דברי רבותינו
Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l
הנשיקה שבנס חנוכה
מאי חנוכה, [על איזה נס קבעוה, רש”י], דת”ר כשנכנסו יוונים להיכל טימאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כה”ג, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד, נעשה נס והדליקו ממנו שמונה ימים, לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה (שבת כא.).
הרי שנקבע החנוכה משום נס פך השמן.
וצ”ב: הרי עמדה מלכות יוון להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך, ונעשו להם כל הניסים הגדולים שאנו מזכירים ב’על הנסים’ והדעת נותנת שייקבעו את חנוכה על ניסי ההצלה של כלל ישראל?
ויש לבאר בדרך משל, במשפחה אחת אבד יהלום יקר ערך, אשר היה ירושה להם מדור דור. כל בני הבית הצטערו מאוד וטרחו בכל כוחם לחפש את היהלום. לבסוף הילד הקטן מצא את היהלום, עמד אביו ונשקו בראשו. המשפחה כולה שמחה מאוד, אולם לילד נוספה שמחה נוספת, שמחת הנשיקה מאביו.
עפ”ז מובנת חשיבותו של נס פך השמן, אין הוא דומה כלל לנסים הגדולים שנעשו בהצלת כלל ישראל. נס זה הוא “רק” כדי שיוכלו להדליק את המנורה בטהרה, למרות שטומאה הותרה בציבור. אך זה גופא שעשה הקב”ה בתוך הניסים הגדולים של הצלת כלל ישראל נס נוסף שכביכול אינו נצרך, הרי זה גילוי מיוחד של אהבתו ית’ כלפי כלל ישראל, ונס זה כולו הוא “נשיקה” של אהבה לכלל ישראל. לפיכך קבעו דוקא עליו את השמחה וההלל של חנוכה.
מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה
נלב”ע ביום ג’ בטבת – זאת חנוכה תשל”ט
דברי הימים
חנוכה ברכבת הטרנס-סיבירית
כסלו תש”א. בדרך נס קיבלו תלמידי הישיבה מהשלטונות הרוסיים את האישור המיוחל לעזוב את ליטא לכיוון יפן. בשלב ראשון, עלו על הרכבת הטרנס-סיבירית ארבעה מתלמידי הישיבה, אשר נשלחו ראשונים כדי לוודא שלא טמונה מלכודת רוסית באישורים שניתנו.
מיד כשעלו לרכבת בחרו לעצמם תא קטן וצדדי עם חלון הפונה החוצה. ליל א’ של חנוכה הגיע, דלת התא נסגרה לגמרי, ליד החלון נדלק בלב חרד נר ראשון של חנוכה ובלחש הזדמר הפיוט ‘מעוז צור’. ב”ה דבר לא קרה, אילו אנשי הבולשת הרוסית שנמצאים על הרכבת יגלו זאת, אחת דתם…
ליל שני של חנוכה, הנרות הודלקו שוב ובס”ד דבר לא הפריעם. הנרות כבר כבו ורוב נוסעי הרכבת נמו את שנתם. לפתע, ב11 בלילה, דפיקה איתנה נשמעה על דלת התא. הזר לא הרפה והלב כמעט שנדם מאימה. הדלת נפתחה ואל התא נכנס גנרל רוסי בכיר וסגר את הדלת. הדם קפא בעורקים.
“ראיתי את נרות החנוכה שהדלקתם. יהודי אני, בן של שמש ביהכ”נ במינסק, בגיל אחת עשרה נלקחתי מבית אבי לצבא הרוסי. אולם זוכר אני את הדלקת נרות החנוכה בבית אבי. אנא תנו גם לי נר להדליק” אמר הגנרל. הספקות עדיין לא הרפו, אך בלית ברירה נתנו לו הבחורים נר להדליק. ברכות “להדליק נר של חנוכה” ו”שעשה ניסים” בקעו מגרונו כשדמעות זולגות מעיניו. ניכר היה שאכן לב יהודי פועם בקרבו. בשאר לילות החנוכה הצטרף הגנרל היהודי-רוסי להדלקת הנרות בתא הקטן.
בשבילי הלכה
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
חנוכה
קריאת התורה של חנוכה בפרשת הנשיאים
הכהן ולוי מחלקים הנשיא של היום לשנים, ונחלקו הראשונים ומנהגים מה יקראו לשלישי. ופסק הרמ”א דקורא שלישי ביום שלאחריו, אבל השו”ע כתב שחוזר על אותו נשיא פעם שני, וכן המנהג בא”י.
