דברי רבותינו
Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l
ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו וגו’ (מא,לח)
מיד לאחר שפתר יוסף את חלום פרעה ממנה אותו פרעה למשנה למלך שהכל ישק על פיו. והדברים מפליאים: הרי יוסף היה שפל שבשפלים בעיני מצרים, עבד, עברי, אסיר על עברות חמורות, (עי’ רש”י פס’ יב), וא”כ כיצד ברגע אחד מגדל אותו פרעה מעל כולם עד ש”רק הכסא אגדל ממך”?
ביאר הסבא מקלם: גם פרעה הרשע כששמע את יוסף אומר “בלעדי, אלקים יענה את שלום פרעה” הבין שיוסף ‘ירא שמים’ ולכן ראוי הוא לסמוך עליו ויש לו את המעלות הנצרכות למלוכה.
מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה
ביאר: כשאמר יוסף ‘בלעדי, אלקים יענה את שלום פרעה’, [רש”י: אין החכמה שלי וגו’], ראה פרעה כי אפי’ בשעה שכולם משבחים אותו יוסף לא לוקח שום כבוד לעצמו ומתנער מכל מעלה עצמית, גם פרעה הבין שעל מי שאין לו שום ‘נגיעות’ אפשר לסמוך בהנהגת הכלל.
והוסיף מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה
חושבים ש’ירא שמים’ הינו ‘צדיק’, אך באמת זה משהו אחר, ‘ירא שמים’ הוא ‘בעל אחריות’. מי שיש לו פחד ומורא מהקב”ה, התרגל לא לעשות דבר ולא לדבר כלום לפני שבודק אם מותר או אסור, אדם כזה מושרש במידת ה’אחריות’. יש אנשים שנראים ‘בעלי אחריות’ אך זה נובע אצלם מ’נגיעות’ של ממון או כבוד, וא”כ כשתהיה לו ‘נגיעה’ הוא יעשה את הדבר שטוב לעצמו. פרעה הרשע לא האמין בה’ ובסייעתא דשמיא, אך הוא הבין שיוסף הצדיק לא יעשה שום דבר ולא ידבר שום דבר מ’נגיעות’, אלא ימדוד ויבדוק אם זה נכון או לא לטובת הכלל. מעלה זו של ‘אחריות’ היא הנצרכת למלך ומנהיג.
נס חנוכה התרחש ע”י מתתיהו שהיה מלך (רמב”ן בראשית מט,י), משום שבמצב הקשה של בנ”י היו צריכים הכרעה של מלך, של ‘בעל אחריות’ ללא ‘נגיעות’, רק הוא יכול להכריע במה שנוגע לעתיד של כל כלל ישראל.
ע”פ שיחות ר’ נתן צבי
דברי הימים
המוני בית ישראל, בראשות גדולי ומאורי הדור שליט”א, ליוו השבוע למנוחות את מרן רשכבה”ג הגאון הגדול רבי אהרן יהודה לייב שטיינמן זצוקללה”ה.
קשר וקרבה מיוחדים התקיימו בין רבותינו ראשי הישיבה זצוק”ל ושיבדלחט”א לבין מרן הגראי”ל זצוק”ל. ידידות מיוחדת הייתה בין מרן רה”י הגאון רבי בנימין בינוש פינקל זצוק”ל לבין מרן הגראי”ל זצוק”ל, בתקופה בה הסתופפו שניהם בצלו של ה’חזון איש’ בבני ברק שקירבם מאוד. מרן הגראי”ל סיפר כי היו מדברים ביניהם בריתחא דאורייתא וכי עדיין זוכר את הויכוח ביניהם בסוגיית מיטב בב”ק. ידידות זו נמשכה לאורך שנים רבות ואחר פטירת מרן הגרב”ב המשיכה עם מרן רה”י הגאון רבי נתן צבי פינקל זצוק”ל.
קירבה וחיבה מיוחדת שררה בין מרן ראש הישיבה הגרנ”צ זצוק”ל לבין מרן הגראי”ל זצוק”ל. פעמים רבות נסע רבינו רה”י במיוחד לבני ברק בכדי לשמוע את דעתו ולקבל את ברכתו של מרן הגראי”ל. בשנותיו האחרונות, כאשר קשתה עליו הנסיעה לחו”ל, היה רבינו רה”י שואל את דעתו של מרן לפני כל נסיעה. לעיתים בדרכו לשדה התעופה היה נוסע קודם לבני ברק לקבל את ברכת הדרך, ולעתים גם בשובו היה פונה ראשית למעונו של מרן הגראי”ל ורק אח”כ נוסע לירושלים.
מרן הגראי”ל זצוק”ל בנקיות לשונו שלא לומר דברי גוזמה שאינם מדוייקים נמנע מאוד מלהשתמש בביטוי ‘מוסר נפש’ באומרו שבימינו אין ‘מוסרי נפש’. אך על מרן רה”י הגרנ”צ זצוק”ל אמר כי עליו אפשר לומר שמסר את נפשו להי”ת, שהרי גוף לא היה לו ואת כל מה שהיה לו מסר להי”ת. פעמים רבות התבטא מרן הגראי”ל בהתפעלות על מסירותו של רבינו זצ”ל שעל אף היותו בעצמו גדול בתורה מוסר נפשו לאחזקת התורה להגדילה ולהאדירה. לאחר פטירת רבינו זצ”ל הגיע מרן הגראי”ל להשתתף בהלוויה, ואע”פ שנוהג היה שלא להספיד, נשא הספד קצר ונשגב.
גם בין מרן ראש הישיבה הגאון רבי רפאל שמואלביץ זצוק”ל לבין מרן הגראי”ל זצוק”ל היה קשר מיוחד. רבינו רה”י הגר”ר זצ”ל הירבה להתייעץ עם מרן הגראי”ל זצוק”ל בעניינים שונים וכאשר היה מגיע לבית מרן היו מדברים רבות בלימוד בעומק הסוגיות.
רבינו הגר”ר אף היפנה תלמידים רבים להתייעץ עם מרן הגראי”ל בשאלות קשות בשידוכים ובעניינים שונים והיה מבקש שיבואו אח”כ לומר לו את שאמר מרן. כאשר היו שבים אליו, היה מבקש שידקדקו במילים שאמר להם מרן כיוון שמחכים הוא מכל תשובה שהוא שומע. נוהג היה רבינו לומר כי בכל ענייני הדור יש לשמוע בקול מי שנושא את משא הדור על כתפיו, שהוא מרן הגראי”ל.
בשנות מחלתו של רבינו רה”י הגר”ר זצ”ל ביקש ממרן הגראי”ל שיתפלל בעדו. ע”פ הוראתו של מרן הגראי”ל, בשנים אלו אף נסע רבינו עם שליחי ‘קופת העיר’ לציונו של הגאון מוילנה. כאשר הגיע מרן למסור את שיחתו השנתית לקראת הימים הנוראים בהיכל הישיבה, ורבינו כבר לא יכל לבוא ולשמוע את דבריו מחמת מחלתו, טרח ונכנס מרן הגראי”ל במיוחד כדי לקיים מצוות ביקור חולים בבית רבינו זצ”ל. לאחר פטירת רבינו הגר”ר הצטער מרן מאוד ודיבר על גדלותו בתורה של רבינו, על שהיה ‘עילוי גדול’ ועל גדלותו במידות טובות.
