דברי רבותינו

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yeruchem Levovitz, zt”l

“לא יחל דברו” – כח הדיבור
איש כי ידור נדר לה’ וגו’ לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה (ל,ג)
לא יחל דברו – כמו לא יחלל דברו, לא יעשה דבריו חולין. (רש”י)

הגה”צ רבי זיידל אפשטיין זצ”ל היה מוסר מה ששמע ממרן המשגיח הגאון הרב ירוחם ליוואויץ זצללה”ה, כי הלימוד בפרשת נדרים שבתורה ובמסכת נדרים צריך לעורר אצל הלומד התפעלות תמידית והכרה בגדלות האדם. שכן רואים אנו עד כמה ניתן לאדם כח לחולל פלאות בדיבורו, בהבל פה יכול הוא לשנות ולאסור דבר שהיה מותר לו, ולשנות את מהותה של בהמת חולין ולהפוך אותה לבהמה קדושה על ידי שיקדיש אותה בפיו, ומאותו רגע ואילך כל הנהנה מבהמה זו עובר באיסור של מעילה.

זהו כח מיוחד שניתן לישראל. בכח פיו של האדם טמונה גדלות עצומה, לא לחינם נקרא האדם “מדבר”, עד שהתרגום אונקלוס מתרגם את הפסוק (בראשית ב, ז) “ויהי האדם לנפש חיה” – לרוח ממללא, היינו כל מהות האדם, גדלותו וכוחותיו, טמונים בפיו ובכח דיבורו.

(לתתך עליון)

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Eliezer Yehuda Finkel, zt”l

הגלות הראשונה ממיר
תשעים ושבע שנות תורה חלפו על הישיבה מתוך התעלות בשלוות הנפש בעיירה השקטה מיר שברוסיה. אולם בשנת תרע”ד, כאשר ירייה גדעה את חייו של יורש העצר האוסטרו-הונגרי פרננד וגררה את העולם כולו למלחמה עקובה מדם, נגדעה גם השלוה שאפפה את הישיבה. רעמי הפגזות הרעידו את העיירה והפרו את שלוותה בסכנת נפשות ממשית. הישיבה כולה נאלצה לעקור ממקום מושבה ולגלות למקום אחר שיכיל את תורתה.

מרן ראש הישיבה הגאון הרב אליעזר יהודה פינקל זצללה”ה ועמו מרן המשגיח הגאון הרב ירוחם ליוואויץ זצללה”ה החליטו לעקור עם כל תלמידי הישיבה לעיירה סטויבץ שבתוככי אוקראינה. יהודי העיירה קיבלו את לומדי התורה בסבר פנים יפות ודאגו לכל מחסורם. אולם, השלוה לא האריכה ימים וקולות המלחמה פשטו גם לאזור זה. שוב נטלו רבני הישיבה ותלמידיהם את מקל הנדודים, ועם ספרי הלימוד בידיהם, תוך שהם ממשיכים בלימודם, עלו על רכבת דחוסה עד מחנק  מתושבים הנסים על נפשם לכיוון פולטובה. כך נמשך רצף לימוד התורה בישיבה עד סיום המלחמה בעיירה זו.

ביקשו בני הישיבה לישב בשלוה בעיר זו אך אז, בשנת תרע”ז, קפצה עליהם גזרה חדשה. המהפכה הבולשבקית השתלטה על פני רוסיה כולה והפכה אותה למדינת שמד. מחד נרדפה היהדות עד חורמה וכל המוסדות היהודיים היו צריכים להיסגר, ומאידך ירד “מסך הברזל” ולא ניתן היה לצאת מהמדינה לשום מדינה חפשית אחרת.

תרע”ח. רעמי המלחמה שקטו ופולין הפכה למדינה עצמאית. הציפיה לשוב לעיירה מיר, מקום הורתה ולידתה של הישיבה, נראית עתה כחלום רחוק. “מסך הברזל” מפריד בין בני הישיבה לבית המדרש המוכר והאהוב.