וטעם השו”ע, דאף שכתב השו”ע קל”ז בשם אבודרהם שאם קורא מה שקרא העולה שלפניו לא יצא כלל, צ”ל דשאני הכא דלא אפשר בענין אחר וכמ”ש שם השו”ע לענין פרי החג. וע”ז חולק הרמ”א וס”ל דחשיב אפשר בדרך אחר. ויסוד השאלה אי קריאה של יום מחר חשיב מענין הקריאה, או חשיב שלא מענינו.
(וכבר העירו על מנהג אשכנזים בא”י דביום שמיני קוראים לשלישי ביום התשיעי וזה סותר דעת השו”ע בכל ימי חנוכה. וע”ע שד”ח חנוכה אות י”ב בשם החיד”א בחיים שאל סוס”י ק’ שכתב כמנהג הספרדים לחזור על יום השמיני. ומובא גם בכפה”ח סקי”א. ובאמת משמעות המ”ב תרפ”ד ד’ הוא כמנהג הספרדים).
וע’ ברכ”י תרפ”ד ה’ בקריאת התורה שאם טעה וקראו ביום ב’ של חנוכה פרשת נשיא של יום ג’ יצאו דאין קפידא בימים. ומובא במ”ב. (ובמחנה חיים או”ח ח”ג נ”א חולק על הברכ”י, וס”ל דכל יום מיוחד דוקא לנשיא שלו). והקשו על הברכ”י, דבשלמא למ”ב א”ש כיון דפסק הרמ”א דקורא שלישי ביום שלאחריו, אבל הברכ”י הרי קורא כשו”ע שחוזר על אותו נשיא פעם שני, וע”כ אף שכתב השו”ע קל”ז בשם אבודרהם שאם קורא מה שקרא שלפניו לא יצא כלל, צ”ל דשאני הכא דחשיב לא אפשר, וכיון דכל הטעם משום דלא אפשר א”כ בקרא יום ג’ ביום ב’ הרי היה יכול לקרות יום ד’ ואמאי יצא כשקרא יום ג’ לשלישי ג”כ. ואין לומר דהא דכתב שם השו”ע דלא אפשר שאני כגון סוכה, וכן סבר השו”ע בחנוכה, היינו כל קריאה של סוכה וחנוכה לא הקפידו, דהרי בב”ה סוס”י רפ”ב כתב שם לענין מפטיר בטעה דחשיב לא אפשר ויוצא גם כשקורא אותו פעם שנית, (וכ”כ הפמ”ג בא”א סוס”י קל”ז וכן בפר”ח), וחזינן דאינו דין בסוכה וחנוכה אלא כל מקום תולה אם הוא בכלל לא אפשר.
(והברכ”י כתב מקורו בתשובת משאת משה ודבר משה, והנה במשאת משה לא איירי כברכ”י אלא העובדא היה שקראו כרמ”א שקראו לשלישי ביום המחרת, וע”ז כתב שאין קפידא בימים, אך על הברכ”י צ”ב שהביא ראיה משם לשאלה שלו).
ועל המלחמות
Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Refoel Shmulevitz, zt”l
אהבה ע”י מסירות נפש
בתפילת ‘על הנסים’ אנו אומרים “על הנסים ועל הנפלאות ועל התשועות ועל המלחמות שעשית לאבותינו” וכו’. וכבר עמדו המפרשים מה ההודאה על המלחמות? [ואם הכוונה שנלחם הקב”ה עבורנו, אין המקום להזכיר את המלחמות לאחר התשועות], ע’ ענף יוסף בזה.
ונראה לבאר ע”פ המכילתא (הובא ברמב”ן שמות כ,ו) ר”נ אומר לאוהבי ולשמרי מצוותי, אלו שהם יושבים באר”י ונותנים נפשם על המצוות, מה לך יוצא ליהרג, על שמלתי את בני, מה לך יוצא להשרף, על שקראתי בתורה וכו’, המכות הללו גרמו לי לאהוב לאבי שבשמים. וכ’ הרמב”ן הרי פי’ ר”נ שהאהבה היא מסירת הנפש על המצוה יעו”ש. [וכן דרשו חז”ל ואהבת את ה’ אלוקיך וכו’- חיוב מסי”נ על ע”ז], ופי’ אאמו”ר בשיחות מוסר (מאמר ו’) שהכוונה שהדרך לאהוב את הקב”ה היא ע”י מסי”נ, (ולא שהאוהב מוסר נפשו, אלא שע”י מסירות נפש נעשה אוהב), והביא ע”ז ממסכת ד”א לענין אהבת חבירו, ומארחות צדיקים שער האהבה, עי”ש.
