דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Eliezer Yehuda Finkel, zt”l

איש כי ידור נדר לה’ (ל,ג)

וברמב”ן הקשה: הא נדר חל רק על החפצא, וא”כ האומר הרי עלי קרבן איך חל נדרו, הרי זה אגברא ולא אחפצא? ותירץ: זהו חומר בנדרי הקדש מפני שיש בהן חפץ, שכשיפריש קרבן יאסר גוף הקרבן להדיוט, לכן משעה שנודר חל הנדר על נכסיו.

והקשו האחרונים: א. מה שיחול ההקדש אח”כ על הבהמה אי”ז מכח הנדר אלא עשיה חדשה? ב. לכאורה האומר הרי עלי עולה מתחייב להביא קרבן לגבוה, והפרשת הקרבן אח”כ היא רק הדרך לקיים את דבריו ולהביא קרבן, אך אין ההקדשה באה מכח דיבורו הראשון, וא”כ איך חל הנדר על הגברא?

ותירץ מרן ראש הישיבה הגאון הרב אליעזר יהודה פינקל זצללה”ה
צ”ל שהאומר הרי עלי קרבן אינו מתחייב להביא קרבן, אלא מתחייב להחיל הקדש של קרבן בבהמה. וא”כ מכח הדיבור הזה חל ההקדש אח”כ כשיפריש בהמה לקרבן, ונמצא שהנדר שאומר כעת חל על חפצא של בהמה לכשיפרישנה, שאז הוא מקיים את נדרו שנדר כשאמר הרי עלי קרבן.

והא דבאמר “הרי עלי” אם נאבד הקרבן חייב להביא בהמה אחרת משא”כ באומר “הרי זו”, היינו משום חיוב אחריות שחייבה התורה את האומר הרי עלי, מהפס’ ‘ונרצה לו לכפר עליו’ כמבואר בגמ’ (מגילה ח.) “כיון דאמר עלי כמאן דטעין אכתפיה דמי”, והיינו משום שבאמירת “הרי עלי” יש משום קבלת אחריות על ממון ההקדש שיהיה ברשותו, אך לא משום שחל הנדר אגברא.

נמצא א”כ שבהפרשת הקרבן קיים את נדרו, והא דחייב אח”כ להקריבו היינו משום שהוא הבעלים על ממון ההקדש שברשותו החייב בהקרבה כהלכתה, ואם לא יקריבו יעבור על “בל תאחר” ולא יקיים את דינו של ההקדש שברשותו.

נערך ע”פ שיעור ע”מ נדרים

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh Finkel, zt”l

מרן ראש הישיבה הגאון הרב אריה פינקל זצללה”ה
ו’ באב תשע”ו
מתוך שיחה עם גיס מרן זצ”ל הגאון רבי אביגדור נבנצל שליט”א ובנו רבי עקיבא שליט”א.

מה זכור מימי עברו של ר’ אריה זצ”ל בצעירותו בטרם נודעה גדלותו כל כך?

הוא היה עמל בתורה כל ימיו. סיפרו, שבביתו היה עוני מחריד, ובחדר הספרים שלמד שם עם חברותא, מידי חורף לא רק שהייתה רטיבות, היו יורדים גשמים שהיה דלי בסלון כל החורף בכדי לכנוס את הגשמים כדי שלא יהרוס הגשם את כל הבית.

עוד סיפרו, שאחד משכניו היה חולה והוצרכו לבנות מעלית בבניין, והוצרכו להפקיע חלק מהגינה שהייתה בבעלותו לשם כך. אותו שכן ניגש לכל השכנים לבקש רשות, והוא רצה לפצות כל אחד מהשכנים. כשניגש לר’ אריה ושאל כמה עולה ורוצה לשלם זאת, השיב לו רבי אריה: וכי אתה חושב שאני כזה רשע? אני מנסה כל העת לעזור לך ורק אינני יודע איך, והנה כשאתה חולה ואני יכול סוף סוף לעזור לך, אני אקח כסף על כך?! ולא הסכים לקחת על כך פרוסה, וזאת למרות שחי בדחקות גדולה.

