דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l

במה אדע כי אירשנה (טו, ח)
אברהם אבינו שאל את הקב”ה “במה אדע כי אירשנה”? והוא נענה: “ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה״ (שם, יג). פירשו חז”ל (נדרים לב.) שהתשובה “כי גר יהיה זרעך” וגו’ היא עונש על השאלה “במה אדע”.

וצ”ב מדוע נענש אברהם אבינו על שאלתו זו, הרי נאמר במדרש (ב”ר, מד) “ויאמר אלקים, במה אדע” רבי חייא ב”ר חנינא אמר: לא כקורא תגר, אלא אמר לו באיזה זכות”, אם כן למה נענש אברהם על כך?

ביאר מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה: יש ללמוד מכאן עד כמה עבדות מחייבת. עבד אינו שואל, הוא חייב לקבל את דברי אדונו כפי שהם. לפיכך, אפילו שאברהם אבינו שאל באיזה זכות יירשנה, הוא הראה בכך שחסרה לו שלימות העבדות. לכן הוצרכו בניו להתחנך בכור ההיתוך של עבדות מצרים ולהתייסר בעבודת פרך, עבודה שלימדה אותם שלעבד אין אפילו זכות לשאול.

כל עבודת בני ישראל במצרים היתה ללא תועלת כלל, רק על מנת לענותם. כמבואר בגמ’ (סוטה יא.): “את פיתום ואת רעמסס” רב ושמואל, חד אמר: “פיתום שמה, ולמה נקרא שמה רעמסס, שראשון ראשון מתרוסס. וחד אמר: רעמסס שמה, ולמה נקרא פיתום? שראשון ראשון פי תהום בולעו”. דהיינו, כל עבודתם היתה לריק, ובכל זאת כיוון שהיו עבדים הם לא יכלו למחות על כך, משום שעבד חייב לעשות את רצון אדוניו. כך גם העבדות לבורא ית’, היא מחייבת התבטלות מלאה לרצונו של ית’, רק משום שזה רצונו של אדוננו.

קונטרס עבד נאמן

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nachum Partzovitz, zt”l

מרן ראש הישיבה הגאון הרב נחום פרצוביץ זצללה”ה
י”ח במרחשוון תשמ”ז
מתוך מכתב שכתב אודות הניסים במלחמת ששת הימים
…כי הרי השבוע האחרון עברנו הרי ממצב של סכנת מות ממש לישועה גדולה, כי ביום ב’ העבר היינו מופגזים קשה בלי הרף בערך כעשרים וארבע שעות, והישיבה הייתה בטווח ישיר ומרבית הפגזים הופנו לסביבותיה, וגבר עלינו חסדו כי פגעו שלשה פגזים פגיעה ישירה בבנין הישיבה ונקבו חורים גדולים בקירות וחדר אחד נחרב כולו וגם נפגעה מערכת המים והגז והחשמל אך בחסדי ה’ לא נפגע איש, יש להוסיף כי הפגז האחרון שנורה מן הערבים בבוקר של יום ג’ נורה ופגע בישיבה הקדושה, אך אולם הישיבה לא נפגע רק השמשות נפלו רובם, וברוך השם על כל אשר לכל ישראל…

אצלנו רואים ישועת ה’ באופן בלתי רגיל, אך הענין עדיין בהתחלתו ממש ומי יודע מה צפוי בעתיד, אך צריכים להתפלל להשי”ת ולהתחזק ככל היכולת כדי לזכות בניסים נוספים ובגילוי שכינתו עלינו מהרה לעיני כל הגוים, כנראה בעליל שאלו הם ימות המשיח ממש, וקרב ובא במהרה היום הנכסף, וצריך לזכות לו ע”י תורה וגמח”ס כאמור בגמ’ (סנהדרין צח:) מה יעשה אדם וינצל מחבלי של משיח וכו’.

הישיבה אט אט חוזרת למסלולה בלימוד, אך המצב הכספי עוד יותר קשה כיון שכל המקורות נותנים עבור המדינה וכמובן אין שייך לישיבות כלל, ולכן יבורך כל מי שיש לו הרגשה של עזרה לעת מצא זו, ואשרי היחיד המבין לעת כזאת במצבן של בני הישיבות בארץ והישיבות ומנהליהן, וממש אני מודה באופן מיוחד להוכתר״ה שהשתדל וגם הי’ מעשה לגבי… שליט״א לשלוח עזרה לעת כזאת, ורואני שממש אורו פניו של הג”ר בינוש שליט”א, חוץ מן הסכום שנתקבל, גם מן ההרגשה שיש מאן דהוא מרגיש ורוצה לעזור בעת דוחק וצרה.