וזוהי הכוונה בהודאה על המלחמות, שע”י שנלחמו החשמונאים עם היוונים ומסרו נפשם על קידוש ה’, זכו להיות אוהבי המקום ולהתקרב אליו, וע”ז באה ההודאה בייחוד.
ע”י המלחמה זכינו למסי”נ
עוד אפשר לבאר, דהנה כתב הב”ח סי’ תר”ע שעיקר הגזירה היתה על שנתרשלו בעבודה, וע”כ היתה הגזירה לבטל מהם העבודה, וכדאיתא בברייתא שגזרו עליהם לבטל את התמיד, וכן עמדו וטימאו את כל השמנים, וכשחזרו בתשובה למסור נפשם על העבודה, הושיעם ה’ ע”כ. הנה ע”י עצם המלחמה עם היוונים זכו לתשועת השם.
ואפשר שכשם שידוע שכח מסירת נפש של כלל ישראל על קידוש השם, נוצר ע”י העקידה, כך גם כח מסירות נפש במלחמה ברע נוצר ע”י מלחמת החשמונאים, ומה שיש כח בכל הדורות הוא ע”י מה שנלחמו אז, וע”ז אנו מודים להשם על המלחמות, דהיינו על מה שהביאנו לידי מלחמה זו, שעל ידה זכינו למידה זו לכל הדורות.
יצר הרע – הרַע והרֵיע
אמנם יותר מכך הוא, דהנה איתא בחגיגה ט”ז א’ מהו שנאמר אל תאמינו ברֵיע, אל תבטחו באלוף וגו’ (מיכה ז,ה), אל תאמינו בריע זה יצה”ר, שנאמר כי יצר לב האדם רַע מנעוריו, אם יאמר לך יצה”ר חטוא והקב”ה מוחל, אל תאמין וכו’, וצ”ב שאמנם יצה”ר נקרא רַע, ואילו כאן נאמר רֵיע [ואמנם כתיב רע חסר, אבל קרינן רֵיע].
וראיתי בהגר”א למשלי (כה, יז) עה”פ “הוקר רגליך מבית רעך פן ישבעך וישנאך”, וז”ל: כי היצה”ר הוא נצרך מאוד לעבודת ה’, אך שיהא כבוש תחת ידיך להשתמש בו לעבודת ה’, ולא לדבר אחר ח”ו, והיצה”ר נקרא ריע, כמו שאמרו אל תאמינו בריע, אל תאמינו ביצה”ר, וזהו הוקר רגליך מבית ריעך שאע”פ ששברת אותו והוא כבוש תחת ידך, אעפ”כ הרחק את עצמך ממנו, כמו שלמה המלך ע”ה שהיה היצה”ר כבוש תחת ידו, והיה סבור שירבה לו נשים ולא יטה וכו’.
הנה פי’ הגר”א שהיצה”ר נקרא רֵיע כקריאתו, שהוא ריע של האדם מחד, כיון שנצרך הוא לו לעבודת ה’, ומאידך הוא עצמו נקרא רַע, שנאמר ‘רק רע כל היום’, ושניהם כאחד הם.
ואמנם אמרו חז”ל על הפסוק והנה טוב מאד, טוב- זה יצר טוב, מאוד- זה יצר הרע, (קה”ר ג’ ט”ז) שאלמלא יצה”ר לא בנה אדם בית ולא נשא אדם אשה, וכן שלמה אמר ‘וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה, כי היא קנאת איש מרעהו’ (קהלת ב’ ד’), ור”ל שכל התפתחות העולם באה ע”י קנאת איש מרעהו, וזהו יצה”ר שהוא טוב מאוד לענין קיום העולם.
אבל ודאי אין זו כוונת הגר”א שכתב “כי היצה”ר נצרך מאוד לעבודת ה’.”
ונראה כוונתו על דרך מה ששנינו בברכות נ”ד א’ ואהבת את ה’ אלוקיך בכל לבבך, בשני יצריך יצר הטוב ויצה”ר (הובא ברש”י שמות), ופי’ מהר”ל בנתיבות עולם נתיב כח היצר פרק ד’: כי יצה”ר אף שהוא רע בעצמו, קונה האדם הדבקות בו יתברך לגמרי, כאשר גובר על יצרו ומסלק אותו, כדכתיב ואהבת את ה’ אלוקיך בכל לבבך וכו’, עי”ש באורך.