המחשבה לבקש אשרת יציאה משלטון הרשע הסובייטי העלתה רעדה בלבבות. בקשה זו עלולה להתפרש כ”כפירה ובגידה” בשלטון “הצדק והשוויון הקומוניסטי”. “דלתות המוות” של סיביר הקפואה והרחוקה פתוחות לרווחה לקבל את ה”בוגדים”. האם ידום קול התורה?

שניים מתלמידי הישיבה לא אמרו נואש. בצעד נועז פנו רבי יעקב טננבוים ורבי משה חריך לרשות ההגירה בבקשה לאשר את יציאתם של בני הישיבה לפולין. הנימוק לבקשה הוא חוסר התועלת והנטל של תלמידי הישיבה לשלטון הקומוניסטי. מדובר בבחורים צעירים שלא תורמים למדינה, אינם עובדים, ולמעשה זהו “כח עבודה” מבוזבז שכל מגמתו היא דתית בלבד. נתונים אלה סותרים את עקרונות המשטר הקומוניסטי “הנאור” ואין סיבה שהמדינה תחזיק אותם בעל כרחם בשטחה.

הנס התרחש. בחסדי שמים הבקשה לחופש שטמנה בקרבה סכנת מוות התקבלה ע”י השלטונות. היתר יציאה קיבוצי ניתן לכל בני הישיבה שיצאו כמקשה אחת מארץ המוות וישובו למקומם בעיירה מיר. יש גורסים שהשלטון הקומוניסטי אף העמיד רכבת מיוחדת שתוציא את “הפרזיטים” מחוץ לגבולות המדינה.

כך בניסים גלויים שבו רבני הישיבה ותלמידיהם לעסוק בתורה  בשלוה בבית המדרש שבעיירה מיר.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

 

מטות מסעי

גבולות א”י

ע’ רמב”ם פ”א מתרומות הלכה ב’ דא”י האמורה בכל מקום לענין תרו”מ אינו תולה על הגבול כלל אלא בין בא”י ובין בחו”ל בעי רק שיהא כיבוש מלך עפ”י רוב ישראל וכו’. ולכא’ מקור הרמב”ם מכתובות כ”ה ע”א ועוד דלא נתחייבו אלא בכיבוש וחילוק, וע”ש ברש”י דכתיב זרעך, וס”ל להרמב”ם דגם אחר שכבשו רוב א”י מ”מ כל אמה ואמה תולה על כיבוש, ובעי כיבוש רבים. ומה שכתב הרמב”ם בכיבוש בחו”ל, מקורו בספרי פ’ עקב, וע’ רמב”ם פ”ה ממלכים ה”ו, ונקרא א”י גם לענין מצוות התלויות בארץ, ע’ ספרי הנ”ל דדרש יהיה יהיה, דכתיב באותו פסוק שני פעמים יהיה, וע’ רמב”ם הנ”ל ותוס’ גיטין ח’ ע”א.

ולכא’ קשה א”כ אמאי הטריחה תורה לפרש הגבולות. ולכא’ י”ל דנ”מ לענין מצות כיבוש דכתיב (במדבר ל”ג נ”ג) והורשתם את הארץ וישבתם בה, ועוד דנ”מ לענין שיכבשו את א”י בתוך הגבולות ואח”כ ילך לכבוש שאר ארצות, ובפרט לפי תוס’ דעד שכבשו א”י אין לכבוש בחו”ל משום סמוך לפלטין שלי לא כבשתם, ואל”כ הוי כיבוש יחיד.

וע’ מעשה חייא סי’ ח’ דכ”ז לא מסתבר ולכן פי’ דנ”מ לענין איסור בני לוי ליקח ביזה וכן לענין האיסור למכור א”י לצמיתות.

ויש עוד נ”מ לענין שהנקבר בה כנקבר תחת המזבח (כתובות קי”א) ולענין צער גלגול מחילות ולענין להבנות בא”י מי שלא זכה בחו”ל  (יבמות ס”ד) ולענין כל הדר בא”י עונותיו נמחלין (כתובות קי”א) ולענין אוירא דא”י מחכים (ב”ב קנ”ח) ושאין הנבואה שורה אלא בא”י (מו”ק כ”ה). וכל חילוקים אלו כתב התשב”ץ ח”ג ר’ גם לענין קדושת עבר הירדן.

