דברי רבותינו

Levinshtein, Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel zt”l

אלה מסעי בני ישראל (לג, א)
ברמב”ן הביא דברי המורה נבוכים: הצורך להזכיר המסעים גדול מאד, כי הנסים והאותות הנעשות היו אמיתיות לכל רואיהם, אך בעתיד יהיו דברים בשמועה ויכזבם השומע. ומאותות התורה ונפלאותיה העצומות עמידת ישראל במדבר ארבעים שנה ומציאת המן בכל יום וגו’.

טבע האדם הוא שלא להאמין לשמועות, ומבקש עצות והתחכמויות כדי לסתור אותן, ואף אם אין בידו סתירה להן מ״מ אין הענין מיושב בלבו. אך כשרואה האדם אותות ומופתים בעיניו רואה הוא שאין טבע כלל וביד הבורא לעשות בהכל כרצונו.

הנה כאשר נתבונן ב’עמידת ישראל במדבר ארבעים שנה’, בזה לבד נראה נפלאות גדולות לאין שיעור. עם שלם של מליוני אנשים ובעלי חיים חיו במשך ארבעים שנה במדבר, מקום שמם ללא צמח ובע״ח, מקום שלא עבר ולא ישב בו אדם כי הוא אינו מתאים כלל לקיום אנשים, אך בנ”י היו בו מ’ שנה בנוחות כמש”נ ״לא חסרת דבר״, ואמרו ע”ז חז”ל שדומה היתה נסיעת ישראל במדבר לנסיעת מלך במרכבתו שנוסע מתוך מנוחה ושלוה. כ”ז נסים גלויים וראו בחוש כי “ד’ מתהלך בקרב מחניך”.

וכן ״מציאת המן בכל יום״, לא מזון בעלמא נתן להם השי״ת, אלא מן שהוא מזון שמלאכי השרת אוכלים.

וממשיך הרמב”ן: ״והם מקומות רחוקים מן הישוב ואינן טבעיות לבני אדם לא מקום זרע תאנה וגפן ורמון. וכל אלה אותות במעשה נס נראות לעין. וכאשר ידע הבורא יתברך כי יעבור על אלה האותות מה שיעבור על דברי הימים ויחשבו כי עמידתם במדבר הזה היה קרוב מן הישוב מקום אשר בני אדם שם, כמו המדברות אשר ישכנו בהם בני ערב היום, ע״כ הרחיק מלבות בני האדם המחשבות האלו וחזק האותות כולם בזכרון המסעות כדי שיראו אותם הדורות הבאים וידעו האותות הגדולות איך עמדו בני אדם במקומות האלו ארבעים שנה״.

והיינו שמנתה התורה שוב את כל המסעות כדי שלא יבוא אדם ויכחיש את הנסים.

מרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לוינשטיין זצללה”ה

דברי הימים

הגלות הראשונה ממיר
תשעים ושבע שנות תורה חלפו על הישיבה מתוך התעלות בשלוות הנפש בעיירה השקטה מיר שברוסיה. אולם בשנת תרע”ד, כאשר ירייה גדעה את חייו של יורש העצר האוסטרו-הונגרי פרננד וגררה את העולם כולו למלחמה עקובה מדם, נגדעה גם השלוה שאפפה את הישיבה. רעמי הפגזות הרעידו את העיירה והפרו את שלוותה בסכנת נפשות ממשית. הישיבה כולה נאלצה לעקור ממקום מושבה ולגלות למקום אחר שיכיל את תורתה.

מרן רה”י הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל ועמו מרן המשגיח הגה”צ רבי ירוחם ליוואויץ החליטו לעקור עם כל תלמידי הישיבה לעיירה סטויבץ שבתוככי אוקראינה. יהודי העיירה קיבלו את לומדי התורה בסבר פנים יפות ודאגו לכל מחסורם. אולם, השלוה לא האריכה ימים וקולות המלחמה פשטו גם לאזור זה. שוב נטלו רבני הישיבה ותלמידיהם את מקל הנדודים, ועם ספרי הלימוד בידיהם, תוך שהם ממשיכים בלימודם, עלו על רכבת דחוסה עד מחנק  מתושבים הנסים על נפשם לכיוון פולטובה. כך נמשך רצף לימוד התורה בישיבה עד סיום המלחמה בעיירה זו.