באלול תשס”ד הגיע מרן הגראי”ל זצ”ל בפעם הראשונה לשאת שיחה בישיבה הקד’ לקראת הימים הנוראים. שנה לאחר מכן, באלול תשס”ה הוסיף והגיע גם לישיבת מיר מודיעין עילית. מאז ועד חודש אלול תשע”ג התאמץ והגיע מידי שנה לשני היכלי הישיבה הקד’ לשאת דברי חיזוק והתעוררות לקראת הימים הנוראים למרות הקושי הרב שהיה לו בנסיעות אלו. אין לתאר את ההתרגשות והתכונה הבאה כל עת אשר מרן זצוק”ל הגיע לישיבה ואת הרושם האדיר שהותיר המעמד על כל תלמידי הישיבה.
מרן הגראי”ל שטיינמן זצוק”ל בהיותו נושא על שכמו את עול משא עולם התורה פעל גדולות ונצורות למען הישיבה הקד’ ותלמידיה. במכתב שכתב בשנה שעברה, לרגל שנת ה-200 לייסוד הישיבה הקד’, כתב:
בס”ד. לנדיבי עם המתכנסים לטובת ישיבת מיר ה’ עליכם יחי’. הנה כידוע זכתה ישיבת מיר אשר זה 200 שנה שלא פסקה הישיבה מאז היוסדה בעירה מיר והגלויות שגלתה עד הגעתה לירושלים עיה”ק, וכיום לומדים בה אלפי בחורים ואברכים, וזה המוסד הכי גדול של תלמידי חכמים וכמעט כולם מהם לומדים תורה מתוך הדחק, ובודאי כל אחד יתמוך ויעזור לה בכל יכולתו ותודה רבה על כל זה, ויתברכו כל התורמים בברכת ותומכיה מאֻשר. הכותב לכבוד עמלי תורה.
חיבתו בהמיוחדת של מרן הגראי”ל זצוק”ל לישיבה הקד’ לא פסקה עד יומו האחרון. בכל עת אשר נצרך, הקדיש את זמנו לטובת הישיבה הקד’. מורנו ראש הישיבה שילחט”א המשיך בדרך רבותינו ראשי הישיבה זצוק”ל והירבה ליטול ברכה עצה ותושיה בדרכי ההנהגה בישיבה הקד’, כאשר מרן זצוק”ל כדרכו יורד לעומקם של דברים לפרטי פרטים מתווה ומורה את דרכה של הישיבה הקד’ למען תמשיך גדול ולגדל דורות של תלמידי חכמים הספונים באהלה של תורה.
גדולה האבידה ואין לה תמורה בלכתו של אבינו רוענו אשר אמרנו בצלו נחיה. הוא הלך למנוחות ועזב אותנו לאנחות. אוי נא לנו כי חטאנו. מי ירפא לנו ומי ינחה דרכנו.
בשבילי הלכה
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
שבת חנוכה
ברכות הדלקת נר חנוכה
תרע”ו ב’ ברמ”א ויברך כל הברכות קודם שיתחיל להדליק. וע’ ד”מ בשם רבינו ירוחם בשם רבינו יונה וז”ל שבליל ראשון מברך כל ג’ ברכות קודם ההדלקה כדי שיהיו עובר לעשייתן ובליל שני מברך קודם ההדלקה להדליק, ושעשה נסים לאחר הדלקת נר ראשון קודם שידליק נר שני שהוא נס אותו היום, וכן בליל שלישי על נר שלישי, וכן בכל הלילות היה מברך שעשה נסים על נר שמוסיף באותו הלילה, אבל לא ראיתי רבותי נוהגין כן עכ”ל, וכ”כ אבודרהם בשם ה”ר יונה עכ”ל. (ולפי רבינו ירוחם בשם רבינו יונה לכא’ המדליק כעיקר המצוה נר איש וביתו בע”כ מברך שעשה נסים לפני הדלקה, ורק למהדרין מן המהדרין שייך דברי רבינו יונה. מיהו הא גופא ק’ כיון שתיקנו שעשה נסים גם למי שמדליק כעיקר הדין, מנלן לחדש דעדיף להסמיכו לנר של אותו לילה).
(ומבואר דס”ל דנר ראשון שמדליק הוא עיקר המצוה, ובאמת כן הוא לדעת הגר”א, אבל לדעת השו”ע הרי כתב הגר”א דס”ל להשו”ע דהנר הראשון שמדליק הוא הנר הנוסף. וברבינו ירוחם משמע דס”ל דאף לדעת השו”ע אינו כן).
וע’ לקט יושר (עמ’ 152 ע”ש) שהתרוה”ד בירך שעשה נסים בשעה שמדליק, ולא לפני הדלקה. (ולכא’ ס”ל דאחר נר ראשון מותר להפסיק, או דס”ל דגם בשעת מעשה הדלקה מותר לברך כי לא הוי הפסק כיון שהתחיל במצוה. ועמש”כ בענין איזה נר הוא העיקר. מיהו יש להעיר דהרי אין לעשות מעשה בשעה שמברך, ואולי ברכה על המצוה שאני).
וע’ תשובות והנהגות ח”ב של”ט דמנהג הגר”ח שמברך שעשה נסים בכל לילה אחר נר ראשון (ולא ממש כרבינו ירוחם), משום דמספקא ליה אם הברכה הוא על הראיה (ואז מברך דוקא אחר הדלקה כשאר ברכות הראיה) או על הדלקה, ובליל ב’ יש לו עצה לברך לפני הדלקה וגם אחר הדלקה. וע’ ריטב”א שהביא י”א דמברך שעשה נסים אחר הדלקה שהוא ברכת הרואה, וכן הביא המאירי.
ובשד”ח חנוכה ט”ז ד”ה הן העיר על הרמ”א שפסק עובר לעשייתן בסעיף ב’ ולא בסעיף א’. ונראה פשוט כי קמ”ל לאפוקי מרבינו ירוחם, ולכן כתב חידוש זה בסעיף ב’, דבסעיף א’ גם השו”ע מודה דבליל א’ יש דין עובר לעשייתן.
ולשני השיטות, גם לדידן וגם לרבינו ירוחם, מבואר דצריך ברכת השבח של שעשה נסים עובר לעשייתן. וע”ש בשד”ח מה שהעיר בזה מהרא”ש והר”ן לענין הברכות של פ’ הרואה דא”צ עובר לעשייתן כי דין זה רק כשאומר וצונו. וע”ש בשד”ח מהרא”ש בכתובות כעי”ז כיון דאין אומר וצונו על הקדושין.
וע”ש בשד”ח לענין הדלקה בע”ש ומברך שהחיינו בע”ש לפני היום, ולפי המאירי קשה כיון דהברכה הוא על היום.
בכיה לדורות
שיחת הכנה לימים הנוראים שמסר
מרן רשכבה”ג זצוק”ל בהיכל הישיבה הקד’
נאמר בגמ’ בע”ז (ג’ ע”ב) אמר רב יהודה אמר שמואל מאי דכתיב ותעשה אדם כדגי הים כרמש לא מושל בו, למה נמשלו בני אדם [הכונה היא לכלל ישראל] כדגי הים, לומר לך מה דגים שבים ביום שעולים ליבשה מיד מתים, אף בני אדם כיון שפורשים מדברי תורה ומצוות מיד מתים.