וזוהי כוונת הגר”א “כי הוא נצרך מאוד לעבודת ה'”, והוא ע”י שהוא כבוש תחת ידו, כי עצם כבישתו היא עצמה עבודת ה’, ועי”כ אדם מתדבק בו יתברך כמש”כ מהר”ל, ומצד זה נקרא רֵיע אע”פ שהוא בעצמו רַע כל היום.
מטרת המלחמה – הדבקות
וזה ביאור ההודאה על המלחמות, שהמלחמות אינן ענין של דיעבד, שכיון שיש גזירה וצריך להלחם כנגדה, אלא המלחמה היא לכתחילה, מפני שעי”ז אדם מתדבק בבורא יתברך, ואנו מודים להשי”ת שנתן בפנינו נסיון של המלחמות, שעי”כ זכינו להתעלות ולהתדבק אליו ית”ש.
וזהו מה שאמרו רז”ל ‘ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף’, ר”ל שעבודת ה’ בשלוה היא אינה שיא המדרגה, אלא עבודת ה’ במצב של “רגזו של יוסף” היא היא העבודה הרצויה לפני הקב”ה.
הקושי מביא לעליה
וזהו הלימוד לכל אחד מאתנו, יש הרבה מפריעים ביגיעת התורה, ויש לנו לדעת כי אין זה רק בדיעבד שכשיש מפריע צריך להתגבר עליו, אלא זהו ה”לכתחילה” – ע”י כן מתגדלים ומתדבקים בו יתברך.
בס’ הישר לר”ת (הובא בעלי שור ח”א) כתב שישנם ימי אהבה וימי שנאה, ימי אהבה- הכל הולך כשורה, ימי שנאה- הכל לא מצליח בידי האדם. ועי”ש שנראה מדבריו שתפקידו של אדם הוא לעבור את ימי השנאה שלא יפול על ידם ולהמתין לימי האהבה, ואז יתעלה. אך להאמור, מי שזוכה, הרי לאידך גיסא הוא, שימי האהבה הם ימים של שמירת הקיים ועליה מתונה, ואילו ימי השנאה, שהם ימי קושי לאדם, (בין קושי שלו עצמו ובין מצד הסביבה הקרובה או הרחוקה), הן הן ימי העליה הגדולה. בימי קושי הללו כשאדם מתגבר עליהם, הם עיקר עליית האדם, ועל ידי זה מתדבק לגמרי בבורא, כמש”כ מהר”ל.
[ואולי זו ג”כ כוונת המאמר טובה אחת בצער ממאה שלא בצער, ועי’ שהש”ר פ”ח אות ט”ז הלומד תורה בצער, נוטל אלף, שלא בצער, נוטל מאתיים, וזהו האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו].
וע”ז ההודאה על המלחמות, שע”י המלחמה במסירות נפש זכו להתעלות ולהתדבק בהקב”ה, וע”ז ההודאה שהביאם הקב”ה לידי כך.
Parsha Preview
Moreinu Hagaon Harav Binyomin Carlebach Shlita
A Partnership for all Generations
Chanukah
Harav Hagaon Binyamin Carlebach Shlita
I’d like to share with you a short thought about Chanukah from the Maharsham, who was one of the gedolei haposkim a few generations ago, and was the grandfather of Rav Shalom Schwadron and our good friend R’ Berish Braunstein.
On the passuk in Shir Hashirim: הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים, there’s a midrash pliyah that says: הדודאים נתנו ריח זה ראובן שהציל את יוסף, ועל פתחינו כל מגדים זה נר חנוכה. Duda’im is a reference to the duda’im that Reuven brought Leah, which Leah then gave to Rochel, and the words וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים – “at our doors we find delicacies” – is an allusion to ner Chanukah. What connection is there between Reuven’s giving the duda’im to Leah and the Chanukah licht at our doors?
The Midrash teaches that Hakadosh Baruch Hu has a special affinity for the duda’im that Reuven gave Leah, because through that, Klal Yisrael gained two shevatim: Yissachar and Zevulun. Yissachar we understand, as he was born as a result of the incident with the duda’im, but why is Zevulun’s birth attributed to this incident as well?
The answer is that the existence of Yissachar in the world necessitates the existence of a Zevulun as well. So the duda’im led to the birth of Shevet Yissachar, which represents Torah, and to the birth of Shevet Zevulun, which represents hachzakas Torah.
When we light Chanukah licht, continues the Maharsham, why do we focus on the ner – להדליק נר של חנוכה? The nes happened with the oil, and the ner is what holds the oil, but really we should be talking about the light of Chanukah, and lighting the oil, which produces ohr!