ביקשו בני הישיבה לישב בשלוה בעיר זו אך אז, בשנת תרע”ז, קפצה עליהם גזרה חדשה. המהפכה הבולשבקית השתלטה על פני רוסיה כולה והפכה אותה למדינת שמד. מחד נרדפה היהדות עד חורמה וכל המוסדות היהודיים היו צריכים להיסגר, ומאידך ירד “מסך הברזל” ולא ניתן היה לצאת מהמדינה לשום מדינה חפשית אחרת.

תרע”ח. רעמי המלחמה שקטו ופולין הפכה למדינה עצמאית. הציפיה לשוב לעיירה מיר, מקום הורתה ולידתה של הישיבה, נראית עתה כחלום רחוק. “מסך הברזל” מפריד בין בני הישיבה לבית המדרש המוכר והאהוב.

המחשבה לבקש אשרת יציאה משלטון הרשע הסובייטי העלתה רעדה בלבבות. בקשה זו עלולה להתפרש כ”כפירה ובגידה” בשלטון “הצדק והשוויון הקומוניסטי”. “דלתות המוות” של סיביר הקפואה והרחוקה פתוחות לרווחה לקבל את ה”בוגדים”. האם ידום קול התורה?

שניים מתלמידי הישיבה לא אמרו נואש. בצעד נועז פנו רבי יעקב טננבוים ורבי משה חריך לרשות ההגירה בבקשה לאשר את יציאתם של בני הישיבה לפולין. הנימוק לבקשה הוא חוסר התועלת והנטל של תלמידי הישיבה לשלטון הקומוניסטי. מדובר בבחורים צעירים שלא תורמים למדינה, אינם עובדים, ולמעשה זהו “כח עבודה” מבוזבז שכל מגמתו היא דתית בלבד. נתונים אלה סותרים את עקרונות המשטר הקומוניסטי “הנאור” ואין סיבה שהמדינה תחזיק אותם בעל כרחם בשטחה.

הנס התרחש. בחסדי שמים הבקשה לחופש שטמנה בקרבה סכנת מוות התקבלה ע”י השלטונות. היתר יציאה קיבוצי ניתן לכל בני הישיבה שיצאו כמקשה אחת מארץ המוות וישובו למקומם בעיירה מיר. יש גורסים שהשלטון הקומוניסטי אף העמיד רכבת מיוחדת שתוציא את “הפרזיטים” מחוץ לגבולות המדינה.

כך בניסים גלויים שבו רבני הישיבה ותלמידיהם לעסוק בתורה  בשלוה בבית המדרש שבעיירה מיר.

בשבילי הלכה

Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita

מטות מסעי

התרת נדרים

התרת נדרים מהני גם על תרומה כמפורש בנדרים נ”ט ורמב”ם פ”ד מתרומות הי”ז, וכן הדין בחלה כמפורש בפסחים מ”ו ע”ב ויו”ד שכ”ג א’.

ולענין אשה שהפרישה מעיסת בעלה, כתב שו”ת ח”ס יו”ד ש”כ דשניהם יכולים לשאול, אבל דעת באר יצחק יו”ד כ”ח דרק הבעל שואל (וע”ש ענף ד’ מה שהוכיח מהגמ’ דמאכילתו שאינו מעושר ומקשה הגמ’ מנא ידע וכמו שפי’ הראב”ד דאינה נאמנת משום דאין אדם משים עצמו רשע והרי משכחת לה שאכל ושוב שאלה על ההפרשה שלה, ונראה כוונתו היכא דעדיין לא אכל כל החולין דאילו אז כבר לא מהני שאלה). וכ”כ בפ”ת של”א ו’ בשם משנת חכמים. אבל בעונג יו”ט קי”ג ובמקדש מעט סי’ שכ”ג סקי”א כתבו דרק השליח יכול לשאול. וכ”כ באור גדול סי’ ט’ פיסקא ב’ סק”ג. (וע”ש שחולק להדיא על באר יצחק הנ”ל).

