דברי רבותינו
Shmulevitz, Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim zt”l
הנשיקה שבנס חנוכה
מאי חנוכה, [על איזה נס קבעוה, רש”י], דת”ר כשנכנסו יוונים להיכל טימאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כה”ג, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד, נעשה נס והדליקו ממנו שמונה ימים, לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה (שבת כא.).
הרי שנקבע החנוכה משום נס פך השמן.
וצ”ב: הרי עמדה מלכות יוון להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך, ונעשו להם כל הניסים הגדולים שאנו מזכירים ב’על הנסים’ והדעת נותנת שייקבעו את חנוכה על ניסי ההצלה של כלל ישראל?
ויש לבאר בדרך משל, במשפחה אחת אבד יהלום יקר ערך, אשר היה ירושה להם מדור דור. כל בני הבית הצטערו מאוד וטרחו בכל כוחם לחפש את היהלום. לבסוף הילד הקטן מצא את היהלום, עמד אביו ונשקו בראשו. המשפחה כולה שמחה מאוד, אולם לילד נוספה שמחה נוספת, שמחת הנשיקה מאביו.
עפ”ז מובנת חשיבותו של נס פך השמן, אין הוא דומה כלל לנסים הגדולים שנעשו בהצלת כלל ישראל. נס זה הוא “רק” כדי שיוכלו להדליק את המנורה בטהרה, למרות שטומאה הותרה בציבור. אך זה גופא שעשה הקב”ה בתוך הניסים הגדולים של הצלת כלל ישראל נס נוסף שכביכול אינו נצרך, הרי זה גילוי מיוחד של אהבתו ית’ כלפי כלל ישראל, ונס זה כולו הוא “נשיקה” של אהבה לכלל ישראל. לפיכך קבעו דוקא עליו את השמחה וההלל של חנוכה.
מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה
נלב”ע ביום ג’ בטבת – זאת חנוכה תשל”ט
דברי הימים
Shmulevitz, Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim zt”l
מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה
נלב”ע ג’ בטבת תשל”ט
מן הדברים המופלאים אצל מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה
היתה יכולתו לחזור אין ספור פעמים על נקודה אחת, לבחון אותה היטב שוב ושוב, לפשט בה כל קמט ולהבהיר בה כל ערפול. גם כאשר הכל היה נהיר ופשוט לכאורה נהג מרן רה”י לחזור ולשנן את העניין כדי ששמץ ממנו לא ישמט ולא ישכח חלילה.
אחד מתלמידיו, שלימים היה מרביץ תורה חשוב, סיפר שפעם אחת כשניגש לדבר עם רה”י לשאת ולתת אתו מצאו שקוע בעיון ברמב״ם. בזמן שעמד ליד רה”י, אשר לא חש בנוכחותו, ספר את מספר הפעמים שמרן חזר על אותן שורות ברמב״ם. מה קדם לאותו רגע לא ידע, אולם מרגע שעמד לידו ועד לרגע שררה”י הרים את עיניו והבחין בו, ספר עשרים וחמש פעמים של חזרה ושינון בריכוז נפלא.
המראה נחרט עמוקות בתוככי נפשו. שקדנותו העקשנית והחודרת שלא שלטה בה עייפות ושבעה, היתה גורם מחנך רב משקל שהוטבע בנפשם של תלמידיו. לנוכח המאמץ האדיר שהשקיע מרן רה”י בלימוד, לא היה ערך ומשקל כלשהו ל’התמדה’ ו’יגיעה’ במונחים מקובלים.
