דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l

הנשיקה שבנס חנוכה
מאי חנוכה, [על איזה נס קבעוה, רש”י], דת”ר כשנכנסו יוונים להיכל טימאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כה”ג, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד, נעשה נס והדליקו ממנו שמונה ימים, לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה (שבת כא.).
הרי שנקבע החנוכה משום נס פך השמן.

וצ”ב: הרי עמדה מלכות יוון להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך, ונעשו להם כל הניסים הגדולים שאנו מזכירים ב’על הנסים’ והדעת נותנת שייקבעו את חנוכה על ניסי ההצלה של כלל ישראל?

ויש לבאר בדרך משל, במשפחה אחת אבד יהלום יקר ערך, אשר היה ירושה להם מדור דור. כל בני הבית הצטערו מאוד וטרחו בכל כוחם לחפש את היהלום. לבסוף הילד הקטן מצא את היהלום, עמד אביו ונשקו בראשו. המשפחה כולה שמחה מאוד, אולם לילד נוספה שמחה נוספת, שמחת הנשיקה מאביו.

עפ”ז מובנת חשיבותו של נס פך השמן, אין הוא דומה כלל לנסים הגדולים שנעשו בהצלת כלל ישראל. נס זה הוא “רק” כדי שיוכלו להדליק את המנורה בטהרה, למרות שטומאה הותרה בציבור. אך זה גופא שעשה הקב”ה בתוך הניסים הגדולים של הצלת כלל ישראל נס נוסף שכביכול אינו נצרך, הרי זה גילוי מיוחד של אהבתו ית’ כלפי כלל ישראל, ונס זה כולו הוא “נשיקה” של אהבה לכלל ישראל. לפיכך קבעו דוקא עליו את השמחה וההלל של חנוכה.

מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה

נלב”ע ביום ג’ בטבת – זאת חנוכה תשל”ט

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l

מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה
נלב”ע ג’ בטבת תשל”ט
מן הדברים המופלאים אצל מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה
היתה יכולתו לחזור אין ספור פעמים על נקודה אחת, לבחון אותה היטב שוב ושוב, לפשט בה כל קמט ולהבהיר בה כל ערפול. גם כאשר הכל היה נהיר ופשוט לכאורה נהג מרן רה”י לחזור ולשנן את העניין כדי ששמץ ממנו לא ישמט ולא ישכח חלילה.

אחד מתלמידיו, שלימים היה מרביץ תורה חשוב, סיפר שפעם אחת כשניגש לדבר עם רה”י לשאת ולתת אתו מצאו שקוע בעיון ברמב״ם. בזמן שעמד ליד רה”י, אשר לא חש בנוכחותו, ספר את מספר הפעמים שמרן חזר על אותן שורות ברמב״ם. מה קדם לאותו רגע לא ידע, אולם מרגע שעמד לידו ועד לרגע שררה”י הרים את עיניו והבחין בו, ספר עשרים וחמש פעמים של חזרה ושינון בריכוז נפלא.

המראה נחרט עמוקות בתוככי נפשו. שקדנותו העקשנית והחודרת שלא שלטה בה עייפות ושבעה, היתה גורם מחנך רב משקל שהוטבע בנפשם של תלמידיו. לנוכח המאמץ האדיר שהשקיע מרן רה”י בלימוד, לא היה ערך ומשקל כלשהו ל’התמדה’ ו’יגיעה’ במונחים מקובלים.

אלה שזכו להסתופף במחיצתו רכשו לעצמם אמות מדה נבדלות ונעלות בכל הקשור ללימוד התורה. עם אחד הבחורים למד ר’ חיים ירושלמי. אחרי לילה של לימוד מפרך היה קם עם החברותא, שהיה האחרון לאותו לילה, ובדרך אל מעונם לחטיפת תנומה קלה, היו חוזרים בצוותא על תלמודם. כל שינוי מקום בדרך היה הופך ל’תחנה’, לידה היו מתעכבים כדי לחזור על משנתם. שורת הספסלים האחרונה, הדלת, שער החצר, ליד כל מקום ‘חדש’ ממין זה היו מתעכבים וחוזרים שוב ושוב על הדברים. ברחובה המתמשך של העיירה היו חולפים בדרכם ליד עמוד חשמל ורה”י היה נעצר ליד העמוד ״הנה עוד מקום מצוין לחזור שוב על הלימוד״. לרוב היתה ה’חזרה’ מסתיימת בשעה של שחרית, כאשר צריכים היו כבר לסוב על עקביהם כדי להגיע לתפילה. כך בתקופה של פחות מחצי שנה, בקביעות שנמשכה שש שבע ושמונה שעות, למדו השניים את כל הירושלמי ורכשו בו ידיעה יסודית ומקיפה.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