וע’ אחיעזר ח”ב סוס”י ל”ז בדברי הח”ס. וע”ש ל”ז ד’ להוכיח דאשה הוי בעלים, מהא דמצינו ביבמות דאשה עושה שליח להפרשה.

וע’ מעשה איש ח”ג עמ’ קמ”ב דרק המשלח ישאל. וע”ש בהערה ראיית עונג יו”ט קי”ג מתמורה י’ ע”א.

(וע’ מעדני ארץ פ”ד תרומות ה”ט שהעיר על הח”ס דברמב”ם שם כתב דא”א לחזור משליח לתרומה אא”כ שינה השליח ג”כ, וע”ש במעדני ארץ ואבי עזרי וקה”י בטעמו, והעיר מעדני ארץ דא”כ ה”ה מה”ט לא מהני אם המשלח שואל על השליחות ותמה על הח”ס. ובאמת הרמ”א חולק על הרמב”ם בזה).

ובבאר יצחק כתב טעמו דא”א לשליח לשאול כי כבר נגמרה מעשה שלו ותו לא הוי שליח, והביא סמך מגיטין ס”ג, ובאור גדול כתב דא”א למשלח לשאול כי מנוי שליחות אינו קדושת פה וא”א לשאול ע”ז. והוסיף עונג יו”ט קי”ג דא”א למשלח לשאול על מעשה הפרשה של השליח כי מעשה זה של השליח ולא של המשלח ע”ש.

וע’ דרך אמונה פ”ד מתרומות סקקפ”ו שהביא מח’ הנ”ל וכתב עוד “ואשה המפרשת מפירות בעלה דינה כדין שליח, וכשהאשה שואלת אין הבעל מצטרף להתיר תרו”מ שעשתה אפילו הפרישה מפירות של עצמה, מיהו כשמפרשת חלה י”א שיש לה דין בעלים ולא דין שליח ורק היא שואלת”.

וכתב שם בציון ההלכה, דהא דאשה המפרשת מפירות בעלה דינה כדין שליח, שהוא לפי מה שביאר לעיל בהלכה י”ב בציון ההלכה אות ש”ט בשם החזו”א מעשרות ז’ ט”ו דאשה אינה אלא מדין שליחות של בעלה. ושוב כתב לענין חלה די”א שיש לה דין בעלים, שהוא משו”ת באר יצחק סוס”י כ”ח. ולא זכיתי להבין דלכא’ לפי החזו”א ה”ה בחלה אין לה דין בעלים ולפי הבאר יצחק גם בתרו”מ יש לה דין בעלים כמבואר בדבריו שם ריש ענף ז’ וכתב טעמו כי התורה זיכתה לאשה זכות להפריש בלי שליחות בעלה, ונראה טעמו מדרשה ביבמות פ”ו ע”א ואכלתם אותו בכל מקום אתם וביתכם למד על נשואה בת ישראל שנותנת רשות לתרום, וע’ תרוה”ד ומל”מ פ”ד מתרומות הי”ב, והבאר יצחק חולק על החזו”א הנ”ל שפי’ דהוא ג”כ מדין שליחות אלא דסתמא הוי כמנוי שליחות.