הננו מתכוננים למחר איה”ש לעלות לרגל למקום בית קדשנו ותפארתנו אצל הכותל המערבי, ואולי נזכה שיבנה בקרוב לעיננו ונזכה לעלות לרגל יחד עם כל ישראל אחינו אמן ואמן.

מתוך הספר ‘בנין נחום’

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

לך לך

מל ולא פרע

כתב היש”ש שאין מצוה כלל במילה בלא פריעה והמל לא קיים עדיין אפילו חצי מצוה ולכן אין לחלק בשבת מילה ופריעה ע”י שני מוהלים, וחולק על הנוב”י ומהר”ל דסברי דמילה לבד כבר הוי מצוה אלא שעדיין לא יצא חיובו עד שיעשה גם פריעה.

והנה ביבמות ע”א ע”ב אמר רבה בר יצחק אמר רב לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו שנאמר בעת ההיא אמר ה’ אל יהושע וכו’ (ושוב מול את בני ישראל שנית), מאי שוב אלא לאו לפריעה, ומאי שנית לאקושי סוף מילה לתחילת מילה מה תחילת מילה מעכבת אף סוף מילה מעכבין בו וכו’. ומבואר בדברי הגמ’ דדין פריעה לא ילפינן אלא מקרא דכתיב ביהושע שוב שנית ולא מקרא דכתיב בן שמונת ימים ימול וכן ביום השמיני ימול דפסוקים אלו איירי במצות מילה לבדו ולא ילפינן פריעה אלא מקרא דכתיב ביהושע וכמו שכתבו תוס’ שם דע”כ היינו דפריעה הלכה למשה מסיני הוא ויהושע אסמכיה אקרא.

והנה בשו”ת ח”ס יו”ד סי’ רמ”ט דן לענין מי שנימול ומצאו לאחר זמן שלא גמר ציצין המעכבין את הפריעה ולכן חוזר הוא לעשות פריעה כהלכתו ודן הח”ס אם יש לו לברך ברכת וצונו על המילה עכשיו. וכפשוטו היה נראה דלא שייך ברכה זו על הפריעה כיון דבאמת פריעה אינו בכלל מצות מילה אלא הוא הלכה למשה מסיני וא”כ איך יברך על הפריעה ברכת וצונו על המילה.

וכתב הח”ס דבאמת שייך גם על הפריעה לברך ברכת וצונו על המילה דבאמת לשון מילה אינו לשון חיתוך אלא לשון הסרת דבר ולכן נכלל בלשון מילה בין מצות החיתוך ובין מצות הפריעה.

אכן הקשה הח”ס דאף שנאמרה הלכה למשה מסיני שצריך לעשות פריעה והמל ולא פרע לא יצא המצוה מ”מ הרי פרשת כרת לא נאמרה אלא בפרשה שנאמרה לאברהם אבינו בן שמונת ימים ימול (וכן הביא פסוק זה הרמב”ם בספהמ”צ מ”ע רט”ו דמכאן דחייב כרת), והרי בקרא זה לא נאמרה לאברהם פריעה כלל, ולא נאמרה לו דין כרת אלא במי שלא מל אבל המל ולא פרע בודאי לא נאמרה לאברהם חיוב כרת דהרי כל מצותו לא נצטוה על הפריעה כלל, וא”כ מנא ליה לגמ’ שיש חיוב כרת על המל ולא פרע.

ומזה הוכיח הח”ס דבודאי מאחר שנאמרה הלכה למשה מסיני שיש חיוב פריעה הרי גם מצוה זו בכלל מה דכתיב בן שמונת ימים ימול ולכן גם על זה נאמרה חיוב כרת. וביאר הח”ס דמה שנאמרה חיוב כרת הוא על מי שלא קיים מצות בן שמונת ימים ימול ומצוה זו הוא להסיר כל מה שנקרא עליו שם ערלה ובזמן אברהם לא נאמרה עדיין הלכה דעור הפריעה הוי ערלה כלל ולכן לא הוי מצוה להסירו אבל מאחר שנאמרה הלכה למשה מסיני דגם עור הפריעה הוי נמי ערלה (ויש לדון בזה לפי בית הלוי, וע’ תועפות ראם), א”כ גם פריעה הוא בכלל מצות מילה שהוא הסרת כל הערלה ולכן לאחר שנאמרה הלכה למשה מסיני דגם עור הפריעה הוי ערלה ממילא שהמל ולא פרע חייב כרת כיון שלא קיים מצות בן שמונת ימים ימול שהוא הסרת כל הערלה.