וצריך להבין בזה, למה צריך ללמוד מפסוק זה שבן אדם שאינו עוסק בדברי תורה הוא מת, ממה נפשך, אם הכוונה שהוא מת ממש כיון שאינו עוסק בתורה, זה קשה מאד שהרי אנו רואים מעשים בכל יום שאנשים שעושים הרבה עבירות ואפילו מאריכים ימים, אלא הכוונה היא שהוא חשוב כמת מפני שרשעים בחייהם קרויין מתים, וזה פלא, למה צריך דוקא פסוק זה הלא בכל התוכחות שבפרשת בחוקותי ובפרשת כי תבוא כתוב שם עונשים חמורים מאד לכל מי שעובר על מצוות ה’ ומי שאינו עוסק בתורה, וא”כ מה צריך פסוק זה בחבקוק.
וכן צריך להבין, למה נקטה הגמ’ רק את המשל הזה של דגי הים שכשפורשים מן הים מיד מתים, ולמה לא נקטה הגמ’ משל הפוך שכל דבר שלא נמצא במקום גידולו וכגון חיה או בהמה הנכנסת למים תמות מיד.
לכן אפשר לומר כך, שהרי ידוע שיש מצוות שאדם מחוייב בהם ויש מצוות שאינו חייב, כגון ציצית חייב רק כשיש לו ד’ כנפות אבל אינו מחוייב להשיג ד’ כנפות, אבל מ”מ כתוב בגמ’ שבעידנא דריתחא, בעת שיש זעם, אז הקב”ה מעניש גם על זה, ואם הוא אינו חייב אז באמת מפני מה מענישים אותו, אלא הוא כמו שכתוב ברבינו יונה (שערי תשובה ש”ג כ”ב) מפני שלא חמד יופי המצווה, ויופי הוא הרי תלוי בטעם של כל אדם, אבל כאן אדם הי’ צריך להבין ולדעת שזה יופי אמיתי שיש בכל מצוה שהקב”ה נתן לנו.
ובנפשו של אדם צריך שתהיה חמדה לקיים את המצוות מחמת היופי שלהם, ואם אין לו חמדה זו אז נפשו פגומה וע”כ נענש בעידנא דריתחא. ואע”פ שאדם זה אינו עבריין ואינו פסול לעדות והוא גם לא עושה עבירה, אלא שאינו מתנהג עפ”י דרך התורה.
ולפי זה אפשר לפרש מפני מה נקטה הגמ’ דוקא דגים שבים, לפי שדגים חיותם הוא במים וכשיוצא מן המים הוא מת ואין לו חיות (ואע”פ שלא מת מיד), משא”כ בבהמה אין הכוונה שחיותה היא ביבשה ולא בים, אלא כשבאה בים אז המים מפריעים ונכנסים באיבריה ואז היא מתה, והכוונה היא שהמים מזיקים לה ולא שאין להם חיות במים, ולכן דימו חז”ל את ישראל לדגים, והוא מפני שיהודי החיות שלו הוא תורה וכשיוצא מן התורה אין הכוונה רק שיש לו חסרון שמפריע לו בחיותו וגורם לו להקרא מת, אלא שאינו נמצא במקום חיותו, וכמו שלמדו חז”ל מן הפסוק ראה נתתי לכם את הברכה את החיים, שקיום התורה הוא חיים, אבל מפסוק זה של חבקוק נתחדש שאם חסר לו התורה הרי הוא מיד מת ולא רק שחסר לו חיסרון בחיים, אלא שזה כל חיותו.
וזה במצוות, גם מצוות דאורייתא וגם מצוות דרבנן. ואדם לפעמים יכול לקיים מצוה בקל, וכגון שאומרים במקום שאינו רחוק ממנו קדיש, ויענה אמן יהא שמיה רבא, וכח המצוה הזו היא גדולה שחז”ל אומרים ע”ז שהאומר אמן יהא שמיה רבא בכל כחו אפי’ יש בו שמץ של עבודה זרה מוחלין לו, ועבודה זרה הוא הרי מהעבירות החמורות מאד ובכ”ז זה יכול להצילנו, וכן כאן אם לא ענה אמן יהא שמיה רבא הרי אין בזה עבירה, אלא שהוא כמו שכתב הרבינו יונה שיתבע על כך שלא חמד יופי המצוה לשבח את הקב”ה בדבר שהקב”ה נהנה ממנו. והמשלנו בזה משל, למלך שאהב מאד לשמוע נגינה והיה אדם אחד שעבר עבירה חמורה למלכות אבל היה יודע לנגן ביופי נפלא, אז כשהמלך שומע את נגינתו הוא עובר לו על העבירה. גם כאן, אף שיהודי יש לו עבירות חמורות כאלו אבל אם משבח את הקב”ה אז הקב”ה שומע את שבחיו ומוחל לו. ואדם שאינו עושה כן הרי חסר לו בחיותו האמיתית ובכך שאינו חומד יופי המצוות.
וע”כ צריך להתחזק מאד בכל ימי השנה, ואנו נמצאים שמונה ימים קודם יום הדין וזה נורא ואיום, אבל איני יכול לדבר מעניינים אלו של יום הדין שקשוט עצמך תחילה, לכן אני מדבר רק מדברים שעולים על הדעת שבלא תורה ומצוות אין לאדם חיים כלל. וזה לא לחפש פטורים והיתרים כי זה חיים, והיתרים אינו דרך התורה, כי הוא מרחק מהקב”ה, והוא נקרא מת.
יש היום אנשים צעירים שמתחכמים ורוצים להיות “פתוח”. אבל צריך לדעת ש”פתוח” זה רחוק מהקב”ה ואע”פ שאינו עושה עבירה אבל הוא מתרחק מקיום תורה ומצוות.
אלא צריך להתחזק בלימוד התורה ובמעשי המצוות, ומי שיעשה כן ולא יחפש היתרים ופטורים בוודאי יעלה מאד ברוחניות מפני שהוא חי במים, ולחפש אחר יופי המצוות ולחמוד אותם, ויעזור הקב”ה שנגיע למצב זה שנכסוף לקיים את יופי המצוות , ובזכות זה נזכה כולנו לכתיבה וחתימה טובה. אמן.
*****************************************************
דברי הספד שנאמרו בהיכל השיבה הקד’ אחר מיטתו של
מרן רה”י שה”ת הגאון רבי חיים שמואלביץ זצוק”ל
מובא כאן עקב ליקוי המאורות בהסתלקותו של
מרן רשכבה”ג הגאון רבי אהרן יהודה לייב שטיינמן זצוק”ל
ולקראת ג’ בטבת יום הזיכרון של מרן רה”י הגר”ח שמואלביץ זצוק”ל
הוא אשר דיבר ה׳ בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד (ויקרא י ג). ובחז״ל (הובא ברש״י שם), כשהקב״ה עושה דין בצדיקים שמו מתיירא מתעלה ומתקלס, והביאור בזה, שע״י עצם הנהגת מידת הדין בבריאה וגילויה לעיני כל – בזה שמו מתיירא ומתקלס, אלא שתוקף מידת הדין הוא בעשיית דין בצדיקים שבזה תוקפה הוא ביותר, וזהו דאיתא בחז״ל, א״ל משה לאהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך, ומבואר בזה ש״בקרובי אקדש״ הוא ע״י הגדולים ביותר, והיינו כי גילויה הגדול של מידת הדין הוא בהנהגתה בהגדולים ביותר, ועל כן כשהקב״ה עושה דין בצדיקים שמו מתיירא ומתקלס כי בזה רואים הנהגת מידת הדין ביותר.