וכתב בציון ההלכה דבבעל ואשתו הרי אפילו אם באמת הדין דרק השליח שואל, כדעת העונג יו”ט הנ”ל, מ”מ יכול הבעל לשאול אם הוא שליח אשתו על שאלה על הנדר. ואף דאיתא ביו”ד רל”ד נ”ו דבעל יכול כיון דאשתו כגופו, אבל דוקא והוא דמכנפי, ומקורו בנדרים ח’ ע”ב, הלא ע”ש בש”ך סקע”א הטעם שמא היא אינה רוצה שיתפרסם הדבר, ומקורו בטור ורא”ש בשם רא”ם, והביא שכתב העט”ז לפיכך אם נתנה לו רשות גם לקבצם ולהתיר, מותר. וכ”כ באר יצחק הנ”ל ומלא העומר סי’ שכ”ח להקל בהפרשת חלה.

(וע’ באר יצחק דאולי כמו דהוא נעשה שליח בשבילה ה”ה היא נעשית שליח בשבילו, ונ”מ כאן שיש ספק מי חייב לשאול. ועמש”כ במק”א אי ה”ה בעלה כגופה או לא).

בגדר מצות עשה דבצדק תשפוט

Partzovitz, Hagaon Harav Refoel Shlita

בבקשת בני גד ובני ראובן לנחול בעבר הירדן

ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד וגו’, ויבואו בני גד ובני ראובן ויאמרו אל משה וגו’ (במדבר לב, א-ב). וכתב בבעל הטורים וז”ל: “ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד, כאן הקדים ראובן, ויאמר בני גד ובני ראובן, הקדים גד, אלא תחילה הקדים ראובן שהיה הגדול, ואח”כ הקדים גד שהיו גבורים וכו'”, עכ”ל.

והערת בעל הטורים נראה שאפשר ליישבה באופן אחר, דהנה מצינו בפ’ וזאת הברכה בברכת שבט גד, שאמר משה רבינו וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון. וכתב רש”י כי שם חלקת מחוקק – כי ידע אשר שם בנחלתו חלקת שדה קבורת מחוקק, והוא משה. ספון – אותה חלקה ספונה וטמונה מכל בריה, שנאמר ולא ידע איש את קבורתו”, עכ”ל. וכן תרגם שם באונקלוס.

ומבואר כאן ששבט גד חפצו בנחלת עבר הירדן, כי שם יהיה קבור משה רבינו, ושיבחם משה על כך. וכן מצינו בתרגום אונקלוס על הפסוק עטרות ודיבון, שפי’ כל שם שנזכר עם משמעותו, ועל נבו כתב בית קבורתא דמשה, והיינו דכשאמרו בני גד ובני ראובן את שמות הערים, נתכוונו למשמעות זו. וא”כ בדבריהם רמוז שרצו את הנחלה משום מקום קבורתו של משה רבינו, ומאידך חזינן דמשה רבינו שיבח רק את בני גד בזה שרצו להיות קרובים למקום קבורת משה.

ומעתה ניתן לומר דחלוק בני ראובן שהם רצו את עבר הירדן משום המקנה, משבט גד שהם רצו משום קברו של משה רבינו. ומעתה מדויקים הכתובים שהעיר בעל הטורים, דאכן בתחילה איירי על שבט ראובן שרצו משום המקנה ולכן הוזכרו קודם, ואח”כ כשבאו למשה דיברו בני גד בראש, ושם רמזו את רצונם להיות ליד קברו של משה, לכן תרגם כאן התרגום את משמעות שמות הערים, דכן נתכוונו כשאמרו למשה את שמות הערים. ומיושב גם דבהמשך הפרשה שנזכר שמות הערים האלה תרגם אונקלוס את השמות גרידא ללא המשמעות, והטעם כאמור שכשדיברו לפני משה ואמרו את שמות הערים והיתה כונתם על המשמעות, רק שם הוצרך לתרגם כן.

ולדרך זו יוצא דכוונתם היתה ראויה כשרצו את עבר הירדן, ויש להקשות דכשמשה רבינו הוכיחם, מ”ט לא השיבו לו דזוהי הסיבה לבקשתם ולא כמו שסבר משה. ועל דרך הפשט יתכן דלא היה זה מן הכבוד להזכיר ענין קבורתו של משה בפירוש.