יחד עם זאת, היה סמל הפשטות והיה אח טוב לאחיו ולאחיותיו ע״ה. והיה איש טוב עם לב ענק לתלמידיו ולכלל ישראל. ויחד עם זאת היה אריה בתורה, כי מעלתו הייתה שה׳טוב לב׳ שלו לא בא על חשבון הלמדנות והיגיעה בתורה, ניתן להיות אריה ולהיות אריה למרכבה, ובכך חסרונו הגדול מורגש היטב.

יתד נאמן – מוסף שבת קודש ואתחנן תשע”ו

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

מטות מסעי

מצוות התלויות בארץ

רש”י פ’ מסעי ל”ד ב’ כתב גבולות הארץ לפי שהרבה מצוות נוהגות בא”י, ומשמע דעבר הירדן אין בו מצוות התלויות בארץ. וע פרשת דרכים, דרוש ח’, הוכיח כו ממה שהכניסו ה’ לארץ סיחון ועוג אלמא אין דין עבר הירדן כמו א”י.

אך הביא ראיה ממשנה ביכורים פ”א מ”י דממעט ארץ סיחון ועוג מביכורים מפני שאינה ארץ זבת חלב ודבש ומשמע דלולי זה היה חייב בביכורים. ועוד הביא מתרומות ומעשרות שחייבין מה”ת כמ”ש מרן הב”י בכס”מ פ”ב דביכורים שציין למהרי”ק ושם במהרי”ק כתב כן לענין תרומות ומעשרות). ועוד הביא הפרשת דרכים ראיה מהרמב”ן פ’ מטות שכתב דלא צוה פרשת גיעולי כלים במלחמת סיחון ועוג כי היה מלחמת מצוה והותרו קידלי דחיזרי, ומוכח דעבר הירדן בכלל א”י. (ובאמת בבעלי התוס’ עה”ת פ’ מטות טען על רמב”ן דאינו בכלל כיבוש א”י אלא מה שכבש יהושע).

(וע’ ישועות מלכו ריש הל’ תרומות שתי’ קו’ הפרשת דרכים דכוונת הרמב”ן דמלחמת סיחון ועוג היה מלחמת מצוה משום מצות לא תחיה כל נשמה כי הם היו משבעה אומות וברחו לעבר הירדן אבל לא היה בזה מצות כיבוש א”י אלא שנתקדש אח”כ מדין כיבוש רבים ע”ש. ויש להעיר על דבריו ממה שכתב הרמב”ן עצמו במ”ע שהוסיף הרמב”ן מצוה ד’ דמלחמת סיחון ועוג היה מלחמת מצוה משום מצות ישוב א”י, וכתב הרמב”ן דבודאי אין המצוה משום לא תחיה כל נשמה כי אין זה אלא בשעת מלחמה ע”ש, ונמצא דשפיר הקשה הפרשת דרכים. ושו”ר דבלא”ה מפורש שם ברמב”ן פ’ מטות כי סיחון ועוג מלכי האמורי הם וארצם מנחלת ישראל היא וצ”ב בתי’ הישועות מלכו).

והנה כעין קושיית הפרשת דרכים איך הכניסו ה’ לעבר הירדן כיון שקדוש כא”י לדעת הב”י לענין תרומות ומעשרות, כמו כן ק’ על משה רבינו בעצמו שרצה ליכנס לא”י. ובסוטה י”ד ע”א אמרו מפני מה נתאוה משה ליכנס… אלא הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל. וכפשוטו נראה כוונת הגמרא דקאי על מצוות התלויות בארץ, אך ק’ דכבר היה בעבר הירדן ולדעת הב”י חייב שם בתרומות ומעשרות ומה חסר לו ואמאי רצה משה ליכנס לא”י והרי עבר הירדן חייב במצוות כא”י לדעת הב”י.