מיהו ע’ רש”י פ’ מסעי ל”ד ב’ שהתורה כתב גבולות הארץ לפי שהרבה מצוות נוהגות בא”י, וצ”ב בכוונתו לפי כל הנ”ל. וע’ מעדני ארץ פ”א מתרומות ה”ב אות ג’ ד”ה אך שהעיר בזה על רש”י והניח בצ”ע. ושו”ר בקובץ הערות ס”ב ג’ העיר ג”כ על רש”י הנ”ל וכתב דלולי פירש”י אפשר לפרש דקמ”ל קרא היכן הגבול לענין מצות כיבוש וכמו שכתבנו לעיל וע”ש עוד.

וע”ש במעדני ארץ שנתקשה בדעת הרשב”ם בב”ב דמשמע דחו”ל לעולם אינו קדוש אפילו ע”י כיבוש. וע”ע דרך אמונה פ”א מתרומות ה”ב בד”ה אפילו מן הארץ שהביא שהעירו בזה ברש”ש ובחזו”א שביעית ג’ ט”ז. וע”ש שתי’ החזו”א דבלי קידוש לא נתקדש ממילא ע”י כיבוש.

מעלת התפילה

“וידבר ה’ אל משה לאמר. נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך. וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא וגו’ לתת נקמת ה’ במדין” (במדבר לא, א-ג).

עיקר רצון הצדיק – להרבות כבוד שמים בעולם

הקב”ה מצווה את משה: “נקום נקמת בני ישראל”, אך משה רבינו משנה בדבריו ואומר: “לתת נקמת ה’ במדין”. ויש לעמוד על דקדוק לשון המקרא, מדוע שינה משה רבינו מדברי הקב”ה[1].

בספר ‘הר יראה’ ממורינו הגאון ר’ אריה פינקל שליט”א [זצ”ל] (מאמר, ‘למענך אלוקים חיים’), הביא בשם המשך חכמה (במדבר שם, ג) לפרש בענין זה, שכל רצון צדיק הוא להרבות כבוד שמים בעולם, וכל חפצו ושאיפתו הוא שח”ו לא יהא חילול ה’ בעולם. ולכך, אף שהקב”ה עצמו מבכר להעניש את הצדיק בעולם הזה על מנת לתת לו את שכרו הצפון לו לעולם הבא, מכל מקום הצדיק עצמו מבקש לקבל את שכרו בעולם הזה בדווקא, בכדי שלא ייגרם חילול ה’ במה שנענש בעולם הזה. מטעם זה, אף שהקב”ה אמר: “נקום נקמת בני ישראל” שינה משה ואמר: “נקמת ה’ במדין”, שכן, בעוד שהקב”ה בא לנקום את נקמת בני ישראל כי חס עליהם בלבד ולא חשש על החטא שחטאו המדיינים כנגדו, משה רבינו חשש להיפך, רק לחילול שמו יתברך, ולכך אמר משום נקמת ה’ במדין.

וכעין זה מצינו בספר שערי יושר (בהקדמה) שביאר את דברי הכתוב (ויקרא יט, ב): “קדושים תהיו כי קדוש אני ה’ אלוהיכם”, על פי דברי המדרש (ויקר”ר כד, ט): “‘קדושים תהיו’ יכול כמוני ת”ל ‘כי קדוש אני’ קדושתי למעלה מקדושתכם”, שלכאורה מבואר מכאן שיש קצת דמיון בין הקדושה הנדרשת מאתנו לקדושתו יתברך, ורק שקדושתו יתברך יותר כוללת ומקפת. והדבר צריך ביאור, היאך שייך שנדמה את הקדושה שאנחנו צריכים להשיג לעצמנו לקדושתו יתברך שהיא בלתי מושגת ואין סופית כלל. אלא משום שענין הקדושה הוא שכל תכלית חיינו ועמלינו יהיו תמיד מקודשים אך ורק לצורך הכלל, ובזה דומה קצת ענין קדושה זו לקדושת הבורא יתברך, שכפי שכל מעשה הקב”ה בבריאה הוא להיטיב עם הנבראים, כך כל מעשינו צריכים להיות לטובת הכלל בלבד.