ובפי’ דעת זקנים בפ’ וזאת הברכה על הפסוק וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון, הביא את דברי אונקלוס, ופי’ וז”ל: “לפיכך נטלה לחלקו אע”פ שעמון ומואב מערערין עליה, כי נודע היה שעתיד הקב”ה לקבור שם משה רבינו, ואילו היתה עתידה לחזור ליד עמון, לא היה הקב”ה קוברו שם בחו”ל”, עכ”ל.

ולדרך הדעת זקנים יוצא שענין קבורת משה אינו הסיבה שרצו בעבר הירדן, שעצם רצונם היה משום המקנה, וענין קברו של משה הוא הסבר מאי טעמא לא נמנעו לבקש את עבר הירדן אחר שידעו שעמון מערער עליה, ולזה הוכיחו מקבורת משה רבינו שאינה עתידה לחזור לעמון. ולדברי הדעת זקנים מיושב שענין קבורת משה אינו סיבה לבקשתם את עבר הירדן, ולכן לא ענו בני גד למשה את ענין מקום קבורתו. ורק דא”כ קשה דמה הזכיר משה רבינו בברכותיו את ענין חלקת מחוקק, הרי זה לא תוספת שבח לבני גד כדברי הדעת זקנים, ופרט זה צ”ע.

ומאידך יש להוכיח קצת כדברי הדעת זקנים, דאם כפשוטו שרצו שיהיה מקום קבורת משה בחלקם, דבר זה צ”ב דהרי התורה העידה שלא ידע איש את קבורתו, ורש”י עצמו הזכיר חלקת מחוקק ספון שאותה חלקה ספונה וטמונה, שנא’ ולא ידע איש את קבורתו. וא”כ כיון שלא נודע מקום קבורתו, א”כ מה ענין בזה שיהיה הקבר בחלקם, בשלמא אם היה ידוע מקום קברו, אזי היה מקום קברו של משה מקום תפילה, אך כיון שנעלם מקום הקבר א”כ מה ענין שטמון בנחלתם. וכי יש ענין לגור בסמיכות מקום לבית הקברות שטמונים בו גדולי הדורות, אף בלא הענין של השתטחות על קברם.

ודבר זה דתפילה על קברו של צדיק שייך רק כשנודע מקום קבורתו בבירור, מצינו בגמ’ (סוטה יד ע”א), שהביא שם בהגהות הב”ח גירסא בגמ’, שהטעם שלא נודע מקום קבורת משה רבינו הוא, שאם היו יודעים היו עולים על קברו בזמן החורבן, והיו עומדים בבכיה ומתחננים למשה רבינו ואומרים לו משה רבינו עמוד בתפילה בעדנו, ועומד משה ומבטל את הגזירה, מפני שחביבין צדיקים במיתתן יותר מבחייהם.

וא”כ מבואר דרק מקום הקבר ממש הוא מקום תפילה, וא”כ מה ענין יש שיהיה ספון בחלקם. ובדוחק צ”ל דבני גד ידעו שיהיה שם מקום קבורתו, אך שלא ידע איש את קבורתו זה לא עלה בדעתם, ולכן שיבח אותם משה רבינו, דלסברתם ביקשו כהוגן.

בתוכחת משה רבינו לבני גד ובני ראובן

ויאמר משה לבני גד ולבני ראובן האחיכם ילכו למלחמה ואתם תשבו פה וגו’ כה עשו אבותיכם וגו’ והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים וגו’ (במדבר לב, ו-יד). וכבר הקשו המפרשים דמה ראה משה רבינו להוכיחם, הרי בדבריהם לא היתה משמעות שלא ילכו למלחמה. וראיתי למי שפירש שמשה ראה מדבריהם שאינם מחבבים את הארץ, וכדנקט רש”י בקידושין בסוגיא דתנאי כפול (סא ע”ב ד”ה התם) שארץ כנען אינה חביבה להם, ואם כן משה נתכוין שהם כאבותיהם שמאסו בארץ ישראל.