שבת חנוכה

פרסומי ניסא

שבת כ”ג ע”ב נר חנוכה עדיף מקידוש היום דפרסומי ניסא עדיף מתדיר, ובתוס’ שם לענין קריאת ר”ח לפני חנוכה הקשו מגמ’ דפרסומי ניסא עדיף (דפשיטא להו לתוס’ דקריאת התורה דחנוכה יש בו ג”כ דין פרסומי ניסא), ותי’ היינו דוקא אם א”א לקיים שניהם אבל לענין קדימה תדיר קודם. וצ”ע החילוק.

ובעיקר דברי הגמ’ הנ”ל דפרסומי ניסא עדיף מתדיר, ע’ עמק ברכה עמ’ ס”ט שהקשה דדין תדיר הוא מדאורייתא כמפורש בזבחים, ותי’ חדא דהיכא דאחד דוחה השני ולא הוי לענין קדימה אולי אין דין תדיר מדאורייתא, ובזה מבואר חילוק התוס’.

ועוד תי’ דגם מעלת פרסומי ניסא הוא מה”ת דכתיב בפ’ עקב וזכרת את כל הדרך וע’ ס’ חרדים במ”ע מה”ת התלויות בלב פ”א (בדפוס חדש פרק ט’) אות כ”ג שכתב בשם רבינו יונה בשע”ת ש”ג י”ז שהוא מ”ע מה”ת לזכור הנסים במדבר, וכתב שם דנלמוד מזה ק”ו לזכור החסדים שעושה עמנו תמיד ק”ו מנסים של אבותינו וכו’.

(וע”ע גרי”פ על רס”ג מצוה נ”ט בשם מעשה נסים מר”א בן הרמב”ם סי’ א’ מה שכתב לו ר’ דוד הבבלי, דחיוב פרסומי ניסא מדכתיב ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי וע”ש בתו”כ).

(וע’ ר’ בחיי פ’ וישלח עה”פ כי במקלי עברתי, מכאן שחייב אדם שיזכור ימי הרעה בימי השלוה כדי שיתבונן ביתרונו ויודה להקב”ה ע”ז, וכן אמר שלמה המלך ע”ה, קהלת ז’ י”ד, ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה, פי’ ביום טובה ראה ביום רעה).

להודות ולהלל – ובגדר חיוב הודאה

Hagaon Harav Tzvi Partzovitz Shlita

וקבעום ועשאום ימים טובים בהלל ובהודאה, ותמהו בזה חכמים מה פירוש קביעות ימים להודאה, דבשלמא קביעות ימים להלל, הרי מכיון שדין הלל הוא דין מיוחד באלו הימים, הרי שנקבעו הימים לימי שמחה והלל, אך חובת הודאה הוי חיוב שחייבים להודות בכל יום, אלא שנוסף ונתקן להוסיף ולכלול הודאה גם על הניסים של חנוכה, וא”כ מה הפירוש שנקבעו הימים להודאה, וגם בשלמא בהלל נקבעו הימים לימי שמחה והלל, אך בהודאה האם שייך לקבוע ימים להודאה.

והנה גם ידוע מ”ש בכתבי האר”י שמתתיהו ובית חשמונאי תקנו את מידת ההוד, והנה יעוי’ בס’ שפתי חיים שהביא מתקוני זוהר “תמניא דביה הוה משבח דוד הודו לה’ ודא הוד ודאי”, וכנראה מזה שההודאה של אלו הימים הוי השלמת מידת ההוד, וגם בזה יש להבין מה ענין מיוחד יש בהודאה דימי חנוכה.

