דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך וגו’ (יב,א)
הרמב”ם (פיהמ”ש אבות ה,ג) מונה את הציווי “לך לך מארצך” כראשון מעשרת הנסיונות של אברהם אבינו.

צ”ב: בפרקי דר”א (פכ”ו) מובא שהנסיון הראשון היה בלידת אברהם, רצה נמרוד להרגו ונחבא מתחת לארץ י”ג שנה, אח”כ היה ניסיון אור כשדים, ורק אח”כ הנסיון של “לך לך”. א”כ מדוע לא מנה הרמב”ם נסיונות אלה? עוד צ”ב: מה הקושי הגדול והמסי”נ ב’לך לך מארצך’?

תירץ מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה: יש נסיונות של חיים ומוות, כגון נמרוד, אור כשדים, עקדת יצחק וכד’. בנפש היהודי טמון הכח למסור נפש על מצוות הי”ת. אך עדיין אין זה מוכיח על יראת שמים תמימה ללא הרהור ופקפוק.

לעומתם יש נסיונות בדרכי החיים, נסיונות שאינם בין מוות לחיים, אך “נסיונות קטנים” אלה דורשים אמונה תמימה ואמיתית, לעשות את דבר ה’ מיד, ללא פקפוק והרהור. בנסיונות אלה נמדדת מידת היראת שמים.

גם נסיון העקדה לא היה רק הנכונות לשחוט את יצחק, אלא גם במידת השמחה, כמש”כ רש”י: אברהם שהיה יודע שהולך לשחוט את בנו היה הולך ברצון ושמחה כיצחק שלא היה מרגיש בדבר (כב,ו).

הנסיון הראשון בו התנסה אברהם בציות מוחלט להי”ת בשמחה ובביטול כל רצון עצמי, היה בהליכתו מארצו ומבית אביו אל הלא נודע. בחינה זו היא שורש נסיונותיו של אברהם. אמנם בנסיונות עם נמרוד ובאור כשדים הייתה מסי”נ, אך לא הייתה בהם בחינה זו. לפיכך הם לא נמנו בעשרת הנסיונות.

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה
י”א במרחשוון תשע”ב
לבו הרחב של מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה ורצונו ותאוותו לעזור לזולת ולשמחו היו ללא גבול. למרות מגבלות גופו ומחלתו הקשה, התאמץ עד מאוד לעזור ולשמח אחרים מבלי לתת למגבלות גופו החולה למנוע ממנו זאת. שמחתו הגדולה וחיוכו הרחב בעת שעשה זאת, גרמו לאחרים להרגיש כי הם עושים טובה לרה”י ומשמחים אותו יותר ממה שהוא טורח כדי לשמח ולעזור להם.

סיפר הגאון רבי מיכל זילבר שליט”א, כי פעם ראה אותו מרן רה”י ברחוב העיר מצידו השני של הכביש. למרות חולשתו הגדולה ומחלתו, הטריח רה”י את עצמו וחצה את הכביש לדבר איתו. הוא היה בטוח שרבינו רוצה לדבר איתו משהו דחוף, אם הוא כל כך טורח, אך כשהגיע אליו אמר לו מרן בחיוך רחב “רק רציתי לומר לך שהנכד שלך שלומד בישיבה הוא תלמיד מצוין, ועולה ומתעלה כל הזמן”.

למרות עיסוקיו הרבים, מסירותו וטרדותיו הרבות בענייני הישיבה, היה מקדיש מזמנו גם עבור אנשים שאינם מבני הישיבה שנזקקו לכך.

אנשים מסכנים ונדכאים היו מגיעים לפרוק בפניו את מצוקותיהם. מרן רה”י היה יושב איתם שעות ארוכות, שומע בתשומת לב את דבריו של אדם שבור, ואף כאשר לפעמים ברור היה שמדובר במקרים שהוא אינו יכול לעזור בהם, אך הוא הרגיש כי העזרה היא עצם הסבלנות לשבת ולשמוע את אשר על לבו השבור של היהודי שמולו, גם אז ישב ושמע עד שסיים הלה את דבריו, כשהוא משרה אווירה של רוגע והנאה מביקורו. לא אחת אף קם מרן ממושבו, ולמרות הקשיים הרבים, הלך להביא ליהודי המסכן שתיה קרה או חמה. כך היה יושב ומאזין כאילו כל זמנו פנוי, אך ברגע שהלה סיים ויצא מפתח הבית שמח וטוב לב, מיד נשאב רבינו בחזרה אל הלימוד.