The answer is that the ner is what holds the oil and makes it physically possible for oil to burn. The nes of Chanukah came about through the mesirus nefesh of the Chashmonaim and Klal Yisrael for Torah. The Yevanim cameלהשכיחם תורתך , and the nes was the mesirus nefesh for Torah that brought about the hatzalah of the Torah, which ensured that Torah would endure for generations to come. The mesirus nefesh that brought about the nes was on the part of Zevulun as much as it was on the part of Yissachar, because without Zevulun, Yissachar has no kiyum, as Zevulun makes it physically possible for Torah to be learned.
The nes came about through the partnership of Yissachar and Zevulun, and the promise that Torah will endure in Klal Yisrael for all generations is fulfilled through the mesirus nefesh of both Yissachar and Zevulun.
Rav Nosson Tzvi always used to say that Chanukah is the Yom Tov for yeshiva bochurim. But we see from here that it’s a Yom Tov for yeshiva bochurim along with their partners – the Zevuluns of the world.
May we all have a freilechen Chanukah and draw strength from this idea that the Torah endures because of the mesirus nefesh of Yissachar and Zevulun together.
Chanukah
Harav Hagaon Ahron David Shlita
The Most Precious Mitzvah
Chanukah
Harav Hagaon Ahron David Shlita
The Rambam says, at the end of Hilchos Zmanim, that the mitzvah of ner Chanukah is חביבה עד מאד. Considering that the Rambam doesn’t say this about any other mitzvah, it sounds as though the mitzvah of ner Chanukah is the most precious mitzvah in the entire Torah – more than talmud Torah, or tzitzis, or tefillin – even though it is a mitzvah d’rabbanan. Why is ner Chanukah the most precious mitzvah of all?
The Gemara (Shabbos 21b) asks מאי חנוכה, and Rashi understands this question to mean: על איזה נס קבעוה.
Rav Chaim Shmuelevitz explains that two nissim happened on Chanukah – the nes of the military victory, and the nes of the pach hashemen – and the Gemara is asking which of those nissim Chanukah commemorates.
The Gemara answers that it is the nes of the pach hashemen.
The nes of the pach hashemen was a secondary and seemingly minor miracle, while the nes of the victory in war, of rabbim beyad me’atim, of Klal Yisrael’s salvation from the Yevanim, was the greater miracle. Why, then, does Chanukah commemorate the nes of the pach hashemen?
Rav Chaim Shmuelevitz compares this to a mother who changes her baby, cleans him, dresses him in fresh clothing, and then, at the end, gives him a kiss. The changing was necessary for the baby’s cleanliness and health, but the kiss shows love. Similarly, the nes of the pach hashemen was the kiss. It was an extra nes; the halachah is that tumah hutrah b’tzibbur, and Klal Yisrael could really have been mekayem the mitzvah of lighting the menorah without this nes. But Hakadosh Baruch Hu wanted to show that He loves Klal Yisrael, and He performed this extra miracle to demonstrate His love.
Perhaps the reason the Rambam calls ner Chanukah a mitzvah חביבה עד מאוד is that the nes of the pach hashemen was wholly an expression of chavivus and love. We have to feel that love, and we have to light the ner Chanukah with a feeling of chavivus as well.
The Gemara says, in Shabbos: הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים. Someone who is careful with the mitzvah of lighting neiros will have children who are successful in Torah. The Meiri explains that הרגיל בנר means lighting the neiros with chavivus and love, not merely to light them.
We have a week now to light ner Chanukah, and we have to prepare ourselves to light those neiros b’ahavah.
How do we prepare?
In Parashas Vayeishiv, Rashi notes that the caravan that transported Yosef to Mitzrayim was carrying besamim, so that the tzaddik shouldn’t have to smell a bad odor. Rav Chaim Shmuelevitz wonders: why did Yosef care about the smell? He was being sold as a slave to Mitzrayim, the worst place in the world – what difference did it make what he was smelling?
Rav Chaim explains that through the fragrance of the besamim, Hashem was telling Yosef, “I am with you.” Yosef understood that message, and He felt Hashem’s presence with him in every situation, which gave him great chizuk.
We, too, should feel Hashem’s fragrance. Every day we should take note of one “whiff” of Hashem being with us, one time when we put into our heart that Hashem is with us. In that way, Hashem will be chaviv to you, ner Chanukah will be chaviv to you, and you will light the ner with chavivus.
And we have to prepare – the ikar of the mitzvah is the preparation, not the mitzvah itself. The menorah of the Beis Hamikdash was allowed to be kindled by a zar, but the cleaning and preparation had to be done by a kohen. So we have to prepare to light with chavivus, with ahavas Hashem.
Hashem should help that all of our children should be gedolei Torah.