* * *

ברמב”ם איתא בסוף הל’ חנוכה מצות נר חנוכה חביבה היא עד מאד, וצריך האדם ליזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח הא-ל והודיה לו על הניסים שעשה לנו וכו’ ושואל ומוכר כסותו, והנה מד’ הר”מ נ’ שבעיקר עצם הנר-חנוכה מתקיים הודאה על הנס, וכבר נודע לפרש דכן פי’ הר”מ בהא דקבעום ימים טובים בהלל ובהודאה, דהך הודאה הכוונה להדלקת הנר [וזה שלא כפירש”י דקבעום בהודאה היינו לומר על הניסים, דהרי הר”מ לא הביא לדין על הניסים בהלכות חנוכה כלל] וכ”ה בפסקי הריא”ז שבת לשנה אחרת קבעום שמונה ימים שגומרים בהם את ההלל, ומודים על הנס בהדלקת נרות, אלא דכמובן דיש להסביר איך מקיימים דין הודאה בהדלקת הנר, וביותר דהרי עיקרו של קביעות נ”ח הוי בפרסומי ניסא, והרי כ”ה ברמב”ם בריש הל’ חנוכה ומפני זה התקינו חכמים שיהי’ שמונת הימים האלו וכו’ ימי שמחה והלל, ומדליקין בהם הנרות וכו’ להראות ולגלות הנס, ולשי’ הר”מ דמה שקבעום להודות הוי בהדלקת הנרות, הרי בכלל הקביעות הוי להדליק ולפרסם הנס, וזה בודאי אינו מובן מה שייך להודות ע”י פרסומי ניסא.

והנה יש להוסיף דהנה במש”כ הר”מ דמצות נר חנוכה חביבה היא עד מאד נראה בס”ד ההסבר דהנה מגילת תענית בטלה חוץ מחנוכה, והנה בשבת דף י”ג איתא מי כתב מגילת תענית אמרו חנני’ בן חזקיהו וכו’ שהיו מחבבין את הצרות, וברש”י שנגאלו מהן והנס חביב עליהן להזכירו לשבחו של הקב”ה, והנה אע”פ שבטלה מגילת תענית מ”מ ימי חנוכה לא בטלו, וכדאי’ בר”ה דף י”ח ב’ משום שמיפרסם ניסא, וזה כוונת הר”מ דמצות נר חנוכה חביבה היא וכשאר ימים שנקבעו במגילת תענית, ולא עוד אלא שחביבה עוד מאד, כי נכלל בה פרסומי ניסא וכ”ז כמש”נ בשי’ הר”מ דעצם הנ”ח הוי להודאה, ויהיה הפירוש דעל כן חביב הנר – חנוכה משום דבהם מודה על הנס ע”י ההדלקה ופרסומי ניסא, וזה המשך ד’ הר”מ שם, דמכיון שהיא חביבה עד מאד ע”כ יזהר בה ושואל ומוכר כסותו שזהו מדין פרסומי ניסא. [וכ”ז לא כפירש”י ר”ה שם].

והנה בדין ארבעה צריכים להודות אי’ בברכות נ”ד דצריך לאודויי קמי’ עשרה ותרי מינייהו רבנן, והיינו שענין ההודאה שיהי’ בתוך קהל, וכן מצינו בלחמי תודה דבספורנו ויקרא ז’ אי’ במיני המצה רבים הם, כי ברבות הלחם יתפרסם הנס לאוכלים רבים, וכ”ה בפירוש העמק דבר לנצי”ב שם דתכלית תודה כדי לספר חסדי ה’, ומטעם זה ריבה הכתוב בלחם ומיעט בזמן כדי דיהי’ מרבים רעים וכו’ ויהי’ ספור הנס לפני רוב אנשים, ובאמת שכ”ז מקרא מלא יודו לה’ חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה, וכ”ה בספר חיי אדם דכן ינהג האדם דמי שנעשה לו נס, יודה ויספר ברבים את דבר הצלתו.

ובביאור הדבר נראה דהנה בכ”מ מצינו שמנה את ההודאה בכלל לשונות של שבח ותהילה, וכגון שכן חובת כל היצורי’ לפניך ה’ להודות להלל ולשבח וכו’. וכן וכל עמך בית ישראל יודו ויברכו וישבחו ויפארו, וכן טוב להודות לד’ לפיכך יפארו ויברכו וירוממו וכו’, וכן איברים שפלגת בנו הן הם יודו ויברכו וישבחו ויפארו. והרי שזה מכלל לשונות של שבח והלל.