הרי שרצון הבורא יתברך הוא רק להיטיב עם הבריאה, ולכן אמר הקב”ה: “נקום נקמת בני ישראל”, ונתחייבנו בזה להתדמות להקב”ה ולהיטיב בכל כוחנו לזולתנו, ולהרבות כבוד שמים בעולם.

עיקר התפילה – להרבות כבוד שמים

הוסיף בזה בספר ‘הר יראה’ (שם) לבאר, שאף עיקר ענין התפילה הוא להרבות כבוד שמים, וכל שאיפת הצדיקים בתפילתם היא לבקש עבור כבוד שמים, שכיון שכל הבריאה נבראה בכדי לפרסם שמו יתברך בעולם, ואם ח”ו מתחלל שם ה’ הרי הוא פגיעה בכל הבריאה, לכך גם תפילה צריכה להיות על מנת להרבות כבוד שמים בעולם.

וזהו שתקנו בעשרת ימי תשובה להוסיף ולומר בתפילת העמידה: “זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים למענך אלוקים חיים”, והיינו משום שכל מטרת חיי האדם היא ‘למענך’ – לעבוד את הקב”ה ולהרבות כבוד שמים, ולכך אנו מתפללים לזכות לחיים, בכדי שלא יתחלל שמו יתברך בגוים כשיראו שעם ה’ סובלים ומושפלים מבלי יכולת ה’ להצילם. וכן אנו מבקשים בתפילה: “עזרנו אלוהי ישענו על דבר כבוד שמך”, והיינו, שעיקר המטרה בנתינת השפע וסיפוק כל צרכי האדם הוא בשביל להרבות כבוד שמים.

והנה, אף תפילה על הצלחה בתורה היא תפילה שיתרבה ויתגדל כבוד שמים, שהרי ריבוי לימוד התורה בעולם מביא לידי ריבוי כבוד ה’ בעולם. וכיון שכך, אין לזה גבול ואדם יכול לבקש את כל רצונו, שהרי אדם שחי על פי תורה וכל מעשיו הם לשם שמים, הרי שבקשתו אינה בקשה לצרכיו אלא צרכיו הם היכי תימצי לריבוי כבוד שמים.

תפילה – תנאי לזכות לתורה

אמנם, מלבד עצם מעלת התפילה על התורה שהיא בקשה לריבוי כבוד שמים בעולם, הרי היא הכרחית בכדי לזכות לתורה, וללא זה אינו יכול להשיג את חכמת התורה, וכפי שמצינו בגמרא (נדה ע, ב) באנשי אלכסנדריא ששאלו את רבי יהושע בן חנניא: “מה יעשה אדם ויחכם. אמר להן: ירבה בישיבה וימעט בסחורה, אמרו: הרבה עשו כן ולא הועיל להם, אלא יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו שנאמר (משלי ב, ו) ‘כי ה’ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה'”, והקשתה הגמרא מאי קמ”ל, ופירש”י (שם): “למה ליה למימר להו ירבה בישיבה הואיל וברחמים הדבר תלוי”. ותירצה הגמרא שהתחדש שהא בלא הא לא סגיא. היינו, שבודאי בלא עמל התורה אי אפשר להגיע לחכמה, אולם גם צריך לזה סייעתא דשמיא גדולה, ואין זה אלא על ידי תפילה, וללא תפילה ובקשת רחמים לא יזכה לחכמה, שהיא תנאי בקניית והשגת החכמה.