אלה שזכו להסתופף במחיצתו רכשו לעצמם אמות מדה נבדלות ונעלות בכל הקשור ללימוד התורה. עם אחד הבחורים למד ר’ חיים ירושלמי. אחרי לילה של לימוד מפרך היה קם עם החברותא, שהיה האחרון לאותו לילה, ובדרך אל מעונם לחטיפת תנומה קלה, היו חוזרים בצוותא על תלמודם. כל שינוי מקום בדרך היה הופך ל’תחנה’, לידה היו מתעכבים כדי לחזור על משנתם. שורת הספסלים האחרונה, הדלת, שער החצר, ליד כל מקום ‘חדש’ ממין זה היו מתעכבים וחוזרים שוב ושוב על הדברים. ברחובה המתמשך של העיירה היו חולפים בדרכם ליד עמוד חשמל ורה”י היה נעצר ליד העמוד ״הנה עוד מקום מצוין לחזור שוב על הלימוד״. לרוב היתה ה’חזרה’ מסתיימת בשעה של שחרית, כאשר צריכים היו כבר לסוב על עקביהם כדי להגיע לתפילה. כך בתקופה של פחות מחצי שנה, בקביעות שנמשכה שש שבע ושמונה שעות, למדו השניים את כל הירושלמי ורכשו בו ידיעה יסודית ומקיפה.
בשבילי הלכה
Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita
שבת חנוכה
פרסומי ניסא
שבת כ”ג ע”ב נר חנוכה עדיף מקידוש היום דפרסומי ניסא עדיף מתדיר, ובתוס’ שם לענין קריאת ר”ח לפני חנוכה הקשו מגמ’ דפרסומי ניסא עדיף (דפשיטא להו לתוס’ דקריאת התורה דחנוכה יש בו ג”כ דין פרסומי ניסא), ותי’ היינו דוקא אם א”א לקיים שניהם אבל לענין קדימה תדיר קודם. וצ”ע החילוק.
ובעיקר דברי הגמ’ הנ”ל דפרסומי ניסא עדיף מתדיר, ע’ עמק ברכה עמ’ ס”ט שהקשה דדין תדיר הוא מדאורייתא כמפורש בזבחים, ותי’ חדא דהיכא דאחד דוחה השני ולא הוי לענין קדימה אולי אין דין תדיר מדאורייתא, ובזה מבואר חילוק התוס’.
ועוד תי’ דגם מעלת פרסומי ניסא הוא מה”ת דכתיב בפ’ עקב וזכרת את כל הדרך וע’ ס’ חרדים במ”ע מה”ת התלויות בלב פ”א (בדפוס חדש פרק ט’) אות כ”ג שכתב בשם רבינו יונה בשע”ת ש”ג י”ז שהוא מ”ע מה”ת לזכור הנסים במדבר, וכתב שם דנלמוד מזה ק”ו לזכור החסדים שעושה עמנו תמיד ק”ו מנסים של אבותינו וכו’.
(וע”ע גרי”פ על רס”ג מצוה נ”ט בשם מעשה נסים מר”א בן הרמב”ם סי’ א’ מה שכתב לו ר’ דוד הבבלי, דחיוב פרסומי ניסא מדכתיב ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי וע”ש בתו”כ).
(וע’ ר’ בחיי פ’ וישלח עה”פ כי במקלי עברתי, מכאן שחייב אדם שיזכור ימי הרעה בימי השלוה כדי שיתבונן ביתרונו ויודה להקב”ה ע”ז, וכן אמר שלמה המלך ע”ה, קהלת ז’ י”ד, ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה, פי’ ביום טובה ראה ביום רעה).
להודות ולהלל – ובגדר חיוב הודאה
Partzovitz, Hagaon Harav Tzvi Shlita
וקבעום ועשאום ימים טובים בהלל ובהודאה, ותמהו בזה חכמים מה פירוש קביעות ימים להודאה, דבשלמא קביעות ימים להלל, הרי מכיון שדין הלל הוא דין מיוחד באלו הימים, הרי שנקבעו הימים לימי שמחה והלל, אך חובת הודאה הוי חיוב שחייבים להודות בכל יום, אלא שנוסף ונתקן להוסיף ולכלול הודאה גם על הניסים של חנוכה, וא”כ מה הפירוש שנקבעו הימים להודאה, וגם בשלמא בהלל נקבעו הימים לימי שמחה והלל, אך בהודאה האם שייך לקבוע ימים להודאה.