פעם בעיצומה של שמחה, החל אדם שאינו בריא בנפשו לדרוש. דרשתו התארכה והתארכה ומובן שאף אחד לא האזין לדבריו. אך מרן רה”י בנפשו העדינה לא רצה שחלילה יהיה צל של פגיעה באותו אדם מסכן, לפיכך הוא היה היחיד שישב בכובד ראש והקשיב ל’דרשה’. ולאחר שהלה סיים אף ניגש להודות לו על דבריו בחיוך רחב.

תנצב”ה

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

לך לך

ברכה שאין בה הזכרת שם ומלכות

אמרו בפסחים קי”ז ע”ב ואעשך לגוי גדול זה שאומרים אלקי אברהם, ואברכך זה שאומרים אלקי יצחק, ואגדלה שמך זה שאומרים אלקי יעקב, יכול יהיו חותמין בכולם ת”ל והיה ברכה.

והנה איתא בברכות מ’ ע”ב אמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה ור’ יוחנן אמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה אמר אביי כוותיה דרב מסתברא דתניא לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי, לא עברתי מלברכך ולא שכחתי מלהזכיר שמך עליו, ואילו מלכות לא קתני, ור’ יוחנן תני ולא שכחתי מלהזכיר שמך ומלכותך עליו.

והק’ תוס’ דברכה א’ בשמו”ע אין מלכות ותי’ שאומרים אלקי אברהם כמבואר בפסחים הנ”ל. וע’ פרדס”י הביא מאור חדש בשם זקנו הפנים מאירות דזהו הפשט בפסוק, ואעשך לגוי גדול – זה שאומרים אלקי אברהם, והא גופא והיה ברכה – כאילו אמר מלכות.

ובעיקר קו’ תוס’ ע’ ברא”ש כתב כיון שאומר הקל הגדול הוי כמלכות, ופי’ החיד”א בפני דוד אות י”ב בשם התוי”ט דזהו שאמר דוד ארוממך אלקי המלך ואברכה שמך, דכל ברכה צריך מלכות וגם שם, וע”ז שואל, בכל יום אברכך, והרי בשמו”ע אין מלכות, וע”ז משיב, גדול ה’ ומהולל מאד, דזה חשיב מלכות.

וע’ ב”י רי”ד בשם הרוקח כי תפלה שאני, וע’ מנהיג דלשון מלך בסוף ברכה ראשונה הוי מלכות כשאומר מלך עוזר.

והנה זה דלא כתוס’ מ’ ע”ב בשם ר”י דבעי דוקא מלך העולם. וע שו”ע רי”ד וב”ה בשם אבן העוזר שהק’ על ר”י ממלכיות בר”ה ובשם מג”ג שדחה דשם נסמך על תחילת שמוע שנזכר מלך העולם).

התהלך והיה תמים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

“ויאמר אליו אני וגו’ התהלך לפני והיה תמים” (יז,א). ובספורנו: ‘היה תמים – קנה השלמות האפשר למין האנושי’. וכן בדברים (יח,יג): “תמים תהיה עם ה’ אלוקיך”, ובתרגום: “שלים תהי בדחלתא דה’ אלוקך”.

מפורש שיהודי המבקש להיות ירא שמים וללכת בדרך ה’, צריך להיות ‘תמים’. כלומר, שתהיה לו ‘שלמות’. איך מגיעים לשלמות? נאמר בתהלים (יט,ח): “תורת ה’ תמימה”. התורה היא התמימות והשלמות. יש בזה שני עניינים: ראשית, התורה מביאה לידי שלמות. שנית, צריך שלימוד התורה יהיה בשלמות ובתמימות, כלשון הכתוב (תהלים קיט,פ): “יהי לבי תמים בחוקיך למען לא אבוש”. על האדם לעשות את החוקים ב’תמימות’ למען לא יבוש ותהיה תורתו שלמה בידו.