ולהלן נאמר ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה׳ (שם), והנה איתא ברמב״ם פי״ג מהל׳ אבל ה״י: אין בוכין על המת יותר משלושה ימים, אבל תלמידי חכמים הכל לפי חכמתן. ואין בוכין עליהם יותר משלשים יום, ע״כ. והנה בבכי מיתת בני אהרן לא נאמר בקרא שיעור זמן בדין הבכי, ובמיתת משה נתפרש בכתוב ויבכו בני ישראל את משה שלושים יום ויתמו ימי בכי אבל משה, והכא נאמר בסתמא וכל בית ישראל יבכו ולא נתפרש בפסוק שיעור זמן, ומהנראה שהבכי על מיתת שני בני אהרן אין לה שיעור זמן והיא בכיה לדורות, שכן נראה שהבכי במיתתם הוא על השריפה אשר שרף ה׳, וכל השיעורים שנאמרו הם בבכי אבל וכמו בבכי אבל משה, אך הבכיה על השריפה אשר שרף ה׳ היא בכיה לדורות. וביאור ענין זה הוא על שום כי ה״מתיירא״ שבשריפה ששרף ה׳ הוא לעולם, ששם שמים מתקדש לדורות, ועל כן הבכי שהוא האופן להתבונן ולהוסיף יראה גם הוא לדורות. [וזהו כנראה המקור למנהג ישראל קדושים, להוזיל דמעות בקריאת התורה בפרשת מיתת בני אהרן ביום הכיפורים, שעל כן הבכיה על מיתת בני אהרן היא בכיה לדורות].
ועוד יותר נראה, שבכל המקומות שהוזכר ענין בכי לא הוזכר דין וחיוב בכי, אלא נתפרש שהיה בכיה וכן הוא שנאמר במשה ויבכו אותו בני ישראל, ובמיתת בני אהרן שנה הכתוב חיוב ודין בכי שכך נאמר ואחיכם כל בית ישראל יבכו. וכנראה שהבכיה במיתתם שהוא בכי על השריפה אשר שרף ה׳ דין חיוב הוא על בית ישראל, ועניינו של בכי זה הוא כנראה שזהו אופן ההתבוננות במידת הדין, וגם שזהו האופן שבו יתנהג האדם לנוכח שרואה ששמו מתיירא ומתקלס.
ויש להוסיף דברים בענין זה, שהנה מיתת בני אהרן היתה בתום שמונת ימי המילואים, ובחנוכת המשכן נאמר וירא העם וירונו, וכנראה שהגם שהגיעו ישראל למדרגת ״וירונו״ הנה נלקחו שני בני אהרן כדי שיתרוממו יותר ויגיעו למדריגת יראת שמים שבמיתת צדיקים, וכדי שישיגו מעלה גבוהה יותר במעלות היראה נלקחו הגדולים ביותר.
**
אויה לנו שפגעה בנו מידת הדין, שהוסרה העטרה מעל ראשינו ונתייתמנו, ולא הותיר לנו ה’ שריד שנלקח רבינו זצ״ל, והאופן שבו נסתלק לשמים היה שריפה ממש, והשריפה ארכה שלושה חדשים אויה לנו! בחוש ראינו את השריפה אשר שרף ה’.
רבינו זצ״ל, היה כולו רחמים, כל מעשיו היו מלאי המון רחמים, גם שמעיקרי דבריו היה ענייני רחמים, מה נורא הדבר שבו פגעה מידת הדין ביותר, ולא נהגו עמו במידת הרחמים. אלא שכל זה היה למען ששם שמים יתיירא ויתעלה ויתקלס, וכדי שאנו נוסיף מעלות ביראת שמים. והגם שרבינו שהיה כולו רחמים, ראוי היה שיתקיים בו מאמרם ז״ל (שבת קנ״א ב׳) כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים, נהגו בו מידת הדין בצדיקים למען יתקדש שם שמים וכנאמר בקרובי אקדש.
רבינו זצ״ל, שהקריב ומסר נפשו ממש בחייו, להקים תורה ויראה בלבבות אלפים, זכה שגם מסר נפשו, כביכול במותו, להקים יראת שמים בישראל, כי ע”י הסתלקותו הנה שמו של הקב”ה מתיירא ומתעלה ומתקלס, וזכה להימנות באלו שנאמר בהם בקרובי אקדש, מאי משמע בקרובי – בבחירי.
מכיון שראינו בעינינו שריפה אשר שרף ה׳ – הנה דין הבכיה על רבינו זצ״ל הוא בכיה לדורות, שכן בכי על שריפה אשר שרף ה׳ אין לה שיעור זמן, וכשם שבמיתת בני אהרן לא נאמר שיעור זמן, כן גם בהסתלקות רבינו זצ״ל – בכיה לדורות.
והנה נאמר ״בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד״, והיינו שהגם שבמיתת צדיקים עצמה שמו של הקב״ה מתקדש, הנה בכ״ז חוב הוא על האדם לעת מיתת צדיקים להשתדל להתבונן בזה ולהוסיף יראה בלבבו, וזהו החיוב שנאמר ב״ועל פני כל העם אכבד״, שמחוייבים להשתדל בזה.
והנה אנו בני הישיבה הק׳ שנסתלק מעמנו רבינו זצ״ל, מעתה חייבים אנו להתחזק ביותר ביראת שמים, שהרי לאסוננו נלקח רבינו זצ״ל מעמנו למען נשיג יראת שמים והיכי לא נתחזק במעלות היראה, וביותר שעלינו מוטל החיוב לעמול להשיג את מעלת ״ועל פני כל העם אכבד״, ועלינו גם לשום על לב שכל דברי מוסרו היו כדי שנוסיף יראה ובזה שנתחזק ביראה נקיים ונמלא רצונו. ובלע המות לנצח.
נכתב ע”י אחד השומעים
Parsha Preview
Chanukah and Yosef Hatzaddik: Above and Beyond
Parashas Mikeitz/Chanukah
Harav Hagaon Shmuel Wolman shlita
The sefarim hakedoshim note that it is no coincidence that the parashiyos about Yosef Hatzaddik are read on Chanukah. In fact, the Kadmonim point out that there’s a passuk in Mikeitz that contains two remazim to Chanukah: וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן. The ח ofטֶבַח and the word וְהָכֵן spell the word חנוכה, and the gematria of וּטְבֹחַ טֶבַח is 44, corresponding to the neiros of Chanukah (including the shamash for each night). Clearly, there’s a very strong connection between the Yom Tov of Chanukah and Yosef Hatzaddik.
How do we understand this association?
The Gemara famously asks: מאי חנוכה, and Rashi explains that the Gemara is asking: Which nes prompted Chazal to establish the Yom Tov of Chanukah?