ובריש התשובה (ד”ה אם לברך) הביא הח”ס ראיה דפריעה ג”כ בכלל לשון מילה דמילה פירושו הסרת הדבר ולאו דוקא חיתוך מהא דאנו מברכים וצונו על המילה ואין מברכים כלל על הפריעה והלא פריעה ג”כ מצוה הוא, וע”כ דגם פריעה נכלל בברכת וצונו על המילה, ומוכח דגם על הפריעה שייך ברכת וצונו על המילה ולכן גם בנידון שלו שעושה רק פריעה יברך עליו ברכת וצונו על המילה. ויש להאריך בזה בדעת החכמת אדם ואכמ”ל.

רוח סערה עושה דברו

Moreinu Hagaon Harav Yitzchok Ezrachi Shlita

הנה מה שנעשה דברים מזעזעים באחינו בני ישראל, אשר תצילנה אזנים משמוע, בשנאה, ברוע ובאכזריות שאין לתאר, ה’ יקום דמם, והשבויים יוציאם ה’ ברחמיו במהרה מאפלה לאור, והפצועים ישלח דברו וירפאם וישובו לאיתנם ויתמיד בריאות גופם ונפשם.

דהמע”ה (תהלים קמ”ח) פתח הללוהו שמי השמים והמים אשר מעל השמים, יהללו את שם ה’ כי הוא צוה ונבראו, ויעמידם לעד לעולם חק נתן ולא יעבור, הללו את ה’ מן הארץ תנינים וכל תהמות, אש וברד שלג וקיטור רוח סערה עשה דברו. ובפרש”י “רוח סערה העושה את דברו ושליחותו ואמרו רבותינו שהדברים הללו היו תחילתם גנוזים בשמים ובא דוד והורידן לארץ לפי שהן מיני פורעניות ואין נאה להן להיות גנוזין במגוריו של הקב”ה.

ביאור דבריו שלכאור’ רוח סערה היה מקומה להיות נמנית עם שמי השמים והמים אשר מעל השמים, ולמה מנאם דוד ב’הללו את ה’ מן הארץ’ ופי’ דמחמת שזה בפורענות קאי, ואף שהיו תחילתם גנוזין בשמים הורידן דוד לארץ.

עומק נוסף יש בזה בדרך אשר צריכים אנו לילך בה בימים אלה. דהנה יק’ הלשון ‘רוח סערה עושה דברו’ מה דגש מיוחד ברוח הסערה שעושה היא דברו, הא כל המנויים קודם גם הם עושי דברו.

אלא דבא זה ללמדנו כי הנה כאשר עולם כמנהגו נוהג, כל א’ מכיר בהנהגת הבורא את בריאתו, אך הקושי יבוא לאדם בעת ‘רוח סערה’ אזי יש להבחין ולדעת ולהשיב אל הלב כי זו הרוח סערה ‘עושה דברו’ היא. וזה הראשית לכל אשר יש לנו לדעת כי דברים הללו מאתו יתברך הן, ובלא רצונו לא יוכל א’ להזיקנו כלל.

וכמש”כ הרמב”ם (מורה נבוכים ח”ב פמ”ח) “פשוט הוא מאוד שכל דבר מתחדש יש לו סבה קרובה חדשה אותו, ולאותה הסבה סבה, וכן עד שיסתיים הדבר לסבה הראשונה לכל דבר, כלומר רצון ה’ וחפצו, ולפיכך פעמים נשמטים בדבר הנביאים כל אותם הסבות האמצעיות, ומיחסים לה’ אותה הפעולה הפרטית המתחדשת, ואומרים שהוא יתעלה עשאה”. וכו’

“ואמר במה שתהיה סבתו בחירות אנושיות כמלחמת עם שנמסר בידו עם אחר, או אדם שנתעורר להזיק לאדם אחר, ואפילו בקללה, אמר בהשתלטות נבוכדנצר הרשע וצבאותיו, אני צויתי למקדשי גם קראתי גבורי לאפי, ואמר בגוי חנף אשלחנו, וכו’ ובהצלת יוסף הצדיק מן הכלא אמר שלח מלך ויתירהו” וכו’