אך לזה י”ל כמ”ש בתשב”ץ ח”ג קצ”ט (מובא כאן בכלי חמדה) דכוונת הגמרא משום דבכורים אין חייב אלא בא”י (וזה רק לר’ יוסי דבכורים פ”א מ”י, אך ברמב”ם ריש הל’ בכורים משמע דגם לת”ק אינו מחייב אלא מדרבנן, ומה”ת פטור דאינו זבת חלב ודבש כמו לר’ יוסי), וכן שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לא”י (סנה’ כ’ ע”ב) וכן הפרשת ערי מקלט (ע’ מכות דף י’), וזהו דאמרו בגמ’ הרבה מצוות. וכן הריגת ז’ עממין. (וצ”ל דאף דעבר הירדן קדוש בקדושת א”י מ”מ גזה”כ דדינים אלו רק בא”י גופא).

וע”ע משך חכמה ר”פ ראה שהקשה אמאי לא תי’ הגמ’ שנתאוה משה משום מצות ישוב א”י, ותי’ כי מצות ישוב א”י אפשר לקיימה גם בעבר הירדן. ונראה פשוט דכוונתו כמו שכתב הב”י לענין שאר מצוות התלויות בארץ דדינו כא”י. אך ק’ דא”כ מה תי’ הגמ’ הרבה מצוות כמו תרומות ומעשרות והלא כמו שמקיים ישוב א”י בעבר הירדן ה”ה יקיים שם שאר מצוות התלויות בארץ.  וי”ל דמפרש הרבה מצוות היינו כמ”ש התשב”ץ.

התורה ואהבת ה'

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh Finkel, zt”l

“התנערי מעפר קומי”

בפיוט ‘לכה דודי’ פתח הפייטן בשני הבתים הראשונים בכבוד השבת – “שמור וזכור בדיבור אחד”, ו”לקראת שבת לכו ונלכה”, אולם לאחר מכן המשך הפיוט הוא בענין הגלות והגאולה – “מקדש עיר מלוכה קומי צאי מתוך ההפיכה”.

ויש לבאר, כי במשך ימי השבוע האדם עסוק במעשיו ועניניו, ואינו פנוי להתבונן ולשוב בתשובה, אך בבוא השבת נפנה הוא מכל עסקיו, וזוהי העת הראויה להתעורר לתשובה, ובכך להגאל מן הגלות, ולכן אומרים אנו – “התנערי מעפר קומי לבשי בגדי תפארתך עמי”.

ועל כן עתה בפרוס השבת כנפיה, זהו הזמן להתעורר מסילוקו של צדיק. [ולא יהיו הדברים כהספד, אלא דברי התעוררות בלבד].

מיתת צדיקים

אמרו חז”ל (ר”ה יח, ב) “שקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלוקינו”, כחורבן הבית ממש. כל חורבן הבית והגלות הקשה והמרה שבאה בעקבותיו היה כדי שיתעוררו ישראל וישובו בתשובה, וכן מיתת צדיקים גם היא נועדה לעורר את עם ישראל לשוב אל הקב”ה.

ידוע שרבינו הגרי”ש זצ”ל היה חד בדרא, ואמנם היו עוד גדולים וגאוני תורה, אולם כולם נפטרו ומהם נשאר הגרי”ש זצ”ל לבדו, עד שהיה ממש חד בדרא. וידוע שהיה יחיד בענין זה, שיגע ועמל בתורה כמעט מאה שנה ללא הפסקה, וכל מעייניו היו נתונים ללימוד התורה בלא התענינות בשום דבר אחר, רק עמל התורה הקדושה בטהרתה היה נגד עיניו, בפרישות מכל עניני העוה”ז באופן מופלא.

ויש להתבונן, מה מביא את האדם להתייחד במעלה זו של יגיעת התורה והתמדתה.