The Gemara seems to answer that it’s the nes of the pach shemen, which is perplexing. This was certainly a supernatural occurrence, but without minimizing the nes, why was it more significant that any of the other miracles that occurred over the generations? We know that ten nissim occurred consistently in the Beis Hamikdash, and the Ner Hamaaravi burned steadily, in a supernatural way. Furthermore, the Midrash Tanchuma cites R’ Chanina S’gan Hakohanim’s statement that he lit the menorah on Rosh Hashanah and it stayed lit the entire year.
If so, why was the nes of the pach shemen so unique that Chazal deemed it worthy of making a Yom Tov and a mitzvah of hadlakas ner Chanukah to commemorate it?
Another intriguing point about the nes of Chanukah: When we discuss the nissim of Yetzias Mitzrayim, or even Purim, we strongly emphasize the tefillos that triggered these miracles, whereas regarding the nes of Chanukah, we cannot help but notice the omission of any mention of tefillah being the source of the nissim.
Repairing the Missing Element
Apparently, Chazal were not simply responding to the magnitude of this nes, but rather, they identified something about the background leading up to the nes that was worthy of commemoration for the generations to come. The other nissim in the Beis Hamikdash were a function of the palpable hashraas haShechinah there, which had supernatural manifestations. Miracles like those do not yield a lesson for generations, whereas the context of the nes of the pach shemen in the story of Chanukah does yield such a lesson.
We often imagine that the Yevanim just happened to start up with the Yidden and persecute them on two fronts: they waged war against them, and they defiled all the oil in the Beis Hamikdash, to prevent the Yidden from lighting the menorah. Hakadosh Baruch Hu then made a nes to save us from these two evil plans. But the Bach offers a fundamental insight into the events leading up to the nes of Chanukah: The decrees of the Yevanim were a direct outcome of a weakening in avodah on the part of the Yidden, and what triggered the Eibishter’s response, in the form of great miracles, was the teshuvah of the Yidden, who began to exhibit mesirus nefesh in their avodas Hashem.
R’ Yerucham understands from the Bach that the original weakening in avodah was specifically in the area in which they eventually did teshuvah: They were willing to keep Torah and mitzvos up to a certain point, but they were not willing to push themselves beyond their comfort zones and be moser nefesh for it — and this triggered the gezeiros of the Yevanim. Therefore, what prompted the nissim was not tefillah, but rather the renewed mesirus nefesh for avodas Hashem that the Yidden displayed through their willingness to wage war for Hashem’s sake. In the trying environment of רבים ביד מעטים and גבורים ביד חלשים, they stretched themselves beyond the rules of nature, even searching for oil when it was impossible. This mesirus nefesh, even without specific tefillah, triggered miracles. When we rise above our natural limitations, then, middah k’neged middah, the Ribbono Shel Olam responds in kind, with a hanhagah that transcends nature.
We can now appreciate that although the nes of the pach shemen is rivaled by many other miracles in both magnitude and duration, those nissim did not spawn a Yom Tov and mitzvos hayom because there is no reason to relive them and no lesson to glean from them for all generations. The nes of Chanukah was unique in the background of the tzarah that precipitated it and the incredible power of mesirus nefesh that triggered the yeshuah.
Since Chanukah commemorates the yeshuah that came about directly through our mesirus nefesh, the avodah of Chanukah is to ensure that our avodas Hashem is not merely okay, but is performed with full mesirus nefesh. Anything less allows the Yevanim to gain power over us.
Chanukah is all about taking our avodas Hashem to the next level — not just getting by, but giving it our all — and then some. Chanukah is when we realize that in Yiddishkeit, mesirus nefesh is not merely a madreigah, but an expectation. At the same time, it also has the power to create a supernatural course of existence.
It is no wonder, then, that the concept of mehadrin min hamehadrin is emphasized in relation to the mitzvah of hadlakas ner Chanukah more than any other mitzvah. Moreover, the Mechaber discusses mehadrin min hamehadrin as if it’s a basic requirement in ner Chanukah, which conveys to us how fundamental it is to give it this mitzvah our all and go above and beyond the baseline obligation.
The mitzvah of ner Chanukah involves another unique phenomenon: Chazal enacted a special takanah of how to light neiros Chanukah in a situation of sakanah. Shouldn’t the halachah be that in a time of danger a person is patur? And yet Chazal considered it imperative to find a way to fulfill the mitzvah of ner Chanukah even in the face of sakanah. Because that’s the essence of Chanukah: serving Hashem with mesirus nefesh, while going above and beyond the basic obligations.
Yosef Hatzaddik: The Source of Mesirus Nefesh
This power of mesirus nefesh that Klal Yisrael exudes is rooted in the middah of Yosef Hatzaddik. Indeed, Chazal describe in detail the l’maalah min hateva type of nisyonos that Yosef experienced in Mitzrayim, especially with Eishes Potifar. And the Midrash tells us that every hatzlachah that Yosef enjoyed in Mitzrayim was a direct outcome of his mesirus nefesh. The wording of the Midrash is: משלו נתנו לו — he earned it through his mesirus nefesh.
Yosef Hatzaddik implanted in every Yid this ability to go beyond one’s natural kochos and serve Hashem with mesirus nefesh. Where does this koach of mesirus nefesh for avodas Hashem come from? The passuk in Shir Hashirim says: כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, and the Midrash explains that the manifestation of that intense love is כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם. When we see supernatural mesirus nefesh for avodas Hashem, that is a display of tremendous ahavah, which is the root of this ability to give all your kochos and then some for the Eibishter’s sake. This level of love is referred by Chazal as chavivus.
The term chavivus appears, in the verb form chovev, in the passuk: אַף חֹבֵב עַמִּים כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ, and the Ramban explains that it refers to the ability to serve Hakadosh Baruch Hu with mesirus nefesh despite a difficult environment of yissurim, as implied in the words וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ. That middah of chavivus — חביבין יסורים — is an even higher level than ahavah, and is indicative of the strong relationship between Klal Yisrael and the Eibishter. We’re not just His servants — we are His banim chavivim. And that is why the mitzvah of ner Chanukah is described by the Rambam as chavivah ad me’od.
With this mitzvah, we commemorate the avodah that was done with mesirus nefesh, which displays our chavivus toward Hakadosh Baruch Hu and His mitzvos, and also heralds the hanhagah of nissim that we get in return from Hakadosh Baruch Hu, who then displays chavivus to us.
This idea sheds light on the emphasis, in Al Hanissim, of ואחר כך באו בניך. Indeed, the whole story of Chanukah highlights our chavivus as בָּנִים אַתֶּם לַה’ אֱלֹהֵיכֶם.
Maintaining the Idealism of Youth
How do we tap into this middah of Yosef to go the extra mile and push ourselves beyond our limits?
In this regard, the navi refers to Klal Yisrael as a naar (Hoshea 11:1): כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ. Why is this a compliment to Klal Yisrael, and why is it the source of Hakadosh Baruch Hu’s love for us? R’ Yisrael Salanter explains that although the Torah generally respects old age — זקנה implying זה שקנה חכמה, as with age comes understanding and mature thought processes — there’s still something unique about the fresh idealism of a young lad. A young person doesn’t suffer from complacency, and is not jaded by his own failures. Keenly aware of how far he still needs to go, he’s full of fresh kochos to give it his all, and he’s ready to push himself to his limits and beyond. This stems from an ahavah, a chavivus, a freshness, and that is the praise of Klal Yisrael that the navi is highlighting as the root of Hakadosh Baruch Hu’s love for us.