ומבאר שם כגון מעשה יונה הנביא “ואמר במה שהיתה סבתו רצון בעל חי ותנועתו לצרכיו החיוניים, ויאמר ה’ לדג, כיון שה’ הוא אשר עורר בו אותו הרצון, לא שהוא עשאו נביא והראה לו חזון”. וכו’ וכמו שאמר לו הקב”ה לאליהו (מלכים א’ י”ז ד’) “והיה מהנחל תשתה ואת העורבים צויתי לכלכלך שם” ושם (ט’) “קום לך צרפתה אשר לצידון וישבת שם הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך” היינו שכל הכחות כולם מעשי ה’ הם, והכל הוא בבחינת ‘רוח סערה עושה דברו’ הגם שנראין הדברים כביכול נעשו ברצון מי שנראה לעיניים כי הוא עשה את הדבר אך אין זה אמת, כי אם הכל מאתו יתברך.

והמבין את זאת, היא לו משען ומשענה בפרט בימים אלה, כאשר יודע כי הכל מה שנעשה הוא מאתו יתברך, ואין לתלות שום דבר כלל אף כח בעולם, בין מה שאנו מבינים, ובין מה שאין מבינים, שכן הרוח סערה היא העושה דברו של הקב”ה.

אמונה יסוד לכל

ובאשר כל אחד מפשפש במעשיו בחפשו מה זאת עשה ה’ לנו, הנה הדברים הנ”ל מוכרחים הם מאוד, כי כאשר יהיה בא להתחזק בענין או מדה שחפץ לתקנם, הרי כי הידיעה שהדברים אינם כלל אלא רק ברצונו יתברך, בזה יהיה בכחו לתקן מדותיו והנהגותיו, שאם לא יהיה זה שוכן בלבבו כראוי, אזי לא ינצל מן הכעס והקפידא ושאר מדות מגונות, שכן יתלה מעשים שנעשו לו באחרים, ולא יכיל צערו וכעסו בלא להשיב, משא”כ המתבונן בזה ומשים ידיעתו לנגד עיניו כי הכל מה שנעשה הוא מאתו יתברך, אזי גם כאשר יהיה לפניו קושי, יהיה בכחו לגבור ולהתעלות.

וכפי שזכורני לפני עשרות בשנים שזכינו לשמוע את דבריו של מרן המשגיח הגר”י לוינשטיין זצוק”ל עוד בצעירותי כתלמיד בישיבת חברון, שהיה נושא מדברותיו בשעת שבת בין השמשות, לא ניתן לשכוח את שהיה שב ומשנן באזנינו “אמונה איז אל”ף אמונה איז תי”ו” כלומר האמונה היא הבסיס לכל העניינים, ולא ניתן כלל לנתק בין המעשים שבכל יום ויום לבין האמונה.

זה גם הביאור במה שאמר דוד המע”ה (תהלים קיט’) “כל מצותיך אמונה” כפי שביארו רבותינו, דזו היא יסוד לקיום כל המצוות, ותיקון כל המדות. כל מצותיך אמונה היינו שבאמצעות אמונה יכול להשתלם בכל המדות ולקיים כל המצוות, כי המפריע הוא הכעס והקנאה התאווה ושאר דברים הנדמים בעיני האדם, אך המאמין יודע שאין אדם נוגע במוכן לחבירו, ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא”כ מכריזין עליו מלמעלה, על כן יסודית היא לכל העבודה. ואף בעת שאדם טרוד בצערו ואין כוחותיו עמו, חייב הוא לפנות בחוזקה ולהפנות ליבו למעלה אל ה’, כמו שאמר דוד המע”ה (תהלים קט”ז ג’) “צרה ויגון אמצא ובשם ה’ אקרא”.

ובאשר יתן אדם על לבו כי הכל מאתו יתברך, ויבין כי דברים נוראים אלו הם בהשגחתו, ומשיתחזק באמונתו, וידע אהבת ה’ אותנו, שאנו בניו. אז בד בבד כאשר נעסוק לשפר דרכינו ולהיטיב ארחותינו, יהיה זה הבסיס, שכן אם לא יחיה את חייו בידיעה כי מאת ה’ הכל, א”כ למה לא יכעס את זולתו, וכד’ אך להיפך ככל שתקדם לנו ידיעה והבנה זו אזי יהיה לנו הכח לתקן בעז”ה.