השגת האהבה ע”י לימוד התורה

הנה בלימוד התורה הקדושה, מלבד מה שמקיימים בזה את רצון הבורא ית”ש, אשר זו תכלית ביאתנו לעולם, יש בלימוד התורה מטרה נוספת שעליה יש לעמוד עתה;

“כי אתה אלוקים אמת ודברך אמת וקיים לעד” (תפילת ר”ה) – רק הקב”ה ודברו שהוא התורה הם אמת וקיימים לעד, ומלבדם הכל הוא זמני ובלא קיום, ולכן עיקר חובת האדם בעולמו הוא להיות דבוק בקב”ה, ורק מי שיזכה להדבק בקב”ה ובתורתו, הוא אשר יזכה לחיי נצח להיות קיים לעד. ודביקות זו היא על ידי אהבה, אהבת ה’ היא הדביקות הגדולה בו.

והנה שאלו חז”ל (ספרי, הובא שם ברש”י) על הפסוק “ואהבת את ה’ אלוקיך” (דברים ו, ה) ‘כיצד היא האהבה’. ואמנם לא מצינו שישאלו חז”ל שאלה זו על שאר מצוות, כגון כיצד היא מצוות ציצית, כיצד היא מצוות תפילין וכדו’, לפי שכל המצוות יש בהם מעשה ומפורש כיצד לעשותם, אולם מצוות האהבה אין בה מעשה כי אם הרגשת הלב, ועל זה באה שאילת חז”ל ‘כיצד היא האהבה’, כיצד ניתן להשיג הרגשת לב זו.

ובאה על כך התשובה בדבריהם; “ואהבת את ה’ אלוקיך וכו’ והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצוך היום על לבבך” וכו’ – כיצד היא אהבה – “והיו הדברים האלה”, שמתוך כך אתה מכיר בהקב”ה ומדבק בדרכיו. – על ידי “והיו הדברים האלה” שזהו לימוד התורה, אדם מגיע להכרת הקב”ה, זוהי סגולתה של התורה שמתוכה האדם מכיר את הקב”ה. ומתוך הכרת הקב”ה, היכרות אישית ולא מתוך שמיעה מאחרים, אדם עומד על מידותיו ודרכיו של הקב”ה, ומתוך הכרת דרכיו שהן כולן חסד ורחמים, מתוך כך דבק הוא בבוראו ובאהבתו.

השגת האהבה צריכה סייעתא דשמיא

ואמנם השגת האהבה היא מדריגה גבוהה שצריך לה סייעתא דשמיא מרובה, אכן הנה אמר הכתוב “ושבת עד ה’ אלוקיך ושמעת בקולו וכו’ ומל ה’ אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה’ אלוקיך’ (דברים ל, ב-ו), ועמד על פסוקים אלו הרמב”ן, שאחר שנאמר “ושבת עד ה’ אלוקיך”, הרי שמדובר באלו ששבו בתשובה, וא”כ מה צורך עוד בהבטחת “ומל ה’ את לבבך”. וביאר הרמב”ן שהפסוק “ושבת עד ה’ אלוקיך” אינו מדבר על מי ששב כבר, אלא על ‘הבא ליטהר’ שמסייעין בידו, וזה לשון הרמב”ן; “ומל ה’ אלוקיך את לבבך” – זהו שאמרו (שבת קד.) הבא ליטהר מסייעין אותו, מבטיחך שתשוב אליו בכל לבבך והוא יעזור אותך’.

וכן מבואר בדברי רבינו יונה (ריש שערי תשובה) וז”ל; והתבאר בתורה כי יעזור השם לשבים כאשר אין יד טבעם משגת, ויחדש בקרבם רוח טהרה להשיג מעלת אהבתו, שנאמר “ושבת עד ה’ אלוקיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך. ואומר בגוף הענין “ומל ה’ אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך” – להשיג אהבתו.

