתחוים ליוסף, כי אם השתחויית אלומות לאלומות, אך החלום השני הוא שמש וירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי, דהם עצמם משתחוים לו, וזהו אחר ההתגלות.
המורם מדברי הרמב”ן, דהטעם שלא הודיע לאביו מיד כשיכל שהוא חי בארץ מצרים, כפי שהיה ראוי לעשות, הוא משום הצורך לקיום החלומות, שלא היו יכולים להתקיים אם היה מודיע לאביו מקודם. וכבר נתקשו המפרשים בדברי הרמב”ן, דמה חיוב מוטל עליו לדאוג לקיום החלומות, שמשום זה לא הודיע לאביו מיד, ואף אם נימא דחלומו היה כעין נבואה, אכתי קשה דמ”מ מאי טעמא חייב לדאוג לזה שתתקיים הנבואה, הרי לא חלם שיעשה כך וכך, כי אם שחלם שישתחוו לו, וא”כ מ”ט חייב הוא לדאוג לזה שיתקיימו החלומות.
עוד צ”ב לדרך הרמב”ן, דמה הענין שיוסף צוה להחזיר כספיהם איש אל שקו, הרי אין זה שייך לקיום החלומות, דהרי כמבואר בפסוקים ענין זה גרם להם לבהלה רבה, ככתוב בפסוק כ”ח כשגילו שיוסף החזיר את הכסף, ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלקים לנו, וכן בהמשך בפסוק ל”ה, ויראו את צרורות כספיהם המה ואביהם ויראו, ובהמשך בפרק מ”ג פסוק י”ב, ואת הכסף המושב בפי אמתחותיכם תשיבו בידכם אולי משגה הוא, ואח”כ בפסוק י”ח, ויאמרו על דבר הכסף השב באמתחותינו אנו מובאים, להתגולל עלינו ולהתנפל עלינו ולקחת אותנו לעבדים, ואח”כ בפסוק כ”א כ”ב התנצלו על ענין הכסף.
וא”כ צ”ב דמ”ט החזיר יוסף את הכסף, דהרי זה פשוט שיוסף היה מודע לזה שתגרם בהלה לשבטים ע”י מציאת הכסף, וכפי שאכן היה, וא”כ לא היה לו להחזיר את הכסף.
ונראה שיש לפרש את הנהגת יוסף באופן אחר, דהנהגת יוסף לאחיו היתה המטרה לטובתם, כדי שיהיה להם הרהורי תשובה על המכירה, וזה היה באופן שעשה, שהתנכר אליהם ולקח מאתם את שמעון, וצוה להם להביא את בנימין, וכל זה גרם להם להתעורר ולומר אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, וכפירוש הספורנו, שפירשו האחים את התאכזרות יוסף אליהם כעונש מידה כנגד מידה על אכזריותם, שלא שמעו ליוסף כשהתחנן אליהם.
וא”כ כל מעשי יוסף היו למטרה זו שיהיו להם הרהורי תשובה על מכירתו, וזה הוא לטובתם, והאופן היחיד שיגרום להם להרהר בתשובה על המכירה הוא רק בדרך זו שהתנכר אליהם, אך לו היה מודיע לאביו על המצאותו במצרים והוא מלך, אזי לא היה סיכוי שיהרהרו בתשובה על ענין המכירה, והיו נשארים בלא תשובה על המכירה, ולכן נהג כפי שנהג.
גם ענין החזרת הכסף היה למטרה זו, דאכן שיער יוסף שיגרום להם השבת הכסף להתעורר ולשוב בתשובה על המכירה, וכמו שפי’ הספורנו על הפסוק מה זאת עשה אלקים לנו, שהתעוררו שהשבת הכסף היתה עלילה לקחת אותם לעבדים, ככתוב בפרק מ”ג פסוק י”ח, וייראו האנשים כי הובאו בית יוסף ויאמרו על דבר הכסף השב באמתחותינו אנחנו מובאים וגו’ ולקחת אותנו לעבדים, דהיינו שיהיה זה עונש מידה כנגד מידה שנהיה לעבדים, משום שמכרנו את יוסף לעבד.
וזה יש להוסיף, שהתעוררות הראשונה היתה רק לשוב בתשובה על אכזריותם שלא שמעו ליוסף, ולא על עצם המכירה, אך ענין הכסף גרם שיתעוררו לשוב על עצם המכירה, וזהו שאמרו ולקחת אותנו לעבדים, שרואים הם שנענשים על עצם המכירה מידה כנגד מידה, שלוקחים אותם לעבדים.