ונראה דענין הודאה שמודה ומעיד בטובתו של הקב”ה, וכ”נ מפשטות ד’ מדרש שוח”ט תהילים קי”ח יאמר נא ישראל, אין נאה מן האדם שיאמר שהוא טוב על עצמו, אלא אם אחרים מעידים עליו שהוא טוב, ומי מעיד בהקב”ה יעקב שאמר החסד שעשית עמדי וכו’ שנאמר קטונתי מכל החסדים, הרי שעיקר ההודאה של הודו לה’ כי טוב וכו’ הוי הודאה ועדות שהוא טוב, וזה נראה מכל ד’ הרמב”ן הנודעים בס”פ בא דכוונת כל המצוות שנאמין בד’ ונודה אליו שהוא בראנו, ואין לעליון בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה שם לאלוקיו שבראו, וכוונת רוממות הקול וכו’, וכוונת בתי הכנסיות וכו’ שיהי’ מקום שיתקבצו ויודו לא’ שבראם, ויפרסמו זה ויאמרו בריותיך אנחנו.

[ולדוגמא יש להביא עוד מ”ש בהקדמת עונג יו”ט בשם המהרי”ט ז”ל בפי’ מה אשיב, שמרישא אמר אני עבדך בן אמתך להורות שהכל שלו, ואח”כ אומר פתחת למוסרי, שלכאורה הרי הרשות נתונה, וכביכול ביד האדם לעשות כרצונו, וע”ז אומר לך אזבח זבח תודה, להורות שאינו כן, וז”ל שם, לשון הודאה נופל על מה שיכול לכפור בו, אבל מה שא”י לכפור ל”מ הודאה וכדאי’ בחו”מ סי’ פ”ז, וע”כ אומר אני לא כן עמדי אלא אבא להודות שהכל ממך, ומפורש בדבריו דהוי הודאת בע”ד ממש].

ומעתה מובן שהודאה ועדות זו הרי היא מכלל שבחו של מקום, ונמנית בכל לשונות של שבח, וכאמור הכל יודוך הכל ישבחוך והכל יאמרו אין קדוש לה’, וזה ביאור הענין שהודאה נאמרת ברבים ותודה נאכלת בהמון, כי תכלית תודה לספר חסדי ד’ וכד’ הנצי”ב.

ואולי יש להוסיף ביאור והבנה בכ”ז דלכאו’ מה הסבר חיוב מקבל הטובה להעיד ולהודות על גודל חסדי ה’, (ולמה לא יחוייב בזה כל מי שראה את הטובה) ונראה בהקדם ד’ הילקו”ש תהילים קי”ח הודו לד’ כי טוב אין לישראל ממה שישלמו להקב”ה אלא הודאה בלבד על כל הטובה שהוא עושה להם. וההסבר בזה (וסייעני לזה חכ”א שליט”א) דהנה עיקר כוונת הבריאה הוי להיטיב, וההשפעה וההטבה הוי ע”י תהילות ישראל וכמש”א יושב תהילות ישראל וכמ”ש בתרגום תהילים כ”ב מייתב עלמא על תושבחן ישראל, והיינו שזהו המהלך שהקב”ה מטיב ע”י ההודאה והתהילות, דנמצא שבהודאה מתקיים רצון ה’ להיטיב, וזה כביכול התשלום שמשלם מקבל הטובה על הטובה, וע”כ מוטל על מקבל הטובה את העדות וההודאה על חסדי ה’. (ויעוי’ בס’ יהל אור להגר”א ז”ל).

והרי מעתה פשוט ענין ההודאה שיש בהדלקת נר חנוכה, והיינו שבעצם ההדלקה הרי מודה ומעיד על הניסים שנעשהו עמנו, וזהו ענין פרסומי ניסא שמכלל דין ההודאה שתתפרסם ותאמר ברבים, וממש כד’ הרמב”ן שיודו לא-ל ויפרסמו את זה, וזה כוונת תפילה בבתי כנסיות יעו”ש. [וכ”ה גם ענין פרסומי ניסא בד’ כוסות [עי’ פסחים קי”ב א’] מכיון שעיקרם להודאה הרי כלל הוא בהודאה שיש לפרסמה ברבים] ובאמת דבחנוכה גופא דיש להזכיר על הניסים בתפילה ובבהמ”ז משום פרסומי ניסא וכ”ה בשבת כ”ד א’, ועל הניסים הרי הוא להודאה, וכמ”ש ברש”י, ע”כ יש בו ענין פרסומי ניסא (והנה יעוי’ בס’ מנחת שלמה ח”ב למרן הגרש”ז אוירבך זצ”ל שעמד בד’ הרמב”ם שההודאה הוי ע”י הדלקת הנר אמנם יעוי’ בלשונו שכ’ וז”ל “דהדלקת הנר היא עצמה ההודאה וההלל, כלומר שע”י זה יתן אל לבו להודות לד'” ומלשונו נראה לכאורה שהוי זה כהכשר כדי שיתן אל לבו להודות, אכן לכל הנ”ל יהי’ הפי’ דבגוף ההדלקה יש הודאה. ולכאורה יעו”ש עוד בכמה נפ”מ להלכה, ויש לדון בכ”ז].