ואפשר עוד, שאין זה רק תנאי בעלמא, אלא שבלא תפילה אין מציאות כלל של השגת החכמה, ואף אם יעמול בתורה יומם ולילה, אם לא יבקש רחמים ממי שהחכמה שלו לא יועיל לו מאומה, ולא יוכל לזכות לחכמה. וכן מצינו בדברי הגר”א בביאור דברי הכתוב (משלי א, כח): “אז יקראנני ולא אענה ישחרנני ולא ימצאנני”, כי להשגת קנין בתורה צריכים שני דברים, גם לימוד מתוך יגיעה ועמלות, וגם תפילה להקב”ה לזכות לסייעתא דשמיא, וזהו שנאמר (תהלים קה, ד): “דרשו ה’ ועוזו בקשו פניו תמיד”, והיינו כי ‘דרשו ה” הוא לימוד התורה מתוך יגיעה וטורח, ו’בקשו פניו’ הוא תפילה וכפי שנאמר (דברים ד, כט) “ובקשתם משם את ה’ אלוקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך”. והיינו כי על האדם להתפלל ולבקש מהקב”ה שיערה עליו סייעתא דשמיא לדרוש את התורה תמיד עד שתכנס בלבבו.

אופן התפילה הראויה – דע לפני מי אתה עומד

תנאי נוסף להשגת מעלת התפילה הוא, ההכרה במלכות ה’, והיינו כי קודם שאדם עומד להתפלל, עליו להתבונן ולהכיר ממי הוא עומד לבקש, ולתת את ליבו שהוא עומד לפני מלך מלכי המלכים, ורק לאחר שהגיע לכך בבחינת ‘שויתי ה’ לנגדי תמיד’, הוא יכול לזכות לעמוד ולהתפלל כדבעי, אך בלא זה אין זו דרך תפילה.

גודל כוח הרגש בתפילה

מרן ראש הישיבה הגר”ח שמואלביץ זצוק”ל ייסד, שהשומע דבר ואינו מוסיף בו, הרי זה סימן שלא שמע היטב, ובודאי שחסר הוא בשמיעת עיקר הדברים. לכן אבקש להיות גם כן בכלל ‘בעלי השמיעה’, ונראה להוסיף בזה עוד שני ענינים שהם מעיקרי התפילה.

הענין האחד, עיקר צורת התפילה הוא על ידי התבוננות ושימת לב, ד’רחמנא ליבא בעי’, וכפי שנאמר (ש”א טז, ז): “כי האדם יראה לעינים וה’ יראה ללבב”, וכדברי חז”ל (מנחות פי”ג, מי”א): “אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין אדם את דעתו לשמים” [וכן נפסק בשו”ע (או”ח סי’ א, ס”ד): “טוב מעט תחנונים בכוונה, מהרבות בלא כוונה”.] והוא התנאי הראשון בתפילה – להרגיש מה שמבקשים. וחזקה על דברים היוצאים מן הלב, שיפעלו את פעולתם.

ומטעם זה אמרו חז”ל (ב”ק צב, א): “כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה”. והיינו שכיון שמרגיש את צער חברו ומשתתף בצערו, ממילא הוא מיטיב להרגיש את הענין שעליו הוא מתפלל, והוא נענה תחילה. ואף שאדם מיטיב להרגיש את צערו שלו מצער חבירו, שהרי אדם קרוב אצל עצמו, מכל מקום ליבי אומר לי שאם אדם מרגיש בצער השני, תפילתו היא בבחינת ‘דברים היוצאים מן הלב’, והוא קרוב לקב”ה בתפלה זו, וממילא תפילתו מתקבלת, והוא נענה תחילה.

במשך השבוע באו אלי כמה אנשים – מתוך הישיבה ומחוצה לה, כל אחד עם הבעיות שלו, בענייני בריאות, פרנסה, שידוכים, ועוד עניינים קשים מאוד. ולאחר כל זה, הרגשתי שלא באו על מנת לקבל עצות, בשביל כך יש אנשים גדולים ממני. וכן לא באו על מנת לקבל ברכות, שכן יש אנשים צדיקים ממני. אלא הם הגיעו כיון שידעו שיש אדם שאפשר לספר לו את צרותיהם, ולהקל מעט ממכאובם. אולי זה גאוה, אך אנחנו צריכים לזכור כמה חשוב להרגיש את צער השני ולשמוע את המעיק על ליבו, ובודאי כשאנו עומדים להתפלל לפני מלך מלכי המלכים, עלינו להרגיש ולהתבונן בכל בקשותינו, על מנת שירצו לפני אבינו שבשמים.