כאמור, בכדי לזכות לתורה, יש לזכות לקיים “והיה תמים”. וכן שנינו לענין דרך הלימוד (אבות א,טו) “עשה תורתך קבע”, ונראה שהוא על פי הפס’ (בראשית כה,כז): “ויעקב איש תם יושב אהלים”. כלומר, יעקב שהיה ‘איש תם’, היה ‘יושב אהלים’ – ישיבתו באוהל היתה בקביעות, ואילו עשו היה מסתובב בחוץ בלי קביעות.

שתי מעלות אלו נצרכות בלימוד התורה: האחת, שיהיה האדם ‘איש תם’ – לימודו יהיה בשלמות. והשניה, שיהיה ‘יושב אהלים’, שיעשה תורתו קבע. והא בהא תליא, בלי מעלת ה’תם’ אי אפשר לעשות את הלימוד ‘קבע’, כיון שאם אין לימודו בשלמות כפי שצריך להיות, לא יתכן שזה יהיה עיקר חייו וקביעותו. ובלי מעלת הקביעות לא שייך ללמוד בתמימות ובשלמות, היות ואם תורתו עראי אי אפשר שילמדנה בשלמות.

נאמר בתהלים (פד, ה): “אשרי יושבי ביתך”- המאושר הוא היושב בבית ה’, ישיבה זו היא הלימוד בקביעות, וכך היא הדרך לקנות קנין התורה.

קבלת עול תורה – פתרון לכל הניסיונות

באור החיים הק’ עה”פ (דברים כו,יא): “ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה’ אלוקיך”, פירש פירוש שהיה ראוי לומר אותו בכל יום, ואולי אף ג’ פעמים ביום. מבאר האור החיים הק’, ‘טוב’- היינו דבר הכולל את כל הטוב. וכשאמרה התורה “ושמחת בכל הטוב”, כוונתה שנשמח בקב”ה שהוא מקור הטוב. עוד ביאר האור החיים, ‘טוב’ היינו תורה, וכלשון המשנה (אבות ו,ג) “ואין טוב אלא תורה”. והוסיף האור החיים: “שאם היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה”, עכ”ד.

לימוד התורה צריך להיות באופן שמשתגע ומתלהט אחר המתיקות שבה. אך בלי שלמות בתורה, ודאי לא ניתן להגיע להרגשה של מתיקות בתורה. בלי ‘עשה תורתך קבע’ אי אפשר להגיע לדרגה המרוממת הזו. אמנם אולי אפשר להגיע לאיזו התעלות והרגשת מתיקות, אך ודאי לא מגיעים לדרגה של ‘מתלהטים אחריה’.

יסוד זה מפורש בגמרא (ברכות יז.): “רבי יוחנן כי הוה מסיים ספרא דאיוב אמר הכי, סוף האדם למות וסוף בהמה לשחיטה, הכול למיתה הן עומדין. אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו”. ופרש”י (ד”ה כי הוה) שרבי יוחנן היה אומר כן על כל אדם כשר שנפטר. מבואר, שפטירת אדם כשר נקראת ‘ספר איוב’, ורש”י פי’ הטעם על שם איוב שמת בשם טוב. ובמהרש”א (שם ד”ה ספרא) פירש משום שספר איוב עוסק במיתת האדם וייסוריו בחייו, עיי”ש.