גם ענין עלילת הגביע הביאה אותם להתעורר על עצם המכירה, באמרם בפרק מ”ד פסוק ט”ז, מה נאמר לאדוני מה נדבר ומה נצטדק האלקים מצא את עוון עבדיך, הננו עבדים לאדוני וגו’, והיינו שנענשים כעת על המכירה שיהיו הם עבדים, ואחר שנשלמה התעוררותם על המכירה, שוב יכל יוסף להתגלות לאחיו.
וזה אין להקשות דמה טעם מוטל על יוסף לעורר אותם לשוב בתשובה על ענין המכירה, דראשית הרי לא היה אפשרות שישובו בתשובה באופן אחר, כי אם ע”י מעשיו של יוסף, ועוד יש לפרש, דיוסף הרגיש אחריות לדאוג לזה, כיון שהיה הוא מקום המכשול שעל ידו נגרם ענין המכירה, ואף שלא היה זה באשמתו, אך כיון שבו נכשלו, אזי ראה חובה לדאוג שישובו בתשובה על המכירה.
ועל עצם הדבר שנתבאר שמעשיו של יוסף גרמו להם להתעורר שנענשים בזה על המכירה, יש להקשות דהרי בפרשת וישב איתא באוה”ח, דבעל בחירה יכול לעשות רע לאדם ואף שלא נתחייב, וא”כ מנין הוכיחו האחים שבאה להם הצרה משום עונש על המכירה, הרי בעל בחירה יכול לעשות רע אף למי שאינו מחויב בעונש.
ובזה יש ליישב, דמעשי יוסף והתנכרותו והעלילות שהעליל עליהם, היה נראה שאינו כדרך ההגיון, ומזה הוכח להם שבא זה להם כעונש משמים, ומשא”כ בדברי האוה”ח, מדובר ברצון אחי יוסף להורגו, וזה לא היה דבר משולל הגיון, ולכן כתב שמעשה בעל בחירה שייך אף ללא שאידך מחויב בזה בידי שמים.
היוצא מהדברים, שכל הנהגת יוסף מתחילה ועד סוף היתה מרוב צדקותו, וכמו שהנהגתו עמם אחר התגלותו היה דברי ריצויים ופיוסים ללא שמץ של טרוניא, והיה זה מרוב צדקותו, כמו כן הנהגתו קודם התגלותו היתה גם מרוב צדקותו, שעשה הכל לשם שמים לטובתם, כדי לתת להם אפשרות לשוב בתשובה מהמכירה.
ומכ’ אאזמו”ר הגר”ח זצ”ל (אשר יום הזכרון שלו חל היום ג’ טבת) שמעתי אימרה בענין חנה ופנינה, דבחז”ל איתא על הפסוק וכעסתה צרתה גם כעס, דפנינה כשהיתה קונה מנעלים לבנה, היתה אומרת לחנה מתי תקני גם את מנעלים, והיתה מכעיסה אותה בדברים אלו, ואמר אאזמו”ר כשראיתי דברי חז”ל אלו, חשבתי לעצמי איך יכול אדם להכיל כ”כ הרבה רשעות לצער באופן אכזרי כזה, אך אחר שראיתי דברי חז”ל שפנינה לשם שמים נתכוונה, ועשתה מעשיה כדי לעורר את חנה להתחזק בתפילה ועי”ז תיוושע, חשבתי להיפך איך אדם מגיע לדרגת צדקות כזאת, שלשם שמים עושה פעולה כזאת שהיא קשה עליו מאד, עכ”ד.
וגם בענינינו נאמר, דיותר צדקות מונח בויתנכר עליהם למטרה שישובו, שאף שקשה היה לו מאד לצערם, מ”מ עשה זה לשם שמים, וזהו צדקות יותר ממה שעשה אחר התגלותו, שלא היה לו טרוניא עליהם כלל, ונהג אתם בדברי פיוסים.
וזה אין להקשות, דאם כדברינו מ”ט לא נענש יוסף על שציער לאחים, ואף שכוונתו לש”ש, כמו שמצינו שפנינה נענשה שמתו בניה ואף שכוונתה היתה לש”ש, וכבר ידועים דברי אאזמו”ר זצ”ל שביאר בזה, דעל עניני בין אדם לחבירו לא מועיל לשם שמים, דהוי כאש השורפת, (ויעוין בספרו שיחות מוסר בזה), וצריך ליישב שהשבטים הרי התעוררו ע”י מעשיו לחזור בתשובה על המכירה, והיה זה להם לתועלת, ולא נחשב שציערם, ולכן לא נענש ע”ז.