והנה גם ידוע מ”ש בכתבי האר”י שמתתיהו ובית חשמונאי תקנו את מידת ההוד, והנה יעוי’ בס’ שפתי חיים שהביא מתקוני זוהר “תמניא דביה הוה משבח דוד הודו לה’ ודא הוד ודאי”, וכנראה מזה שההודאה של אלו הימים הוי השלמת מידת ההוד, וגם בזה יש להבין מה ענין מיוחד יש בהודאה דימי חנוכה.
* * *
ברמב”ם איתא בסוף הל’ חנוכה מצות נר חנוכה חביבה היא עד מאד, וצריך האדם ליזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח הא-ל והודיה לו על הניסים שעשה לנו וכו’ ושואל ומוכר כסותו, והנה מד’ הר”מ נ’ שבעיקר עצם הנר-חנוכה מתקיים הודאה על הנס, וכבר נודע לפרש דכן פי’ הר”מ בהא דקבעום ימים טובים בהלל ובהודאה, דהך הודאה הכוונה להדלקת הנר [וזה שלא כפירש”י דקבעום בהודאה היינו לומר על הניסים, דהרי הר”מ לא הביא לדין על הניסים בהלכות חנוכה כלל] וכ”ה בפסקי הריא”ז שבת לשנה אחרת קבעום שמונה ימים שגומרים בהם את ההלל, ומודים על הנס בהדלקת נרות, אלא דכמובן דיש להסביר איך מקיימים דין הודאה בהדלקת הנר, וביותר דהרי עיקרו של קביעות נ”ח הוי בפרסומי ניסא, והרי כ”ה ברמב”ם בריש הל’ חנוכה ומפני זה התקינו חכמים שיהי’ שמונת הימים האלו וכו’ ימי שמחה והלל, ומדליקין בהם הנרות וכו’ להראות ולגלות הנס, ולשי’ הר”מ דמה שקבעום להודות הוי בהדלקת הנרות, הרי בכלל הקביעות הוי להדליק ולפרסם הנס, וזה בודאי אינו מובן מה שייך להודות ע”י פרסומי ניסא.
והנה יש להוסיף דהנה במש”כ הר”מ דמצות נר חנוכה חביבה היא עד מאד נראה בס”ד ההסבר דהנה מגילת תענית בטלה חוץ מחנוכה, והנה בשבת דף י”ג איתא מי כתב מגילת תענית אמרו חנני’ בן חזקיהו וכו’ שהיו מחבבין את הצרות, וברש”י שנגאלו מהן והנס חביב עליהן להזכירו לשבחו של הקב”ה, והנה אע”פ שבטלה מגילת תענית מ”מ ימי חנוכה לא בטלו, וכדאי’ בר”ה דף י”ח ב’ משום שמיפרסם ניסא, וזה כוונת הר”מ דמצות נר חנוכה חביבה היא וכשאר ימים שנקבעו במגילת תענית, ולא עוד אלא שחביבה עוד מאד, כי נכלל בה פרסומי ניסא וכ”ז כמש”נ בשי’ הר”מ דעצם הנ”ח הוי להודאה, ויהיה הפירוש דעל כן חביב הנר – חנוכה משום דבהם מודה על הנס ע”י ההדלקה ופרסומי ניסא, וזה המשך ד’ הר”מ שם, דמכיון שהיא חביבה עד מאד ע”כ יזהר בה ושואל ומוכר כסותו שזהו מדין פרסומי ניסא. [וכ”ז לא כפירש”י ר”ה שם].
והנה בדין ארבעה צריכים להודות אי’ בברכות נ”ד דצריך לאודויי קמי’ עשרה ותרי מינייהו רבנן, והיינו שענין ההודאה שיהי’ בתוך קהל, וכן מצינו בלחמי תודה דבספורנו ויקרא ז’ אי’ במיני המצה רבים הם, כי ברבות הלחם יתפרסם הנס לאוכלים רבים, וכ”ה בפירוש העמק דבר לנצי”ב שם דתכלית תודה כדי לספר חסדי ה’, ומטעם זה ריבה הכתוב בלחם ומיעט בזמן כדי דיהי’ מרבים רעים וכו’ ויהי’ ספור הנס לפני רוב אנשים, ובאמת שכ”ז מקרא מלא יודו לה’ חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה, וכ”ה בספר חיי אדם דכן ינהג האדם דמי שנעשה לו נס, יודה ויספר ברבים את דבר הצלתו.