הרי, שאמנם יש ביד טבע האדם לעשות תשובה מיראה, ותשובה זו גם מקובלת לפני הקב”ה, אולם תשובה מאהבה היא דרגא גבוהה ומובחרת יותר, ואף שאין ביד האדם מצד טבעו יכולת לשוב בתשובה מאהבה, אך כיון שבא האדם ליטהר – מסייע בידו הקב”ה להשיג מעלת אהבתו ולזכות לתשובה שלימה מאהבה.

“ותופסי התורה לא ידעוני”

ואף שאהבת ה’ מצות עשה היא בלבד, אולם היא עיקר העיקרים שבתורה, וכל עיקר לימוד התורה הוא למען אהבת ה’, שע”י לימוד התורה מכירים את הקב”ה ומגיעים לאהבתו, ובאהבה זו דבקים בו ובתורתו עד שנעשים אחד ממש – ‘קוב”ה ואורייתא וישראל חד הוא’. ולימוד התורה שאינו מביא לידי אהבה – הרי העיקר חסר מן הספר. ואמנם אף היראה עיקר גדול בתורה היא, ולימוד בלא יראה אינו מביא לחיי העוה”ב, וכדאמר להו רבא לרבנן (יומא עב:) ‘במטותא מינייכו לא תירתון תרתי גיהנם’, אלא שעל ענין היראה אין להקשות ‘כיצד היא היראה’, שאף שגם בה אין מעשה, מכל מקום ענינה ברור ומבואר, שמתוך התבוננות בתוכחות ובעונשים אדם מגיע ליראה, וכן מתבאר מדברי רבינו יונה כי לשוב מיראה זה יש כח ביד טבע האדם, ורק לגבי האהבה הוא שהוצרכו לפרש כיצד היא האהבה.

ועל דבר זה מצאנו בהפטרה השבוע מג’ דפורענותא; “הכהנים לא אמרו איה ה’  ותופשי התורה לא ידעוני” (ירמיה ב, ח), דיבר הנביא בתופסי התורה ולומדיה, ועליהם תבע שלא ידעו את ה’. והביאור הוא, כי לומדי התורה שבדור החורבן אף שהיו עוסקים בתורה – לא השכילו להכיר מתוכה את הקב”ה ולהדבק בדרכיו, ולא זכו להגיע לאהבתו, ועל כך נתבעו; “תופשי התורה לא ידעוני” – לא הכירו אותי מתוך לימודם, וכיון שלא הביא אותם לימודם להכרת ה’ ואהבתו, היה חסר עיקר התועלת בלימודם, ולא זכו שתגן עליהם תורתם.

לימוד תורה נכון ואמיתי הוא רק כזה המביא לידי הכרת ה’ והליכה במידותיו ומתוך כך לאהבתו יתברך.

‘ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ’

והנה בין דרכיו של הקב”ה מצינו מדותיו שהוא רחום וחנון, ו’מה הוא רחום אף אתה היה רחום’ וכו’, אולם דרך אחת מצינו שכוללת את הכל, והיא השלום. שמו של הקב”ה הוא שלום, ותורתו כולה נועם ושלום, כמאמר הכתוב (משלי ג, יז) “דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום”.

וכן כל מעלתם של ישראל היא השלום, ובזה יתרונם על כל אומות העולם. וכמו שאומרים אנו בתפילת מנחה של שבת – “ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ”. ואין פירושו רק שישראל הם אומה אחת לעומת הגויים שהם שבעים אומות, שהרי כל אומה ואומה של הגויים היא אחת, שאין שתי אומות כמותה, אלא ביאורו שישראל הם אחד בינם לבין עצמם, כיון שכל האומות אינן מאוחדות ואין שלום בתוכם, ולכן אין אומה שהיא אחת, ורק עם ישראל יש בהם מעלת האחדות, ולכן נקראים הם ‘גוי אחד בארץ’.