ביטחון שתפילה אינה שבה ריקם

הענין השני הוא, ביטחון בכוח התפילה. כל הנושא תפילה לה’ צריך לייחל ולהאמין שתפילתו נשמעת ונענית, ויש בענין זה שתי מעלות, האחת שהוא משפיע על עצם התפילה, שכיון שמאמין שתפילתו פועלת אזי הוא מיטיב להתפלל. והשניה שהוא משפיע על כח התפילה, שכיון שמאמין שאין תפילתו חוזרת ריקם, הרי תפילתו מתקבלת.

אוסיף ואספר לכם באותו ענין, השבוע התפללתי עבור ענין מסוים, והייתה לי תחושת ביטחון שהתפילה תתקבל, ומחמת זה עצמו הצלחתי להתפלל את תפילה זו באופן מרומם יותר. והיינו, שכשאדם מתבונן ומרגיש עד כמה הוא יכול להשיג בכח תפילתו, והוא בוטח שתתקבל, אזי הוא עומד להתפלל מתוך עמקי הלב, ומטעם זה בלבד, תפילתו עושה רושם ואינה שבה ריקם.

 

התבוננות בתפילת האבות – הדרך להשגת מעלת התפילה

הדרך להשיג מעלות אלו בתפילה היא בכך שנתבונן בתפילת האבות הקדושים שהם תקנו את התפילות, וכדאיתא בגמרא (ברכות כו, ב): “תפילות אבות תקנום, אברהם תיקן תפלת שחרית, יצחק תיקן תפלת מנחה, ויעקב תיקן תפלת ערבית”. וביארה הגמרא (שם) שלומדים שאברהם תיקן תפלת שחרית מדברי הכתוב (בראשית יט, כז): “וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם”, ואין עמידה אלא תפילה. והנה פסוק זה נאמר לגבי תפילת אברהם על סדום, ובענין תפילה זו נאמר (שם יח, כג): “ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע”, ופירש רש”י (שם) כי מצינו בכמה מקומות לשון ‘ויגש’, הגשה למלחמה, הגשה לפיוס והגשה לתפילה. ולכל עניני הגשה אלו נכנס אברהם – לדבר קשות, לפיוס ולתפילה. נמצינו למידים מתפילת אברהם, כי גם לשון ‘וישכם’ וגם לשון ‘ויגש’ הם לשונות של תפילה.

והנה מצינו לשון ‘וישכם’ בעקידת יצחק דכתיב (בראשית כב, ג): “וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו” ובגמרא בפסחים (ד, א) דרשו מכאן שזריזין מקדימים למצוות. והיינו כי לשון ‘וישכם’ עניינו הוא זריזות, ומעתה אם לשון זה נאמר לענין תפילה, בהכרח שתפילה צריכה זריזות, ושייך בה ענין זה של ‘זריזין מקדימים למצות’. וזריזות זו היינו על עיקר התפילה, שאדם יזרז עצמו לכוין כראוי ולהתפלל כבן המתחטא לפני אביו.

ומשמעות לשון ‘ויגש’ שנאמר גם לענין תפילה, הוא לשון הכנה, והיינו כי תפילה צריכה הכנה, וללא זה כל התפילה נחסרת, וכפי שמבואר בגמרא (ברכות ל, ב): “חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין, כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים” ואדם שאינו מכין את עצמו לתפילה כדבעי, הרי הוא סתם ‘חוטף’ את המילים ואין לזה שום משמעות, שהרי כל מהות התפילה היא תחנונים לפני המקום, כרש העומד בפתח לבקש ולא אמירה בעלמא. ומטעם זה אמרו בגמרא (ברכות ד, ב): “אמר רבי יוחנן בתחילה הוא אומר: ‘ה’ שפתי תפתח'”, שכן תפילה זו מלפני הקב”ה שיסייעו לכוין בתפילתו היא בגדר הכנה לתפילה.