אך הגאון רבי אליהו לופיאן זצ”ל ביאר: החיים של כל אדם הם כמו ספר איוב. כל אחד מתמודד עם היצר הרע שלו וניסיונותיו, האחד בענין ‘שידוכים’, האחר בענין פרנסה, שלישי בענין הבריאות, ואחר בענין ‘שטייגען’ בלימוד. כל אחד חושב שאם רק יעשה כך או כך יוכל להתגבר על הניסיונות ולהפוך את החיים שלו לקלים ושמחים יותר לנצח נצחים. אך יש לדעת: ‘סוף האדם למות וסוף בהמה לשחיטה והכול למיתה הן עומדין’. כיון שהכל למיתה עומדים, הרי שכל העולם הזה הוא כספר איוב, שכולו מלא מכאוב, ניסיונות ויסורים, ולבסוף ‘הכול למיתה הם עומדים’.

על זה אמר רבי יוחנן: ‘אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו’. אין דרך לעקוף את הקשיים והניסיונות, אלא רק המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול דרך ארץ (אבות ג,ה). כשהיה רבי יוחנן מסיים את ספר איוב, כלומר, כשהיה מדבר על סוף ימי האדם וניסיונותיו, הפיוס היחיד שאפשר להגיד לאדם הוא ‘אשרי מי שגדל בתורה’.

זה עומק פירושו השני של האור החיים. ‘אין טוב אלא תורה’- לימוד התורה הוא כל כך מתוק וכולל את כל ההנאות, ועל ידי קבלת עול תורה מעבירין ממנו עול דרך ארץ. זו הדרך היחידה לעמוד מול הניסיונות והייסורים.

להעלות ‘חיוך’ על ה’שפתיים’ של הקב”ה…

איך נעשים תלמידי חכמים? איך מגיעים לדרגה של ‘משתגעים ומתלהטים אחריה’? על ידי לימוד בתמימות! על ידי ‘יושב אהלים’ שהוא ‘עשה תורתך קבע’! זכיתי להיות במשך תקופה אצל מרן ראש הישיבה הגאון רבי אליעזר יהודה זצוק”ל ואף ישנתי בביתו, ראיתי איך התחיל את סדר היום שלו. בכל יום, לפני שהיה מתחיל את סדריו, היה ניגש לש”ס ומנשקו. היתה לו ‘קנאה’ לש”ס, כזו אהבה, כזו תמימות. היסוד לכל זה – אהבת ה’ בשלמות ובתמימות.

לפני זמן מה הייתי אצל נדבן גדול, הצעתי בפניו כמה דרכים לתרום לישיבה הק’. אמרתי לו שיוכל לתרום בית מדרש, חדר, כסף לחלק לאברכים או לחובות. הנדיב שמע הכל, וענה כהאי לישנא: “אני רוצה לתת כסף למה שכביכול יעלה חיוך על השפתיים של הקב”ה!” איזו תמימות! איזו אהבה! הרגשתי שצריך להתבייש מפניו. אם בעה”ב כמותו מגיע לכזו הרגשה עמוקה של אהבת ה’, על אחת כמה וכמה שאנחנו בני התורה צריכים לקנות בכל הכוחות אהבת ה’ תמימה. מתוך זה מגיעים לתמימות ואהבה לתורה, כמו שראינו אצל הראש ישיבה הגאון רבי אליעזר יהודה זצוק”ל. האהבה הזו היא לפני הכל.

שני חלקי גדלות בתורה

הקנין להשגת ה’תמימות’ בתורה חייב להיות בשתי המעלות שבלימוד התורה. האחת, ‘רחבה מני ים’- תילי תילים של הלכות, ש”ס וראשונים שמקיפים הכול. אי אפשר להגיע לידיעה והבנה לפני שבקיאים טוב טוב בדברי הגמ’ והראשונים בסוגיא. המעלה השניה היא עמקות התורה. כמה עונג ועמקות יש בתורה, ככל שמעמיקים, עדיין יש מה להוסיף ולהעמיק. אם נקנה את ב’ המעלות האלו בלימוד התורה, ‘רחבה מני ים’ והעומק המופלא שבדברי התורה, אז נרכוש את מידת ה’תמימות’ שכל כך נצרכת ללימוד התורה הקד’.