ופי’ זה לא נראה דהרי משה רבינו פתח בדבריו האחיכם ילכו למלחמה ואתם תשבו פה ולמה תניאון, ודברים אלו צ”ב דמנין סבר משה רבינו שכך היתה כוונתם, ואם היה משה מסתפק בזה דשמא היתה כן כונתם, היה לו לברר מה נתכוונו. וסדר הפסוקים מורה שלא היתה הפסקה בדבריו, אלא דתמה משה על כוונתם שלא לעבור, והוכיחם ע”ז.

ובאור החיים כתב לבאר, דמשה רבינו הבין מדבריהם דכונתם שלא לעבור את הירדן כלל, וזהו שאמרו הארץ אשר הכה ד’ לפני עדת ישראל, דהרי כיבוש עבר הירדן היה ע”י ניסים, וזהו הכה ד’, וכמו כן גם בא”י יהיה המהלך של הכה ד’, וא”כ אין צורך במעברם את הירדן, דהרי אין הנצחון בדרכי הטבע, ומספיק שיעברו רק אלו שנוחלין בתוך א”י. ולדרך האוה”ח ירדה התמיהה, דאכן משה רבינו שמע בדבריהם שאינם חושבים לעבור את הירדן, ולזה הוכיחם, אך על דרך הפשט לא משמע כדבריו.

ושוב צ”ב דמאי טעמא לא בירר מקודם מה כונתם קודם שהוכיחם, וזה אין להקשות מה טעם כשאמר להם האחיכם ילכו למלחמה ואתם תשבון פה, היה להם לומר מיד לא כך כוונתנו, ולמה המתינו עד סוף דבריו, דזה פשוט, דבנוסף לכך דאין זה דרך ארץ להפסיק את דברי משה, עוד נראה דכשיש הזדמנות לשמוע דברי תוכחה ממשה רבינו צריך לנצל ולשמוע הדברים עד תומם, ואף שאפשר להפטר מלשמוע את הדברים ע”י שיסבירו כוונתם, וכל זה כאמור סיבה מ”ט המתינו עד סוף דבריו. אך כאמור עדיין צ”ב דהיה למשה רבינו לברר פרט זה, דמה כוונתם האם חושבים שלא להשתתף בכיבוש ארץ כנען, קודם שהוכיחם באריכות.

ומתוך קושיא זו יש להוכיח יסוד בהל’ תוכחה, דתוכחה אינה רק באופן שברור שמעשה הוא מעשה שלילי שראוי לתוכחה, אלא אף באופן שיש רק צד לומר דהמעשה הוא שלילי אזי יש חיוב תוכחה על הספק, והינו שיאמר לחבירו דאם המעשה היה משמעותו לשלילה הרי צריך לתקנו. וא”כ מתחלקים הדברים, דכשהמוכיח חושב לעצמו האיך לפרש את המעשה שיתכן שהוא לגנאי, בזה חל עליו החיוב לדון לכף זכות, אך עדיין חייב להוכיח, דעל צד זה שהמעשה שלילי הרי צריך לתקנו, ויש חיוב תוכחה על כך, וכאמור דתוכחה אין הכוונה שיאמר לו שעשית מעשה רע ועליך לתקנו, כי אם דאם יש כאן צד שהיה כאן מעשה רע, אזי צריך להוכיח ולומר לו, שאם כן היה אזי צריך לתקן.

ומעתה מיושב שמשה רבינו לא שאל לברר מה כוונתם, דכיון שהיה צד שנתכוונו שלא לעבור, אזי על צד זה הוכיחם ואמר להם שלא יעלו על דעתם שלא לעבור, אך כאמור לא מוכח מדבריו שסבר דכך הוא כוונתם.

ומובן לפי זה דבני גד ובני ראובן בתשובתם לא הסבירו שלא חשבו שלא לעבור, אלא אמרו רק את מסקנת הדברים מדברי משה רבינו דאנחנו נעבור, ולא נוגע כלל מה נתכוונו מקודם, דלא זה היה הנדון מה נתכוונו, וכדאמרן דהתוכחה היתה על הספק, וכמו שנתבאר.