Parsha Preview
Harav Hagaon Shmuel Friedman Shlita
Reinvigorated!
Chanukah
Harav Hagaon Shmuel Friedman Shlita
The Gemara (Shabbos 23) records a very interesting halachah regarding Chanukah: R’ Yirmiyah says that one who sees the ner Chanukah must say a berachah over them. The Shulchan Aruch (676:3) rules that if a person didn’t light the menorah, and isn’t planning to light that evening, and the menorah was not lit for him in his house, then when he sees the Chanukah lights he recites the berachah of שעשה נסים, and on the first night he even says שהחיינו. Later (677), the Shulchan Aruch rules that even if the menorah was lit for a person in his home, if he is in a place where no other Jews lit menorah, he must light with berachos. The Rema explains that the reason is because there is an obligation to see the neiros, and he writes that we follow this halachah in practice.
This halachah — that when a person sees the neiros of Chanukah, he says a berachah even though he hasn’t lit — is unique to Chanukah. We don’t find regarding any other mitzvah that when you see it being done, you make a berachah. Tosafos (Succah 46) note that Chazal did not institute that we should say a berachah upon seeing the mitzvos of lulav or succah performed, so why did they do so specifically regarding ner Chanukah? Tosafos answer that it is משום חביבות הנס, because of the preciousness of the miracle. This needs explanation. Other mitzvos, and the nissim related to them, are also dear to us, yet we still don’t say a berachah upon seeing these mitzvos performed.
Inהנרות הללו as well, we highlight this idea of seeing neiros Chanukah, when we say that אין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד. Again, we see that there’s a special emphasis on seeing neiros Chanukah.
Another unique aspect of neiros Chanukah is that we find different levels of the mitzvah: mehadrin, mehadrin min hamehadrin, etc. We don’t find this with regard to other mitzvos. The Shulchan Aruch states that one must be very careful with regard to the neiros Chanukah — צריך ליזהר מאד בהדלקת נרות חנוכה, and this, too, is unusual; regarding hilchos Shabbos the phrase used is merely צריך ליזהר.
We can also wonder why, in Al Hanissim, we say that the Yevanim wanted להשכיחם תורתך. When we were younger, we probably understood this to mean that they didn’t allow Klal Yisrael to learn Torah, and that’s why people forgot the Torah. In truth, however, these words convey that there was something about the gezeirah of the Yevanim that made the Yidden forget the Torah. What was that?
There’s also the famous question of which was the greater nes of Chanukah — the military victory, which put an end to the gezeiros, or the miracle of the neiros burning for eight days. If we were asked, we would probably say that the nes of a handful of Yidden — thirteen Levi’im and Kohanim — triumphing over an entire army is the greater nes. Doesn’t that victory deserve to be commemorated more significantly than the nes of the menorah burning for eight days?
Furthermore, the Rambam writes, at the beginning of Hilchos Chanukah: ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת ימים האלו שתחלתן כ”ה בכסליו ימי שמחה והלל. Why is Chanukah a time of simchah?
The Bach poses yet another question: Why is there no obligation to eat a seudah on Chanukah, as there is on Purim? Why do we have only the requirement of hallel and hodaah?
Lackluster Leads to Loss
The Bach’s answer sheds light on all of the above questions (Why is there an emphasis on seeing the neiros Chanukah? Why do we have to be extra careful with the mitzvah of Chanukah and be “mehadrin”? How did it happen that the Yidden “forgot” the Torah? And what is the special simchah of Chanukah?).
The Bach states that the main reason for the gezeirah of the Yevanim to put an end to the avodah, and specifically the Korban Tamid, was that the Yidden were lax in the avodah. Middah k’neged middah, because their avodah was lackluster, the Yevanim put an end to it. When they demonstrated mesirus nefesh for the avodah, they were zocheh to Hashem’s salvation, and to the nes of the neiros Chanukah. That’s why the primary obligation of Chanukah is hallel v’hodaah, which is an avodah of the heart.
The Shem MiShmuel cites this Bach in quite a few places, including Parashas Mikeitz (680), where he wonders why the Bach mentions that the Korban Tamid was discontinued, since we do not find that the Yidden missed even one Korban Tamid during that period. He also notes that Chazal describe in glowing terms the spiritual level of Klal Yisrael at that time: During the days of Shimon Hatzaddik, there were constant nissim. What, then, does it mean that they were lax in the avodah?
The Shem MiShmuel explains that the Bach must mean the following.