ובביאור הדבר נראה דהנה בכ”מ מצינו שמנה את ההודאה בכלל לשונות של שבח ותהילה, וכגון שכן חובת כל היצורי’ לפניך ה’ להודות להלל ולשבח וכו’. וכן וכל עמך בית ישראל יודו ויברכו וישבחו ויפארו, וכן טוב להודות לד’ לפיכך יפארו ויברכו וירוממו וכו’, וכן איברים שפלגת בנו הן הם יודו ויברכו וישבחו ויפארו. והרי שזה מכלל לשונות של שבח והלל.
ונראה דענין הודאה שמודה ומעיד בטובתו של הקב”ה, וכ”נ מפשטות ד’ מדרש שוח”ט תהילים קי”ח יאמר נא ישראל, אין נאה מן האדם שיאמר שהוא טוב על עצמו, אלא אם אחרים מעידים עליו שהוא טוב, ומי מעיד בהקב”ה יעקב שאמר החסד שעשית עמדי וכו’ שנאמר קטונתי מכל החסדים, הרי שעיקר ההודאה של הודו לה’ כי טוב וכו’ הוי הודאה ועדות שהוא טוב, וזה נראה מכל ד’ הרמב”ן הנודעים בס”פ בא דכוונת כל המצוות שנאמין בד’ ונודה אליו שהוא בראנו, ואין לעליון בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה שם לאלוקיו שבראו, וכוונת רוממות הקול וכו’, וכוונת בתי הכנסיות וכו’ שיהי’ מקום שיתקבצו ויודו לא’ שבראם, ויפרסמו זה ויאמרו בריותיך אנחנו.
[ולדוגמא יש להביא עוד מ”ש בהקדמת עונג יו”ט בשם המהרי”ט ז”ל בפי’ מה אשיב, שמרישא אמר אני עבדך בן אמתך להורות שהכל שלו, ואח”כ אומר פתחת למוסרי, שלכאורה הרי הרשות נתונה, וכביכול ביד האדם לעשות כרצונו, וע”ז אומר לך אזבח זבח תודה, להורות שאינו כן, וז”ל שם, לשון הודאה נופל על מה שיכול לכפור בו, אבל מה שא”י לכפור ל”מ הודאה וכדאי’ בחו”מ סי’ פ”ז, וע”כ אומר אני לא כן עמדי אלא אבא להודות שהכל ממך, ומפורש בדבריו דהוי הודאת בע”ד ממש].
ומעתה מובן שהודאה ועדות זו הרי היא מכלל שבחו של מקום, ונמנית בכל לשונות של שבח, וכאמור הכל יודוך הכל ישבחוך והכל יאמרו אין קדוש לה’, וזה ביאור הענין שהודאה נאמרת ברבים ותודה נאכלת בהמון, כי תכלית תודה לספר חסדי ד’ וכד’ הנצי”ב.
ואולי יש להוסיף ביאור והבנה בכ”ז דלכאו’ מה הסבר חיוב מקבל הטובה להעיד ולהודות על גודל חסדי ה’, (ולמה לא יחוייב בזה כל מי שראה את הטובה) ונראה בהקדם ד’ הילקו”ש תהילים קי”ח הודו לד’ כי טוב אין לישראל ממה שישלמו להקב”ה אלא הודאה בלבד על כל הטובה שהוא עושה להם. וההסבר בזה (וסייעני לזה חכ”א שליט”א) דהנה עיקר כוונת הבריאה הוי להיטיב, וההשפעה וההטבה הוי ע”י תהילות ישראל וכמש”א יושב תהילות ישראל וכמ”ש בתרגום תהילים כ”ב מייתב עלמא על תושבחן ישראל, והיינו שזהו המהלך שהקב”ה מטיב ע”י ההודאה והתהילות, דנמצא שבהודאה מתקיים רצון ה’ להיטיב, וזה כביכול התשלום שמשלם מקבל הטובה על הטובה, וע”כ מוטל על מקבל הטובה את העדות וההודאה על חסדי ה’. (ויעוי’ בס’ יהל אור להגר”א ז”ל).