The Torah describes Yosef as a naar — וְהוּא נַעַר, and the sefarim hakedoshim explain that this can be understood as a praise of Yosef: He possessed that exceptional quality of freshness, of pushing himself to recognize how much more there is grow and much more there is to do in avodas Hashem. That’s what propelled Yosef to be able to feel the ahavah and chavivus and push himself with mesirus nefesh beyond his kochos. This could be the root of Yosef’s outstanding middah of being moser nefesh l’maalah min hateva.
We can now fully appreciate the unusually deep connection between the avodah of Chanukah and Yosef Hatzaddik’s middah of mesirus nefesh. But we’re also afforded a new insight into the avodas hayom, and especially the avodah of hadlakas ner Chanukah, in which we perform numerous hiddurim, while reveling in the stories of the incredible mesirus nefesh that Yidden throughout the generations have displayed in fulfilling the mitzvah of hadlakas ner Chanukah, even in times of sakanah. We must internalize how fundamental mesirus nefesh is in our avodas Hashem, for a Yiddishkeit that involves just getting by, as one goes through the motions, is missing the most fundamental part of the relationship of ahavah and chavivus to Hakadosh Baruch Hu and his mitzvos.
May the Eibishter give us the siyatta d’Shmaya to internalize this concept, which can not only invigorate our avodas hayom of Chanukah, but can also revitalize our entire relationship with the Eibishter, so we can feel that we are banim chavivim, as we put our whole heart into our Yiddishkeit. And that is the message that secures our next generation, as Chazal promise: הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים.
Gut Shabbos and a freilechen Chanukah.
ימי החנוכה
Hagaon Harav Yitzchok Hacohen Hellman Shlita
בס”ד פרשת מקץ – ימי החנוכה ה’תשע”ח
לאחי ורעי בוגרי ישיבת מיר הקדושה והמעטירה הי”ו,
שלומכם יתן כמי נהר
בהקדמת רבינו ניסים גאון לתלמוד בבלי מונה שם את סדר הדורות והשתלשלות מסירת התורה, וכתב שם בתוך דבריו על ירידת רב לבבל וז”ל: “והיתה ירידתו לבבל בשנת ת”ק שנה לפיסוק הנבואה אשר הוא תחילת ממשלת אלכסנדר, כי אז היתה תחילת מלכותו”, עכ”ל.
ושמעתי מאדם גדול אחד שביאר בדבריו שפיסוק הנבואה בא על ידי מה שהתחילה ממשלת אלכסנדר דהיינו מעת שהתחיל שלטון מלכות יוון בעולם. והענין בזה הוא על פי מה שאמרו במדרש (בראשית רבה פ”ב, ד) על הפסוק “וחושך על פני תהום”, חושך – זו מלכות יוון. והיינו שלפני מלכות יוון היה כביכול הנהגה של אור כלומר שהנהגת הקב”ה את הבריאה גלויה לכל והקב”ה היה מדבר עם הנבראים ומנהיגם בנבואה, אך לאחר שהגיע לשלטון הכוח של חכמת יוון שעיקר עניינם הוא הכפירה בהשגחה פרטית ובהנהגת הקב”ה את עולמו רח”ל, מאז בא החושך לעולם ועל ידי זה נפסקה הנבואה והדיבור כביכול של הקב”ה עם הנבראים. נמצא שזמן פיסוק נבואה הוא הזמן שהחלה ממשלת אלכסנדר שהוא תחילת מלכות יוון שהביאה חושך לעולם.
ובזה יש לפרש את דברי הגמרא (ע”ז י, א) “בגולה אין מונין אלא למלכי יוון בלבד”, וכוונת הגמרא היא שאין מונין מבריאת העולם אלא מזמן מלכי יוון, עיי”ש. וביאור הדבר, שבגלות המנין הוא מזמן פיסוק הנבואה שהוא שורש ותחילת ההסתר פנים שממנו נתגלגל הגלות לבסוף, והמנין החדש הוא מחמת שמציאות העולם עד פיסוק הנבואה כאשר ההנהגה הייתה בגילוי, ומציאות העולם שאחר פיסוק הנבואה שההנהגה היא בהסתר והעולם נמצא בבחינת חושך – אינם אותה המציאות, ויש כאן כביכול סדר עולם חדש עם מנין חדש.
ונראה להוסיף בזה, דלפי זה יש ליתן טעם מדוע הסיום של כ”ד ספרים בנבואת מלאכי הוא בפסוקים (ג, כב-כג) “זיכרו תורת משה עבדי וגו'”, ולאחר מכן “הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו'”, והטעם בזה דבא הכתוב לומר שאע”פ שמעתה לא יהיה יותר נבואה בעולם, מכל מקום יוכלו לשמוע את דבר ה’ מפי החכמים לומדי התורה אשר להם יש עדיין היכולת לדעת דבר ה’ על ידי רוה”ק, וכדברי הרמב”ן בחידושיו לב”ב (יב, א) שכתב שם וז”ל: “אלא הכי קאמר אעפ”י שנטלה נבואת הנביאים שהוא המראה והחזון, נבואת החכמים שהיא בדרך החכמה לא ניטלה, אלא יודעים האמת ברוח הקדש שבקרבם עכ”ל”. וזהו שאמר הכתוב “זכרו תורת משה עבדי” דעל ידי התורה ולומדיה יכולים אנו עדיין לשמוע את דבר ה’ גם אחרי פיסוק נבואה. ובפסוק “הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא”, בזה בא להוסיף ולנחמם שהפסק הנבואה אינו לעולם אלא עתידה הנבואה לחזור בימות המשיח.
והנה עתה שבעוונותנו נלקח מאיתנו מרן רה”י הגראי”ל שטיינמן זצוק”ל אשר בכל דיבוריו היה ניכר לכל מעלת “יודעים האמת ברוח הקדש שבקרבם”, וגם כאן המצב הוא שהעולם שלנו כעת איננו אותו עולם שהיה כאשר היה עמנו מרן הגראי”ל זצוק”ל בהנהגותיו עצותיו והדרכותיו. אין לנו אלא להתנחם שבימי החנוכה שבהם יש התגברות של אור התורה אשר בכוחו להלחם בחושך של חכמת יוון, בימים אלו נוכל אנו להתחזק באורה זו תורה ועל ידי זה נזכה לביאת המשיח ולהשבת הנבואה וגילוי הנהגת הקב”ה בעולמו אכי”ר.
אוהבכם תמיד
יצחק הכהן הלמן
פרשת מקץ
בראשית מא, יב: “ושם איתנו נער עברי עבד לשר הטבחים וגו'”
עיין ברש”י שם ד”ה נער עברי עבד ז”ל: “ארורים הרשעים – שאין טובתם שלימה, שמזכירו בלשון בזיון”, עכ”ל. ומקורו מדברי המדרש כאן (בראשית רבה פ”ט ז).