נחפשה דרכינו

יש לדעת כי עניינים שבין אדם לחבירו, אין גדרם בין אדם לחבירו ותו לא, שכן כאשר יחפוץ אדם להגביר חילים בעסק התורה, הנה זה לא יתכן אלא כאשר יהיה עוסק בה כראוי, היינו שיהיה לו שם ‘עוסק’ בה, וזה עם תנאי קנייניה, והמעיין במתני’ (אבות פ”ו) יראה כי הרבה מאוד ממ”ח הקניינים שבהם נקנית התורה עניינם בדברים שבין אדם לחבירו.

כן הוא בענייני תפילה, היאך יתכן שיהיה האדם מתפלל, ומבקש רחמי ה’ שייטיב עמו, בהיותו חוטא בדברים שבין אדם לחבירו, וקפידתו של חבירו עליו, מה כח יהיה בתפילתו, שכן העניינים אינם נחלקים כלל. דהרי אנו בניו של הקב”ה, וכי יעלה על דעתו של א’ כי הקב”ה יקבל תפילתו וייטיב עמו באשר הוא מרע את בנו, אדרבה ח”ו יענשו.

הבחנה זו גם כח יש בה, כאשר יתקשה האדם, מחמת איזה סיבה שיש עמו טינה בלבו, ואף שיהיה צודק בעיניו, אך אם יתבונן כי הזולת אינו סתם אחד, אלא בנו של הקב”ה הוא, אזי יתמלא כח למשול ברוחו ולקרבו ולהיטיב עמו על אף הקושי, שכן בן המלך הוא.

נמצים אנו כי הדרך אשר יש לנו לילך בה תחילה, הוא החיזוק באמונה, בידיעה שכל הנעשה מאתו יתברך, אף לפרטי פרטים, ובזה לא יק’ כלל בעיני האדם לשפר וליישר דרכיו ומדותיו וסלוח והיטיב את חבירו. ועי”ז שישלים מה שבכחו את דרכיו בעניינים שבין אדם לחבירו, אז תהא תורתו ותפילתו כראוי.

ובקהלת (י”ב י”ג) כתיב “סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם” ודרשו ע”ז (ברכות ו’ ע”ב) “מאי כי זה כל האדם א”ר אלעזר אמר הקב”ה כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה”. הרי שאם מתנהג אדם חלילה שלא כרצון ה’, הרי מערער הוא את יסוד העולם. ע”כ הבוחר לילך בדרך של אמונה וירא”ש, שב ושקט הוא, בטוח ורגוע בכל המצבים כי יתן תמיד אהבת ה’ אותנו נגד עיניו.

חובת ההשתדלות

מפורסם כי סח מרן הגר”י אברמסקי זצוק”ל, אודות פרק הזמן אשר שהה בסיביר, ושם הקור מאוד גדול, ובכ”ז לא חלה הוא בזה כלל באותו הזמן, ובדבריו כי בהגיעו לשם נשא עיניו למרום ובקש מהקב”ה, דהנה איתא בגמ’ (ע”ז ג’ ע”ב) “א”ר חנינא הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים שנאמר צנים פחים בדרך עיקש שומר נפשו ירחק מהם” ואמר בתפילתו כי באותו הזמן אשר הוא בסיביר, אין לו כי אם בגדו שהיה עמו, ואין הוא ‘דרך עקש’ הרי שעתה הצינים ופחים מסורים בידי שמים, וכך היה שניצל מן הצינים ופחים ולא חלה בזה כלל.

הדברים אמורים גם לנו, בימים אלה, אשר בעקבות המתרחש ההוראות של הממונים יש בהם כדי להציל חיים, ואין להתרשל בזה כלל, וכאשר נשמעת הקריאה כי צריכים לילך למקום יותר שמור, יש לעשות זאת בלא התחכמות, וודאי שאין מקום לסקרנות אשר יש בה כדי סכנה ממש.

ובאשר נקשור כל הדברים יחד לפני ה’, החיזוק וההתבוננות באמונה, ובעניינים שבין אדם לחבירו, ואז יהיה תוספת כח בתפילתנו ובתורתנו לפניו, ובעז”ה ייטיב עמנו להושיע אותנו, וייעשה עמנו נסים ונפלאות, ונזכה לגאולה השלימה בב”א.