והרי מעתה פשוט ענין ההודאה שיש בהדלקת נר חנוכה, והיינו שבעצם ההדלקה הרי מודה ומעיד על הניסים שנעשהו עמנו, וזהו ענין פרסומי ניסא שמכלל דין ההודאה שתתפרסם ותאמר ברבים, וממש כד’ הרמב”ן שיודו לא-ל ויפרסמו את זה, וזה כוונת תפילה בבתי כנסיות יעו”ש. [וכ”ה גם ענין פרסומי ניסא בד’ כוסות [עי’ פסחים קי”ב א’] מכיון שעיקרם להודאה הרי כלל הוא בהודאה שיש לפרסמה ברבים] ובאמת דבחנוכה גופא דיש להזכיר על הניסים בתפילה ובבהמ”ז משום פרסומי ניסא וכ”ה בשבת כ”ד א’, ועל הניסים הרי הוא להודאה, וכמ”ש ברש”י, ע”כ יש בו ענין פרסומי ניסא (והנה יעוי’ בס’ מנחת שלמה ח”ב למרן הגרש”ז אוירבך זצ”ל שעמד בד’ הרמב”ם שההודאה הוי ע”י הדלקת הנר אמנם יעוי’ בלשונו שכ’ וז”ל “דהדלקת הנר היא עצמה ההודאה וההלל, כלומר שע”י זה יתן אל לבו להודות לד'” ומלשונו נראה לכאורה שהוי זה כהכשר כדי שיתן אל לבו להודות, אכן לכל הנ”ל יהי’ הפי’ דבגוף ההדלקה יש הודאה. ולכאורה יעו”ש עוד בכמה נפ”מ להלכה, ויש לדון בכ”ז].
ב.
אלא שיש לעיין למה נשתנה הך – הודאה, ונקבעה במעשה ובהדלקה, והרי בכ”מ הודאה נאמרת באמירה ובפה, וצ”ע ואולי יש להעמיק יותר בההודאה שבהדלקת הנרות, דהנה מבו’ בכ”מ שהיוונים פגמו במידת ההוד, והיינו שהתגלות מידת ההוד בבריאה וכמ”ש לך ה’ הגדולה והגבורה וכו’ וההוד, והיינו שלך ה’ ההוד היינו שבבריאה עצמה מתגלה ההודאה והעדות למלכותו ומידותיו – כי ההודאה זה ההוד וכדלעיל – וע”כ היוונים שהכחישו כחו של מעלה, מיעטו את התגלות מידת ההוד בבריאה, ונפגם העדות וההודאה בבריאה. וכנגד זה תקנו בית חשמונאי את מידת ההוד ע”י הדלקת נר חנוכה, והביאור בזה, דהנה הרי בהדלקת המנורה במקדש הי’ עדות לכל באי עולם שהשכינה שרויה בישראל, ונרות חנוכה שהם המשך לנרות המנורה הרי גם בהם הודאה ועדות לשכינה, וכנראה זה ע”י ההודאה והעדות בניסים ובנפלאות, ומאחר שנתגלה בבריאה ההודאה ע”י הנרות, הרי בזה נתקנה מידת ההוד, ובזה יואר לנו ענין שאמר הקב”ה לאהרן שלך גדולה משלהם, ובפי’ הרמב”ן כ’ בזה קאי אנרות חנוכה, והנה ההוד זה מידתו של אהרן, וע”כ מה שנתגלה במנורה ההודאה והעדות לכל באי עולם שהשכינה שרויה הוי ע”י אהרן הכהן שלו מידת ההוד, ואמר הקב”ה שגם מידת ההודה שיתגלה בהודאה שבנר חנוכה הוי ע”י הכהנים בני חשמונאי, הרי שלך גדול משלהם. וא”כ מובן דנתקנה ההודאה בהדלקת הנרות דעל ידה יהי’ עדות בעצם הבריאה דוגמת העדות שבמנורה, לתקן מידת ההוד. (ובאמת דיש לומר באופן פשוט יותר, עפ”י הגמ’ ברכות לך ה’ ההוד זה בית המקדש, והיינו שההוד נתגלה בבריאה ע”י בית המקדש, ומשטמאו את המקדש ובטל העדות שבמנורה נפגם מידת ההוד בבריאה, אכן בגילוי הניסים ע”י המנורה נתקן מידת ההוד והודאה זו ממשכת גם בזמן הזה).