ונראה דביאור עניין זה הוא, דהרשעים אין טובתם שלימה מחמת שכל כוונתם היא אך ורק לטובת עצמם בזה, ואין כוונתם כלל להיטיב לזולתם, ועל כן גם כאשר כרוך בזה בהכרח טובה עבור אחר, הם יעשו את הדבר רק לפי מידת התועלת שתהיה להם מהדבר, ולכן אין טובתם שלימה מחמת שאין כוונתם כלל להיטיב בזה לאחרים. וכן כאן הזכיר שר המשקים את יוסף רק לתועלת עצמו, בכדי להתגדל בעיני פרעה.
וכן משמע ממה שנאמר לעיל (מ, כג) “ולא זכר שר המשקים וכו’ וישכחהו”. ומפשטיה דקרא משמע ששכח שר המשקים את יוסף לעולם, ובפרט לפי מה שכתב מרן החזו”א בספרו “אמונה ובטחון” (פ”ב אות ו) לבאר מדוע לא היה ראוי ליוסף לבקש משר המשקים שיזכרהו, מצד גדר השתדלות, וז”ל “בהיות שלפי תכונת הרהבים [בעלי גאווה] אין בטבעו לזכור ולהיטיב, אין ראוי המעשה הזה רק מתוך ייאוש עכ”ל”.
הרי נתבאר לנו שבטבעו של שר המשקים לא לזכור ולהיטיב ליוסף, וא”כ מה שזכר אותו לבסוף אינו מחמת שעשה שלא כטבעו, אלא רק מחמת שפעל רק לטובת עצמו, ורק ע”י זה סיבב הקב”ה שיזכר יוסף ויצא מבית האסורים.
***
שם יט: “לא ראיתי כהנה בכל ארץ מצרים לרוע”
הנה יש להבין מדוע הזכיר הכתוב שאמר פרעה ליוסף דבר זה, הלא דבר זה אינו שייך לא לחלומות שחלם ולא לפתרונם.
ונראה לומר דהנה איתא בגמ’ (ברכות נה, ב) ז”ל: “א”ר שמואל בר נחמני א”ר יונתן אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו וכו'”, עכ”ל.
ועפי”ז מבואר היטב מדוע הזכיר הכתוב שאמר פרעה “לא ראיתי כהנה וכו'”, דכוונתו בזה הייתה שבהכרח אין זה חלום בעלמא מהרהורי לבו, שהרי לא ראה כהנה מעולם, אלא בהכרח שהקב”ה בא לגלות לו משהו בחלומו, ולכן מעתה נצרך לו פתרון לחלום.
***
שם לט: “אחרי הודיע וכו’ את כל זאת אין נבון וחכם כמוך”
עיין מה שכתב בזה מרן הגרי”ז זצ”ל בספרו עה”ת וז”ל: “נראה דהביאור בזה דבאמת הרי אמר לו יוסף ‘בלעדי אלו’ יענה את שלום פרעה’, ותרגם אונקלוס ‘בר מן חוכמתי וכו’, דהיינו שלא בחכמה יפתור אותו, רק בנבואה. וכו’, ולכן אמר פרעה אל עבדיו ‘הנמצא כזה איש אשר רוח אלו’ בו’, ותרגם אונקלוס ‘גבר די רוח נבואה מן קדם ה’ ביה’, וא”כ הלא באמת אין ראיה מזה שידע הפתרון שהוא נבון וחכם, כיון שלא ידע זאת מדעתו וחכמתו, רק בנבואה מאת ה’. אבל אחרי שה’ הודיע אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך, דהרי זהו מתנאי הנבואה שאינה שורה רק על חכם גבור ועשיר, וא”כ כיון שסוף סוף נביא אתה אין נבון וחכם כמוך”, עכ”ל.
וצריך להבין דדל מהכא הנבואה של פתרון החלום, הלא מדוע לא ידע פרעה שהוא נבון וחכם מחמת העצה שנתן לו יוסף: “ועתה ירא פרעה איש וכו’ וישיתהו על ארץ מצרים” וכו’, דזה לכא’ הוי עצה בעלמא ואינה בנבואה, וא”כ מוכח מזה שהוא נבון וחכם. אמנם זה אינו דהרי כתב הרמב”ן (לעיל מא, ד) וז”ל: “‘ותאכלנה הפרות וכו’. על דעתי הוא סימן שיאכלו שני הרעב את שנות השבע, ומזה למד יוסף לאמר לפרעה ויקבצו את כל אוכל השנים הטובות, והיה האוכל לפקדון לארץ לשבע שני הרעב, כי ראה שהפרות והשבלים הטובות תבואנה אל קרב הרעות. ואיננה עצה, כי הליועץ למלך נתנוהו, רק בפתרון החלום אמר כן“, ע”כ לשון הרמב”ן. הרי מבואר להדיא בדברי רמב”ן דלא אמר לו את הדבר בתורת עצה, אלא זה היה חלק מפתרון החלום, וא”כ גם זה היה בנבואה.
אמנם זה צ”ע, דלפי דברי הגרי”ז זצ”ל דיוסף היה נביא, א”כ מדוע לא נמנה יוסף במנין הנביאים בגמ’ (מגילה יד, א) דאיתא שם: “ת”ר ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל וכו’ עכ”ל”. וברש”י שם ד”ה נבואה שנצרכה מביא בשם בה”ג את חשבון המ”ח נביאים אברהם, יצחק, יעקב, משה אהרן, וכו’ וכו’ – ויוסף אינו בכללם. והנה לפירוש הר”ח שם, וכן לדעת הגר”א שם בשם סדר עולם דס”ל דחשבון הנביאים הוא אחר, וחשיב נביאים רק ממשה ואילך לא קשיא, אבל לפי’ חשבון הבה”ג שהביא רש”י הדבר צ”ע.
ובאמת בפשוטו היה אפשר לבאר דלא כדברי הגרי”ז, אלא דכוונת התרגום – ‘רוח נבואה’ היא לרוח הקדש ולא בנבואה ממש, ועפ”י מה שכתב הרמב”ן בחידושיו לב”ב (יב, א) בביאור ההבדל שבין נבואה לרוה”ק וז”ל: “אלא הכי קאמר אעפ”י שנטלה נבואת הנביאים שהוא המראה והחזון, נבואת החכמים שהיא בדרך החכמה לא ניטלה, אלא יודעים האמת ברוח הקדש שבקרבם עכ”ל”.
ולפי”ז מה שידע פרעה שיוסף הוא נבון וחכם זה לא היה מצד תנאי הנבואה, אלא כיון שאמר לו ברוה”ק א”כ בהכרח שהוא חכם, דהרי לגבי רוה”ק החכמה היא לא רק תנאי, אלא היא חלק מהמהות של רוה”ק שהרי היא נבואה בדרך חכמה וכמבואר ברמב”ן. וזהו ג”כ ביאור הפסוק: “אחרי הודיע אלו’ את כל זאת אין נבון וחכם כמוך” דהיינו שאם הודיעו ה’ ברוה”ק א”כ בהכרח הוא נבון וחכם, כי זהו עניין רוה”ק שהיא נבואה בדרך חכמה וכמש”נ. ועכ”פ מיושב שפיר מדוע לא נמנה יוסף בין הנביאים.