ראש הישיבה זצ”ל עמל לחנך לכך, ללמוד את כל הש”ס ולא פחות מכך, לחדש חידושי תורה טובים. הוא לא היה מתרצה בפחות מכך. זו היא תמימות, זו היא שלמות. להיות בקי בש”ס בלי להיות ‘למדן’, או להיות ‘למדן’ בלי להיות בקי בש”ס, זה רק תארים. רק כשיש את שתי המעלות יחד זו צורת תלמיד חכם. אם חסר בתמימות ובשלמות, ממילא חסר בשם תלמיד חכם.

‘פשט’ זה ‘לומדות’ ו’לומדות’ זה ‘פשט’

ברוך ה’ שזיכה אותנו להיות שקועים בלימוד, אבל חסרים בדורנו תלמידי חכמים, חסרים גדולי תורה. אי אפשר להגיע לשלמות בתורה, הן בהיקף והן בעמקות, ללא שתהיה בנו לכל הפחות שאיפה לדעת ש”ס, אם אין רצון אין תקוה.

הדברים ברורים לכל תלמיד חכם, אי אפשר לדעת ולהבין את דף ב’ של המסכת בלי לדעת מה נאמר בדף י’. דף ו’ אינו נקנה בלי ידיעה במה שנאמר בדף כ”ד. אם לא מקיפים את התורה בשלמותה, חסר בהבנה. כל תוספת בהיקף הידיעות מועילה להבנה עמוקה, צריך להשלים את התמונה ככל האפשר, ממילא ההתעמקות תהיה יותר חזקה. בלימוד מסכת ב”ק הנלמדת בישיבה הק’, יש להספיק לכל הפחות את שני הפרקים הראשונים עם שיטות הראשונים וגדולי האחרונים, בלי זה חסר ביסוד הלימוד. אדם שמסתפק במועט נשאר בקטנות. החכם עיניו בראשו כדי שיראה רחוק, שיראה את כל התמונה ולא רק מה ש’תחת העיניים שלו’…

כדי להספיק לקנות שני פרקים בב”ק צריך לסדר את מהלך הלימוד. יש שסבורים שיש שני חלקים נפרדים, לימוד הפשט ולימוד ב’לומדות’. טעות בידם! טענה זו נובעת מחוסר הבנה, ‘פשט’ זה ‘לומדות’ ו’לומדות’ זה ‘פשט’. בלי שליטה בשני הפרקים הראשונים של המסכת חסר בלימוד של תחילת המסכת. כמו כן צריך לדעת, צורת הקנין בתורה היא ע”י חידוש, קל וחומר שהכנת ‘מערכה’ נותנת ומוסיפה הבנה וחידוש.

כל זה למדנו מהפסוק “ויעקב איש תם”. תמימות משני כיוונים: שלימות שנקנית בעצמותו של האדם על ידי לימוד התורה, ושלימות שתהיה בלימוד התורה עצמו. זהו “יושב אהלים”, יושב בקביעות, “עשה תורתך קבע”. כמו”כ דקדק מרן המשגיח רבי ירוחם זצ”ל (דעת תורה ח”א, לך לך, חלק הביאורים עה”פ “התהלך לפני והיה תמים”), לא אמר התנא “למוד הרבה”, אלא “עשה תורתך קבע”. כלומר, אין הכוונה להתמדה וריבוי הלימוד, אלא הכוונה היא ‘בן ביהמ”ד’, שזו תהיה קביעותו, ממילא אף כשאינו לומד, יש עליו ‘חותמת’ של יושב אהלים.

אנחנו בתחילת הזמן, עלינו להתחזק בתמימות בתורה. נקבל על עצמינו להספיק לכל הפחות שני פרקים בעיון. כמ”כ נתחזק בענין חידושי תורה ואמירת ‘חבורות’. ראש הישיבה הגאון ר’ נחום זצ”ל היה אומר, העולם נוהג לומר “אם יודעים ומרגישים שצריך להגיד טוב – אומרים טוב”. השי”ת יעזור שיתקיים בכם “ויעקב איש תם” – שני הפירושים: “תם” – שלימות ב’מעשה’ הלימוד, ו”יושב אהלים” – לימוד בשקיעות ובקביעות.