ואמנם אין צריכים לזה הכנה מרובה אלא די בהתבוננות מועטת ובמחשבה של כמה רגעים, וכשעומד להתפלל ופוסע ג’ פסיעות לאחוריו אזי יכול להתבונן ולהכין עצמו לתפילה הראויה. וברור לנו שאדם המזרז עצמו לתפילה ומכין את עצמו קודם התפילה כחסידים הראשונים, בודאי שכל תפילתו תהיה בהרגשה אמיתית ומתוך בטחון שתפילתו נשמעת, ותתקבל.

תפילה צריכה תמיד חיזוק, אדם מתרגל לתפילה מהר מאוד. לכאורה תפילה היא הפעולה הרוחנית שעושים אותה יותר מכל ענין אחר, אולם מאידך על ידה מגיעים לקרבה החשובה ביותר אל הקב”ה, ולכן צריכים תמיד להיזהר שלא ‘נתרגל’ חלילה לתפילה, ולשם כך אנחנו צריכים ללמוד שוב ושוב, עד כמה כל חיינו תלויים בתפילה.

ובל יחשוב אדם כי רק בן עליה העומד ומתפלל את כל תפילותיו ביום מתוך כוונה גמורה הוא בן המעלה שזוכה להשיג את מעלת התפילה, שהרי כבר שנינו בגמרא (ע”ז ד, א): “ת”ר: ‘אל זועם בכל יום’ (תהילים ז, יב), וכמה זעמו, רגע. וכמה רגע, אחת מחמש ריבוא ושלשת אלפים ושמונה מאות וארבעים ושמנה בשעה, זו היא רגע. ואין כל בריה יכולה לכוין אותה רגע חוץ מבלעם הרשע וכו’ שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקב”ה כועס בה וכו’ א”ר אלעזר, אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: ‘עמי, ראו כמה צדקות עשיתי עמכם, שלא כעסתי עליכם כל אותן הימים, שאם כעסתי עליכם, לא נשתייר מעובדי כוכבים משונאיהם של ישראל שריד ופליט’ וכו’ כמה זעמו, רגע. וכמה רגע וכו’ כמימריה”. והנה מידה טובה מרובה ממידת פורענות חמש מאות פעמים, ואם בלעם היה יכול ברגע שהקב”ה כועס, לקלל ולכלות עד שלא היה נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט, בודאי שלהיפך, אם יש רגע אחד – כמימרא, של תפילה כדת וכדין, בהרגשה הנכונה, מתוך כוונה להרבות כבוד שמים, בודאי שבכוחה להשפיע תועלת עצומה לכלל ולפרט, שהרי מידה טובה מרובה, אולם מכל מקום צריכים שיהיו דברים היוצאים מן הלב.

יעזור ה’ שנתחזק תמיד, ונתעורר להתפלל בהכנה הראויה לעומד לפני מלך מלכי המלכים, ויתקבלו כל תפילתנו. אמן.

ועד שמסר מרן זצ”ל בפרשת מטות תשנ”ט

[1] א.ה. כבר מצינו בענין זה במדרש תנחומא (מטות, ג): “הקב”ה אמר: ‘נקמת בני ישראל’, ומשה אמר: ‘נקמת ה”, אלא אמר הקב”ה להם: ‘הריני ואתם זיקו [עלבון] שלכם מתבקשים, שגרמו לי להזיק אתכם’ אמר משה: ‘רבון העולם אם היינו ערלים או עובדי עבודת גילולים או כופרים במצות, לא היו שונאים אותנו ולא רודפין אחרינו, אלא בשביל תורה שנתת לנו, לכך הנקמה שלך הוי – ‘לתת נקמת ה’ במדין'”. והיינו, שכיון שהעומד כנגד ישראל הוא עומד כנגד הקב”ה, לכך שינה משה מדבריו ואמר: “לתת נקמת ה’ במדין”.