אמנם שוב ראיתי בפי’ הרא”ש עה”ת לעיל בפרשת וישב (לז, ח) שהקשה שם מדוע סיפר יוסף את החלומות לאחיו הלא ידע שישנאו אותו בעבור זה, ותירץ וז”ל: “וי”ל דיוסף היה בר חכים, ורואה באספקלרייא המאירה, ואמרינן הכובש נבואתו במיתה וכו'”, עכ”ל. הרי מבואר בדבריו להדיא שעכ”פ יוסף היתה לו נבואת נביאים גמורה ולא רק ברוה”ק – וכדברי הגרי”ז זצ”ל, וצ”ע.
ענייני חנוכה
הערה על פיוט “מעוז צור”
הנה צריך להתבונן מדוע אומרים פיוט זה דווקא בחנוכה הלא מוזכר בו גם יציאת מצרים וגם הנס של פורים, ומדוע הוא שייך א”כ בדווקא לחנוכה.
ונראה דהטעם הוא דבשאר הניסים לא הזכיר הפייטן את החג שנתקן מחמת הנס, ורק בנס של חנוכה מזכיר הפייטן – “בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים”, דהיינו שמזכיר את היו”ט עצמו של חנוכה, ומזה מוכח דהפיוט נתחבר על הנס של חנוכה.
אלא דא”כ צריך להבין לאיזה תכלית מביא הפייטן את כל הצרות והישועות שארעו לכלל ישראל במשך הדורות.
ונראה לומר, דהנה בריש הפיוט כתוב: “תיכון בית תפילתי – ושם תודה נזבח”. והנה לכאורה הלא כבר הודו כלל ישראל על כל הניסים שארעו להם בקריעת ים סוף, בחנוכה ופורים, ובפשטות גם הקריבו קרבן תודה על כל הניסים האלו. וא”כ למה כתב הפייטן שיקריבו תודה גם לעתיד לבוא כשיבנה ביהמ”ק.
ונראה דהביאור הוא עפ”י מה שאמרו חז”ל במדרש (ויקרא רבה פ”ט ז) דלעתיד לבוא כל הקרבנות בטלים, וקרבן תודה אינו בטל. וטעם הדבר נראה דלעתיד לבוא יתחדש ויתגלה שצריך להביא קרבן תודה גם על הצרות בעצמם, כי אז נראה ונבין שגם הצרות עצמם היו לטובתנו. ולפי”ז זה ביאור מה שאמר הפייטן – “ושם תודה נזבח”, היינו שנקריב אז תודה נוספת גם על עצם הצרות שארעו לנו, כי יתגלה שהכל הוא לטובתנו וכמש”נ.
ולפי כל זה אפשר לבאר משה”ק לעיל, מדוע מונה הפייטן את כל הצרות שארעו לכלל ישראל, בפיוט של חנוכה. והוא, דבחנוכה אפשר לראות במעט את מה שיתגלה לעתיד לבוא, דגם עצם הצרות הם לטובתנו. דהרי ע”י שהייתה לנו צרה בחנוכה וניצלנו ממנה, זכינו ליו”ט חדש עם כל ההשפעות שיש משמים בימי החנוכה. נמצא שבחנוכה מתגלה במעט גם כן איך שהצרה בעצמה היא לטובתנו, וע”כ הביא הפייטן את כל הצרות שארעו לכלל ישראל גבי חנוכה, בכדי לומר לנו דלעתיד לבוא יתגלה בחוש שגם כל הצרות עצמם היו רק לטובת כלל ישראל.
***
בענין הטעם שאין מזכירין מעין המאורע בברכת מעין שלש בחנוכה ופורים
א. כת’ בשו”ע (או”ח הל’ ברכת הפירות סי’ רח, יב) בעניין ברכה מעין שלש ז”ל: “מזכירין בה מעין המאורע בשבת ויו”ט ור”ח, אבל לא בחנוכה ופורים עכ”ל”.
ומקור הדין הוא מתשו’ מהר”ם מרוטנבורג סי’ ע’ ודבריו הובאו בהגהות מיימוניות (פ”ג מהל’ ברכות אות כ’). ובביאור הדבר מדוע בברכת מעין ג’ אין מזכירין מעין המאורע בחנוכה ופורים כתבו הפוסקים כמה טעמים בזה.
ב. דעת הלבוש שם וז”ל “ובחנוכה ובפורים אין מזכירין בה מעין המאורע, דעל הניסים הודאה היא ובברכה זו אין להם מקום להזכירם. שהרי אין אומרים בה לשון הודאה כמו בברכת המזון שאומר ‘נודה לך וכו’. ואפילו לפי מה שכתבתי (בס”ו) שיש לומר בסוף אחר ‘כי אתה טוב ומטיב לכל, ונודה לך וכו’, שם אין שייך להזכיר כלום שהרי הוא אחר סיום הטוב והמטיב, ואין אומרים אותו שם אלא כדי שיהיה מעין החתימה סמוך לחתימה עכ”ל”.
דעת הל”ח דהטעם הוא, דכיון דלא נזכרו חנוכה ופורים בתורה, לא תקנו להזכירם בברכה מעין ג’.
והגר”א (שם סקמ”א) כת’ טעם אחר וז”ל “דאף בברכת המזון א”צ להזכיר מצד הדין, כמ”ש בפרק שני דשבת (כ”ד א’) אלא מצד המנהג, משא”כ כאן שאין מנהג כלל עכ”ל”.
ג. ונראה לבאר עוד באופן אחר והוא, דחלוק גדר הזכרת ‘על הניסים’ מהזכרת ‘יעלה ויבוא’, ד’יעלה ויבוא’ היא תפילה נפרדת בפנ”ע על השבת ישראל לירושלים, וכן ‘רצה והחליצנו’ בשבת היא גם תפילה בפנ”ע. ותקנו חז”ל לומר תפילה זו בתוך התפילה ובברכת המזון, וכן תקנו להזכיר מעין התפילה הזאת בברכה מעין ג’.
אמנם ‘על הניסים’ אינו כן, ד’על הניסים’ אינו תפילה או דבר נפרד בפנ”ע, אלא הזכרתו הוא באופן שכאשר מודה להקב”ה ב’מודים’ בתפילה וב’נודה לך’ בברכת המזון אזי הוא מוסיף עוד הודאה על הניסים שארעו לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, ו’על הניסים’ הוא מצטרף לברכת ההודאה להקב”ה ב’מודים’ ו’נודה לך”.
ד. ולפי”ז נמצא שבברכת מעין ג’ דשם הרי אינו אומר את כל לשון הברכות, אלא רק אומר קיצור של כל ברכה וברכה, ממילא שם אין מקום להרחיב את ברכת ההודאה בהזכרת ההודאה דחנוכה ופורים, כי הרי שם אומר רק קיצור דברים של כל ההודאה שאומר ב’נודה לך’, וכדרך שלא תקנו חז”ל להזכיר שם, ברית, ותורה, ויצ”מ, הגם שב’נודה לך’ מזכירם, כמו”כ לא תקנו שיזכיר שם הודאה על חנוכה ופורים, כיון שאין זה הזכרה של דבר בפנ”ע אלא הוא רק חלק מכלל ההודאה, משא”כ ‘יעלה ויבוא’ שהוא דבר בפנ”ע ע”כ תקנו להזכירו בפנ”ע גם בברכה מעין ג’ וכמש”נ.