וטעם הדבר, לפי שכל האומות אין להם רצון אחד, אלא איש איש רצונו ותאותו, וכאשר כל אחד הולך רק אחר רצונותיו לא שייך אחדות, כיון שחפץ כל אחד למלא תאוותיו הוא, ואין תאוות ורצונות כולם עולות בקנה אחד, ומזה מתהוה מחלוקת ופירוד (עי’ שע”ת א, לא). ודם רב נשפך לאורך כל הדורות, על מנת לספק את רצונותיהם של האומות.

אבל עם ישראל יש להם רצון אחד בלבד, לעשות רצון אבינו שבשמים, ומתוך כך שלום ביניהם ונעשים ‘גוי אחד’. כי באהבת הקב”ה והתשוקה להידבק בו, מתוך כך אין לישראל רצונות אחרים מלבד להידבק בקב”ה ובתורתו, ועל ידי זה נעשים אחד בינם לבין עצמם ודבקים ומתייחדים עם אבינו שבשמים, ולכן “קוב”ה ואורייתא וישראל חד הוא”.

וכידוע חומר ענין השלום, שעליו חרב ביהמ”ק השני, ואף שעסקו בתורה וגמילות חסדים, לא נחרב אלא על שנאת חינם. וזהו קשה אף מג’ עבירות שחרב עליהם בית ראשון, ואף שהם חייבי מיתות ב”ד שדינם ביהרג ואל יעבור, שנאת חינם קשה מהם, כיון שבג’ עבירות אדם יודע שחטא ויכול לשוב בתשובה, אולם בשנאת חינם האדם אינו מרגיש שחטא, כיון ששנאה אינה מעשה מובהק וברור, אלא הרגשת הלב, וקשה לאדם לעמוד על כך שהוא שונא את חבירו, [ובפרט לדברי רבינו הגר”ח שמואלביץ זצ”ל, שבכלל שנאת חינם גם כאשר אינו מתעניין בחבירו], ועל כן אינו מתעורר לשוב בתשובה. ואכן עדיין השטן הזה מרקד בינינו ולא שבנו מעון שנאת חינם ועל כן מתעכבת גאולתנו.

לכן, יסוד הכל הוא אהבה, אהבה בינינו לקב”ה, לאהוב את הקב”ה מתוך לימוד התורה והכרת דרכיו, שכולן טוב וחסד, “טוב ה’ לכל ורחמיו על כל מעשיו”. וכן אהבה בין ישראל לבין עצמם, לחיות בשלום ואחדות, שזו מעלתם ותפארתם של ישראל, ועל ידי זה “קוב”ה ואורייתא וישראל חד הוא”.

אחת שאלתי

“אחת שאלתי מאת ה’ אותה אבקש – שבתי בבית ה’ כל ימי חיי”, לדוד המלך ע”ה לא היתה אלא בקשה אחת – “שבתי בבית ה'”, לשבת ולהגות  בתורה, וכידוע חיבר דהמע”ה את פרק קי”ט שבתהילים שכולו מיוסד על אהבת התורה ובקשת השגתה.

רבינו הגרי”ש אלישיב זצ”ל לא היתה לו בחייו אלא משאלה אחת – לימוד התורה וידיעתה, לא העסיק אותו שום ענין אחר בעולם, רק הדביקות בתורה. וכל כך למה – “לחזות בנועם ה’ ולבקר בהיכלו”, כיון שעל ידי התורה זוכים לראות בנועם ה’, להכיר את הקב”ה ולהדבק בו.

נזכה כולנו לעמול בתורה ולא לעסוק בשום ענין אחר, ומתוך כך נגיע להכרת הקב”ה ולאהבתו, שזהו כל עיקר לימוד התורה, ובכך נזכה לאהוב איש את רעהו ולהגיע למעלתם של ישראל – “גוי אחד בארץ”, ובזכות זה נזכה אנו בני התורה, ועמם כל בני ישראל, לגאולה שלימה במהרה בימינו אמן.