Through their influence and their gezeiros, the Yevanim brought spiritual darkness to Klal Yisrael. At that time, they were going about the mitzvos mechanically — without desire, without energy, without motivation, without excitement. Even the avodah of the korbanos was מצות אנשים מלומדה — done by rote, without feeling. That is the ultimate laxity.
When the Bach says שנתרשלו בעבודה, it doesn’t mean that they failed to perform the avodah. Technically, there was nothing lacking in their avodah, but it was missing the chiyus and the cheishek. When the Chashmonaim went all out to restore the avodah, that’s when the darkness was transformed to light.
Renewed Passion
This sheds light on why the primary nes of Chanukah is the neiros, not the military victory. Since the real rason for the gezeirah was that they lacked enthusiasm and passion for avodas Hashem, the way to rectify that was to recapture that hislahavus. The name “Chanukah” is related to the word “chinuch,” implying a new beginning of the avodah with desire and excitement. The main thing we commemorate on Chanukah is the restoration of this invigorated avodah, which is what infused the Yidden with the strength to win on the battlefield as well.
How could the Yevanim cause Klal Yisrael to forget their learning? Because when someone does something without cheishek, he naturally forgets it. When someone is passionate about something, and views it as vital, he won’t forget it. Indeed, Rav Hutner writes (Pachad Yitzchak, Shavuos, Maamar 30) that the “Minister of Forgetfulness” has no power over something that a person views as crucial.
We can now understand why the idea of mehadrin and mehadrin min hamehadrin is so inextricably linked with Chanukah: The extra zehirus attached to this mitzvah commemorates the restoration of our enthusiasm and passion for mitzvos.
The Gemara (Taanis 28) says that the Yevanim banned the bringing of the wood of the maarachah to Yerushalayim and also the bringing of bikkurim. Why these two mitzvos, specifically? The Maharsha explains that these two mitzvos were performed joyously, with great fanfare. When bringing the bikkurim, for instance, the Yidden would decorate their animals and lead them to Yerushalayim with music and various ornaments, carrying beautiful baskets of fruit to the Beis Hamikdash. This excitement over the mitzvos rankled the Yevanim, and that’s why they forbade these mitzvos.
We asked what is the reason for the special simchah of Chanukah, and we can now explain that simchah is what enables us to recapture our enthusiasm for mitzvos. We can also understand why there is an emphasis on seeing the neiros Chanukah, to the extent that Chazal instituted that a berachah be said by a person who merely sees a lit menorah. Sight affects a person deeply; when we witness an event with our own eyes it impacts us far more profoundly than if we hear about it — אינו דומה שמיעה לראייה. Chazal note that Haman became enraged at Mordechai for not bowing down to him only when he saw him failing to bow; earlier, he knew that Mordechai was not bowing, but that didn’t anger him nearly as much.
When Chazal wanted to restore the cheishek and hispaalus of avodas Hashem, they linked it to seeing the neiros Chanukah, because sight makes the deepest impression on a person.
They say that the word ayin, eye, is related to the word maayan, a wellspring, because through what the eye sees, a person can actually draw out what is deep inside his heart.
A Rare Opportunity
Chazal say that even types of wicks and oil that are invalid for neiros Shabbos are valid for neiros Chanukah, and the Sfas Emes (citing the Chiddushei Harim) as well as the Shem MiShmuel explain that Chazal are hinting something to us here. Nefesh — a person’s soul — is an acronym for ner, psil, shemen, as the Ben Ish Chai teaches, based on the Zohar. Even a person who doesn’t feel kedushah the whole year — his nefesh is not aflame — can inspire and invigorate himself on Chanukah, through the power of the mesirus nefesh of the Chashmonaim. We have the ability to rekindle ourselves and recapture the fire of passion for avodas Hashem.
The Yesod v’Shoresh Ha’avodah teaches that when a person dances on Simchas Torah, it is a special segulah for him to have sons who are talmidei chachamim, because the enthusiasm and desire that he has for the Torah will impact his children. Likewise, the cheishek that we exhibit for the mitzvah of ner Chanukah, which also represents the Torah, has a similar impact, as Chazal say that הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים.
In addition, the Shechinah is brought down by a person who has cheishek in his avodas Hashem.
May this Yom Tov of Chanukah be an opportunity for chinuch, to start anew with tremendous excitement, enthusiasm, and drive in our avodas Hashem and avodas hamiddos, and through that may we be zocheh to hatzlachah in all areas and yeshuos for all of Klal Yisrael, during these days of hallel v’hodaah and nissim.