ולדרכנו נוכל לבאר דברי התו”כ על הפסוק הוכח תוכיח, שאמרו תנאים תמהני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח, ואמר אידך תנא תמהני אם יש בדור הזה מי שיודע לשמוע תוכחה, וצ”ב כוונת הדברים. ולדברינו יתבאר, דהרי תוכחה אינו רק כשאידך נוהג ודאי שלא כשורה, אלא גם בצד ספק יש חיוב תוכחה, וזה צריך לדעת להוכיח, דהרי כאמור בתוכחה על ספק יש קושי, דמחד גיסא צריך לדון לכף זכות, ומאידך גיסא להוכיח, ואף אחר התוכחה צריך לדונו לכף זכות, וזה נכלל בתמהני אם יש מי שיכול להוכיח.

וגם דברי התנא תמהני אם יש בדור הזה מי שיודע לשמוע תוכחה, איירי באופן של תוכחה על ספק, דקשה לאדם לקבל תוכחה כשיש כאן ספק, דהרי חושב שאין נוגע אליו וא”כ לא שומע כלל, ואף שצריך לשמוע את עצם הדבר, דאם יהיה כוונתו כך צריך תיקון, אך טבעו של אדם שלא שומע כלל תוכחה על ספק כשסובר שאין זה נוגע אליו.

הערה בדין תנאי כפול בתנאי בני גד ובני ראובן

ויאמר משה אליהם אם יעברו בני גד וגו’ ונתתם להם וגו’, ואם לא יעברו חלוצים אתכם ונאחזו בתוככם בארץ כנען וגו’, ויענו בני גד וגו’ נחנו נעבור חלוצים וגו’, ואתנו אחוזת נחלתנו וגו’ ויתן להם משה לבני גד וגו’ את ממלכת סיחון וגו’ (במדבר לב, כט-לג). ובגמ’ קידושין סא איתא, דמקור הדין דתנאי כפול הוא מתנאי בני גד ובני ראובן. וכבר הקשו האחרונים על שיטת הרמב”ם וסיעתו דס”ל דכל תנאי דמעכשיו אין צריך לתנאי כפול, וקשה דהרי בבני גד איירי בתנאי דמעכשיו, דהרי בפסוק כתוב ויתן להם משה, דהיינו שקיבלו מעכשיו את עבר הירדן, דבתנאי דאם היו מקבלים רק אחרי קיום התנאי, וא”כ מוכח דגם בתנאי דמעכשיו צריך כפול.

ונראה ליישב עפ”י דברי הספורנו שהאיר עינינו בביאור הפסוקים, וכתב (בפ’ כ”ח) וז”ל: “צוה משה שלא יתנו לאלה את ארץ סיחון ועוג אלא אחר שישובו מכיבוש הארץ, כאמרו ונכבשה הארץ ואחר תשובו והיתה הארץ הזאת לכם ולא קודם לכן. והם לא קיבלו זה, ואמרו אנחנו נעבור חלוצים ואתנו אחוזת נחלתנו, שתהיה ברשותנו בעת שנעבור את הירדן, ויתן להם משה כדי שלא ליכנס למחלוקת הסכים משה לדבריהם”, עכ”ל.

ומעתה מיושב דאכן משה רבינו עשה תנאי דאם, דבדבריו מונח שיקבלו רק אחר קיום התנאי, ולכן עשה תנאי כפול. אך בני גד סירבו לזה ורצו לקבל מיד, ומשה הסכים ונתן להם מיד כדי שלא ליכנס למחלוקת, וא”כ אין כאן סתירה לדעת הרמב”ם, דכפי האמור אין ראיה דתנאי דמעכשיו צריך כפילא, דכפי שרצה משה רבינו לעשות תנאי דאם שפיר הוצרך לכפול תנאו.