וא”כ מובן יותר מהו קביעות ימים להודאה, וכבר הבאנו מה שתמהו חכמים הרי חובת הודאה הוי חיוב שבכל יום, אמנם הימים האלו נקבעו שבהם מתגלה ההודאה והעדות בבריאה, וזה הכוונה שנקבעו הימים להודאה, וכ”ז מפורש בתיקונים שם ואיהו הוד תמניא יומי דחנוכה (הובא בשפתי חיים שם) ובאמת דעיקר הך מילתא דבהדלקה מתקיים הודאה נראה גם בדברי רש”י שבת כ”ד א’ כולה מילתא דחנוכה עיקרה להודות נתקנה, וכנראה דזה קאי גם הדלקת הנרות, והיינו כי עיקר ענין הנרות הוי הודאה ועדות וכמבו’ לעיל.
Parsha Preview
Wagschal, Harav Hagaon Yehuda Shlita
The Little Light Amidst the Darkness
Parashas Mikeitz/Chanukah
Harav Hagaon Yehuda Wagshal
We see from Chazal that there’s something unique and special about the Yom Tov of Chanukah. This Yom Tov, the Gemara says, was established l’hodos ulehallel. Now, it’s clear that there are many things about the nissim, בימים ההם בזמן הזה, that we should be thankful for. On other Yamim Tovim, like Pesach, Sukkos, and Shavuos, there’s also plenty to be thankful for: Yetzias Mitzrayim, Mattan Torah, the ananei hakavod. But those aren’t Yamim Tovim of hodaah specifically. Chanukah is different. The essence of the Yom Tov is hodaah.
In order to understand this, we need to gain a deeper understanding of the middah of hodaah.
We know that there’s a mitzvah to remember the incident with Miriam every day: זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה’ אֱלֹקֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. It’s one of the sheish zechiros that we’re supposed to say every day. The Arizal notes that all these six remembrances are alluded to in the words of the berachah of Ahavah Rabbah, which we say before Krias Shema. The zechirah of Miriam, he says, is alluded to in the words להודות לך, since those words remind us that the mouth Hakadosh Baruch Hu gave us was created for the purpose of thanking Hashem, not for talking lashon hara.
It sounds like hodaah and lashon hara are opposites. But I would think the opposite of lashon hara is lashon tov, or maybe shtikah. Why is hodaah, thanking Hakadosh Baruch Hu, the opposite of lashon hara?
The aveirah of lashon hara, Chazal tell us, is different from all other aveiros. All other aveiros bring a person pleasure, and that’s why it’s a nisayon to avoid the aveirah. Lashon hara, in contrast, provides no real pleasure. Why, then, would a person speak lashon hara? If it provides no pleasure, why is it such a major nisayon?
See No Evil, Speak No Evil
Hakadosh Baruch Hu created every person with an innate need to feel good about himself, to feel satisfied and accomplished. That is a very important drive, which is given to us to motivate us to do the right thing. Since doing the right thing makes me feel good and accomplished, and if I don’t do the right thing I won’t have that good feeling, I am motivated to do the right thing.
Sometimes, however, a person feels empty, lacking, unaccomplished. Such a person is in danger of stumbling in the prohibition of lashon hara, since speaking lashon hara is an artificial way of making yourself feel good. When a person doesn’t feel good about himself, dwelling on other people’s flaws and shortcomings gives him the illusion of feeling good about himself — as if the other person has all the chesronos, and he doesn’t.