ב.

אלא שיש לעיין למה נשתנה הך –  הודאה, ונקבעה במעשה ובהדלקה, והרי בכ”מ הודאה נאמרת באמירה ובפה, וצ”ע ואולי יש להעמיק יותר בההודאה שבהדלקת הנרות, דהנה מבו’ בכ”מ שהיוונים פגמו במידת ההוד, והיינו שהתגלות מידת ההוד בבריאה וכמ”ש לך ה’ הגדולה והגבורה וכו’ וההוד, והיינו שלך ה’ ההוד היינו שבבריאה עצמה מתגלה ההודאה והעדות למלכותו ומידותיו – כי ההודאה זה ההוד וכדלעיל – וע”כ היוונים שהכחישו כחו של מעלה, מיעטו את התגלות מידת ההוד בבריאה, ונפגם העדות וההודאה בבריאה. וכנגד זה תקנו בית חשמונאי את מידת ההוד ע”י הדלקת נר חנוכה, והביאור בזה, דהנה הרי בהדלקת המנורה במקדש הי’ עדות לכל באי עולם שהשכינה שרויה בישראל, ונרות חנוכה שהם המשך לנרות המנורה הרי גם בהם הודאה ועדות לשכינה, וכנראה זה ע”י ההודאה והעדות בניסים ובנפלאות, ומאחר שנתגלה בבריאה ההודאה ע”י הנרות, הרי בזה נתקנה מידת ההוד, ובזה יואר לנו ענין שאמר הקב”ה לאהרן שלך גדולה משלהם, ובפי’ הרמב”ן כ’ בזה קאי אנרות חנוכה, והנה ההוד זה מידתו של אהרן, וע”כ מה שנתגלה במנורה ההודאה והעדות לכל באי עולם שהשכינה שרויה הוי ע”י אהרן הכהן שלו מידת ההוד, ואמר הקב”ה שגם מידת ההודה שיתגלה בהודאה שבנר חנוכה הוי ע”י הכהנים בני חשמונאי, הרי שלך גדול משלהם. וא”כ מובן דנתקנה ההודאה בהדלקת הנרות דעל ידה יהי’ עדות בעצם הבריאה דוגמת העדות שבמנורה, לתקן מידת ההוד. (ובאמת דיש לומר באופן פשוט יותר, עפ”י הגמ’ ברכות לך ה’ ההוד זה בית המקדש, והיינו שההוד נתגלה בבריאה ע”י בית המקדש, ומשטמאו את המקדש ובטל העדות שבמנורה נפגם מידת ההוד בבריאה, אכן בגילוי הניסים ע”י המנורה נתקן מידת ההוד והודאה זו ממשכת גם בזמן הזה).

וא”כ מובן יותר מהו קביעות ימים להודאה, וכבר הבאנו מה שתמהו חכמים הרי חובת הודאה הוי חיוב שבכל יום, אמנם הימים האלו נקבעו שבהם מתגלה ההודאה והעדות בבריאה, וזה הכוונה שנקבעו הימים להודאה, וכ”ז מפורש בתיקונים שם ואיהו הוד תמניא יומי דחנוכה (הובא בשפתי חיים שם) ובאמת דעיקר הך מילתא דבהדלקה מתקיים הודאה נראה גם בדברי רש”י שבת כ”ד א’ כולה מילתא דחנוכה עיקרה להודות נתקנה, וכנראה דזה קאי גם הדלקת הנרות, והיינו כי עיקר ענין הנרות הוי הודאה ועדות וכמבו’ לעיל.