This idea is expressed by Rashi in this week’s parashah. The Torah says that in Pharaoh’s dream, there were שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר, alluding to the seven years of plenty. We can understand that the cows being fat and robust would indicate the years of plenty, but what does their being good-looking, יְפוֹת מַרְאֶה, have to do with years of plenty? Rashi explains that during a time of plenty, people look good to others. When a person is satisfied, he looks at others and they look good to him. But when a person feels hungry, then people look at others begrudgingly, and they look bad.
That’s what spurs a person to speak lashon hara. A person who feels good about himself sees good in other people, but a person who’s starving, who feels empty and dissatisfied, sees bad, and that prompts him to speak lashon hara.
We are obligated to thank Hakadosh Baruch Hu for everything we have. The Chovos Halevavos explains that the reason people don’t always feel thankful to Hakadosh Baruch Hu is that they don’t realize what they have. They’re too fixated on what they don’t have, and on what other people have that they feel they should have, so they can’t even notice and appreciate what they do have. Therefore, they don’t thank Hashem.
When someone does thank Hakadosh Baruch Hu, it’s a sign that he’s not dwelling on what’s missing; he’s focusing on what he has.
This clarifies why lashon hara and hodaah are opposites of the same middah. Someone who’s starving will use his mouth to speak lashon hara, and he won’t thank Hashem, because in his mind, what does he have to be grateful for? But someone who’s satisfied and feels good about himself has no need to speak lashon hara, so he’ll use his mouth to thank Hakadosh Baruch Hu, not to speak lashon hara.
Did We Win?
Many times, Klal Yisrael were in galus, and eventually they left the galus, having emerged victorious over the empire that had subjugated them. In Galus Yavan, however, there was no total victory. The purpose of Galus Yavan, we say in Al Hanissim, was להשכיחם תורתך, and that never ended. Chazal note that from the time of Maamad Har Sinai until Galus Yavan, there was never any machlokes n Klal Yisrael. The mesorah, as transmitted at Har Sinai, remained intact, and the Torah was preserved exactly the way it was given.
The first Torah machlokes in Klal Yisrael began during Galus Yavan. That’s להשכיחם תורתך. Even after the Chashmona’im defeated the Yevanim, להשכיחם תורתך did not go away. The culture of Yavan, which the Greeks tried to instill in Klal Yisrael and the whole world, persisted. So what was the victory? We have a Yom Tov of Chanukah because we defeated Yavan, but if the Torah continued to be forgotten, and the culture of Yavan endured, then how can we claim victory?
Chazal teach that Yavan is symbolized by darkness: וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם. That means that before Galus Yavan, there was only light, no darkness. After Yavan was defeated, the darkness remained, but within that darkness, there was a nes, the nes of the neiros. Amid the darkness, there was a small light — and that was the victory.
The victory over Yavan was not banishing the darkness, but having light within the darkness. Although we are still forgetting a lot of Torah, as we move further and further away from Maamad Har Sinai, and although so much of Yavan’s culture still seeps into our consciousness, causing much darkness, still, we can light a small fire and have light amid the darkness of galus.
What value is there, one might argue, in one little ner surrounded by darkness?
If we don’t learn to appreciate what we have while we’re still in galus, then the darkness will remain. The only way we can win over Yavan is by having the light amid the darkness, and valuing and appreciating that little ner. It’s pitch dark all over, but when we focus on the small ner that we have and cherish it, we no longer feel the gnawing hunger and emptiness of the darkness around us. Instead, we feel satisfied with the little light that we have — and that’s the victory over Yavan.
This is why the Yom Tov of Chanukah was established l’hodos ulehallel. We need to stress this point, that the only way out of Galus Yavan is to appreciate the small ner we still have and build our lives around it.
As the galus continues, there is so much darkness in Klal Yisrael, so much tumah. Our challenge is to find the light and value it, no matter how small it is, and to thank Hakadosh Baruch Hu for the bit of light we still have. This is relevant on a Klal Yisrael level and also on a personal level. A person might feel overwhelmed by the darkness in his life, to the point that he forgets to notice and give thanks for the little bit of light that remains. Chanukah teaches us that despite the darkness that envelops us, we have to focus and build on that ner amid the darkness.